לחם משנה/יבום וחליצה/ד

לחם משנה ‏ יבום וחליצה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו וכו'. מדכתב רבינו קביעות קודם השנים הנוספים משמע קצת דהשנים הנוספים אין צריכים קביעות מקום כמ"ש בתה"ד וקשה דהא בגמרא גרסינן (דף ק"א:) תא סק לזירזא דקני לאצטרופי בי חמשה ע"כ. משמע דאפילו לשנים נוספים צריך קביעות מקום ואפשר דהך תא סק אינו קביעות מקום אלא בא כאן ותשב כדי שתחלוץ עתה בפנינו וכבר קבעו מקום הדיינים קודם זה. אבל הרב ה"ר ישראל כתב הרב"י דס"ל דהך הוי קביעות מקום ולמד מכאן דאין צריך אלא שיאמר החכם שבהם נלך למקום פלוני מדלא [אמר] כאן אלא רב יהודה ואפילו נאמר דרבינו סובר כן יש לתרץ לדעתו כמו שנתבאר בהלכות. עוד כתב שם הרב דאין צריך לילך ולישב שם ולדידיה צ"ל דמאי דאמרו בגמרא תא סק ר"ל לערב תבא ותשב שם בעת שיעשה החליצה אבל אינו ר"ל בא ושב עתה לקביעות מקום. וכתב ה"ה שמתבאר שם שאין קביעות המקום גורם אפשר דהוא משום דאמר צריכי דייני למקבע דוכתא ולא קאמר אי לא קבעו דוכתא לאו כלום הוא וכיוצא בזה דקדק ה"ה לקמן גבי הא דאמר צריכי דייני למיחזי רוקא או אפשר דהא קי"ל כר"ע דאמר ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה דאיש מעכב כמו שיתבאר לקמן:

ה

ומצותה בחמשה כו'. דקדק נמוקי יוסף ז"ל מכאן דדוקא עמי ארץ אבל פסולים לא והוא כתב בשם הרשב"א שאם הזמינו ג' לב"ד בפירוש וקראו האחרים למילי דעלמא אפילו גרים ואפילו פסולים ע"כ. ויש לדקדק דהא בגמרא אמר ליה רב יהודה לרב שמואל בר יהודה תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בי חמשה וא"ל תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא משמע דגר פסול לאיצטרופי לחמשה. וי"ל דלהכי כתב דאם הזמינו לג' לב"ד בפירוש כלומר דמה שאמרו בגמרא שהוא פסול הוא מפני שלא הזמינו השלשה לב"ד בפירוש אלא אמר שב כאן לאיצטרופי לחמשה ולא נתברר מי הם הדיינים ומי הם הנוספים ולכך צריך שלא יהיה גר אבל כשנתברר לא ועם זה נוכל ליישב דברי רבינו בקביעות מקום בשנים הנוספים דנראה שאינו צריך קביעות מקום אע"ג דבגמרא איתא תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בי חמשה הוה כדכתיבנא לעיל דאפשר דמ"ש בגמרא הוא שלא נתבררו הדיינים השלשה בפירוש ולא הזמינום אבל כשנתבררו ודאי דהשנים האחרים א"צ קביעות מקום:

ז

ואח"כ עומדת וכו'. כתב ה"ה ואמירתה ואמירתו שוין. נ"ל שצריך לומר ואמירתו ואמירתה שוין וטעמו שהוא הרגיש ממה שהביא מספרי דלא ילפינן מהתם אלא באמירה דידיה שכן כתיב ועמד ואמר ואיך כתב רבינו דבאמירה דידיה ודידה בעינן עמידה לזה תירץ שהם שוים:

ח

והסומא אינו חולץ וכו'. כתב ה"ה ובהשגות א"א וכו' ואיני יודע הכרח בזה וכו'. נראה כוונתו לומר דזאת הפשרה של הראב"ד לא ידע מנין לו דברייתא (דף ק"ג) לא מתפרשא אלא מחד גוונא דהיינו בדיעבד דוקא בכל גוונא או תפסו שהיה לו להר"א ז"ל להכחיש הדין לרבינו לגמרי ולומר דמאי דנקט כשרה משום סיפא נקטיה ואין פיסול בסומא כלל וא"ת היכי קאמר דלאו בדוקא הא יושב שהזכירו שם בברייתא בדיעבד הוא דלכתחלה עומד בעינן מועמד ואמר וא"כ כיון דביושב הוי ברייתא בדוקא ע"כ בכולהו נמי הכי הוי וי"ל דאפשר דאפילו ביושב לא הוי בדוקא דהא החליצה הוי מיושב לכתחילה אלא הקריאה והרקיקה צריך מעומד וברייתא לא הזכירה אלא חליצה שכן אמרו החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב ועיקר החליצה חליצת מנעל היא והך הוי אפילו לכתחילה:

יג

במה דברים אמורים כשהיו יכולים לדבר שהרי הן ראויים לקרות. כתב הרב המגיד וכן השוו אותן חכמים בכל מקום לכל דבר שצריך דעת וקשה קצת להך ראיה דא"כ נשוה חרשת לקטנה וכי היכי דקטנה חליצתה פסולה חרשת נמי ליהוי חליצתה פסולה דחרש וקטן שוים לכל דבר ומה שיש בקטנה היה ראוי להיות בחרשת:

טו

חלצה ורקקה וכו' וקראה והן יושבין או מוטין על צדיהן וכו' וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה. כתב ה"ה ומתבאר שם שאין צריך שידעו להקרות אלא לכתחלה אולי דעתו מפני שנתבאר שם שאין הקריאה מעכבת:

טז

וכן קטנה שחלצה לגדול חליצתן פסולה. בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ה:) אמרו על מתניתין דקטנה שחלצה וכו' חליצתה פסולה זו דברי רבי מאיר דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל חכ"א איש כתוב בפרשה [אבל] אשה בין גדולה בין קטנה ואמרו שם במסקנא רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות ע"כ. והנראה לכאורה דהך והלכתא הוי דלא כחכמים דאמרו אשה בין גדולה בין קטנה אלא ה"ק והלכתא כר"מ דמקשינן אשה לאיש ובעינן עד שתביא שתי שערות וכ"נ מדברי התוספות שכתבו בהך והלכתא הוי כדברי רבא והכי קאמר לדברי רבי עד שתגיע לעונת נדרים אבל הלכתא כר"מ דמקשינן אשה לאיש ועד שתביא שתי שערות וא"כ נראה לפי זה דבקטנה אין חליצתה חליצה כלל דכיון דמקשינן אשה לאיש ובקטן קי"ל דאין חליצת קטן כלום דלא כר"מ דאמר דפסולה ה"ה בקטנה ונ"ל שזה טעמו של הרא"ש שכתב הטור בסימן קס"ט דחליצת קטנה אינה כלום כחליצת קטן ואם רבינו מפרש כפירוש זה דהך והלכתא הוי כר"מ קשה דמשמע דאינה חליצה כלל לדידן דקי"ל כרבנן דאין חליצת קטן כלום לכך היה נראה לומר דהך והלכתא הוי אליבא דר' יוסי וה"ק לעולם דמדאורייתא בין גדולה בין קטנה אבל מ"מ מדרבנן צריך עד שתביא שתי שערות ואם לא הביאה אפשר דכשרה בדיעבד כיון דאינו אלא מדרבנן או אפשר דפסולה וזהו שכתב ה"ה שיש מי שנסתפק ומ"מ דעת רבינו דפסולה וא"כ לפי זה לית לן היקשא דאשה לאיש אבל אם נאמר זה בדברי רבינו קשה קצת שהוא ז"ל כתב בפרק ראשון וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם וכו' אינה חולצת וכו' כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש כך אין היבמה חולצת עד שתעשה אשה משמע לכאורה דהיינו היקשא דאשה לאיש לכך נאמר דרבינו מפרש דהך והלכתא הוי אליבא דר"מ משום דמקשינן אשה לאיש וכי תימא א"כ כיון דאין חליצת קטן כלום ה"ה חליצת קטנה כיון דמקשינן י"ל דהך דמקשינן לא הוי אלא מדרבנן כדמשמע בירושלמי כמ"ש התוספות וא"כ מדאורייתא הוי חליצה גמורה ולכך קאמר דהוי חליצה פסולה והרב מוהרר"י קארו ז"ל כתב שם דלא מצא זאת הסברא שכתב הטור דחליצת קטנה אינה כלום ואינה פוסלת על כל האחין אלא לבעלי התוס' שכתבו בפרק מצות חליצה על מתני' דקטנה שחלצה וכו' וא"ת מ"מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי"ל דאי לא הוה תני גבי [קטנה] הוה אמינא דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני משתחלוץ ייתור לשון דלאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כחליצת קטן ע"כ ולפי מה שהבין בדברי התוס' דמאי דקאמרי אינה כלום ר"ל ואינה פוסלת על האחין תימה טובא דהיכי אמרו כמו חליצת קטן הא מתניתין ר"מ ור"מ סבר דחליצת קטן פוסלת דהכי אמרה מתניתין דחליצת קטן פסולה אלא ודאי נ"ל דאין כוונת דברי התוספות לומר אינה כלום ולא פסלה אלא ר"ל אינה כלום מן התורה דהוה ס"ד דמה"ת הויא חליצה ורבנן הוא דפסלוה משום דמקשינן ולא הוי כחליצת קטן דמן התורה אינה חליצה ומדרבנן הוי חליצה כדאמר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול לכך קאמר תחלוץ משתגדיל לומר דמדאורייתא אינה כלום אלא מדרבנן הוא דהוי חליצה לבד כמו חליצת קטן אבל לעולם דבין חליצת קטן בין חליצת קטנה פוסלת על כל האחין זה נ"ל מפירוש דבריהם ז"ל:

ואפילו בינו לבינה וכו'. פרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ה:) הקשו בינו לבינה מי ידענא ותירצו אמר רב יהודה אמר שמואל ועדים רואים אותו מבחוץ ע"כ. ורבינו לא הזכיר מזה כלום ואפשר לומר דסמך על המבין אי נמי י"ל דבגמרא הקשו כן משום דאמרו שם דהכשיר ר' עקיבא ולהכי הקשו דאפילו הוא והיא מודים דנחלצה לא מהימנו כדי להתירה לעלמא אבל רבינו דפסק דפסולה אפילו ליכא עדים כיון דשניהם מודים מהימנו לפוסלה לאחין. ומ"ש רבינו דהוי חליצה פסולה בינו לבינה אע"ג דמתניתין לא קאמר אלא בשנים כבר כתבו שם התוספות דר"ש דמכשיר בשנים דלאו דוקא בשנים ולא נקט שנים אלא משום עדות וה"ה בינו לבינה:

יז

יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל. כתב ה"ה ז"ל דעת רבינו וההלכות וכו' בפי' דברי ההלכות ורבינו יש ב' פירושים האחד מה שהבין ה"ה דטעמא דאמימר (דף ק"ג) דפסיל מאן דמסגי על לוחתא הוא משום אידך מימרא דבעי למידחסיה ונהי דבאידך מימרא אם לא דחס בדיעבד חליצתה כשרה משום דהוא ראוי לבילה אבל הכא כיון דאינו ראוי לנעוץ אפילו בדיעבד פסולה. הב' מה שהבין הטור ז"ל בסימן קס"ט כיון דתלוי הך מימרא באידך כי היכי דבההיא דמסגי אלוחתא בדיעבד פסול הוא הדין בההיא דצריך למדחסיה אם לא דחס פסול. ובהבנת דברי הר"א ז"ל יש ג"כ שני פירושים האחד מה שהבין ה"ה דסבירא ליה דטעמא דהך מימרא דמסגי אלוחתא הוא משום דדחסיה כדברי רבינו אלא שחולק עליו וסובר דאפילו בהך מימרא דמסגי אלוחתא אפילו בדיעבד לא פסיל וזהו שאמרו לא חליץ דמשמע לכתחילה ולא מחלקין בין ראוי לנעוץ לאינו ראוי לנעוץ. הב' מה שהבין בו הטור ז"ל והוא מוסכם לדעת הרא"ש ז"ל דאין הטעם בשתי המימרות שוות אלא דטעמא דמימרא קמא דצריך למידחסיה הוא מפני שתהא טורחת לחלוץ רגלו ולפעמים מנעל של ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא ידחוק רגלו בקרקע וטעם מימרא השנית הוא לפי שמנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וכו' ולכך המימרא הראשונה אם לא דחס כשר בדיעבד ובמימרא שניה דהוי טעמא מקרא הוי פסולה. והשתא יש לתמוה טובא לכל הפירושים. למה שהבין ה"ה בדברי רבינו וההלכות קשה כיון דמימרא ראשונה הוא לכתחלה דוקא א"כ מה הקשה שם רב אשי לאמימר מההיא ברייתא דאמרה לעיל בין עומד בין יושב בין מוטה הא לעיל הובאה שם אותה ברייתא בגמרא ואמרו שם חליצתה כשרה ובדיעבד הוא ומאי דקאמר אמימר הוא דלכתחלה לא וה"ז דומה למה שהכריח ה"ה לומר דאין ההלכות והגאון סוברים כהר"א ז"ל במימרא שניה דא"כ מאי קשיא להו ממתניתין דמן הארכובה ולמעלה חליצתה כשרה והוצרכו לתרץ הא מתניתין לא קאמרה אלא כשרה ואמימר קאמר דלכתחלה לא יעשה והך קושיא גופא קשיא להו בקושיא דפריך בגמרא במימרא קמייתא כדכתיבנא ומה גם דהרמב"ם ז"ל ע"כ סובר דהך ברייתא בדיעבד דוקא דהא דקדק לעיל בחולצת מן הסומא דחליצתה כשרה דמדקאמר כשרה משמע בדיעבד דוקא. ועוד קשה כיון דפיסול מסגי אלוחתא לא הוי אלא משום דצריך למידחסיה א"כ אמאי לא פריך רב אשי לאמימר מההיא דסמוכות הרגלים ולימא ליה ודאי דלא בעינן למידחסיה דא"כ דסמוכות הרגלים אמאי חליץ הא לא מצי למידחסיה ואמאי פריך הא דסמוכות הרגלים במימרא בתרא ולא פריך ליה לאלתר במימרא קמא. ובמה שהבין הטור ברבינו והרי"ף ז"ל דאפילו במימרא קמא פסול בדיעבד לא תפול קושיא ראשונה שהקשיתי אבל תפול השניה. ובמה שהבין ה"ה בדברי הר"א ז"ל תמיהא טובא דכיון דבין במימרא קמא בין במימרא בתרא ס"ל דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד לא פסיל לא פריך רב אשי כלל לאמימר לא במימרא דההיא דבין יושב בין מוטה ולא במימרא בתרא מההיא דסמוכות הרגלים דבכולהו מיתניא בברייתא לעיל חליצתה כשרה ומשמע אבל לכתחלה לא והא דמקשה ליה ה"ה מן ההלכות והגאון היה לו להקשות מדברי הגמרא והוא כעין הקושיא עצמה כדכתיבנא ועוד תפול הקושיא השנית שהקשיתי לעיל דכיון דהבין דטעם ב' המימרות שוות א"כ אמאי לא פריך רב אשי במימרא קמא מהא דסמוכות הרגלים. ובמה שהבין הטור בדברי הר"א ז"ל יש כאן קושיא אחת והיא מאי פריך במימרא קמא מההיא דבין עומד בין יושב הא אמימר לא קאמר אלא לכתחלה וברייתא הוי בדיעבד ובכל הני דהנהו ברייתא פסק הטור שם דבדיעבד לא. ע"כ נ"ל לתרץ ולומר דהך מקשה והך מתרץ סברי דכי מכשרינן בדיעבד היינו חד פיסולא אבל תרי פיסולי לא מכשרינן בדיעבד ועם ההקדמה הזאת מקשה שפיר במימרא קמא אמימר לרב אשי דהשתא דאמרת דצריך למידחסיה אכרעיה הוי תרי פיסולי חד דעומד בעינן כדילפינן מועמד ואמר והשניה דצריך למדחסיה אכרעיה ולזה הקשה לו דנהי דברייתא בדיעבד מ"מ היכי מכשרינן תרי פיסולי בדיעבד ותירץ דאינו אלא חד פיסולא דלעולם דדחיס לכרעיה ולפ"ז הקשה שפיר ג"כ במימרא שניה רב אשי לפי מה שהבין ה"ה בדברי הר"א ז"ל דכיון דאמרת דמסגי אלוחתא הוא פסול לחלוץ מדרבנן א"כ הרי כאן שני פסולים הראשון שהוא אינו ראוי לחלוץ וחולץ והשני שחולץ בסמוכות הרגלים שאינו נקרא מנעל גמור ותרי פיסולי לא מכשרינן בדיעבד ותירץ דליכא אלא חד פיסול שהוא פיסול המנעל דברייתא איירי דיהיב לאידך וחליץ אבל מה שהקשה ה"ה להר"א ז"ל מן הגאון וההלכות פריך שפיר דליכא אלא חדא פיסולא דנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה והיינו פיסולא דמסגי אלוחתא וא"כ בחדא פיסולא מכשרינן בדיעבד וא"כ אין כאן קושיא דכאן אמר לא חליץ לכתחלה ושם אמר בדיעבד כשרה אלא ודאי שאין דעתם כדעת הר"א ז"ל. ונשאר לתרץ קושיא אחת והיא להרי"ף והרמב"ם ז"ל לכל הפירושים ולהר"א ז"ל לפי מה שהבין בו ה"ה אמאי לא פריך רב אשי במימרא קמא מההיא דסמוכות הרגלים. ונראה לתרץ דרב אשי היה סובר במימרא קמא דטעמיה הוא משום מ"ש הרא"ש דפעמים יהיה המנעל גדול לרגלו ולכך צריך לדחוק רגלו בקרקע וא"כ אין לפסול האי דמסגי אלוחתא אם יהיה לו מנעל קשור שלא יפול מרגלו ולהכי לא מקשה ליה מההיא דסמוכות הרגלים אבל בתר דקאמר ליה במימרא שניה האי מאן דמסגי אלוחתא וכו' הבין שטעם מימרא קמא אינו אלא מפני שעל כל פנים צריך לנעוץ מפני שאם לא כן אמאי פסול האי דמסגי אלוחתא ולכך פריך ליה מההיא דסמוכות הרגלים והוי פירכא בין למימרא קמא בין למימרא בתרא אחר שנתגלה לו טעם מימרא ראשונה ותירץ לו כגון דיהיב לאחר וכו'. ולפי מה שהבין ה"ה בדברי הר"א ז"ל דתרי מימרי לכתחילה דוקא דאין להקשות דתרוייהו למה לי דצריכי אי אשמעינן צריך למידחסיה אכרעא הוה אמינא דוקא דאפשר אבל היכא דלא אפשר כגון דרגלו הפוכה לחלוץ לכתחילה דלא מצריך אמימר הכי אלא היכא דאפשר לדחוס אי נמי הוה אמינא דטעמא דאמימר דצריך למידחסיה אינו שצריך לנעוץ העקב אלא שידחוס הרגל בכל אופן שיהיה וא"כ אף ברגלו הפוכה נועץ גם הרגל אם ירצה ובהכי סגי קמ"ל ואי אשמעינן רגלו הפוכה הוה אמינא הך אסור משום דלא מיקרי רגל אבל לא צריך למידחס היכא דהוי רגל קמ"ל ומדלא השיג הר"א ז"ל כאן ואמר והוא שיש לו אח כמו שהשיג גבי החולצת מן הסומא משמע דהכא בכל גוונא לא חליץ ומ"ש בשלטי הגבורים והראב"ד כתב שאם אין לו אח חולץ לכתחילה קאי לחולצת מן הסומא ולא למאן דמסגי אלוחתא וכן כתב באלפסי ישן ובאלפסי החדש יש סימן על הך מימרא דאמימר וע"ז כתב הראב"ד והוא טעות המדפיס דאותו הסימן אינו אלא לרמז על ההגהה אחרת של וכ"כ הרמב"ם וכו' אבל הראב"ד כתב סימנו הוא גבי והחולצת מן הסומא דההיא דמסגי אלוחתא ודאי לא שנא ליה להר"א בין יש לו אח לאין לו אח משום דס"ל דהוי דאורייתא משום מעל [רגלו] ולא מעל כף רגלו כמ"ש הטור בשמו ולזה לא השיגו הר"א ז"ל לרבינו כאן:

יט

או היתה קרקעיתו של עור ולחייו של שער. היינו בעיין דפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ב:) דאמרו שם בעא מיניה ר"א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שיער מהו א"ל מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש א"ה כאלו של שיער נמי ההוא קרקא מיקרי ע"כ. ומפרש רבינו תרסיותיו ר"ל לחייו ומדכתב רבינו של שיער משמע דוקא של שיער הבא מן התחש אבל של דבר אחר לא. אבל הטור בסימן קס"ט כתב אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור וכתב הרב"י ז"ל דמשמע ליה דמאי דנקט בגמרא של שיער לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וכי שני בגמרא לפי זה מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש צ"ל דלאו טעמא משום דהשיער כיון שבא מן התחש מיקרי תחש כדמשמע לפירוש רש"י אלא ר"ל כיון שהמנעל הוא של עור לא משגחינן בתרסיותיו וקרינן ביה ואנעלך תחש וקשה לפירוש זה א"כ מה הקשו בגמרא א"ה כולו של שיער נמי הא פשיטא דלא מהני תרסיותיו של שיער אלא מפני שהמנעל שהוא המיקר הוא של עור אבל כשהמנעל הוא של שער מהיכא תיתי לן דמהני והיכי מקיימינן קרא בתחש דהא שיער לא מיקרי בא מן התחש לדעת הטור וי"ל דהטור הוקשה לו בדברי הגמרא האי בעיין דנקט של שיער אי דעתיה הוא משום דבא מן התחש א"כ אמאי לא בעי מעיקרא בכולו שיער מהו כיון דבא מן התחש מיקרי תחש או דילמא לא וכ"ת שני ליה בין תרסיותיו לכולו א"כ מאי פריך בתר הכי א"ה כולו נמי הא אמרינן דשאני ליה לכך נראה לו לטור דהבעיין כששאל מאי דנקט שיער לאו דוקא וה"ה אפילו שאינו של עזים שאינו בא מן התחש אלא שיער אדם דקא מיבעיא ליה הוא מי משגחינן בתרסיותיו וכיון שאינם של עור לא מהני או דילמא לא והשתא א"ש דלא בעי בכולו דפשיטא ליה דלא מיקרי תחש ובכולו לא מהני ובתר דשני ליה ואידך מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש אז הבין הבעיין דמשום השיער נקרא תחש כיון שהוא בא מן התחש לכך קאמר ליה דמהני וזהו שאמר לו מי לא קרינן ביה וכו' ועפ"ז הקשה לו השתא דאמרת דכיון דבא מן התחש תחש מיקרי א"כ אפילו כולו של שער נמי ואז גלה לו הפשטן ואמר ההוא קרקא מיקרי דכיון שאינו עור לאו מנעל [הוא] ואע"ג דבא מן התחש לאו כלום הוא ומ"ש לך מי לא קרינן ואנעלך תחש כוונתו לומר משום דלא משגחינן בתרסיותיו כיון שעיקר המנעל של עור אבל לא כמו שהבנת שהשיער נקרא תחש וע"פ פירוש זה יצא הדין של הטור. זה נ"ל טעמו של בעל הטורים אע"פ שאין דעת רבינו כן כדכתיבנא:

כא

קרעה המנעל מעל רגלו הרי זו חליצה פסולה וכו'. נראה דגירסת רבינו בגמ' (דף ק"ב) היא כך לא צריכא דשלפתיה לעילאי וקרעתיה לתתאי מאי חליצה בעינן וליכא או דילמא גלויי כרעא בעינן והא איכא. וא"ת א"כ היינו בעיין דלעיל דקרעתהו ושרפתהו מהו גלויי כרעא בעינן וכו' י"ל דאיבעיא לן הא בעיא להודיענו דאע"ג דהוה ס"ד דהך הוי חליצה כיון דחלצה העליון קמ"ל דלאו חליצה הוי. ולפי גירסא אחרת הך קרעתיה לעילאי דקאמר בגמרא ר"ל שקרעה באופן שלא נתגלה הרגל ולא הוי דומיא דקרעתהו דקאמר ר' ינאי לעיל דהוי גילוי כרעא ולפי גירסת רבינו דמי הא להא ואתי שפיר טפי ולזה כתב ה"ה שגירסת רבינו היא נכונה:

כג

רקקה דם וכו'. בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ה) אמרו יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק. עוד אמרו שם לעיל גדמת מהו שתחלוץ יבמה שרקקה דם מהו כו' א"ל מי כתיב וחלצה ביד ומי כתיב וירקה רוק. ולכאורה נראה דפליגי אהדדי דהא מההיא דקאמר מי קאמר וירקה רוק משמע דאפילו הוי דם ממש הוי רקיקה מעלייתא והכא קאמר דוקא מוצצת דאיכא רוק אין אבל שותתת לא והרא"ש ז"ל כתב בפסקיו בשם הראב"ד ז"ל דלא פליגי ומאי דקאמר מי כתיב וירקה רוק היינו לענין הרקיקה בחליצה דמהניא אע"פ שהיא דם אבל מאי דקאמר שא"א לדם וכו' הוא ביבמה שרקקה קודם חליצה אי אמרינן דהוי כחליצה פסולה לפסול על האחין או לא וזהו שאמר יבמה שרקקה דם תחלוץ כלומר תחלוץ ולא תתייבם דנפסלה על האחין כדפירש"י ז"ל ולכך דוקא בעינן דאיכא נמי רוק כיון דהך רוק לא מיפסל אלא משום גזירה דרוק דבתר חליצה לכך בעינן דאיכא נמי ביה רוק ולזה אמר שמפני שא"א לרקיקת דם בלא רוק תחלוץ ולא תתייבם והקשו על זה בגמרא מההיא דזובו טמא כלומר היכי אמרת דאי אפשר לדם בלא רוק הא התם אמרינן דאין הדם טמא משמע דאפשר לדם בלא רוק דאי על כל פנים איכא רוק הא רוקו של זב מטמא ותירץ דהיינו דוקא בשותת אז אמרינן דליכא רוק אבל במוצצת לא ואין להקשות דכיון דבזב אינו מטמא דם א"כ היכי מהני כאן רקיקת דם דשאני התם דגלי קרא זהו טעמו של הראב"ד ז"ל אבל רבינו נראה שאינו סובר כן אלא שאין לחלק בין רקיקה שקודם חליצה לרקיקה שבתוך החליצה ואפשר לומר לדעתו אחד משני פנים או דס"ל דפליגי הך שלחו ליה לאבוה דשמואל וההיא דלוי ופסק כי הך דהכא לחומרא או אפשר דלא פליגי ומ"ש לעיל מי כתיב וירקה רוק ה"ק כיון דבדם עכ"פ איכא רוק דבמוצצת איירי סגי דלא כתיב בקרא רוק דנימא דצריך רוק הנראה לעינים אלא אפילו נראה דם כיון דא"א בלא רוק סגי אבל מכל מקום רוק פורתא מיהא בעי מדכתיב וירקה. ומ"ש בגמרא כאן במוצצת כאן בשותתת איכא חלוקה אמצעית והיא רוקקת ולא מוצצת ולא שותתת ואיכא לאיסתפוקי כמי דיינינן ליה והרשב"א ז"ל נראה שדן אותה לחומרא כדכתב ה"ה בשמו וכל שאינו מוצצת שותתת קרי ליה ונראה נוטה לזה לשון רבינו שכתב שא"א לדם שנמצץ משמע דוקא נמצץ:

כה

חליצתו פסולה וכו'. כבר נתן הריב"ש טעם לשבח למה כאן הוי פסולה ובגט אינו גט כלל:

לה

שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט. תימה דבסוף פ"ז מהלכות תפילין כתב רבינו ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט וכבר נתעורר כאן ה"ה על זה וכתב ששם ביארו וכן הקשה שם בעל ההגהה וכתב שהוא ט"ס ולא מצאתי בזה תירוץ אם לא שנאמר דהוא מחלק הפך חילוק התוס' דבפ"ק דגיטין (דף ו':) אמרינן ואמר ר' יצחק שתים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ד' אין כותבין א"ל אביי אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא וכתבו שם התוס' בשם רבינו אליהו דדוקא במתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא אבל כשאדם שולח אגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא וכו' והקשו מירושלמי דבאגרת נמי אוסר לכתוב בלא שירטוט שלש תיבות וכו' ועוד האריכו יעויין שם. ול"נ דרבינו הוקשה לו בגמרא תרתי חדא אמאי אמר אביי אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא היה לו לומר כל דלא ידע מתניתא לאו גברא רבה הוא דודאי מתניתא עיקר טפי מדר' יצחק ועוד היכי פליג ר' יצחק אמתניתא והתוספות כתבו שם דיודע היה דהא דר' יצחק עיקר ולפיכך הילכתא כוותיה ואתו שפיר לדידהו דאמר אביי אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק כו' דהכי הילכתא אבל רבינו לא נראה לו זה. ולתרץ הקושיות נ"ל שהוא סובר דמתניתא ור' יצחק לא פליגי דהא דר' יצחק לא איירי אלא כשאינו כותב הפסוק לענין תפילין או ס"ת דאז ודאי אפילו תלתא מותר אלא איירי שכותב הפסוק לדרשה או לענין אגרת דומיא דר' אביתר שהביאו שם דאז אפילו בתלתא אסור והטעם דתפילין וס"ת לא אתי לזלזולי בהו ולכך אמרו דבתלתא מותר ולא הוצרכו שירטוט אבל כשאינו תפילין וס"ת ומזוזה הצריכו שירטוט אפילו בתלתא תיבות כדי שיהא חשוב ולא ליתי לזלזולי ביה ולזורקו לאשפה והשתא אתי שפיר דקאמר בגמרא אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק דהא דר' יצחק דמי לר' אביתר ובהא קאמר ר' יצחק בשלש תיבות אסור ואע"ג דהביא גמרא במתניתא תנא אגב דהביא הא דר' יצחק הביא ההיא דמתניתא אבל הך דמתניתא לא דמי לר' אביתר ולכך כאן כתב כר' יצחק דבתלתא אסור ושם בהלכות תפילין כתב דבתלתא מותר דלא פליגי כדכתיבנא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף