לחם משנה/יבום וחליצה/ה

לחם משנה ‏ יבום וחליצה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יב

נחלצה אחת מהן חליצה פחותה וכו'. ראה שבהבנת דברי רבינו יש הפרש בין ה"ה ובעל הטורים שה"ה סובר דדעת רבינו דכל חליצה פחותה אינה פוטרת צרתה אע"פ שהיא מעולה מחליצת צרתה וטעמו מפני שהוא ז"ל כתב שקורא חליצה פחותה אע"פ שעשה מאמר בצרתה שכ"כ בין בה בין בצרתה הרי זו נקראת כו' ואח"כ כתב סתם דכל חליצה פחותה אינה פוטרת צרתה משמע דאפילו דעשה מאמר בצרתה וחולץ לה אינה פוטרת צרתה ולפ"ז פסק דלא כשמואל דאמר (דף כ"ז) חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה לצרה לא נפטרה בעלת המאמר ולפי פירוש זה יצא לו לה"ה התמיהות הגדולות שתמה על רבינו ועוד יקשה עליו מה שהקשה בפ"ז מההיא ברייתא דאיסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה וכתב שם שברייתא זאת צריכה תלמוד לדעת רבינו. ועוד ק"ל לפי פירוש של ה"ה מההיא דכתב רבינו בפ"ז דחלץ לצרות נפטרו האחיות דהא חליצת צרות חליצה פחותה דאע"ג דהוא פסק כרב אשי דאמר לא אלימא זיקה לשווי צרה כערוה לא הוי אלא דחליצת צרה כשרה טפי כדכתב שם הרא"ש בריש פרק ד' אחין הילכך חשובה חליצת צרת רחל מחליצת רחל אבל מ"מ פסולה הוי וי"ל דרבינו סובר דצרת אחות זקוקה מותרת וחליצתה חליצה כשרה לגמרי ולא פסולה וכן התוס' בד"ה [מאי אחד חולץ לכולן] כתבו דחליצה כשרה הוי. אבל הטור ז"ל נראה שלא הבין כן דברי רבינו מפני שנראה שהוא סובר דפסק כשמואל בההיא דחלץ לבעלת המאמר וכו' שהוא כתב בסימן ק"ע אחר שכתב דין אין חליצת בעלת הגט או בעלת המאמר פוטרת צרתה וכו' וכתב הרמב"ם וכן אם נפלו לפניו איסור לאו או איסור עשה וצרתה חולץ וכו' משמע דס"ל דהרמב"ם מודה בדין זה וצ"ל לדעתו דאע"ג דכתב רבינו כאן דחלצה חליצה פחותה לא נפטרה צרה לא בכל חליצה פחותה קאמר דאי מעולה מאחרת אע"פ שהיא פחותה ואפשר שאע"פ שהיא שוה עם אחרת פוטרתה ואע"פ שרבינו סתם כאן דבריו סמך על מ"ש בפ"ז שכשחולץ לצרות נפטרו האחיות וסבירא לטור דחליצת צרות הוי חליצה פחותה ואעפ"כ אמר דפוטרת צרות א"כ למדנו שם דכל חליצה מעולה מחבירתה אע"פ שהיא פחותה פוטרת צרתה ונסתלקו לפי פירוש זה כמה תמיהות שתמה ה"ה ובעיקר מחלוקת דרב ושמואל סובר הטור ז"ל דפוסק רבינו כשמואל דחליצה פסולה אינה חוזרת על כל האחין ופסק כתירוצא בתרא דקאמר כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה"מ למפטר צרה אבל מפטר נפשה פטורה ובמפטר צרה סובר רבינו דכשהיא חוזרת על האחין כרב סגי אע"פ שהיא פסולה אע"פ שזה צ"ע מ"מ נתבאר דעתו ז"ל וקשה דהא כתב הרא"ש ז"ל בריש פרק ד' אחין דאית לן למיפסק כתירוצא קמא דאב"א כי קאמר חליצה מעליא בעינן משום דהך שינויא אתי כרב אשי מכח קושיא שהקשו בתוס' דהא לקמן מסקינן כשמואל התחיל ולא התחיל קאמר והתחיל בצרות לא יגמור באחיות ולא מיפטרה רחל בחליצת צרתה וכ"ש הכא בשניהם שוין ותירצו דההוא דמפרש לקמן דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר סבר כשינויא דבסמוך דמפלגי בין מיפטר נפשה למיפטר צרה ושינויא דהכא דאמר חולץ לכולן אאמצעית סבר כרב אשי דאמר לקמן לא אלימא זיקה לשווי צרה כערוה ע"כ וכיון שכן קשה על רבינו דהוא פסק כשינויא בתרא והוא בפ"ז פסק כרב אשי דהוא לא כתב שם התחיל ולא התחיל כשינויא קמא וא"כ איך פסק כאן כשינויא בתרא דהוי דלא כרב אשי וי"ל דנהי דשינויא קמא לא מצי סבר כשינויא דהתחיל ולא התחיל וכן שינויא דהתחיל לא מצי סבר כשינויא בתרא דה"מ למיפטר נפשה וכו' אבל רב אשי מצי סבר כתרי שינויי דלעיל דחלץ לצרות נפטרו אחיות משום דלא אלימא זיקה לשוויי צרה כערוה אבל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אלא היא גופה פטרה נפשה ואינו חולק רב אשי על שינויא בתרא ע"כ תמהתי על דברי הרא"ש ז"ל שפסק כשינויא קמא דאתי כרב אשי דהא שינויא בתרא נמי אתי כרב אשי וצ"ע. ובפירוש דברי ההלכות כתב הרא"ש ז"ל דנחלקו הראב"ד והרמב"ן דהראב"ד פירש דפסקו כשמואל דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר והרמב"ן ז"ל כתב בפסקיו כרב וכתב ה"ה דלדעת הרשב"א כל שהחליצות שוות כל אחת פוטרת חבירתה ונראה דטעמו מפני שהוא מפרש מה שאמר בגמרא בפ' ד' אחין כי הדדי נינהו ואחת פוטרת חבירתה כדברי רש"י ז"ל והרמב"ן נראה שהיה מפרש דכי הדדי נינהו וצריכות שתיהן חליצה ולא פטרה חדא לחבירתה אבל כשהיא מעולה האחת פוטרת חבירתה ולכך כתב דכשהיא מעולה פוטרת את חבירתה כדכתב הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ומפני שהרמב"ן ז"ל מפרש דמאי דקאמר כי הדדי נינהו ר"ל אינה פוטרת אחת לחבירתה לכן פירש דלדידן דקי"ל דחליצה פסולה חוזרת דאין האחת פוטרת לחבירתה כדכתב הטור ז"ל בשמו בסימן ק"ע דאילו היה מפרש כפירש"י ז"ל דכי הדדי נינהו ופוטרת האחת לחבירתה לא היה יכול לומר כן דהא קי"ל דחליצה פסולה חוזרת והיכי מסיק בגמרא דהאחת פוטרת את חבירתה ויש סיוע לדברי הרמב"ן ממה שהקשו בס"פ ר"ג גבי גט לזו וגט לזו לימא מסייע ליה לרבה בר רב הונא דאמר חליצה פסולה חוזרת על כל האחין כו' והשתא לפירוש הרמב"ן אתי שפיר דהא בהא תליא דאי חליצה פסולה חוזרת ה"ה שתיהן נמי צריכות חליצה אבל לפירש"י ז"ל קשה מה ענין זה לזה דאין זה סיוע דאע"ג דחליצה פסולה חוזרת מ"מ בהא אפשר דפוטרת את חבירתה ולכך כתב שם רש"י דפריך מסיפא וקאמר וכן שתי יבמין ליבמה אחת וכו' כלומר דמהך הוי סייעתא ולא מרישא דרישא לא הוי סייעתא דאפילו דחוזרת אפשר דפטרה אחת לחבירתה ולכך קאמר דפריך מסיפא ומש"ה כתב הטור שם בסימן ק"ע בשם רש"י ז"ל דאפילו אם נאמר בשני יבמין ויבמה אחת צריכה חליצה כו' ביבם אחד וכו' אחת נפטרת בחליצת חבירתה ומלשון זה נ"ל שנראה לו לטור כן כרש"י ז"ל:

יז

לפיכך ראובן שהיה בירושלים וכו'. ק"ל קצת דלמה לי דין הקודם להמשך ממנו דין זה בלא"ה אמרינן ליה דכיון דכשייבם אחיו אינו יכול הוא לייבם משום דכיון דאמרינן בית אחד הוא בונה כו' א"כ ודאי דיש לו לחוש אולי בנה אחיו ואין לו לייבם עד שידע מה עשה אחיו:

רצה האחד לחלוץ וכו'. קשה דהא לעיל כתב רבינו בפ"ג דכשאמרה מת בעלי ואח"כ מת הבן שניתן לי וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים דלא תחלוץ עד שיודע הדבר אם לא היתה פסולה לכהונה גזירה שמא יודע אחר החליצה שהחליצה אינה כלום ותנשא לכהן כדאמרו בגמרא בפרק האשה שלום וא"כ הכא נמי ניחוש שמא חלץ אחיו קודם ואין חליצה אחר חליצה וימצא אח"כ שחליצה זו אינה חליצה ותנשא לכהן וקא שרו חלוצה לכהן בשלמא לחוש שמא יבם אחיו קודם שיחלוץ זה הא ודאי לא חיישינן דאינו יכול ליבם עד שידע מה עשה אחיו ולא חיישינן דעבד איסורא אבל מ"מ שמא חלץ קודם אחיו ודוחק לומר דהכי איירי דפסולה לכהונה וסמך כאן רבינו על מ"ש שם. וי"ל דע"כ לא חיישינן להכי אלא התם גבי אשה שאמרה מת בעלי ואח"כ מת הבן שניתן לי דכיון שהיא אמרה אפשר דהוי כמו שאמרה וכן גבי אשה שהלך בעלה וצרתה דרוב נשים מתעברות ויולדות אבל הכא לא תלינן בחליצה דאדרבה מצות יבום קודמת ואמרינן דהא האחר ממתין לידע מה עשה זה כדי לייבם ולא יחלוץ דמצות יבום קודמת. וא"ת למה חולץ הא דומה זה למ"ש רבינו בסוף פרק ראשון דמפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום משום דכל העולה ליבום כו' וזו כיון דאינה עולה ליבום בתוך התשעים אעפ"י שימצא אח"כ שאינה מעוברת אין ראוי לחלוץ א"כ הכא נמי נימא הכי כיון דהשתא אינה ראויה ליבום דלא ידע אם יבם אחיו א"כ אינה ראויה לחליצה. וי"ל דהרי כבר אמרו בפרק החולץ הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא נתעברה מי משגחינן ביה ויבמינן לה הא קטנה לאו בת עיבורי היא הכא נמי י"ל דאם אתא אליהו ויאמר עדיין לא יבם אחיו לזו בת חליצה ויבום היא אבל התם אפי' אתא אליהו ואמר דלא נתעברה לא משגחינן ביה:

כג

לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד כו'. כתב ה"ה וקטנה סובר רבינו דאתיא כסתם מתני' דפ' מצות חליצה (יבמות ק"ד:) וכו' וקשה דהא מתני' דפרק מצות חליצה היא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ורבינו נמי הכי פסק לעיל בפ"ד חליצת קטנה פסולה וא"כ אי אתיא כמתני' דמצות חליצה הוא דפסק כוותה היה לו להזכיר ג"כ [חליצה] וקשה עוד דהיכי מצי אתיא כמתני' דהתם כיון דהתם אמר דחליצתה פסולה א"כ איך פוטרת צרתה אפילו שתיהן קטנות הא חליצה פסולה לא פטרה צרתה. מיהו יש לתרץ לזה דהך חליצה הוי פסולה ומדרבנן מיהא הוי חליצה וכיון שכן דוקא כשהנישואין הם מדאורייתא בקטנה שקדשה אביה אז ודאי החליצה פסולה אבל ב' יתומות דהם נישואין דרבנן אתי חליצה דרבנן ומפיק חליצה דרבנן אבל מ"מ קושיא ראשונה קשיא. וי"ל דה"ה ורבינו גורסין במתניתין חליצתה כשרה היא כגירסת הרב האלפסי ז"ל והיא גירסת הירושלמי שכתבו התוס' ומה שאמר בגמרא זו דברי ר"מ ר"ל דקאמר דמקשינן אשה לאיש מדרבנן ולכך לכתחילה לא תנשא בחליצה זו אלא תחלוץ פעם אחרת אבל חכ"א דאפילו לכתחילה הוי חליצתה חליצה וכדפירשו שם התוספות ומה שאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות ר"ל לא כמתניתין דקאמר כשרה בדיעבד ולא כחכמים דאמרו לכתחילה חליצה מעליא היא אלא אפילו בדיעבד קודם שתביא שתי שערות חליצתה פסולה ולפ"ז יתיישב דברי ה"ה דמתניתין דפרק בית שמאי סברה דחליצתה כשרה בדיעבד ולכך פוטרת את חבירתה אבל לדידן דקי"ל דחליצתה פסולה אין חליצה שייכא בה כלל ואע"ג דאית לן דנישואי קטנה דרבנן וא"כ כיון דמדרבנן הויא מיהא חליצה הו"ל למיפטר קטנה דכוותה דהוי נישואין דרבנן מ"מ י"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואילו היו נישואין מה"ת לא פטרה צרתה ה"נ כשהן קידושין דרבנן לא פטרה צרתה. זה נ"ל ליישב דברי ה"ה ואני כתבתי למעלה שגירסת רבינו במשנה בפרק מצות חליצה היא פסולה וכן נ"ל עיקר דלדברי ה"ה ק"ל טובא איך נאמר דמאי דקאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות הוי לא כמתניתין ולא כחכמים דאמרו בין גדולה בין קטנה ואם גירסתו במשנה היה לו כשרה יותר ראוי לו לפרש דמה שאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות היינו לכתחילה אבל בדיעבד חליצתה כשרה ורב אלפס ז"ל שגירסתו במשנה כך אפשר שהוא סובר כן דחליצתה כשרה אבל רבינו שכתב דחליצתה פסולה נ"ל עיקר בדבריו כמ"ש:

כז

וכן הדין בקטנה וחרשת וכו'. תמיהא לי טובא דלפי גירסא דגריס במשנה לא פסל בקטנה ובא על החרשת תחילה גריס במשנה פסל א"כ היכי אמר התם רב חסדא בפרק ב"ש (יבמות דף ק"י:) על מילתיה דרב דאמר כונס החרשת ומוציאה בגט וכו' ש"מ קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה הא ממתניתין נמי שמעינן ליה דמדקאמר (הרשב"א ז"ל) [בא] על הקטנה תחילה ואח"כ על החרשת לא פסל וכשהוא בהפך פסל ודאי דקטנה ספק ולהכי לא פסל ובחרשת קנויה ומשויירת ולהכי פסל כשבא עליה תחילה דאי לא אלא דהוי איפכא דחרשת ספק וקטנה משויירת הדין היה ראוי להיות בהפך בשלמא לגירסת רש"י ז"ל א"ש דכל החלוקות אשר אפשר כבר סתר רש"י ז"ל בפירושו שם ולא נשאר אלא ע"כ חדא ספק וחדא קנויה ומשויירת וממתניתין לא שמעינן הך דכיון דבתרווייהו גרסינן פסל ע"כ צריך אתה לומר דחדא גזירה אטו אידך ואי אמרת דקטנה ספק כשבא על הקטנה תחילה פסל אטו בא על החרשת תחילה ואי אמרת חרשת ספק כשבא על החרשת תחילה פסל אטו בא על הקטנה תחילה וא"כ לא ידענו כלל ממתניתין לכך קאמר דש"מ מדרב דקטנה הוי ספק וחרשת קנויה ומשויירת אבל לדברי רבינו קשה טובא והיא קושיא אלימתא בעיני. ועל צד הדוחק גדול נ"ל לומר דאולי היה רב חסדא יודע דבמתניתין בחד גרסינן פסל וחד לא פסל והיה מסופק במתניתין אי גרסינן לא פסל בקמייתא ופסל בבתרייתא או איפכא לכך אמר דשמעינן מדרב דבקמייתא גרסינן לא פסל ובבתרייתא פסל. עוד ק"ל על מ"ש הטעם שביאת הקטנה ביאה מעולה מביאת החרשת ולמה לי הך טעמא לימא משום דקטנה קנויה ואינה קנויה היא וממה נפשך לא פסל דההיא ברייתא לא פסלה אלא מטעמא דגזירה ומתני' דלית לה טעמא דגזירה לימא טעמא משום דהיא ספק קנויה ואינה קנויה. ועוד דהך טעמא שכתב רבינו לאו טעמא היא דא"כ דביאתה מעולה מחרשת תיפטר בביאתה לחרשת אעפ"י שאין זו קושיא דכיון דשני מיני קידושין הן להכי לא פטרה מ"מ קשה מאי דכתבתי ואפילו תדחוק ותאמר דמאי דכתב רבינו שביאת הקטנה מעולה הוא הצד אחד דקנויה וה"ק אי אמרינן קנויה עדיפא הך מחרשת ואי אמרינן אינה קנויה נכרית היא ולא פסלה ולא כתב רבינו אלא הצד האחד מ"מ קשה למה כתב הצד האחד היה לו לומר השני צדדין ולומר אי קנויה עדיפא מחרשת ואי אינה קנויה נכרית היא. ונ"ל לתרץ זה דכיון דרבינו סובר דמתניתין פליגא אברייתא ולא ס"ל גזירה אטו בעל חרשת תחילה רצה לתת טעם למה לא גזרינן אטו בעל חרשת תחילה ואמר שלא יטעו שהרי ביאת הקטנה מעולה ואפילו שיראו שלא פסל את הקטנה לא משום הא יטעו דבעל החרשת תחילה ולא בא רבינו כאן לפרש טעמא דקנויה ואינה קנויה אלא טעמא דלית ליה למתני' גזירה אטו בעל חרשת תחילה וצריכה גט זו הברייתא שאמרו שם וחרשת יוצאת בגט וכ"ת הא ביאת קטנה לא פטרה לחרשת וביאת חרשת גופא פסולה היא ולא פטרה נפשה א"כ אמאי יוצאה בגט כבר כתב שם רש"י ז"ל דממה נפשך הוא אי קטנה קנויה הרי פטרה לחרשת ואי קטנה אינה קנויה ביאת חרשת ביאה כשרה היא ופטרה נפשה:

כח

בא היבם תחילה על החרשת וכו'. כאן חזר הר"א והשיג על רבינו יותר על מה שהשיגו לעיל במה שאמר וכיצד תקנתן וכו'. ונ"ל שטעמו שזה קושיא גדולה ממה שהקשה למעלה דלמעלה אמר דלא אמרו כן בגמרא אלא לקיים מצות יבום דאורייתא אבל התם לאו דאורייתא אע"ג דהוי מצות יבום דרבנן אבל כאן הקשה לו דליכא מצות יבום כלל לא דרבנן ולא דאורייתא שהרי כאן שתיהן יוצאות בגט. עוד הקשה על רבינו דהא בגמרא בפרק ב"ש אמר לעולם יתרחק אדם מן המיאונין ונ"ל שהיא קושיא עצומה לדברי רבינו מפני שבגמרא הקשו בפרק ב"ש (יבמות דף ק"ט) על מה שאמר ר"א מלמדין את הקטנה שתמאן ומי שרי והתני בר קפרא לעולם יתרחק אדם מן המיאונים כו' ותירצו מיאון דמצוה שאני משמע דהיכא דליכא מצוה אין מלמדין אותה למאן והכא מאי מצוה איכא הא שתיהן יוצאות בשלמא לעיל איכא מצות יבום דרבנן ולהכי לא הקשה לו הר"א לעיל מהא דלעולם יתרחק אדם מן המיאונין דהא התם איכא מצוה אבל הכא ליכא מצוה כלל ועוד קשה זאת הקושיא במ"ש למטה גבי גדולה וקטנה דכשבא על הגדולה וחזר ובא על הקטנה לא פסל הגדולה ומלמדין אותה שתמאן דלמה לי שילמדו למאן את הקטנה אי משום דא"א לקיים את שתיהן א"כ נגרש את הקטנה דהא נפטרה מחליצה בביאתה של גדולה וע"כ בקטנה שיש לה יד לקבל גיטה איירי דאי לא אינה מתקדשת למיאון דהא לפי גירסת רבינו והרי"ף בההיא דרבא דשלש מדות בקטן כו' יותר דעת צריך במתקדשת למיאון מבקבלת הגט וכ"ת דע"כ צריך להוציאה טפי עדיף במיאון מבקבלת הגט כדי שלא תפסל לכהונה ולא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים לו וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפרק ב"ש כמו שהקשה על הראב"ד ז"ל למה לא תמאן וכו' ועוד דטעמא דבר קפרא דלעולם יתרחק אדם מן המיאונים ויתרחק הוא משום דילמא גדלה ומתחרטא בה והכא ודאי לא מתחרטא כיון שהיא יוצאה עכ"פ אדרבה טפי עדיף לו במיאון בשלמא כשאינה צריכה לצאת ואנו מלמדין אותה שתמאן אפשר דמתחרטא דאמרה יותר טוב היה לי להיות עם בעלי אבל השתא דעכ"פ צריכה לצאת לא וכ"כ שם ג"כ הרמב"ן ז"ל אם נאמר כן קשה טובא דא"כ מאי פריך בגמרא ומי שרי על ההיא דר"א הא כיון דעכ"פ צריכה לצאת משום דיש זיקה א"כ טפי עדיף לה שתמאן וכ"ת דהגמרא מקשה תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כר"ג משום דאין זיקה אכתי קשה מי אמר לו דסבר ר"א אין זיקה כר"ג דילמא סבר יש זיקה ועכ"פ צריכה לצאת ולכך קאמר דמלמדין אותה שתמאן א"ו שאין כל זה מספיק ללמד אותה שתמאן ואי כתב שם הרמב"ן ז"ל כל זה הוא מפני לתקן חבירתה שתשאר עם החרשת כדכתב שם לתקנתה ולתקנת חבירתה שלכך קאמר דהא ודאי מלמדין אותה שתמאן אבל היכא דליכא תקנת חבירתה בהך כדכתיבנא למה לא סגי והאמת דהך קושיא אלימתא היא לדעת רבינו אם לא שנתרץ לדעתו דודאי הך טעמא דכתיבנא מספיק ומה שהקשו בגמרא ומי שרי ותירצו מיאון דמצוה שאני הוא הדין דה"מ למימר דר"א סבר דיש זיקה כרבי ולכך ליכא הכא גדלה ומתחרטא בה אלא רצה ליישב דבריו אפילו דסבר דאין זיקה כר"ג. עוד קשה לדברי רבינו בצריכותא דקאמר בגמרא ואי אשמעינן בקמייתא משום דלא איקיים מצות יבום אבל בבתרייתא דאיקיים לא והכא כל היכא דיוצאת עכ"פ טפי עדיף ללמדה למאן כדי להתירה לכהונה כדפירש"י דהא היכא דיוצאת עכ"פ טפי עדיף שתמאן מהיכא דיוצאת בגט אע"ג דליכא שום טעמא אחרינא דהא הכא בהני חלוקות שכתב רבינו ליכא טעמא דגדולה רמיא קמיה וליכא טעמא דאיקיים מצות יבום ואפ"ה מלמדין אותה שתמאן מטעמא דפרישית ואי אתה יכול להלום דברי הצריכותא כמו שיישבו הרמב"ן ז"ל וכמו שהובא בפסקי הרא"ש ודוק וצ"ע. עוד כתב הראב"ד ז"ל ועוד דהא איכא מ"ד ממאנת למאמרו וכו' וכתב עליו ה"ה ז"ל דכבר נתבאר בהלכות כמ"ד ממאנת למאמרו ולזיקתו. ובאמת דצ"ע להבין דברי הראב"ד ז"ל דאם כוונתו להשיג על זה למה לא השיגו למעלה בהלכות גירושין ועוד כאן בהשגה ראשונה גבי כיצד תקנתן וכו' היה לו להשיג זה. ונ"ל דכוונתו לדחות הגירסא דגריס בדר"א בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן דקאי אכולהו דלעיל ואמר בבא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה שמלמדין את הקטנה שתמאן וכדכתב רבינו ושיעור דבריו כך הם דשם נאמר שהחרשת יוצאה בגט וכדכתב רבינו יש להקשות עליו הקושיות דהקשה דאין כאן מצוה כלל ולעולם יתרחק אדם מן המיאונין ובתר הכי אמר דאפילו תפרש המשנה דתשאר עם החרשת וכדכתב הרשב"א ז"ל וכמ"ש נמ"י ואיכא מצוה מ"מ קשה טובא דאם נאמר דקאי נמי דר"א אהא דבעל החרשת לא תשאר עם החרשת אלא אם לא תמאן לזיקתו ג"כ דא"כ צריך לחלוץ את הקטנה והוי צרת חלוצתו א"ו תמאן לזיקה וא"כ אמאי לא הקשו בגמרא מינה למ"ד ממאנת למאמרו ולא לזיקתו וזהו מ"ש ועוד דהא איכא מ"ד כו' כלומר אפילו תפרש פירוש אחר ליישב הקושיות הראשונות ולומר שתשאר עם החרשת תקשה לך הך ועוד אבל אם תאמר דר"א לא קאי אברייתא ולא גרסינן בכולן אינו קשה זה נראה ליישב דבריו עם שלשונו דחוק אבל מה נעשה כי לא ידעתי ליישבם באופן אחר ועם זה יתורץ דהר"א ז"ל לא הקשה זה לא בהלכות גירושין ולא לעיל כשכתב כיצד תקנתן כו'. עוד כתב ה"ה ז"ל דלדברי הראב"ד ז"ל תמתין עד שתגדיל ותחלוץ כלומר ועכ"פ אינו רשאי לקיימה אלא תצא דאילו למה שהבין הטור ז"ל בסימן ק"ע בדברי הר"א ז"ל דישאר עם הקטנה קשה טובא ואמאי דילמא קטנה קנויה היא וביאתה פסולה אחר שבא על החרשת וא"כ על כ"פ תצא וצ"ע לדעת הטור ז"ל:

כט

בא היבם על החרשת כו'. כתב ה"ה שמה שאמר רבינו שהחרשת יוצאה בגט פשוט דביאתו ביאה כשרה היא. וקשה דהא בפרק ב"ש (יבמות דף קי"א) אמרו אלא אי אמרת רבי נחמיה היא הא אמר ביאה פסולה פטרה אלא ש"מ רבנן היא ש"מ ע"כ. ופירש רש"י ז"ל סיפא בנכרית אמאי בעיא חליצה כו' אלא בגיטא תיסגי לה דביאת עצמה פוטרתה דביאה כשרה היא ואם נמי חשיב לה פסולה משום דקיימא זיקת חרשת וכו' משמע דקרי ליה גמרא ביאה פסולה משום דבעל החרשת אח"כ שהיא ספק קנויה ומשום דדילמא היא קנויה ה"ה לביאת קטנה הקודמת הוי ביאה פסולה אע"פ שאפשר לדחות דמאי דקאמר הכי בגמרא הוא משום דרצה לדחות אפילו התירוץ הדחוק שאפשר לומר מ"מ האמת היא דביאה כשרה היא ויש לדקדק קצת זה מלשון רש"י ז"ל מ"מ גמרא דקרי ליה בסתמא ביאה פסולה קשה. ונראה לומר דהוא מפרש הגמרא דמאי דקאמר כך בשלמא אי אמרת קטנה ספק וחרשת קנויה ומשויירת א"ש דקאמר תמתין משום גזירה אלא אי אמרת איפכא דקטנה קנויה ומשויירת וחרשת ספק ורבי נחמיה היא ליכא איסורא משום קטנה גופה דהא ביאתו ביאה כשרה וכ"ת גזרי' דילמא בעל החרשת תחילה ויבא אח"כ על הקטנה ואתי למפטרה בגט דהיא ביאה פסולה הא לרבי נחמיה ביאה פסולה פטרה נמצא דלא קרי בגמרא ביאה פסולה אלא היכא דבא על החרשת ואח"כ על הקטנה וקאמר דא"א [למגזר] בא על [הקטנה] תחילה אטו בא על החרשת תחלה ואח"כ בא על הקטנה:

ל

בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה כו'. כתב נמוקי יוסף שהקשה הרשב"א ז"ל כיון דכאן המיאון עוקר לגמרי ביאת הקטנה ויקיים הגדולה גם למעלה המיאון עוקר לגמרי ביאת הקטנה ויקיים החרשת ואמאי כתב והחרשת יוצאה בגט. ונראה דרבינו כבר תירץ קושיא זו במ"ש שבעילתה קונה קנין גמור כלומר דשאני הכא דכיון דקנין הגדולה הוא קנין גמור וקנין הקטנה אפי' דאמרינן דהיא קנויה הוא מדרבנן אתי מיאון דרבנן ומבטל ביאת קטנה דרבנן כדי לקיים ביאת גדולה שהוא מה"ת אבל לעיל לא אתי מיאון ומבטל ביאת קטנה כדי לקיים החרשת שהיא מדרבנן וקל להבין החילוק:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף