לוית חן/מכות/ג/א
בתוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי כו'. עיין בדברי מוהרש"א שכתב ור"ל דלכאורה משמע כו' ופריך כל כמינה כו' אין זה דין עד זומם דכתיב ביה כאשר זמם ולא כאשר עשה ע"ש בדבריו.
ראיתי הרבה מתמיהים על דבריו ואמרו דאשתמיטתי' למוהרש"א דברי תוס' בבא קמא וגם לי הוקשה כן בהשקפה ראשונה דתוס' כתבו שם דבממון לא שייך כאשר עשה כיון דאפשר בחזרה והיאך כתב מוהרש"א הכי דבעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אבל כד עיינתי לק"מ וראוים הדברים למי שאמרם וה"פ דצ"ל הפי' בב"ק בתוס' דבממון לא שייך כאשר עשה כיון דאפשר בחזרה ר"ל כיון דנעשו העדים זוממין צריךהבע"ד להחזיר הממון ואז הדר השתא נמי כאשר זמם דהא השתא לא מתקיים עשיה כלל דהא הבע"ד החזיר לו הממון ושפיר מתקיים כאשר זמם דאם לא הוזמו לא החזיר לו הבע"ד הממון והיו רוצים להפסידו אותו הממון לאפוקי אם אמר עדות שקר העדתי דאינו נאמן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וצריך הבע"ד לשלם לחבירו עכ"פ ואח"כ צריך העד לשלם מכוח דיני דגרמי אבל לא מוכח הזמה דהא לא קרינן בי' כאשר זמם דהא כבר נעשה המעשה עפ"י דיבורו ומתקיים המעשה משום כיון שהגיד כו' וא"כ היאך קרא ליה עד זומם וזהו מדוקדק בדברי מוהרש"א במה שכתב הרי הפסיד ממון חבירו שחייב לשלם ר"ל כיון שהוא חייב לשלם בוודאי א"כ לא הוה כאשר זמם ודוק היטיב:
אבל מ"מ ק"ק למאי דקיי"ל שכל ספק לא מוקמינן בחזקת מרה קמא עיין בתוס' כתובות דע"ג וא"כ גם בעדים זוממין אין צריך הבע"ד להחזיר המעות כיון דתרי ותרי נינהו ועדים זוממים חידוש הוא מאי חזית דמהימנת להני ניהמן להני וא"כ אוקי ממונא בחזקה ואעפ"כ קרית להו עדים זוממין משום כיון דאפשר בחזרה אף דאינו מחזיר. לפ"ז שפיר קרי עד זומם באומר שקר העדתי אף דכבר נעשה מעשה משום דאפשר בחזרה וצ"ע:
בתוספות ד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם. נ"ל כוונתם דאם לא הוזם אח"כ והחיוב הוא משום דיני דגרמי קשה פשיטא דחייב למאן דדאין דיני דגרמי אלא עכצ"ל דהוזם אח"כ וחייב משום הזמה והא דבעינן שיוזמו שניהם היינו באינו מודה אבל אם מודה ששקר העיד א"כ נעשה הוא עד זומם לבד (דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו אם כופר אין נעשים זוממים עד שיוזמו שניהם אף דשנים מעידין על א' וליכא חידוש עיין בב"ק דף ע' מ"מ כתבו שם תוס' דמצטרף עמו ג"כ עד אחר שלא הוזם והוה תרי ותרי ע"ש אבל אם העד ההוזם מודה לזה לא מצטרף אחר עמו ושפיר נעשה עד זומם וק"ל) וחייב לכ"ע וע"ז פריך כל כמיני כיון שהגיד כו' ר"ל אם לא הודה לא היה נעשה עד זומם עד שיזומו שניהם והיה הבעל דין צריך לשלם והיאך נאמן בהודאתו ששקר העיד ואז פטור הבע"ד לשלם וע"כ אינו נאמן כיון שהגיד כו' א"כ לא מהני נמי הודאתו שיעשה עד זומם ואינם נעשי זוממין עד שיזומו שניהם א"כ צריך הבע"ד לשלם וזהו כוונת רש"י במ"ש כל כמיניה בתמיה וכי הוא יכול לחזור בו ויפטר העיד' מלשלם ולכאורה אך למותר הוא ולמאי שפרשתי ניחא דפריך כיון דלא מהימן לגבי הנידון אין הודאתו מביאתו לידי עד זומם כנ"ל:
ועפ"ז ניחא היאך לא הרגיש רבא בקושיא זו כל כמיני' ובכתובות פ"ק בעדים שאמרו אנוסים היינו מ' נפשות דנאמנים פריך רבא גופי' קושיא זו כל כמיני' כו' ע"ש ולדברי ניחא דהתם פריך בפשיטות דאינו נאמנים העדים לחזור מעדותם לחוב לבעל השטר אבל הכא פריך כיון דלבע"ד אינו נאמנים לא יהנה הודאתם לעשות עד זומם ודוק היטב:
ולפ"ז ה"פ בתוס' באומר עדות שקר העדתי ושם הוזם כנ"ל משמע דכי אמר הכי משלם חלקו דא"כ ביקש להפסיד ממון חבירו בעדותו ר"ל כיון דבלא הודאתו אינו נעשה עד זומם לבדו רק ע"י הודאתו דאמר עדות שקר העדתי נעשה עד זומם כמ"ש לעיל א"כ לא עדיף הזמה דאח"כ מהודאתו שאמר עדות שקר העדתי ואם אמרו העדים עדות שקר העיד והודה לדבריהם צריך ג"כ לשלם משום דביקש להפסיד ממון חבירו ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם ממון אלא א"כ הוזם במקום פלוני עמנו הייתם כו' ודוק היטיב כי נכון ומדוקדק בדברי תוס' מכל הפירושים שראיתי: