הפלאה/כתובות/עב/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ע"א בגמרא תניא היה ר"מ אומר וכו' יש מקשים על מה שאחז"ל איזהו חסד של אמת חסד שעושים עם המתים דהא גם הוא יש לו תשלום גמול כדאמרינן הכא דספיד יספדניה. ונראה דאפ"ה לא דמי לשאר גמול שאותו איש עצמו ישיב לו גמולו משא"כ בזה שאותו שעושה עמו חסד לא ישיב לו אף דשכרו מן השמים הוא דספיד יספדיניה. מ"מ נקרא חסד של אמת. שהוא כמו כל המצות שיש להם שכר מן השמים והיינו דקאמר הכא טוב ללכת וגו'. ר"ל מצוה יותר בזה באשר הוא סוף ואין לו תשלום גמול מאותו אדם. אבל החי יתן אל לבו דיש לו גמול מן השמים לאחר מותו שאין לך אדם שלא יצטרך לזה הגמול. ואפשר לפרש מה שאחז"ל שלשה תקנות להרגיז יצר טוב על יצר הרע. והוא יעסוק בתורה ויקרא ק"ש ויזכור יום המיתה. הוא כנגד ג' עמודי עולם שהעולם עומד עליהם שהם תורה ועבודה וג"ח שהם בחינת שלשה אבות. תורה כנגד יעקב שהיה יושב אהלים. ועבודה כנגד יצחק שהקריב עצמו והוא ענין ק"ש שהוא מסירת נפשו. וג"ח הוא בחינת אברהם שהיה בחינת חסד כדכתיב ויטע אברהם אשל. והתעוררות ע"ז הוא שיזכור יום המיתה. כמו שנאמר באברהם ואנכי עפר ואפר. והענין הוא שיזכור שאין אדם שלא יצטרך לזה הגמילות חסד של אמת. שלא יוכל לשלם גמולו עוד. ובזה יתרבה חשקו להחזיק במדת ג"ח. ועוד כתבו המפרשים דיש לפרש ענין טוב ללכת הוא שיזכור יום המיתה. וכמ"ש חז"ל הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו' ולהיות כי אין דומה ראיה לשמיעה ע"כ טוב ללכת ולראות כמ"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה. נראה בפירושו הואיל ואין איש שלא יראה בעיניו ענין המות כל ימי חייו. לכך ראוי לו להתעורר למלט את נפשו מיד שאול סלה. וגם דוד המלך ע"ה מזכיר אלו ג' דברים נ"א שאמר והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדבריך שהיה יכול לכוף את הרע בענין המיתה. שנקרא דבר כדכתיב לפניו ילך דבר. ואמר עוד תזכה בשפטך והוא ענין לפני מי אתה עתיד ליתן דין ואמר עוד הן בעון חללתי שהוא ענין מאין באת ויש רמז במילת א"ד"ם על ג' דברים אלו שהוא ר"ת אין. דין. מות. וירמוז ע"ז מ"ש באשר הוא סוף כלה אדם. שהאות האחרון מרמז עליו. והנה הריטב"א ז"ל כתב דפשטא דקרא משמע כפירוש השני שיזכור יום המיתה. אלא שאינו ענין למאי דאיירי בשמעתין. ובספר שיטה מקובצת הוסיף דטעמא דר"מ דלא מפרש כפשטיה. דא"כ כיון דכתיב באשר הוא סוף כל האדם דהיינו שישיב אל לבו שהוא סוף כל האדם. למה הוצרך עוד והחי יתן אל לבו. ולענ"ד נראה דשני הפירושים אמת דודאי פשטא דקרא הוא באשר הוא סוף כל האדם ויתעורר מזה לבל יחטא. ואמר עוד טעם משום והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספיד יספדיניה וכו'. ויש להבין דצריך שני הטעמים עפמ"ש בפירושי התורה ממה שאמר משה רבינו ע"ה. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים. דלכאורה ענין בחירה זו פשוטה היא. כי מי לא יבחר בחיים ממות. גם בתהלים מזמור ט"ז אתה תומך גורלי ופי' חז"ל שהוא על העצה לבחור בחיים ומי הוא שלא יבין דבר פשוט כזה. אלא הענין הוא מפני שהעצה היעוצה להציל מיצה"ר ומעבירה. לפי מאמר חז"ל הנזכר לעיל הוא בשתי בחינות. האחד הוא בזכרון יום המות או תחלת מוצאו מאפס ומאין כמ"ש חז"ל שהוא שפלות הגוף ותכליתו עד שיתעצב האדם ויבוטל תאותו בצער יום המיתה ברעה אשר ימצא את האדם באותו יום כמבואר בזהר. והעצה שניה שיעסוק בתורה וק"ש במסירת נפשו להשי"ת שהוא חלק אלוה ממעל. ויחשוב בחשבון ודין נשמתו לפני השי"ת. אמנם כי כן שיש הפרש גדול מאוד בין שתי הבחינות כי בענין זכרון יום המיתה והלידה המעצב את האדם ונפשו. אף כי טוב הוא לבטל תאות הגוף. מ"מ מוליד בזה מאוד פחיתות הנפש להתדבק בשרשה העליונה כמ"ש בזוהר באתר דעציבו לית תמן שכינתא דכתיב עוז וחדוה במקומו. אמנם עצת ה' היא תקום בעסקו בתורה וחשבון הנפש ומסירת נפשו לה'. הוא המביא לאדם לאהבה ויראה עליונה וגילה ברעדה וחיות הנפש כאמור ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום פי' היום בעה"ז כמ"ש חז"ל עולמך תראה בחייך. ונאמר ומל ה' אלקיך וגו' ומסיים למען חייך שהוא המביא בעה"ז לאדם חיות עליון. וז"ש הנני נותן לפניך לשבר מלתעות היצה"ר הא' החיים והטוב. ר"ל שתהיה בחיי הע"ז ותטעום את הטוב שהוא עולם שכולו טוב מעין עולם הבא והוא מ"ש ואתם הדבקים וגו' ובו תדבקון. ואת הדרך השני שהוא את המו' ואת הרע לזכור יום המיתה והעונש והרעה שנמצא בו ובחרת בחיים וזהו העצה שאמר ואתה תומך גורלי ןלהיות כי בזה נכלל מה שאמרו שם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. שהוא חשבון הנפש בבדיקותה לפני ה" כאומרו וסביביו נשערה מאוד. ויש לפרש בזה המשך הפסוק ה" מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי שפירש"י כוסי לשון חשבון. ר"ל מנת חלקי בעה"ב וחשבוני לפניך. וע"ז קאמר אתה תומך גורלי וגו' ויש לנו בזה אריכות ענינים בפירושי התורה ואין כאן מקומו. והנה אחז"ל שתי התקנות בשתי בחינות אלו כי יתחלק לפי האנשים. כי האיש המשכיל אשר חשקה נפשו בתורת ה' ויכיר בהבלי שוא העה"ז והוא הנקרא איש חי כדכתיב בני' בן יהוידע איש חי. בזה התקנה שידבק בתורה ביתר שאת ויתר עז ולא ימיש ספר וגו'. אבל לא בזכרון יום המיתה להתעצב ח"ו להניח מדרך החיים. גם האמת הוא שלא יפחדהו ולא יירא כל כך מיום מותו כי גדולים צדיקים במיתתן. אך יש אשר לא ישיג לזה ולא הגיע למעלה זו ולא יוכל לשבר תאות היצה"ר העמוס עליו מני בטן עד אשר השע עיניו מראות האור הטוב. ע"כ יפחדהו ביום המיתה כי באמת יתעצב ויועיל לבטל מזימת התאוה אשר תאלצהו ועתה מובן כי אמר הכתוב טוב ללכת וגו' באשר הוא סוף כל האדם ויזכור יום המות. וע"ז אמר והחי ר"ל הצדיק שנקרא חי. לעולם לא יפחד מזה וא"צ לזה. מ"מ טוב ללכת כדי שיתן אל לבו דברים של מיתה כדדרש ר"מ דספיד וכו' ואין להאריך יותר כאן:
שם בגמרא ותעביד אמר ר' יהודה אמר שמואל וכו'. הנה בטוש"ע סימן ע"ו ובי"ד סימן רל"ד כתב נדרה מדברים שבינו לבינה או ענוי נפש והפר לה ע"מ שתאמר לפלוני דבר של קלון או שתהא מתהפכת אחר תשמיש כדי שלא תתעבר או שתהא ממלאה עשרה כדי מים והב"י הביא דברי הר"ן שהיא נדרה בדברים אלו ותלתה בתשמיש או מזונות דאל"ה לא מצי מיפר בנדר שתמלא עשרה כדי מים. ולכאורה היה נראה דטעמא דהטור דמפרש בתנאי הפרה הוא מלשון מתני' דתנן אמר לה ע"מ שתאמר וכו' וע"ז מסיים או שתהא ממלאה ומערה לאשפה משמע דמיירי נמי שאמר לה ע"מ וזה לא שייך אלא בהפרה דאי בנדרה היא הל"ל יאסר עלי תשמיש או הנאה אחרת אם לא אומר ואם לא אהיה ממלאת ומערה וכו'. ולפ"ז היה נלענ"ד דלפי מה דמפרש במתניתא שתמלא עשרה כדים יש לומר דאפילו אם היא תולה בתשמיש שאמרה יאסר עלי תשמיש אם לא אמלא א"י להפר דבאמת תמלא מים כדפריך לעיל ולא תתקשט ולא תאסר ומשני משום דקרו לה מנוולת א"כ יש לומר דאין לדמות מילתא למילתא ובאמת בדברים אלו כיון דיכולה לקיים התנאי א"י להפר ואין ראיה ממה שאם נדר הוא יוציא ויתן כתובה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ולא תתקשט דלרב לא קשה דצריך להוציא וליתן כתובה אפילו במקום דאינו יכול להפר. אך הא דכתב או שתהא מתהפכת שהוא פי' דברי ר' יהודה אמר שמואל קשה לי לפי הטעם שראיתי בספר שיטה מקובצת בשם רש"י והריב"ש ז"ל דהוא או משום דס"ל דאסורה להשחית הזרע שהיא מצווה ע"ז כדעת רש"י או משום שהיא באה בטענה בעי' חוטרא לידא ובאמת נ"מ מזה דצריך להיות התנאי על כמה זמנים אבל בפעם א' לא שייך בזה באה מחמת טענה ולפ"ז נלענ"ד דצ"ל דדעת הטור וש"ע משום איסור השחתת זרע דאי משום מחמת טענה הא צ"ל שהוא על זמן מרובה. א"כ קשה מאי אריא שבאה מחמת טענה הא יהיה איזה דבר שיהיה הא כבר כתבנו דכל הפרה צריך להיות מעכשיו דא"א לומר קיים ליכי היום ומופר למחר וכן משמע לשון ע"מ דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ אסורה בנדרה מיד משום דבתנאה לא מזדהר כדס"ל לר"י בעל מימרא זו והכי קי"ל. וכיון דאיהי לא תמצא פתח צריך להוציא וליתן כתובה בכל דבר שבעולם וע"כ צ"ל שאמרה פעם א' ואם לא היה דבר איסור או קלון היתה יכולה לקיים מיד התנאי ולפ"ז צ"ל דס"ל להטור וש"ע דיש איסור הוצאת זרע לבטלה באשה וצ"ע דלא משמע כן בי"ד סימן קצ"ו סעיף י"ג דמשמע דמותרת לכתחלה להפליט ממנה ובזה ניחא דנקט במתנית' שיעורא שתמלא עשרה כדים ולא קאמר דבכל עת שתמלא תהיה נופצת לאשפה משום דבעינן שתוכל לקיים התנאי מיד ובזה ניחא לי ששינה הטוש"ע שם בסימן רל"ד שכתב הכל בתחלה בנדר שתלתה בתשמיש והכא כתב שנדרה בדברים שבינו לבינה או עינוי נפש ולא כתב בתלתה בתשמיש משום דזה אינו דא"כ אפילו בלא איסור דהוצאת שז"ל אסורה מיד לשמש שמא לא תפלוט דלא אזדהרא בתנאי מיהו קשה לי דאם נפרש כן דברי ר"י אמר שמואל תקשה לאביי דס"ל בר"פ המגרש דהמגרש ע"מ שתאכלי בשר חזיר התנאי בטל דהוי כתנאי שא"א לקיימו א"כ לכאורה נראה דגם בהפרה כן אם מתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוא מופר וה"ה בדבר איסור לאביי והיה נלענ"ד דבאמת לר"י א"ש דמיירי בנדרה היא ובזה בודאי יכול להפר דהוי מדברים שבינו לבינה ומתניתין לאו דוקא נקט זה הלשון דבל"ז אין הלשון על מנת מכוון לר"י דהא ס"ל על מנת לאו כאומר מעכשיו כדאיתא בקידושין דף ס' ע"ב וכבר כתבנו דהפרה צריך להיות מעכשיו. אך היותר נלפענ"ד דתנאי הפרה מועיל אפילו מתנה בדבר שא"א לקיימו. דהטעם דאינו מועיל הוא משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן. וזהו בדבר שיש בו מעשה אבל בדיבור בעלמא מועיל תנאי וא"צ ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן כמו שכתבנו לעיל דף נ"ו בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו' תדע דהא קי"ל דאינו יכול להפר ע"י שליח. ואיך יועיל בו תנאי ועיין לקמן דף ע"ד ע"א. מיהו בר"פ המגרש דף פ"ד משמע דבדבר שאי אפשר לקיימו לאו משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן אלא משום דהוי כמפליג בדברים וכ"כ התוס' שם וצ"ל כנ"ל. ודוק:
פירש"י ד"ה אזהרה מדעבדינן וכו'. נראה דבלשון ראשון ס"ל דמהא דמשמע דההיא שעתא לאו פרוע הוא אין זה נקרא דאורייתא דאע"ג דמנהג הוא כן וכתיב המנהג בקרא אינו דאורייתא ולא שייך נמי לשון אזהרה כדאיתא בפרק נגמר הדין דליכא למילף מדאקבור צדיקי דילמא מנהגא. וכמ"ש לעיל עוד מזה בדף י' ע"ב ותו דילמא בעזרה שאני דהא אפילו בהר הבית היו צריכין להתנהג באימה יתירה כדאיתא במשנה לא יכנס אדם להר הבית וכו' והרי אפילו בבה"כ איתא בש"ע א"ח סימן צ"ב דלא יכנוס בראש מגולה אפילו באנשים. ומנ"ל במקום אחר ולפירוש הראשון א"ש דמוכח מהעונש שעשתה עבירה בתחלה בגילוי ראשה:
תוס' ד"ה המדיר וכו'. תימא דע"כ וכו'. לכאורה אינו מובן דיש לומר דרישא בנדרה היא ותלתה בתשמיש שאמרה קונם הנאת תשמיש עלי אם אשאל והיה יכול להפר וקיים לה לכך יוציא ויתן כתובה כדאמר לעיל וסיפא בנודרת סתם עליה הכלים וזה אינו יכול להפר והיא גרמא וכן הוא מפורש בש"ע סימן ע"ד ס"ג. ולכאורה נלענ"ד דס"ל להתוס' דגם בתלתה בתשמיש א"י להפר דלא תשאל ולא תאסור בתשמיש כדפריך לעיל ולא תתקשט ולא תאסור ואף דמשני לעיל א"כ קרי לה מנוולת היינו דוקא בקישוט דאף דס"ל לר' יוסי דלא היו בעינוי נפש מ"מ לא תוכל להתאפק מלהתקשט ולכך מצי מיפר אבל הכא לא תשאל ולא תיאסר ואין ראיה מהא דצריך להוציא וליתן כתובה בנדר איהו דזה גרע טפי כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ולא תתקשט וכו' דאין מזה קושיא לרב בנדר איהו ע"ש. מיהו זה דוחק דנימא דהתוס' פליגי על הטור וש"ע דס"ל דיכול להפר בתולה בתשמיש משום דכיון דיש לה שם רע בשכונתיה לא תוכל להתאפק ויותר נלענ"ד דס"ל להתוס' דהא נקט בסיפא שלא תשאיל לאחרים וצ"ל שהיא אוסרת כליה על חברותיה והיכא יכולה לאסור כליה של הבעל דבר שאינו שלה ע"כ שנדרה מתשמיש אם תשאל א"כ ע"כ צ"ל דאינו יכול להפר בזה א"כ דס"ל לברייתא היא הנותנת אצבע בין שיניה וממילא ע"כ רישא דברייתא בנדר הוא. אך לשון הש"ע שם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם כדי שלא יחזיקו לה טובה ואצ"ל בסיפא שתלתה בתשמיש ממילא מתורץ קושית התוס' דגם רישא מיירי בנדרה היא. וק"ל:
בגמרא אי דידע לפרש אי דלא ידע מנא ידע וכו'. לכאורה קשה דהא הבעל אינו נאמן להפסיד כ"א על פי עדים כדאיתא בירושלמי וכולהון בעדים וכמ"ש הרא"ש ז"ל וכיון דע"כ הא דמקשה מנא ידע ולא ניחא ליה שנודע לו על פי עדים היינו כמ"ש התוס' משום דלא שכיח (והיינו לכאורה משום דבעינן שיאמרו העדים שלא זזו ידם מתוך ידה עד שאכל דאי לאו הכי יש לומר שבאותו זמן עישרה) וכיון דע"כ ליכא עדים אפילו הוא ידע אינו נאמן להפסיד כתובתה א"כ ה"ל להקשות בפשיטות אפילו ידע הא אינו נאמן לכאורה היה לפרש דמ"ש התוס' דלא שכיח היינו משום האי טעמא גופא דאם העדים אמרו שלא זזו ידם מתוך ידה עד שאכל א"כ בודאי היו צריכין העדים להזהירו שלא יאכל והיינו דמקשה אי דידע ואיכא עדים לפרוש. ומה שכתבו התוס' דלא שכיח היינו משום דהמ"ל דמיירי שלא הזהירו אותו מאיזה אמתלא שאומרים אלא דלא שכיח ולכאורה היה נראה דיש לומר דמיירי בשני כיתי עדים שכל כת מעידה שבפניהם לא עישרה ומש"ה לא הזהירו אותו עדים האחרונים מפני שסברו שעישרה בפני עדים הראשונים ולאחר שהאכילתו באו עדים הראשונים שגם בפניהם לא עישרה ואין זה דוחק דע"כ צ"ל כן אפילו למאי דמשני פלוני הכהן דהא כתב הרא"ש דאין החכם נאמן להפסידה כתובה אלא א"כ יש עד א' עמו א"כ צריך שני כיתי עדים א' שהאכילתו ואמרו לו פלוני הכהן וכו'. וא' שמעיד כדברי הכהן אלא דס"ל להתוס' דהא נמי לא שכיח שיתחלפו שני כיתי עדים שיתברר מתוך עדותן שלא היה זמן מה בניהם שתוכל לעשר באותו שעה. אבל אין לומר דאין יכול להפסידה כתובה ע"פ שני כיתי עדים אלו משום דכל א' מעידים על חצי דבר כדקי"ל בשני כיתי עדים שאחת מעידה ראינו א' בגבה ואחת אומרת ראינו א' בכריסה וה"נ כיון שאין העדות נגמרת אלא ע"פ שניהם ה"ל חצי דבר. זה אינו דהא גם למאי דמשני פלוני כהן כיון דע"כ בעינן עדים ע"ז כמ"ש הרא"ש ואפילו לדעת הרמב"ן דהכהן נאמן כשני עדים כיון שאומרת מפיו מ"מ חצי דבר הוא וע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' בבבא קמא דף ע' ע"ב דכיון שכל כת ראו מה שהיה להם לראות לא ה"ל חצי דבר ולדעת האלפסי שהביאו התוס' שם דבעינן שיועילו לאיזה דבר ואפילו רק כת א' כדאמר התם כיון דעדי קידושין לא צריכין לעדי ביאה כלל ה"נ צ"ל שיש עדיין מן הכרי א"כ אותן עדים שמכחישין אותה מועילין עכ"פ שצריך לעשר הכרי וכן בחלה צריך לומר שיש עדיין מן העיסה (ולפ"ז נ"ל דמיירי בארץ ישראל דאי בחלת ח"ל עדיין לא הכשילתו דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש). וכן בנדה מועיל דבעינן ספירת ז' וטבילה וכיון דע"כ מוכח דמיירי בענין דלא הוי חצי דבר ע"כ צ"ל דלא מוקי בסתמא שנודע לו ע"פ עדים שלא תקנה הכרי משום דדוחק לאוקמי בשני כיתי עדים דלא שכיח כנ"ל. ודוק:
אך אכתי זה דוחק והיותר נלע"ד לפרש כפי פשוטו דלא ניחא ליה לאוקמי ע"פ עדים שלא זזו ידם מתוך ידה דלא שכיח כלל שיהיה עדים על זה ומה שהקשה אי דידע לפרוש ולא הקשה הא אינו נאמן נראה לתרץ דהא כתב הראב"ד דהא דלא משני שהודתה היא עצמה שהאכילתו שאינו מעושר משום דאין אדם משים עצמו רשע והקשה עליו הרשב"א דהא לענין ממון נאמן על עצמו. ונלע"ד לתרץ דברי הראב"ד ז"ל דס"ל דהכא שאני דעיקר הטעם משום דחשודה להאכילו דברים האסורים וכיון דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו הרי יכול לסמוך עליה דלא דמי למאי דקי"ל בח"מ סימן צ"ב סעיף ה' דאף דאין אדם חשוד ע"פ עצמו מ"מ אם הוא מהנשבעים ונוטלין אינו נשבע ונוטל כיון שהודה על עצמו שפסול לשבועה אפ"ה לא שייך לומר הכא דלא תטול כתובתה כיון שהודתה על עצמה שעברה על דת משה דכיון דאינה נעשית חשודה ע"פ עצמה ויכול לסמוך עליה מכאן ולהבא אינה מפסדת כתובה אך נראה דלפ"ז דכשהוא אמר שיודע בודאי שהאכילתו שאינו מעושר והיא ג"כ מודה בדבר שפיר מפסדת דהא הוא אינו יכול לסמוך עליה כיון שיודע בעצמו שהכשילתו והיא חשודה ואף דאיתא בי"ד סוף סימן א' בעד אחד שהעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן שאותו עד עצמו מותר לאכול משחיטתו הא כבר כתבו הפר"ח והתב"ש דהתם מיירי שהעד חוזר בו אבל כשהוא יודע שפסול פשיטא דאסור לסמוך עליו. וה"נ כיון שהבעל יודע שחשודה אסור לסמוך עליה ואי משום דאינו נאמן להפסידה כתובה מ"מ בזה כבר מועיל הודאת עצמה לענין ממון והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל כשאין עדים והבעל אמר שהיא עובר' על דת צריכה לישבע ממילא כשהיא מודה יוצאת בלא כתובה ושפיר מקשה אי דידע דהיינו שהיא מודה גם כן ושפיר יכול להפסידה אלא דקשה דאם כן כיון דידע יפרוש. ולפ"ז נראה מ"ש החלקת מחוקק בריש סימן קט"ו דבשמשתו נדה צ"ל שהיא מודה כמ"ש הרשב"א או שיש עדים ששמשתו נדה ולא סגי בעידי יחוד לבד משמע מדבריו דלדעת הראב"ד דאינה מפסדת ע"פ הודאת עצמה צריך לומר שהעדים ראו ששמשה והוא דוחק ולפמ"ש לק"מ דודאי מודה הראב"ד כשהבעל עצמו יודע והיא נמי מודה דמפסדת כתובתה וא"ל דתאומן במיגו להכחיש שאינה נדה במיגו דלא שמשה דה"ל כמיגו במקום עדים. ותו דאין אשה מעיזה בפני בעלה. ומיגו דהעזה כהאי לא אמרינן ועיין בסמוך. ודוק:
שם בגמרא דאמרה ליה פלוני כהן וכו'. כבר כתבנו לדעת הרמב"ן שהחכם נאמן כיון שהיא אומרת מפיו. וכן משמע פשטא דסוגיא. ואף שכתב הרא"ש דלענין הפסד כתובה אין החכם נאמן להפקיע כתובה. מ"מ נראה לפמ"ש לעיל בשם הראב"ד דהא דלא משני שהיא עצמה מודה משום דאין נעשית חשודה ע"פ עצמה. א"כ יש לומר דמיירי שהיא מודה לדברי החכם וכיון דלענין איסור מודה הרא"ש דהחכם נאמן כיון שאומרת מפיו כדאיתא בי"ד סימן קפ"ה ע"ש הב"י. אלא לענין ממון כתב הרא"ש דאינו נאמן. א"כ בזה מועיל כבר הודאת עצמה לענין איסור ושפיר מפסדת כתובתה. ובזה מתורץ מה שהקשו האחרונים על הרא"ש ז"ל דפסק בפרק שבועת העדות כהרמב"ן שכתב באומר מפי אחר עד הראשון נאמן יותר. והביא ראיה מהכא שהחכם נאמן. ובשמעתין מביא דברי הירושלמי ולפמ"ש א"ש דס"ל דבהש"ס דידן מיירי במודה. והירושלמי מיירי במכחשת. ועוד נראה דמדברי הירושלמי עצמו משמע כן. דמשמע מלשונו שמצטרף עדות החכם עם עדות הכהן והגבל. כמ"ש הרא"ש. אע"ג דקי"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר. אם כן כל אחד מעיד חצי עדות. דהא הכהן אינו מעיד שחשודה על נדה והחכם אינו מועיל שחשודה על המעשר דודאי לא מהני אפילו במקום דסגי בעדות מיוחדת. אלא דלענין איסור בל"ז החכם נאמן ונעשה חשוד. אלא לענין ממון כשר עדות מיוחדת ומצטרפין כיון דלפי כל אחד מפסדת כתובתה. ודוק: ועיין בקונטרס אחרון באורך:
ונראה דהא דמוקי בירושלמי דמיירי בעדים כמ"ש הרא"ש ולא ניחא ליה לתרוצי כנ"ל שהיא מודה לדברי החכם הוא מטעם שכתב הריטב"א לתרץ קושית הראב"ד דלא מוקי במודה מפי עצמה משום דלא שכיח שתעשה עצמה רשעה. א"כ ה"נ לא ניחא ליה להירושלמי לשנוי שהיא מודה לדברי החכם משום דס"ל דלא שכיח שתעשה עצמה רשעה. אך אכתי היה נראה ליה דיש לומר אף דנימא דלא שכיחא שתודה ממש שעשתה עבירה. מ"מ יש לומר כגון שחוזרת מדבריה ואומרת שכהן אחד או היא עצמה תיקנה דלא משויא עצמה רשעה. ואפ"ה אינה נאמנת לענין ממון כדאיתא בח"מ סימן ע"ה דאינה יכולה לחזור מפטור לפטור. כשיש עד אחד שמכחיש טענה הראשונה דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וה"נ כיון דלענין איסור החכם נאמן אלא לענין ממון היא יכולה להכחישו. וכיון דהיא מודה לדבריו אלא שטוענת טענה שתיקנה בעצמה ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שפיר מפסדת כתובתה. ועיין לקמן דף פ"ד ע"ב בתוס' ד"ה מיגו וכו' אלא דעדיין צ"ע בזה לפי דעת הפוסקים בח"מ ריש סימן עיין באומר בפני פלוני ופלוני והם מכחישין דאמרינן מילתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה כיון שלא היה צריך עדים א"כ ה"נ יש לומר דה"נ לא עדיף עד אחד משנים כיון דא"צ לפרוט כהן או חכם פלוני למה לא תוכל לחזור בה. ולפ"ז צריך לאוקמי דוקא בעומדת בדבריה ומכחשת החכם ושפיר הוצרך הירושלמי שיש עוד עד אחד עם החכם ודוק: ועיין קונטרס אחרון:
והנה לכאורה היה נלענ"ד ליישב קושיות התוס' בענין אחר. דהא דאוקמי שאמרה פלוני כהן ומוכחשת בעדים כמ"ש הרא"ש ולא אוקמי ע"פ עדים סתם. משום דקי"ל במסכת דמאי בחשוד על המעשרות כשאמר מפלוני קניתי דמרתת ונאמן ואפילו באיסורי דאורייתא כמו שכתב בש"ע י"ד סימן ב' וסימן קי"ט עט"ז. א"כ היה לתקן אפילו בחשודה שאינו יכול לסמוך עליה דהיינו שתתקן ע"י אחר. וכשתאמר איש פלוני תיקן לי תהא נאמנת וצריך שתהא נחשדת אף בזה שאמרה איש פלוני ואפ"ה אשתכח שיקרא ולעולם דבעינן עדים גם כן אך זה אינו דבשמשתו נדה דקאמר נמי פלוני חכם וכו' והתם לא שייך תקנה זו. דאיך ידע הבעל אם תמצא כתם א"א לתרץ כן. והמ"ל ע"פ עדים שלא זזו מתוך ידה ביום טבילתה וידעו שלא טבלה לנדתה. וצ"ל ע"כ כמ"ש התוס' משום דלא שכיח שלא זזו ממנה. וק"ל:
תוס' ד"ה אי דידע וכו' דיכולה לומר משחקת הייתי וכו'. ר"ל שסמכה ע"ז כשיבא לאכול תאמר לו ששקר אמרה לו. אע"ג דקי"ל בעדים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והעדות הראשון קיימת ואם באו עדים והזימו עדותן ראשונה נפסלים אפילו שחזרו בהן קודם הזמה. א"כ ה"נ כיון דעד אחד נאמן באסורין ואינו יכול לחזור בו אחר כדי דבור והוא יכול לאכול ע"פ מה שאמרה לו תחלה שהוא מתוקן וממילא כיון שהוא יודע שלא היה מתוקן כיון ששקר אמרה לו שוב אינה נאמנת ואינו יכול לסמוך עליה עוד. מ"מ הכא שאני דמשמע דלא סגיא בטעם שאינו יכול לסמוך עליה במעשר וחלה לבד אלא בעינן שהאכילתו ג"כ דהא כתבו הפוסקים דאם היא אכלה טבל ודברים אסורים אע"ג דהיא חשודה אינה מפסדת כתובה בשביל שאינו יכול לסמוך עליה א"כ ה"נ כיון שיכולה לומר משחקת הייתי ולא היתה מאכילתו אף דהיה יכול לאכול על פיה ואינה נאמנת לומר משחקת הייתי מ"מ כיון שהיא אומרת שהיתה אומרת לו שלא יאכל א"י להפסידה כתובתה בשביל שאינו יכול לסמוך עליה ובאמת לא יסמוך עליה. מיהו נראה דזה דוקא במעשר וחלה אבל בנדה הדין נותן שאם א"י לסמוך עליה מפסדת כתובה דהא אינו יכול לדור עמה אם לא שיסמוך עליה וכיון דרצתה להכשילתו וא"י לסמוך עליה עוד דמפסדת כתובה אלא דבנדה ממילא לא שייך קושית התוס' דודאי יכולה לומר שאם ירצה לשמש היתה אומרת ששקר אמרה ולא תרצה לשמש. ותו דהא תהיה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה שנטמאה עתה בנדה וכדקי"ל לעיל דף י"ט ע"ב בעדים שהגידו דאם יש להם מיגו חזרו ומגידים א"כ שפיר יכולה לומר שסמכה ע"ז ואינה חשודה כלל ויכול לסמוך עליה עוד. בזה נלענ"ד ליישב דקדוק לשון הש"ס שהקשו המפרשים דגבי מעשר וחלה נקט אי דלא ידע מנא ידע וגבי משמשתו נקט אי דלא ידע נסמוך עליה משום דכבר כתבנו בשם הראב"ד דלא משני שהיא מודה משום שאינה נעשית חשודה ע"פ עצמה ולפמ"ש במעשר וחלה דקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אינה נאמנת בדברים אחרונים כלל ואם היה עוד מאותו הכרי או העיסה יכול לאכול ע"פ דברים הראשונים והיינו דקאמר מנא ידע שהרי אינה יכולה לחזור משא"כ בנדה שנאמנת במיגו כנ"ל וצריכה טבילה מ"מ אינה נחשדת ע"פ עצמה. ויכול לסמוך עליה עוד והיינו דקאמר לשון נסמוך עליה. וק"ל:
שם בגמרא ולא קוצה לה חלה וכו' ה"ד וכו'. אע"ג דהכא לא נקט לשון מאכילתו והמ"ל דידע שהיא אכלה בלא חלה מ"מ כבר כתבנו דדייק מרישא דנקט מאכילתו דבעינן דוקא שהכשילתו ומסתמא אין חילוק בין מעשר לחלה ונראה דמזה מוכח דדת משה לאו דוקא דאפילו באיסורי דרבנן כגון בתבואת חלה ומעשר פירות דרבנן נמי כמ"ש הפוסקים דאם לא כן ע"כ דנימא נמי במעשר דבעינן שתהיה התבואה משדה הבעל עצמו דהא קי"ל מדאורייתא תבואת זרעך ולא לקוח ועיין בי"ד סימן של"א ס"א א"כ מנ"ל דאם אכלה היא בלא חלה לא מהני דילמא הא דנקט ברישא מאכילתו ובחלה נקט ולא קוצה לה חלה משום דבמעשר לא שכיח שתתחייב מן התורה באכילתה דאפילו משדה שלה הפירות הם של הבעל כדאיתא בקידושין דף כ"ד גבי במעשר דידה ע"ש משא"כ בחלה סגי באכילתה אלא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דדת משה לאו דוקא דאפילו מדרבנן וע"כ סיפא דומיא דרישא דבעינן מאכילתו וק"ל:
תוס' ד"ה וספרה. בספר חק יעקב מביא קושיא זו בשם הפוסקים על נדה וזבה ע"ש והנה בנדה לא שייך תירוצם שמא תסתור דמדאורייתא אפילו ראתה כל ז' ימים ופסקה טובלת לערב אלא דבנידה לא קשה מידי דלא כתיב בה לשון וספרה אך כוונתם בנדה היינו בנדה בזמן הזה דמחמירים לספור ז' נקיים שיברכו ויספרו על תקנת ר' זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו במידי דרבנן מברכין. ונראה דמה שדקדקו התוס' שמברכין בית דין בכל שנה משום דאכתי היתה יכולה למנות בסוף שבעה ימים אלא כיון דאינה יכולה בכל יום למנות משום שמא תסתור כמו ביובל שיכולים למנות בכל שנה וכן בעומר קי"ל שאם לא מנה יום אחד כבר אבד מנינא וה"נ כיון שאינה יכולה למנות בכל יום אבידה ספירתה ומטעם זה לא תיקנו לספור ב' ספירות העומר בכל יום משום ספיקא דיומא כמו שתקנו בקרבנות החג במוספין משום שאי אפשר לספור ביום אחרון משום זילותא דחג השבועות כמו שמצינו בישיבת הסוכה בש"ע דלא מברכינן משום זילותא די"ט ועיין במ"א ריש סימן תפ"ט א"כ כיון שאי אפשר להשלים מנין כל הימים אין למנות כלל משום ספיקא דיומא. וק"ל:
שם בגמרא תניא ר' מאיר אומר וכו'. עיין בתוס' לעיל דף ע"א בד"ה אימא ר"מ דר"ת הגיה ר' יהודה וכתבו שם ואין נראה דלא הועיל כלום וכו' הנה ע"כ צ"ל דאע"ג דלא שייך לומר היא נתנה אצבע בין שיניה ותצא בלא כתובה אלא בנדרי עינוי נפש כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואי אמר אי אפשי וכו'. מ"מ קשיא להו הכא דמיירי בנדרי עינוי נפש מדיכול להפר וס"ל דכיון שיכול להפר כ"ש שיכול להוציא בלא כתובה וכן משמע מדבריהם לעיל דף ע"א ע"ב בד"ה ולא תתקשט ולא תיאסר דלמ"ד דהוא נותן אצבע בין שיניו יותר סברא דיוציא ויתן כתובה משיוכל להפר אבל באמת נראה דלאו כללא הוא דהא חזינן במתניתין במדיר את אשתו שלא תטעום בא' מכל הפירות דס"ל לר"י יום אחד יקיים דהיינו לשיטת התוס' לעיל דצריכה לסבול יום א' וא"צ להוציא וליתן כתובה אפ"ה יכול להפר אפילו נדרה על יום א' מדקרי ליה מדיר והיינו משום שהי' יכול להפר. ותו אם אינו יכול להפר פשיטא דלא שייך לומר הוא נותן אצבע הרי דמשכחת שנודרת על יום אחד שיכול להפר. ואינו יכול להוציאה בלא כתובה לר"י. א"כ לגירסת ר"ת דגרס ר' יהודה שפיר משכחת בכה"ג שנודרת על יום אחד. ועוד דאם באמת מתחרטת והולכת לחכם להתיר אינו יכול להוציאה מטעם הנדר דלא שייך לומר אי אפשי באשה נדרנית. וכדאמרינן לקמן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת. וכ"ש לפי גירסת ר"מ דס"ל שם לקמן אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. אם כן אינו יכול לגרשה בשביל הנדרים שהרי תוכל לילך לחכם ולהתיר. אבל הוא מתירא שמא תהיה נודרת ולא תקיים בלא שאלת חכם. ועוד נראה דלפמ"ש לעיל שם בסוף דבריהם ונראה לר"י דמודה ר"מ דאם יוציא בשביל כך לא יתן כתובה אלא וכו' ה"ה דהמ"ל דהא דקאמר כל היודע באשתו היינו שאינו יכול לברר בעדים כדאיתא בירושלמי וכולהון בעדים וכו' א"כ אם יגרשה יצטרך ליתן כתובה. ואפ"ה פליגי אם מצוה לגרשה וליתן הכתובה. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |