הפלאה/כתובות/סג/א

הפלאה כתובות סג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא ויהיב ליה פלגא דממונא וכו' יש לומר דלאו פלגא דכוליה נכסי יהיב ליה דהא אי' לעיל דף נ' דאחד רצה לבזבז יותר מחומש ולא הניחו ר' עקיבא אלא פלגא דממונא לבד יהיב ליה וכדאיתא בבא מציעא דף מ"ב לעולם ישליש אדם מעותיו שליש בפרקמטיא וכו' ושליש תחת ידו ומהממון שבידו יהיב ליה פלגא דממונא דהוי חלק שתות מכל נכסיו. מיהו הא קשיא לי דלפי הלשון אדרה מנכסיה משמע דלא הדירה מהנאתו אלא מהנאת נכסים וכן משמע מדלא נתן קודם ההיתר לר' עקיבא דהא לא הדיר אותו אלא את בתו והיינו משום דהדירה מנכסיו ואיתא בנדרים דף מ"ז דבאוסר נכסים אלו אפילו נתנם לאחר אסורים לזה. ולפ"ז קשה דהא איבעיא בנדרים שם באוסר נכסים אלו אם מותר בחילופיהן דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו א"כ בקל היה יכול להחליף מעותיו בלא היתר ותו דדבר רחוק הוא שיהיה זה הממון עצמו שהיה לו קודם כ"ד שנים ולא חילפם וצ"ל דר' עקיבא לשיטתו דס"ל ביבמות דף צ"ג דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם וכדס"ל לר"ע לעיל דף נ"ט אלא דבקידושין דף ס"ג דחי ליה שם דר"ע ס"ל נמי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולפמ"ש התוס' שם דבקונמות דהא קדושת הגוף חל נמי על דבר שלא בא לעולם א"ש טפי. אך כבר כתבנו לעיל דדוקא בעבידי דאתי. משא"כ בחילופיהן דלא עבידי דאתי. ולפ"ז אפשר לומר דאע"ג דקי"ל דאין פותחין בנולד כמו שהקשו התוס' יש לומר דכיון דהחלופין לא היו בעולם בשעת הנדר ואין הנדר חל אלא כשחילפם ובאו אלו המעות לידו וכבר כתבנו דאפילו למ"ד דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם. נמצא היה יכול לחזור בו ולהחליפם אלא דסבר ר"ע כיון שכבר הוחלפו אחר שנעשה ת"ח והיה יכול לחזור בו קודם שהחליף אם היה יודע שהוא ת"ח. אף שלא חזר בו מ"מ יכול לשאול על פתח זה שהרי היה חוזר בו קודם שהחליף ואז כבר היה ר' עקיבא ת"ח בשעת חלות הנדר ולא ה"ל נולד וצ"ע בזה כיון דבשעה שנדר עדיין לא היה ת"ח אי ה"ל נולד. ודוק:

תוס' ד"ה פוחתין וכו' בירושלמי וכו'. הקשה הרא"ה דלמה לא חשיב תמניא. כי היכי דחשיב עונה בדידיה. ה"נ ליחשב בחיובי דידה נמי עונה. וניחא ליה דז' מלאכות לאו דוקא דלא חשיב עושה בצמר משום דחוב בעלמא הוא שיש לו עליה ובהדי תשמיש ה"ל ז' ע"ש. וכן יש לומר לפמ"ש התוס' בסמוך בד"ה רב הונא וכו' דכשאומרת איני נזונת ואיני עושה חייבת בשאר מלאכות א"כ יש לומר דלא חשיב עושה בצמר משום שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה והוי ז' בהדי ' דינרין אם תחזור בה. וממילא אינו יכול לדור עמה. אלא דזה הטעם אינו לר' יהודה דמתניתין דמשמע לעיל דלית ליה כל הפותח וכו'. מיהו יש לומר דבאמת היינו טעמא דקאמר לקמן לר' יהודה שניתקן כנגד הימים והירושלמי טעמא דת"ק מפרש. אך זה אינו לפמ"ש התוספות בפרק החובל דהיכא דהיא גורמת לא שייך כל הפוחת וכו' ע"ש. וק"ל:

מתניתין ר"י אומר וכו' עד שאם תפול וכו'. משמע דס"ל לר' יוסי דהז' דינרין הם חוב עליה בכל שבת וממילא משתלם מכתובתה ומשאר נכסים אפילו לא נפלו עדיין בשעת החוב ונפלו לה אחר כך גובה החוב ממנו. ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' לקמן ע"ב ד"ה אבל אמרה מאים עלי וכו' דאחר שתפסיד הכתובה תטעון מאיס עלי. ונדחקו שם דכיון דהמתינה ולא טענה עד שפיחתה כל כתובתה דברים נכרים הוא דאיערומי קא מערים וכו'. ולפמ"ש יש לומר כפשטיה דאפילו אם תהיה נאמנת להבא מ"מ לא תאמר כן דאם תפסיד הכתובה מחמת שתטעון מאיס עלי. ממילא יגבה מחוב שעלה עליה כבר משאר נכסים כיון דכתובה בל"ז הפסידה מחמת מאיס עלי. ולפ"ז יש לומר דת"ק לא פליג אר' יוסי אלא בשיעור הפחיתה דלא קנסוה יותר משיעור כתובה. אבל בשיעור כתובה ס"ל לת"ק נמי כר' יוסי שהוא חוב עליה ויכול לגבות משאר נכסים. ולפ"ז היה אפשר לתרץ מה שדקדקנו לעיל למ"ד מורדת מתשמיש דלמה פוחת בכל שבת הא כיון דנפחת ממאתים אסורה לדור עמו. דיש לומר דאם חוזרת בה נהי שצריך ליתן לה כתובה בשלימות דאל"כ אסור לדור עמה מ"מ החוב נשאר עליה לגבות משאר נכסים אם יש לה. או אם יפול לה. ובשביל זה לא תהא קלה בעיניו להוציאה כמ"ש לעיל דף נ"ו ע"ב דאטו לא תוכל אשה ללוות כלום מבעלה. והטעם כתבנו לעיל משום דזה החוב יכול לגבות מיד. ולא תהא קלה בעיניו להוציאה. וה"נ יש לומר דיכול לגבות זה החוב משאר נכסים ולא תהא קלה בעיניו להוציאה. אך כבר כתבנו דמדברי הגהות מיימוני שהביא הב"י לא משמע כן ודוק:

שם וכן המורד על אשתו וכו'. לשון הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות אישות דין ס"ו ועובר על לא תעשה. ולמה לא ילקה על לאו זה. לפי שאין בו מעשה עכ"ל. נראה דהא דקאמר בלשון קושיא ולמה. ולא קאמר ואין לוקין ר"ל דלמה מוסיפין על כתובתה. הא כיון שחייב מלקות ה"ל ממון ומלקות דקי"ל דלוקה ופטור מממון. וצ"ל לפי שאין בו מעשה. אלא דלפ"ז תקשה על ר' יהודה דמתניתין דהא ס"ל בסוף מכות דלוקין על לאו שאין בו מעשה. וצ"ל בלא התרו בו. מיהו אכתי קשה לריש לקיש דס"ל בריש שבועות דעל לאו שאין בו מעשה לוקין. וס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין כדאיתא לעיל דף ל"ד. ואפשר דריש לקיש לשיטתיה דס"ל לעיל דף נ"ח ע"ב דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויכול לפרש מורדת ממלאכה ובדידיה נמי מורד ממזונות דס"ל מזונות דרבנן כדמשמע שם ואין בו לא תעשה. ותו דבדבר שבממון כ"ע מודים דאין לוקין כדאיתא בסוף חולין דאין לוקין על לאו דגזלה משום דניתן להשבון. ולמ"ד מורדת מתשמיש באמת מוקי בלא התרו בו. מיהו אכתי דחיקא דהא כתבו התוס' ד"ה באומר וכו' דלמ"ד מתשמיש בודאי כופין להוציא. אלא משום דלאימלוכי בעי ובתוך זמן שנמלכין בו מוסיפין. א"כ כיון דעכ"פ הבית דין נמלכין בו יתרוהו בו למלקות. ולכאורה היה נראה דאפשר לומר דלא תעשה ועונתה לא יגרע אינו אלא בזמן העונה. א"כ בגמל וספן דג"כ מוסיפין בכל שבת מטעם דאין פת בסלו כדאמרינן לקמן לק"מ דמשום פת בסלו ליכא מלקות. וכן בחמרין דעונתם פעם אחת בשבת יש לומר דבאמת אין מוסיפים בשביל יום העונה ממש אלא בשביל ששה ימים שבנתיים דאין פת בסלו דהא באמת אמרינן לקמן דר' יהודה אינו מוסיף רק כנגד ששה ימים מעה וחצי בכל יום. ואף דלא מיירי מתניתין בטייל ופועל אין זה קושיא כמ"ש לעיל דע"כ צ"ל כן במתניתין דלקמן דאוכלת עמו בלילי שבת ועיין לעיל דף ס"ב מ"ש שם. מיהו נראה דאם כבר עברה עונה אפילו בגמל וספן עונתה בכל יום להשלים העונה ובכל יום עובר וחייב מלקות אם יתרו בו. וכמ"ש לעיל דאפילו בת"ח משמע מדברי הרמב"ם וטור וש"ע דחייב להשלים אפילו היה אונס בליל שבת. והעיקר נראה דיש לומר דלר' יהודה עונה דקרא לאו עונה ממש אלא כסותה לפי עונתה כדאיתא לעיל דף מ"ז. אף דמשמע לעיל דף נ"ו דקאמר ר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים משמע דעונה מדאורייתא. יש לומר דמקל וחומר קאתי כמ"ש התוס' לעיל ריש דף נ"ח ד"ה ראב"י וכו' וממילא דאין בו מלקות לפי דאין עונשין מן הדין. וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דעונה נקראת דבר שבבמון כמ"ש בקונטרס אחרון סימן ס"ט. ודוק:

פירש"י באומר איני זן וכו'. דהיינו תחת מלאכה אף דלאו הא בהא תליה דהא כתב הרא"ש דקי"ל דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת. ואפ"ה קי"ל בדידיה באומר איני זן ואיני מפרנס דהוי מורד. אלא דכוונתו מלשון המשנה וכן המורד משמע דשניהם בענין אחד גם מלשון דר' יוסי בר"ח דקאי אמתניתין משמע דמפרש לכולה מתניתין ועיין בסמוך מ"ש בלשון התוספות:

תוס' ד"ה ר' הונא וכו'. וריב"ח ס"ל כר"ל וכו'. ולכאורה היה נראה לדעת הטור והר"ר יונה דבמותר מעשה ידיה שהוא תחת מעה כסף אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה דדוקא מזוני עיקר ולא מעה כסף כמו שנתבאר לעיל דף נ"ט א"כ המ"ל מורדת במותר וכ"ש לרב אדא בר אהבה דס"ל לעיל מעה כסף תחת עיקר מעשה ידיה ומזונות תחת מותר. א"כ אפילו אי מזוני עיקר ויכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה היינו במותר. אבל בגוף מעשה ידיה דהוא נגד מעה כסף אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף. דמעה כסף לאו עיקר הוא. ושפיר יוכל לפרש מורדת בגוף מעשה ידיה אפילו אי ס"ל כר' הונא. אך לפמ"ש בפירש"י דצריך להיות מורד ומורדת בענין אחד וכדמשמע מלישנא דמתניתין מדברי ריב"ח. לא א"ש לפ"ז לשון הש"ס באומר איני זן. דהל"ל איני מעלה לה מעה כסף. מיהו באמת צריך להבין דלמה לא משני כן באומר איני מעלה לה מעה כסף. ותו דלפ"ז לא הוי קשה מהא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. דיש לומר דמעה כסף שאני. וצ"ל דס"ל להש"ס דבמעה כסף כיון דתקנתא דידיה הוא יכול הוא לומר איני רוצה בתקנת חז"ל. ולא הוי מורד כלל. ואף שכתבו התוס' לעיל ומוכרח בשמעתין דבמזוני אפילו לריש לקיש דס"ל מעשה ידיה עיקר אפ"ה אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בדלא ספקה. היינו דוקא במזוני דעבדו חז"ל תקנתא לטובתה שלא תצטרך לחזור על הפתחים משא"כ במעה כסף. וכ"ש לפמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב דהטעם בזה דא"י לומר לריש לקיש צאי וכו' בדלא ספקה. משום דבכלל מזונות הוא כסות והוא מדאורייתא לכ"ע ובאמת כשנותן כסות יכול לומר צאי בדלא ספקה לריש לקיש. והיינו דקאמר באומר איני זן ואיני מפרנס. ופרנסה היינו כסות כמ"ש רש"י בדף מ"ח ע"א ד"ה מפרנסים לבוש וכסות דלריב"ח דס"ל כר"ל לא ה"ל מורד אלא משום כסות ואפשר לומר דהיינו דפירש"י באומר איני זן וכו'. דהיינו תחת מלאכה נראה דנקט האי לישנא דמשמע דמלאכה עיקר משום דלריב"ח דס"ל כר"ל דאמר מעשה ידיה עיקר כדאמרינן לעיל דף נ"ח ע"ב דלר"ל תיקנו מזונות תחת מ"י ומ"י עיקר. והיינו דלא פי' כן רש"י ז"ל על ואיני מפרנס משום דלפמ"ש פרנסה היינו כסות. והוא עיקר אף לר"ל. ואפשר דכיון לתרץ בזה מה שכתבנו לעיל דבמעה כסף לא ה"ל מורד. וכ"ש דא"ש לפי' הר"ר אליה שכתבו התוס' דמחויב להשכיר עצמו למלאכה משום דכתב לה אנא אפלח ואיזון ואפרנס. מה שאין כן במעה כסף. ודוק:

בא"ד ול"ל דקסבר כרב הונא וכו'. לכאורה אם נפרש כן. וכן לפמ"ש התוס' בסמוך ואי הוי אמרינן דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מפקע וכו'. אכתי לא א"ש הא דפירש רש"י ז"ל בד"ה באומר איני זן דהוא תחת מלאכה ולפי מה שפירשו דבדברים אלו חייבת אפילו באמרה איני נזונת א"כ לא ה"ל מזונות תחת מלאכות אלו. מיהו בזה יש לומר דלעולם שאר מלאכות כולם נגד מזונות הן ונפקא מיניה דהיכא דסיפקה והוא אומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך דמעשה ידיה דידה פטורה אף מכל מלאכות אבל כשהיא אומרת איני ניזונת ואיני עושה אף דס"ל לר' הונא דמ"י תחת מזונות ומזוני עיקר היינו לענין עשיית הצמר אבל אלו במלאכות גם לטובתו נתקן וכשאומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה להפקיע עצמה מן המלאכות שניתקנו לטובתו וכשאינה רוצה לעשות היא מורדת. מיהו הא קשיא לי דא"כ לא א"ש מ"ש התוס' בסמוך וכן משמע קצת דקרי ליה לעיל מעשה ידיה מידי דקייץ וכו' ולפמ"ש דאכתי כל המלאכות הוא נגד המזונות א"כ הוי מידי דלא קייץ. וא"ל דאלו המלאכות הם בכלל מותר מעשה ידיה דלא קייץ זה אינו חדא דלשון התוספות לא משמע כן שכתבו דבשאר מלאכות פוחתין לה ממעשה ידיה ובמותר לא שייך פוחתין דהא לית ביה שעורא. וכן משמע מלשון שכתבו ובמה תהא נזונת ותו דלא א"ש לפמ"ש בסמוך דמשמע מדקאמר באומר איני זן וכו' ולא אמר באומר איני מעלה מעה כסף דלא איירי במותר כאשר הכרחנו לעיל לשיטת רבינו יונה והטור. והנלענ"ד דס"ל להתוס' דהא מלתא תליא בפלוגתא דרב ושמואל וראב"א דלר' אדא ב"א דס"ל דמזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה אין סברא לומר שנתקנו גם המלאכות נגד המעה כסף אלא דלדידיה שאר המלאכות הם בכלל המותר שהוא תחת מזונות ושפיר ה"ל מעשה ידיה משקל ה' סלעים נגד מעה כסף מידי דקייץ ממידי דקייץ משא"כ לרב ושמואל דמעשה ידיה הוא נגד מזונות גם המלאכות בכלל מעשה ידיה ואפ"ה כתבו וכן משמע קצת ר"ל דכמו לר' אדא ב"א אינו נכלל המלאכות בכלל מעשה ידיה דהא קרי למעשה ידיה מידי דקייץ ה"נ לרב ולשמואל יש לומר דאינו בכלל מה שאמרו דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דאפ"ה צריכה לעשות אלו המלאכות שגם לטובתו ניתקן אף שהם נגד מזונות כנלענ"ד כוונת דבריהם בס"ד:

והנה לכאורה משמע מדברי התוס' דאם התפיסה הבעל צררי על מזונות דלהבא לזמן ארוך אפ"ה יכולה לומר לר' הונא איני ניזונת ואיני עושה והמעות שקיבלה הוא חוב עליה וכמו שאר בע"ח שאין מחויב לעשות מלאכה בשביל תשלומי חוב שלו ולא הוי כשכיר שקיבל שכר פעולתו דאל"כ ה"מ התוס' לשנוי בכה"ג שכבר קיבלה מזונות ואפילו לר' הונא ה"ל מורדת ממלאכה. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון:

שם בגמרא ולאו למלוכי ביה בעי. וגירסת הרא"ש לאמלוכי בה. דהברירה בידה אם היא רוצה כופין לאלתר להוציא ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזור בו ובנתיים מוסיפין. וכן לשמואל אע"פ שכופין אותו לזון מוסיפין על כתובתה עכ"ל. ולא נתבאר בדברים באותן הימים שהיא רוצה להמתין ולהוסיף לה אם הוא חייב במזונותיה דיש לומר דוקא לשמואל דלו עשו תקנה להוציא א"כ ע"כ חייב במזונות דאל"ה פעמים ישתכר שלא יספיק הוספה למזונות אבל לרב דהברירה בידה שיוציא אפשר דאם היא רוצה בהוספה אינו חייב לזונה. מיהו יותר נראה דאף לרב הדין כן. וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב מידי דהוי אכל מורד והתם בודאי זנה ומוסיפין. ותו דהא פסק הרא"ש ס"פ המדיר כרב. וע"כ כוונתו הכא לדינא וכן משמע מהא דאמר לקמן דמחזי כשכר שבת משמע דהוא חוץ חיוב מזונות דאל"ה למה מיחזי כשכר שבת הרי הוא תשלומי מזונותיה. וצ"ע ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה והא אמר רב וכו'. משמואל דפליג וכו'. נראה הא דפשיטא להו דבמורד מתשמיש כופין להוציא ולא אמרינן דקילא ממורד ממזונות משום דאתתא לא מפקדא. ומשום צערא דגופא יש לומר דסגי בהא שמוסיפין ועיין בב"ח ריש סימן ע"ז שנדחק בזה. ולע"ד הוא מוכרח מכח כ"ש דמדיר מתשמיש דאיכא פת בסלו טפי ממורד. כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה אינו דומה וכו'. דמדיר הוי פת בסלו טפי ממורד משום שמא ימצא פתח לנדרו וכו' תדע דהא במורד מוסיפין ולא במדיר א"כ כיון דחזינן דבמורד מתשמיש יוציא ויתן כתובה כ"ש הכא. אך לפ"ז נראה דאין הקושיא אלא לשמואל דקי"ל כוותיה דס"ל דאפילו במדיר סתם תמתין שמא ימצא פתח לנדרו ואין מוסיפין בשבת זו אבל לרב יש לומר דבמורד הוי טפי פת בסלו והא דבמורד מוסיפין מיד ולא במדיר היינו משום דהתם מיירי במפרש יותר משבת אחת ואז יוציא מיד בשלמא למאי דמשני ולאו לאמלוכי בעי דהברירה בידה להמתין ולאמלוכי ביה שמא יחזור בו יש לומר דא"כ אף במדיר ה"ל למיתני הוספה אפילו לרב בשיעור אמלוכי אם רצונה להמתין ולאמלוכי ביה שמא ימצא פתח לנדרו ע"כ דבמדיר הוי טפי פת בסלו ושפיר כתבו התוס' לכ"ע אבל לפי הס"ד יש לומר במפרש דיוציא מיד לא שייך הוספה והכא מיירי בסתם והתם במדיר בסתם באמת הדין הוא דיוציא מיד ואף דאין זה קושיא כל כך דהא רב הונא תלמיד דרב הוא מ"מ יש לומר דכיון שכתבו תחלה דמקש' אריב"ח אליבא דרב אע"ג דיש לומר דס"ל כשמואל ה"נ אי הוי אמר ריב"ח מתשמיש ה"מ להקשות אליבא דשמואל. ובזה א"ש מה שתירצו דהמ"ל ולטעמיך דלכאורה הוא דחוק דאכתי מאי קשיא ליה יותר למ"ד מורד ממלאכה כיון דהך קושיא קשה בפשיטות ג"כ על מ"ד מתשמיש ולפמ"ש אתא שפיר טפי דהמ"ל ולטעמיך לא אתי אליבא דשמואל. וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---