הפלאה/כתובות/סג/ב

הפלאה כתובות סג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא אחת לי ארוסה ונשואה אפילו נדה וכו'. לפי סדר לשון הברייתא משמע דלא זו אף זו קאמר וצריך להבין בארוסה ונשואה מאי רבותא דנשואה יותר מארוסה. מיהו יש לומר דלפמ"ש הרא"ש דבמורדת מתשמיש כופין אותה לתשמיש ואפ"ה פוחתין מכתובה א"כ זה שייך בנשואה וכן בשומרת יבם שיכול לייבם בע"כ ואפ"ה פוחתין משא"כ בארוסה דחופה בעינן מדעתה א"כ כשהיא מורדת פשיטא שפוחתין עוד יש לומר דקאי אהא דקאמר ואפילו נדה דבנדה הוי רבותא טפי נשואה מבארוסה דבנשואה לא מפסיד מידי אלא משום דלא ה"ל פת בסלו משא"כ בארוסה דקי"ל דתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים א"כ כשהיא נדה אלו לא היתה מרדה היו עולין אותן ימי נדה גם בשביל דם חימוד ועכשיו אפילו תתפייס אח"כ תצטרך לחזור ולמנות ז' נקיים א"כ מפסידו במורדת דאירוסין בכה"ג יותר מבנשואין. וק"ל:

שם אמר ליה רחב"י לשמואל נדה בת תשמיש הוא וכו'. נראה דהקשה לשמואל הכא משום דקצת קשה להבין דפליגי רב ושמואל בסברות הפוכות דהא לרב לפי תקנה דמתניתין אם היא מורדת לא הפסידה כתובתה מיד אלא פוחתין לה מעט מעט ואפ"ה כשהוא מורד ואמר איני זן יוציא מיד ויתן כתובה וכ"ש במורד מתשמיש והטעם בזה דהוא אינו מפסיד. אלא שצריך לשלם החוב הכתובה שהוא חייב כבר משעת נשואין. משא"כ בדידה שמפסדת כתובתה. אבל לשמואל לפי תקנת רבותינו הוא איפכא. דעשו תקנה במורדת שמפסדת כתובתה מיד אחר ההכרזה. ובדידיה ס"ל לשמואל באומר איני זן דאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה מיד. אלא כופין אותו לזון ומוסיפין מעט מעט. והוא נגד הסברא וצ"ל משום דס"ל לשמואל דדוקא במורדת מתשמיש התקינו רבותינו. ובאמת ס"ל כשהוא מורד דצריך להוציא וליתן כתובה מיד אבל במורד ממזונות לא החמירו כל כך דלא שייך כל כך אין אדם דר עם נחש וכו' במזונות כמו בכפיה דתשמיש. ולפ"ז צ"ל דתקנת רבותינו לא היתה במורדת ממלאכה דהוי כ"ש מדידיה. ושפיר הקשה לשמואל בתר דמייתי רישא דברייתא דמוכח לשמואל דמיירי במורדת מתשמיש. דנדה בת תשמיש הוא ודוק:

שם אמר רבא הא בורכתא וכו'. ומנו ריב"ח וכו'. יש לפרש לפי פירש"י דרבא ס"ל דאין הלכה כרבותינו והיינו מדלא נישנת במשנתינו כדאיתא בביצא דף ו' ע"ב קתני בברייתא מה דלא קתני במתניתין אך אכתי יש לומר למ"ד לעיל דמורדת ממלאכה דאמרינן לעיל דס"ל כ"ש מתשמיש וכיון דמשני לעיל הא דקתני בברייתא חולה דע"כ במורדת מתשמיש. וכן כתבנו בסמוך דמוכרח לשמואל לומר כן. א"כ יש לומר דמתניתין לא מיירי במורדת מתשמיש ולכך לא שייך ביה תקנת רבותינו כלל והיינו דהשיב לו ר' נחמן אנא אמריתא וכו' ומנו ר' יוסי בר"ח דאיהו דאמר לעיל מורדת ממלאכה ומאי בורכתא. וק"ל:

תוס' ד"ה אינו דומה וכו'. משום דמדיר הוי טפי פת בסלו וכו'. לכאורה אכתי יש לדקדק הא דמקשה אברייתא נדה בת תשמיש. ולא הקשה על מתניתין דלמה מוסיפין מיד בשבת אחת. ולא נימא דומיא דמדיר דבשבת אחת אין מוסיפין כיון דלא ידע סברא דפת בסלו. כי היכי דיליף התם ב"ה שבת אחת מנדה. ה"נ נילף במורד מנדה. מיהו לרב כבר כתבנו דהמ"ל דהתם במפרש שפיר ילפינן מנדה דמותרת לאחר ז' אבל הכא במורד ליכא למילף מנדה. אלא דאכתי הא דמקשה לקמן רחב"י לשמואל נדה בת תשמיש אברייתא. המ"ל אמתניתין ולפמ"ש בסוגיא דמרישא דברייתא הוכיח דמורדת לשמואל ע"כ מתשמיש א"ש. וק"ל:

תוס' ד"ה אבל אמרה וכו'. ועוד הקשה ר"ת בריש הניזקין וכו'. לולי דבריהם יש לומר דלא תיקנו ליה כתובה מינה דא"כ כיון דטעמייהו די"מ דכופין אותו להוציא הוא מתקנתא דידה שלא תתעגן. א"כ אם יתקנו ליה כתובה מינה הדר תתעגן אם לא יהיה לה. וצ"ל דכוונתם דאם יהיה לה יתקנו לו כתובה. ובשביל זה לא תתעגן. ואם לא יהיה לה יכופו אותו להוציא בלא כתובה. אלא דדוחק לומר דהתקנה היא אם יהיה לה נכסי מלוג דהא אמרינן לעיל דף נ"ו ע"ב דנכסי מלוג לא שכיח וצ"ל דקושיתם למ"ד דלא הפסידה בלאותיה קיימים דאל"ה הרי באמת מפסדת נדוניא ורוב הנשים יש להם נדוניא כמ"ש התוס' דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר וכו'. דאפילו ליתומים עניים אין פוחתין מחמשים זוז ע"ש. ועוד נראה דאין זה קושי' כל כך דהא קי"ל באנוסה דאין לה כתובה משום דאסור להוציאה. אע"ג דאם גירשה מגורשת לא תקנו משום חשש שיעשה עבירה וכ"ש הכא שצריכה לשקר ולומר מאיס עלי ויכול הבעל להשביעה כמ"ש הפוסקים דאין לחוש ולתקן כתובתה ותו דהא הבעל יכול לגרשה על תנאי אם טוענת באמת שמאיס עליה וכ"ש דא"ש דעת הרמב"ם דפסק כי"מ דכופין אותו להוציא. דהא כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות גירושין הטעם בכל הנך דכופין אותו להוציא אף דבעינן שיגרש מרצונו משום דכיון דהדין שצריך שיגרשה מסתמא ניחא ליה אלא שיצרו כופהו א"כ אם היא משקרת הרי דאין הגט כלום ולא חשידא שתנשא באיסור ואין לתקן כתובה בשביל זה. וק"ל:

בא"ד ויהודית דביתהו דר' חייא וכו'. לכאורה אף לפירש"י ז"ל קשה מזה דהא לא כפינן לה לתשמיש לכ"ע כשאומרת מאיס עלי וצ"ל משום דתפסיד מזונות עכ"פ וכל מה שיש לה יהיה תחת יד הבעל. משא"כ במקח טעות. וצ"ל דקושיתם גם הכא למ"ד דלא הפסידה בלאותיה קיימים ונדוניא. דאל"ה לק"מ דשמא לא היתה רוצה להפסיד נדוניא. ועוד נראה דצ"ל דלהי"מ כופין אפילו בלא באה מחמת טענה. אף דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה דהא כבר היו לה בנים לדביתהו דרבי חייא. ודוחק לומר משום דמשמע ביבמות דף ס"ה ע"ב דהוי סברא שהיא מיפקדא אפריה ורביה דקאמר שם דלכי אתיידע לה דלא מיפקדא שתתה כוס של עיקרים א"כ היה לה לטעון בתחלה מאיס עלי. וכן משמע מדבריהם דלעיל דכוונת הי"מ אפילו באינה באה מחמת טענה דאל"כ לא הוי מקשו דיתקנו כתובה מיניה בשביל אותן נשים שאין להם בנים וגם מה שהקשו לקמן מהאי נואף דילמא הוי ליה בנים. וק"ל:

בא"ד וזה נמי אין להקשות במתניתין לר' יוסי וכו'. הא דלא תירצו דלר' יוסי באמת אינה נאמנת לומר מאיס עלי אלא כשמפסדת כל נכסי מלוג שלה. זה אינו כיון דטעמא די"מ הוא משום תקנת עגונות. ואם צריכה להפסיד הכל ממילא תתעגן. ותו דמשמע ממתניתין דמוסיף עליה חוב שאם תפול לה ירושה אח"כ יגבה מהם חובו. וע"ז ודאי קשה דתוכל לומר מאים עלי דאין סברא דבאומרת מאיס עלי אין כופין. עד שתכתוב לו כל נכסים שיפלו לה כל ימיה. מיהו כבר כתבנו במתניתין לישב קושיתם דלר' יוסי חוב בעלמא הוא על האשה בכל שבוע ואם תאמר מאיס עלי ותפסיד כתובתה. יגבה חובו ממקום אחר. ואין הכרח לדחוק דניכר ערמתה. ועוד נראה דיש לומר בפשטות לדעת י"מ. דבאמת חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון דכבר אבידה כתובתה משום הז' דינרין. ולא אמרו דנאמנת במאיס עלי אלא בתחלה דמוכחא מילתא כיון שרוצה להפסיד כתובתה. מיהו בר מן כל דין נראה דאין זה קושיא כל כך דהא באמת לדעת הרמב"ם וכמה פוסקים דמחלקים בין מורדת דבעינא ליה. ובין מאיס עלי. אף לפי תקנת רבותינו דאין פוחתין אלא מפסדת מיד דבמורדת דבעינא ליה מפסדת בלאותיה קיימין ונדוניא. ובמאיס עלי אין מפסדת. א"כ קשה דכל מורדת תטעון מאיס עלי. אלא דבאמת צריכה שבועה על זה דמאוס עליה. א"כ ממילא דאין קושיא על ר' יוסי גם כן לשיטת היש מפרשים. ועמ"ש לקמן בסוגיא לשיטת רש"י ור"ת והרא"ש ז"ל. וק"ל:

בא"ד ואימתי תהא נאמנת במיגו וכו'. ר"ל דבלא מיגו אף דמפסדת כתובתה הוי מצי לשנוי דמטעם אירכוסי מוכח דמשקרה דהא רבא ס"ל בקידושין באשתך זינתה דאינו נאמן אלא במקום דמהימן לו וכיון דאיכא סברא דאירכוסי אינה נאמנת. אלא דאם נימא דבמאיס עלי נאמנת שפיר קשיא להו דלא אלימא כל כך סברא דאירכוסי לבטל המיגו. ובזה יש לפרש מה שכתב בתר הכי דאין נראה להתיר כלל מטעם דאירכוסי כיון דשויא אנפשיה חתיחה דאיסורא וכו' ר"ל דאפילו בלא הך מיגו דמאיס עלי אפ"ה לא נראה לפרש כן דהא אפילו באשת כהן שאומרת נאנסתי קשה מה ראו להתיר כיון דשויא אנפשיה חתיחה דאיסורא וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף כ"ה וז"ל דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהן באחר ורוב האומרת כן משקרות לכך נראה להם להתירם עכ"ל א"כ לפי סברתם דכשמפסדת כתובתה לא שייך עיניה נתנה באחר א"כ צ"ל דהא דאינה נאמנת התם אף בלא מיגו דמאיס עלי ע"כ משום סברא דאירכוסי וכיון דסברא דאירכוסי לא שייך ברוב הנשים לא שייך להתיר באשה זו כיון דשויה אנפשיה חתיחה דאיסורא וטעמא דעיניה נתנה באחר ליכא משום דמפסדת כתובתה וע"כ דלבועל איירי ומיושב קושית מהרש"א ועיין מ"ש בישוב קושיא זו לעיל בתוס' דף י"ג ד"ה אין אוסרים וכו'. ע"ש:

והנה בש"ע אה"ע סימן קט"ו בסעיף ויו בהג"ה כתב בשם פסקי מהרא"י דהא דאמרינן עיניה נתנה באחר דוקא במקום שאין רגלים לדבר. אבל במקום שיש רגלים לדבר נאמנת. ונראה דהוציא מסוגיא זו דסוף נדרים דמיירי באומרת טמאה אני כמ"ש התוס'. ואפ"ה אי לאו סברא דארכוסי היתה נאמנת משום רגלים לדבר. אך לסברת התוס' לעיל דכשמפסדת כתובתה לא שייך עיניה נתנה באחר שפיר צריך טעמא דארכוסי. א"כ אין ראיה לסברת מהרא"י הנ"ל. וצ"ל דס"ל למהרא"י כמ"ש התוס' דמטעם ארכוסי אין להתיר מה דשוי אנפשה חתיכה דאיסורא וע"כ לאו מטעם הפסד הכתוב' דאף בזה יש לומר דמשקרת משום שנתנה עיניה באחר. אלא משום דאיכא רגלים לדבר. וטעמא דארכוסי מבטל רגלים לדבר. וממילא אינה נאמנת משום עיניה נתנה באחר ברוב הנשים כנ"ל. וק"ל:

בא"ד ועוד יש לומר דהתם מיירי וכו'. פי' דבריהם דאי לאו טעמא דארכוסי לא היה מועיל האמתלא. אף דכיון דנותנת האמתלא על דבריה הראשונים א"כ לא נשאר אלא הרגלים לדבר בלבד. ואין לאסור משום רגלים לדבר לחודא. מ"מ ס"ל להתוס' דאי לאו טעמא דארכוסי לא היה מועיל האמתלא על דבריה הראשונים דהא כתבו הפוסקים באה"ע סימן ע"ז דבעי' אמתלא הניכרת לב"ד לפי ראות עיניהם שדבריה האחרונים הם באמת א"כ היכא דאיכא רגלים לדבר משום שנתייחדה עם הנואף שמה שאומרת טמאה אני הוא אמת. א"כ אי אפשר לומר דהאמתלא יהא ניכר לבית דין שהוא אמת דהא רגלים לדבר שזינתה כדבריה הראשונים. והוי כשני הפכים בנושא אחד. אבל כיון דאיכא טעמא דאירכוסי. וליכא רגלים לדבר מן היחוד. שפיר נאמנת לומר וליתן טעם על שתיקתה. יצא לנו מזה לדינא דהיכא דאיכא רגלים לדבר שוב אין שייך אמתלא כדמוכח מדברי התוס' הנ"ל. וק"ל ועיין קונטרס אחרון:

מיהו בעיקר קושית התוס' יש לומר דלא הוי מיגו דאי בעי אמרה מאוס עלי דהא קאמרינן לעיל דף י"ט ע"ב דאין נאמנין לומר אנוסים היינו מחמת ממון אפילו במיגו משום דאין אדם משים עצמו רשע א"כ ה"נ כשאומרת ברצון זינתה אינה נאמנת אפילו במיגו. עוד יש לומר דליכא מיגו דמאיס עלי דהא קי"ל דזינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. ובמאים עלי מיבעי ליה לרבא עצמו לקמן וכל היכא דלא תפסה לא מפקינן מיניה כדלקמן. וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---