בית מאיר/יורה דעה/קי

בית מאיר ‏ יורה דעה קי

בש"ע סעיף ג'. אבל בשר הנמצא בשוק או ביד נכרי מותר. סתימת הלשון משמע אפילו נמצא ביד נכרי בביתו. ובתוס' כתובות דף ט"ו ד"ה דלמא משמע דנמצא בין החנויות דוקא בשוק שרי דאז חשוב כפירש משא"כ אם הי' נמצא בבית דאז הדר לניחותא וחשיב קבוע. וכן כתבו גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית. משמע הא בבית חשוב נולד הספק בקביעות. וא"כ מאי דמשני הסוגי' דחולין צ"ה נמצא ביד נכרי היינו נמי שעומד הנכרי בשוק ולא בבית. וצ"ע שלא חילקו הפוסקים. ואולי התוס' ל"כ אלא בנמצא בביתם הראשון ששם מקומם אבל היכא שפירש ממקום הראשון אפי' בא אח"כ לבית שפיר חשוב פירש מימי חורפי:

שם כיון שרוב החנויות מוכרות בשר שחוטה משמע אע"פ שבמיעוט החנויות שמוכרות בשר נבילה הוא רוב בבשר נגד כל בשר שחוטה שברוב החנויות מ"מ לא אזלינן בתר רוב הבשר. אלא בתר רוב החנויות ושרי. והאמת שכן משמעות ח"ר חולין דף צ"ד סוף ד"ה ולפי שכתב ואע"ג דחדא טריפה הוא כיון דברוב חנויות מוכרין ממנה הו"ל כרוב טריפה. וא"כ י"ל ה"ה איפכא לקולא דניזל בתר רוב החנויות ולא בתר הרוב בשר. אבל שוב כתב א"נ במחצה על מחצה א"כ מכ"ש לקולא דבאופן הנ"ל הוי כמחצה על מחצה ואסור וכן נראה להורות:

שם אבל חכמים אסרוהו. נ"ב ואם נתערב ברוב בטל אפילו הוא דבר חשוב כיון שאינו אסור אלא משום חומרא ש"ך סי' זה ס"ק י"ז בכללי ס"ס. וע"כ היינו במקום שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל:

שם בש"ך ס"ק י"ד וכן לפי מה שפירשו וכו' א"כ מוכח דס"ל להטור כהר"ן דהא כתב ע"ז וכ"כ א"א הרא"ש וכו' ע"ש. משמע מדבריו דאם הרא"ש לא מיירי אלא מתערובות חתיכות הראויות להתכבד לא מוכח דסבר כהר"ן. וכן משמע נמי מדברי הט"ז ס"ק ה' שכתב ופי' תמוה הוא דבנדון כזה שהוא ספק דאורייתא וכו' ע"ש משמע מדבריו דאם הוא קבוע דרבנן ל"ק מידי ולענ"ד אף אם הרא"ש איירי בקבוע דרבנן מוכח דסביר בזה כהר"ן דמ"ש כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואם הקבוע דאורייתא חשוב ליקח מן הקבוע למפרע ה"ה בקבוע דרבנן. והרא"ש לא המציא אלא מה דמחמיר לשיטתו בקבוע דרבנן הואיל ואינו ניכר אפילו בפירש ממילא שלא בפנינו משום גזירה וכתב דזה לא שייך הכא אבל ודאי אם נחשב זה לקח מן הקבוע למפרע ה"ה בזה דמ"ש. אך הש"ע לשיטתו שפירש המשמרת הבית בסגנון זה דמוכרח דמחלק בהכי. אבל לא מסתבר כלל לחלק. ועיין בפר"ח ודוק זה ג"כ מימי חורפי:

סעיף ד בש"ך ס"ק כ"ב. אלא דפירש לפנינו דאיסור אינו אלא דרבנן. נ"ב כן הוא דעת הר"ן פרק ג"ה ע"ש. אבל דעת התה"ב לא נראה הכי כי הר"ן מחלק דוקא לקח ביד הוא דאוריתא והתה"ב משוה אותם. ובש"ך האריך:

שם ס"ק כ"ג. א"כ בקבוע דחידוש הוא דברים תמוהים כתב דהא בסעיף ח' יותר חידוש דהראשון לא נאסר אלא מכח שפירש לפנינו מקבוע דרבנן:

סעיף ה בש"ך ס"ק ל"א. אלא להורות וכו'. נ"ב כדמבואר סי' ק"א סעיף ז':

סעיף ו הג"ה ואם נתערבה וכו' ונמצא' ביצה ביניהם. נ"ב עיין כתובות דף ט"ו כתבו תוס' וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בביתו. וע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתו:

סעיף ז בש"ע ונאכל אחד מהן בשוגג. הט"ז וש"ך השיגו על היתר דתה"ד בנאכל בשוגג מסברתם ומתשובת הרא"ש. והפר"ח מסכים עם התה"ד. וכתב שהרא"ש כתב לרווחא דמלתא. ולענ"ד יש הוכחה לדעת תה"ד דהא עיקרא דדינא נלמד מן ר"נ ורב דאמרו כר"א שאמר אם קרב ראשו של אחד מהן יקרבו כל הראשים. הרי דשם הקריב אחד בשוגג והותרו כולן. וכ"ת דשם מיירי שהקריב קודם שנודע התערובות דלא שייך לגזור כדכתב הרא"ש א"כ קשה על ר"נ ורב מנא להו להמציא פלוגתא רחוקה בין ר"א ורבנן לענין אם נפל אחד לים אחר שנודע דילמא ר"א לא התיר בשום צד אלא בהקריב קודם שנודע מטעם דאז לא חל על התערובות שם איסור משא"כ בנודע מודה ר"א דלא חזר להיתרא ע"י נפילה לים. א"ו דמשמע להו דברי ר"א אם קרב בכל אופן בין אחר שנודע ובין קודם רק בנפל לים המציאו הם חומרא זאת בהפיל בשוגג. אבל דין ר"א איירי בכל גווני אפילו אחר שנודע וע"כ היינו כסברת תה"ד. שוב מיד מצאתי בזבחים דף ע"ד דמקשה על ר"א הרי שחוטין דכ"ע נדחין וכו'. והיינו ע"כ מההוא טעמא נמי דע"כ ר"א בהקריב אחר שנודע איירי דידע ההוא מן המימרא דלקמן וכנ"ל דאל"כ מנ"ל להקשות דילמא ר"א איירי בהקריב קודם שנודע שלא בא כלל לדחוי א"ו כנ"ל. עכ"פ מוכח כנ"ל. ועיין בכ"מ פרק ט"ו מהלכות תרומות ה"ב והפירוש בדברי הר"י קורקס שכתב דימותו הוי דומיא דהפילה ע"כ היינו משום דיודע ודאי דימותו ודעתי' עלוי' ע"ש ודוק. לדבריו מוכח איפכא דלא כתה"ד וצ"ע. ג"ז מימי חורפי. אח"כ מצאתי קצת הדברים בתשו' פ"מ חלק א' סי' ק"ה. ותימה שלא הרגיש בתה"ד:. בש"ך ס"ק מ"ב ע"ש ועיין תשובה הנ"ל הקשה על הש"ך מדאמר ר"א אם קרב וכו' וה"נ הא פירש ממקום הקביעות תחילה. והניח בתימה. ולדידי לק"מ דשם כיון דלקח בשוגג ובהעלם אחד קרב קודם שבא לדון עליו נמצא כשבאים לדון על הנותרים לא ע"ז צריכינן לדון ושפיר אמרינן דהי' האיסור. משא"כ כשנודע אחר הפרישה אף דנאסר מ"מ כבר עמד בפ"ע וכשנפל אח"כ לא מן התערובות נפל וכבר היינו אוסרים התערובות אף שנאסר הוא ולכן לא מהני הנפילה אח"כ ונשאר התערובות באיסורו. ג"ז מימי חורפי:. בש"ך ס"ק הנ"ל אפילו אחר שנודע התערובות. נ"ב עיין מ"ל פי"ט מהלכות אבות הטומאה וצ"ע כי בודאי לשון הותרו כולם אינו משמע כי אם בתר שכבר נאסרו.. וכן מוכח שם בזבחים דאל"כ לא מקשה מהמתני' דימותו כולם ע"ש וקל. וכן מוכח מתשובת הרא"ש שבש"ך ס"ק מ':

בס"ק מ"ו הטעם לכל אלו מפני שכבר נתבטל מן התורה ברוב הרשב"א. והרא"ש כתב הטעם משום ס"ס. ולולי דבריהם הי' נלענ"ד הטעם משום דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו כשיש בודאי שם איסור. משא"כ כשנפל אחד דשוב אפשר דהאיסור נפל ואין שם איסור שוב אף אם הוא שם אין נידון בקבוע ואזלינן בתר רובא ועל טעם הרא"ש עיין במ"י כלל מ"ג ס"ק כ"ג. ולטעמו הנ"ל ודאי אין להקיש ללמוד מזה לדבר שיל"מ ועיין ש"ך ס"ק נ"ז:

בהג"ה ואפילו לאכלם וכו' אסור לאדם אחד. נ"ב בשו"ת פ"מ סי' ק"ה הקשה מדאמרינן אם קרב ראשו של אחד מהן יקרבו כל הראשים והוא על מזבח אחד. וכן הוא בפר"ח:

סעיף ח. הט"ז סק"י כתב והרשב"א ס"ל כר"ת. במח"כ לא דק דאדרבה בדף קי"ט מסיק ומ"מ יש לחוש לדברי ר"י אלא שבדף ק"ג התיר באמת אותן שפירשו עצמן משום כל דפריש אלא כיון שהי' בדרך חלוקה כדהשיג הבה"ב כתב שלא התיר אלא בספק טריפה דאזי לר"ת בלי משום פירש שרי לכן סמך בזה עליו אף לשיטת ר"י ע"ש. ג"ז מימי חורפי. ועיקר פי' התה"ב עיין בהקונטרס:

בש"ך ס"ק נ"ב. ואחד המיוחד וכו' תי' וכו' וניחא לי' דע"כ לא בעי ר"ש ג' תערובות אלא ברימוני בדן. נ"ב א"י מה פעל בזה הא הברייתא דכוס של ע"ז נמי כר"ש מוקמי לה ומ"מ נקטה ג' תערובות וע"כ דסובר רב תנא ופליג על הברייתא ותרי תנאי אליבא דר"ש והוא דוחק:

בש"ך ס"ק נ"ה. כ"כ בד"מ וכו'. וכן בספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' לאוכלו כולו כאחד. נ"ב עיין בכללי ס"ס סוף כלל ד' כתב לתרץ מה דקשה מ"ש תערובות א' חד חד ומ"ש תערובות ב' כולו כאחד. אבל לא זכיתי להבין כל דבריו בפרט זה. ועיין פר"ח ועיין בהקונטרס:

סעיף ט'. ספק טריפה וכו'. נ"ב וז"ל סמ"ג דף נ"ב ע"ב ומכח זה לא רצה ר"י להתיר לישראל אחד שהי' לו רגלי בהמה בבית טבח נכרי והיו הרוב חתומים ומקצתם לא היו חתומים ושכחום והביאם ונתערבו כולן ולא הוכרו ולא רצה ר"י להתירן לו מטעם ס"ס ספק לא הוחלפו וא"ת הוחלפו נתבטלו הן ברוב כשרים דכיון דליכא שני ביטולים ברוב אין להתיר כיון דהוי כל שדרכו למנות עכ"ל. ועיין סי' ק"א סעיף ג' בהג"ה ובש"ך שם ס"ק ז':

בש"ך דיני ס"ס דין ד' קרוב לסופו. ותו דבודאי וכו'. נ"ב כלומר דאף לדעת הרמ"א שם זה מותר התערובות ב' עכ"פ אחד אחד:

שם בדין ז' כתב אם יש בחנות א' ספק טריפה ונתערבה בחנות אחת כשירה ויש כאן חתיכה אחד ספק מאיזה חנות כשר משום ס"ס. והוציא הכי מדברי או"ה גבי ביצה ספק מתרנגולת כשירה ספק מתרנגולת ספק טריפה. וקשה לי הרי בסעיף י' מבואר בשם או"ה דספק טריפה שנתערב באלף ואח"כ חזר אחד מן התערובות ונתערב אפילו חד בחד וכ"ש בפני עצמו דטריפה וכו'. וכתב ונראה דס"ל דכיון דידוע שזה פירש מן התערובות דינו כתערובות עצמו דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. ואם כך גבי ספק טריפה שנתבטלו ברוב רק דהוי ראוי להתכבד וחשיב כמחצה על מחצה אמרינן דדין החתיכה שפירש בגוף התערובות משום גזירה מכ"ש אם הספק טריפה לא נתבטל אלא חד בחד כמו החנויות פשיטא דאף החתיכה מהראוי להיות כגוף החנויות מגזירה דשמא יקח מהן כיון דאינן ניכרות כדכתב בעצמו ס"ק י"ז. ומן האו"ה דביצה אין ראי' כלל דשם ליכא למיחש אי שרינן הביצה דיקח מן התרנגולים כדכתב ס"ק ל"ח בשם האו"ה. [וגם א"י ליישב דבריו אלו עם מ"ש סוף דין י"ט וכן אם יש ספק בחתיכה אם הוא מכשירה או מספק טריפה דאורייתא מותר אם נתערב מתחילה חד בחד וכמו שנתבאר בדין ו' ז' והכא מתיר בלא תערובות חד בחד ואם ר"ל שזה אך הספק אם מכשירה או מספק טריפה דהיינו אם נתערב תחילה ספק עם כשר חד בחד הא זה כתב סי' ח' לאיסור] ודוחק גדול לומר דס"ל דוקא היכא שהתערובות נתבטל ברוב הוא דיש לגזור דלאו כ"ע דיני גמירי דחתיכה הראויה להתכבד לא בטל משא"כ בתערובות חד בחד ליכא למיגזר. כי מנין לו כל זה וצ"ע. ועיין בתה"ב דף ק"ג ובמשה"ב משמע דמקיל בפי' לגבי ספק טריפה אפי' היכא שבודאי טריפה לא הי' חשיב פירש גבי ספק הקיל. וזה באמת דלא כאו"ה שמביא הש"ך כללי ס"ס סעיף י' ודוק. ובפירש קודם שנולד הספק הי' ראוי, לסמוך עליו. אך הפר"ח השיג עליו ועל האו"ה דביצה בדברים נכונים וע"ש. ג"ז מימי חורפי:. דין י"ג. כתב האגור. נ"ב עיין פ"י כתובות סוגי' דפ"פ ובק"א שם:

דין י"ד. ואשר אינה מתהפכת כגון וכו'. נ"ב עיין מס' ב"ב דף נ"ה ע"ב בתוס' ד"ה ר"א מטהר. הן לפי' רש"י מוכרח שזה שפיר מקרי ס"ס מדצריך לפרש שהשדה מלאה טומאה והן לפר"ת מוכח כן. זולת לפרשב"ם אפשר לומר דהיינו טעמייהו דרבנן ומ"מ אין מוכרח כ"כ דמשום אין מתהפכין הוא די"ל משום דחד שם הוא אם נגע או לא וצ"ע אף על כלל דתוס' דשם אונס חד. שוב ראיתי שכבר הרגיש המ"י:

דין י"ח בא"ד. והרי הוא כאילו ראינו להדיא. נ"ב עיין דברי הרמב"ן בח"ר ליבמות פ"ב ע"ב תוך ד"ה וסבר ר"י כתב שם לשון דלא משמע כדעתו שהרי למה שהרמב"ן מחלק בין א"ד שיש להם עיקר בדאורייתא הוא דצריך שיעור לביטולן ולא סגי ברוב. לבין שאין להם עיקר מותרים ברבי'. חושב אף גבינות וכתב וכגון גבינות של נכרי ואע"פ שחששו לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזירה עכ"ל. ונהי דאנן לא קיי"ל כהרמב"ן לענין ביטול ברוב אלא כמסקנת הרשב"א שם מ"מ בדברים אלו נראה שמסכים עמו הרשב"א. אף צ"ע פ"ד דטהרות משנה י"א שם משמע כולו הפוך מדעת האו"ה אלא נכרים שעשאום כזבים מדבריהם ולא מחשש ספק ספיקו טמא ובית הפרס שגזרו עליו מחשש ספק אין שורפין עליו מפני שהוא ס"ס ע"ש סוף משנה הנ"ל. אך בתוס' יבמות דף קי"ד ד"ה אמר ר"י בתירוץ א"נ משמע כדעת האו"ה. ועיין לעיל שכתבתי ע"ז:

דין כ"א. וכן מוכח להדיא בתשובת הרשב"א וכו'. ע"ז כ"כ לעיל]:

דין ל"ה אכן הרשב"א בחידושיו וכו'. נ"ב אמת שכ"כ בחידושיו אבל בתה"ב הארוך דף מ"ה מוכח דחזר בו מדדחק לשנויי שכולן בספק ע"ש ודוק:

תו היכא דיכולין לברר. נ"ב ועיין סי' י"ו סעיף ו' וע"כ משום דשם ספיקי טובי:

בדין הנ"ל הקשה על פי' ר"ת אם איתא דס"ס א"צ בדיקה מש"ס דזבחים. ולענ"ד לפי' רש"י במתני' דאותו בבא איירי בתערובות חד בחד לק"מ דחד בחד לא נכנס בגדר ספק אף לר"ת. עיין ט"ז ס"ק י"ב דברי הרשב"א. ואף שם דף ע"א ע"ב הגמרא תירצה דהמתני' לא משמע בכמה נתערב והיינו כפי' רש"י במתני':

הנ"ב לפר"ח סי' ק"י סס"ק י"ג ד"ה ולענין דינא כו' וכתבו תוס' וכו'. נ"ב אף התה"ב דף קכ"א מעיד הכי בשמם אף שבפירוש לא נאמרו הדברים להדיא בתוס' שלפנינו. המעיין היטב משמע נמי הכי ונאמנים הנהו ב' עדים:

בס"ק כ"ג דאף בכבש אחד יש הפרש. נ"ב וה"ה לענין חצי בהמה שפירשה וחצי נשארה בקיבוע ודומה לנדון כזה מצינן במתני' דטהרות פ"ו משנה א' ע"ש דהלכה כרבנן דמה שהי' בר"ה טהור ומה שהי' מקודם ברה"י טמא ועיין בספר תשו' גאוני בתראי שאלה ה' ועיין בכרו"פ שמדמה דין חצי בהמה לדין זה דביטול. ובאמת אינו דומה כלל כי הכא פשיטא דמה בכך שהם בהמה אחת אלו נתבטלו ונהפכו להיתר ואלו שמחמת חשיבותם לא נתבטלו אסורים. משא"כ במה שהתירו נתלה מצד פרישה המורה עליו שהוא מן הרוב ודאי דצ"ע על הנשאר ונתלה לענ"ד בפלוגתא דתנאי הנ"ל. שוב ראיתי שהפר"ח גופי' בק"א חשד בחנם ותלה דעת הגאונים בדעת הט"ז ולא היא:

ס"ק כ"ח כתב דע דקבוע מקרי וכו' זה אמת ויציב מהראי' א'. אך מ"ש ועוד ראי' וכו' אלמא דנייד דאיקבע מקרי קבוע. כנראה לא נתן על אשה זו דין פירש אלא נייד שהרי בתר הכי כתב ואם פירשו מקצת שלא בפנינו והותרו וחזרו והוקבעו מותרין דכיון שהותרו שוב אינן חוזרין לאסור עוד א"ו כנ"ל. ולא נראה הכי מתוס' כתובות דף ט"ו שהקשו מזה דמשמע גבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותא. ומשני דלאו פירכא הוא דהתם בשעת וכו' אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד ובודאי אילו שם היה אדם אחד פורש ואזיל לגבה והיינו דנין על הנבעלת שמותרת מטעם כל דפריש ושוב חזר הבועל לביתו ואזלה אחרת לגבו ונבעלת ממנו בביתו פשיטא דהיתה נאסרה מדין קבוע דהדר לניחותא ולא היינו דנין מדהותר מטעם פירש שוב אינו חוזר ליאסר א"ו משום דאך גבי אדם לא שייך כל דפריש לעולמים משום דהדר לניחותא ולא בדבר אחר. וא"כ אין מזה ראי' לדינו ולא כלום. אלא שהדין שפיר מן הראי' א' ועיין בתשו' גאוני בתראי סוף סי' ה' כתב ועוד דשאני אשה דלעולם כך הוא. והן הן דברי תוס' דבן אדם שאני אלא דלא נחית לתרץ קושי' תוס' מדילמא אזלו וכו'. ומ"ש א"כ יצא לנו דין חדש. מזה א"י מאין יצא לו מדבריו שם. אלא שמ"מ האמת הכי מראיות הפר"ח דבתר הכי וק"ל:

בס"ק הנ"ל הקשה למסקנתו על פסק הש"ע שבסי' י"ו ליעקרינהו לכולהו וליבדרינהו ויהיו אף השנים האחרונים מותרים. ואמרתי ליישב דהנה העולם מקשים דהא הוי דבר שיש לו מתירין ואמאי ניזל גבי' בתר רובא. ואמרתי ג"כ ליישב ע"פ מה דאיתא בהר"ן שבב"י א"ח סי' תקי"ז וסי' תקי"ג שכתב אלא שאני חוכך בדבר שיל"מ ליזל בתר רובא הואיל ואפילו באלף לא בטל ואפשר דהתם איתחזק איסורא שאני וא"כ י"ל נמי הכי בדין דסי' י"ו הואיל וניכבשינהו ופירשו על אותן שפירשו שדנינן עליהם הוי לא אתחזיק איסור כי בהנשארים אמרינן שיהי' האיסור ושפיר אמרינן כל דפריש אף דהוי דשיל"מ משא"כ אם יתפזרו כולם ולא ישארו ב' אחרונים נמצא דעל כולם דנינן והוי איתחזק איסור ודשיל"מ דלא בטל אף דמצד קביעות ליכא למגזר שמא יקח מן הקיבוע לדעת הפר"ח אבל מצד שיל"מ יהא אסור. ולפ"ז ע"כ הטור דאוסר שם בביצים מטעם שכתב הב"י שדעתו לאסור בדשיל"מ אף בדלא אתחזק דא"כ א"י ליישב קושי' העולם. אחר כמה שנים מצאתי הקושי' עם התירוץ דידי במ"ל פ"ז מהלכות מעילה הלכה ו'] . אלא טעמו כמו שהביא הב"י בשם המרדכי ע"ש:

ומדברי הר"ן הנ"ל שמחלק בין הביא הגוי למכור לבין ליקנות מביתו ולא גזר שמא יקח מן הקיבוע דהא אין האיסור ניכר לפ"ר הי' משמע דנמי אית לי' סברת רש"ל ופר"ח דבדשיל"מ בזמן קרוב לא גזרינן כולי האי. אבל אין מוכרח כי לשיטתו בפרק ג"ה אזיל ע"ש וק"ל:

בס"ק ל"ח אמנם לדידי חזי לי וכו'. נ"ב וקשה דא"כ איך פי' רש"י ע"ב בפי' שני דלהכי נקט לשלש כדי שלא ישאר אחד באיסור לר"א דבעי לאכול תרי תרי דהא אכתי אף דנפל לשלש והוי ד' הא עדיין אין שום היתר עד דנפל אחד לתערובות שלישי ולא נשאר בתערובות שני אלא ג' וכשאוכל תרי הא נשאר השלישי באיסור. בשלמא להבנת הש"ך שפיר דנקט לתלת משום ההיתר דקודם נפילת אחד לתערובות שלישי. אבל לפירושו קשה. וי"ל דלפירושו אין הכונה על דרך שביארו התוס' פירוש שני דרש"י שלא ישאר אחד באיסור אלא משום דלר"א אין היתר אלא בתרי ותרי א"כ אם התערובות שני אינו אלא ג' עם הנפילה ושוב כי יפול מהם אחד לתערובות ג' האמצעי ישאר תרי והכל אסור דבבת אחת אסור ובזא"ז אין תרי ותרי אבל לשלש שפיר אף האמצעי מותר ע"י תרי שיאכל וישאר השלישי באיסור ודוק:

בס"ק מ"ו בא"ד ויש לדקדק כו' ומאן לימא לן דהמקשן לא ס"ל הכי. נ"ב כעורה זו ששנה הה"מ שמביא למעלה שספק דרבנן חמור מודאי דרבנן משנתבטל ברוב והדין עמו שזה אף נתבטל ואף אחר שמדרבנן לא נתבטל מ"מ על כל חדא אינו אלא ספק:

בדבור זה וליתא מכח סוגית דפ"פ מצאתי. נ"ב כבר מבואר בהרא"ה דחי' על קושי' זו בתירוץ אי נמי ע"ש אלא שאין כן דעת רה"פ:

דבור הנ"ל כגון הא דתערובות הילכך וכו'. נ"ב ומתורץ ההוא דפ"פ דנמי הספק אחד מותר מן התורה מטעם חזקת היתר שלה. וא"כ צ"ע מה שהעיד מקודם וכתב וכן בספק טריפה שנתערב דכיון דהיא גופה איסור דאורייתא וכו' וקשה אמאי הא נמי אית לה ח"ה ומדאורייתא שרי ומדוע אוסר הר"י ספק דרוסה וע"כ מפני שנעשה בחייה שהי' בחזקת איסור אמ"ה לא קרינן לה חזקת היתר. בס"ק הנ"ל בא"ד המתחיל אמנם אלא שיש לדקדק עליו איך לא הגיה כלום על דברי המחבר. נ"ב לא צריך להגיה דלדידי' יש איסור מטעם דשיל"מ שכתב וטוב, להחמיר על כללי ס"ס דפר"ח [בריש כללי ס"ס דהפר"ח מסיק ראי' מבוארת לשיטת הרמב"ם בספק תורה ד"ת להקל. כבר כתוב לעיל בהקונטרס שכתב בק"ק ליסא] שם בד"ה וא"ת הא אמרינן בפרק בהמה המקשה. נ"ב א"י מה קשה לו בזה לשיטתו דהא אף השלי' צריך היתר שחיטה וכיון דנפל ספק אם הותר בשחיטת אמו פשיטא דאסור מן התורה:

שם בד"ה וא"ת כו' בפ"ק דקדושין כו'. ואני אומר דאין ודאי של מהרי"ק וכו'. נ"ב עיין בכ"מ ריש פרק י' מה"ג ובב"ש סי' ל"א סק"י:

סוף דבור הנ"ל וכונת הרב הגדול וכו' אלא מדרבנן. נ"ב ראי' לדבריו עיין בא"ע סי' קנ"ה סעיף כ"א בב"ש שם. ותירוצו ודאי אינו עולה להמעיין ברי"ף עצמו. גם לשון הש"ע שם לא משמע כותי' ולפר"ח הכא הכל ניחא:

שם בסי' י'. ואפילו בתרנגולת שנולד בה, וכו'. נ"ב עיין בדבריו סי' י"ג ד"ה המקום השני מביא בשם התוס' ס"ס דגבינות ואין בידי להפריד זולת דהכא איירי דוקא בספק טריפות דמחיים ושעה זו בגוף התרנגולת מבורר ואין בו ס' ואך הספק בביצה אם שעה זו כבר הי' נגמר ולהכי נחשב ס"ס דשני גופים משא"כ שם שעת החליבה ידועה ואך הספק בהפרה אם שעה זו כבר הי' בה הסירכא והוי שפיר ב' הספיקות בגוף אחד וא"כ אילו לאחר שחיטה נמצא ספק בבני מעיים ונמצא תוכו ביצה הוי ממש דומיא דגבינות. אך זה בל"ז אסור מדרבנן:

שם ד"ה הנה וכו' וכמ"ש הרא"ם בביאוריו לסמ"ג. נ"ב עיין מה שמביא בשם הרא"ם כלל ד' לדבריו שם לא מוכח מזה דדילמא מה דתנן אינו מוציא היינו לכתחילה. ואף אם משמע לו דאפילו בדיעבד אינו יוצא וצריך לשמוע עוד הפעם מזכר ודאי י"ל דדמי לדשיל"מ:

שם ד"ה עוד מסיים ויקבל האמת ממי שאמרו. נ"ב עדיין צ"ע מה הטעם בתרנגולת ודאי טריפה ובהביצה ב' ספיקות ספק מן הכשר ואת"ל מן הטריפה שמא הי' נגמר בקליפה בשעה שנטרף ולמה לא יהא מותר דהא בהביצה ב' הספיקות באים כאחד. ולדעתי זה שדחק להש"ך לכתוב מה שכתב. ועוד לסי' הנ"ל כתוב לעיל בהקונטרס]:

סוף סי' י"ג וא"כ אף בשאינו מתהפך איכא ב' צדדין. נ"ב צ"ע דדברים אלו נמי שייכים על תי' תוס' דשם אונס חד:

בסימן ט"ו. שם הפר"ח והמ"י שניהם כאחד תפסו על הש"ך במ"ש דבמידי דרבנן בחזקת איסור לא אזלינן לקולא. מהרמב"ם שפסק כר"מ והמ"י הגיה אף לשון הב"י סי' ר"א שכתב ופסק כר"י וצ"ל ופסק דלא כר"י. ולענ"ד נראה לפ"ר שהב"י ובש"ע שלו ודאי פסק כר"י מדפסק דינא דתוספתא בסעיף ע"ג לא יטבול בשום אחד מהם והיינו אפילו טבל מבואר בהתוספתא אמרינן לי' זיל טביל ולא יעשה על טבילה זו טהרות והיינו ר"י דאזיל לשיטתו דמעמידין הטמא על חזקתו משא"כ אם עשה טהרות דאז איכא נמי למימר העמד טהרות על חזקתו. ואילו לר"מ כיון דסובר דבטומאה דרבנן לא אמרינן זיל טביל ה"ה בטומאה דאורייתא כמו אשה לבעלה אם טבלה בספק מקוה זו דפיסולה דרבנן דהיינו שאוב דלא אמרינן לה זיל טביל ועיין תוס' דף ל"ו עירובין ד"ה במקוה שלא נמדד מבואר שם פלוגתת ר"מ ור"י אי אמרינן זיל טביל ונהי דלשון הש"ע משמע דלא יטבול לכתחילה ואם טבל לא אמרינן זיל טבול וכן פירש הש"ך. כבר הרגשתי דלשון התוספתא לא נראה הכי אלא דאפילו טבל לא יעסוק בטהרות בלא טבילה שנית וה"ה אשה לבעלה מזה נראה שפוסק כר"י דאפילו בדרבנן מוקמינן אחזקה. ואין לומר דבזה אף ר"מ מודה בטומאה דאורייתא אף שכבר עלה מטומאתו מדאורייתא ולא נשאר אלא ספק טבילה דרבנן. משום דהוי כמו הדרבנן בא לו ממקום אחר. דזה אינו דדמי ממש לנשפך דסי' צ"ח דהוי ספק דרבנן. ועיין בהאחרונים. ועפ"ז נראה דאין הכרח להגיה הב"י ויש לידחוק וליישבו אחרי שלא העתיק סוף דברי הרמב"ם במה שמחלק בין טומאה דאורייתא לדרבנן מפני דאין נ"מ לדידן שאין לנו אלא טבילת נדה לבעלה. כתב ופסק כר"י דבזה עכ"פ ר"י נמי סובר הכי והואיל ועיקר כונתו ליפסוק בהדין דתוספתא כר"י ודוק. גם עיין לעיל בהקונטרס מה שכתב על הפר"ח הנ"ל]:

עיין במ"י ס"ק ל"ח דמתירוץ איבעית אימא יש לו ראי' להרמב"ם דכיון דקיי"ל כר"י לענין עירוב ה"ה לענין טומאה אפילו בחזקת איסור. ואין מזה ראי' דאפשר דההוא תירוצא הי' קשה לו אדרבה העמד מקוה ולא ניחא לו להעמיד בלא נמדד ולכן אמר הא דידי' וכ"ש דאילו ר"מ דידי' כיון דבטומאה מחמיר בספיקה אפילו במקוה שנמדד דאיכא חזקה לקולא ולחומרא דתרווייהו כמאן דליתנייהו דמי ה"ה דמחמיר בספק עירוב דנמי איכא חזקה בתרווייהו וכדאיתא ברש"י שם וממילא לדידן שפסקינן ספק עירוב כשר ה"ה גבי טומאה במקוה שנמדד יש לטהר. אבל ליפסוק משום הא דלא כר"י בשאר הספיקות דהיינו ספק טבל ספק לא טבל. אין מזה ראי' כיון דאיכא חזקה לטומאה לחוד וה"ה במקוה שלא נמדד. אבל הנלענ"ד ראי' הרמב"ם מזה ותחלה אבאר בא"ח סי' שצ"ד הקשה המ"א על הש"ע קושי' עצומה וכתב ואפשר דספק הניח גרע טפי וצ"ע למה יגרע כיון דבע"ח לא בעינן חזקת כשרות. ויראה דהיינו על פי דברי הה"מ שבמ"א שם שטעם הרמב"ם בהניח עירובו ב"ה היינו משום דלא בעינן חזקת כשרות בדרבנן אך עיקר ההקפידה שלא יהי' נגד חזקה ע"ש. ולדבריו ע"כ דס"ל דחזקה להעמיד גברא בחזקת שלא עירב לא נחשב חזקה וכדכתבו תוס' ל"ה ע"ב ד"ה אמר ר' ירמי'. וכמדומה לי טעם התוס' הכי מפני שאדם זה הא ודאי הניח עירוב כשר אלא שאח"כ נולד בהעירוב ספק ולו יש חזקה להיתר שוב לא אפשר לומר העמד גברא בחזקת לא עירב אבל בהניח בין השמשות ספק יום ספק לילה א"י מ"ט לא נחשב גברא בחזקת לא עירב שהרי בשעת ההנחה הי' הספק] דאל"כ ת"ל בהניח, ב"ה ניזל בתר חזקה לחומרא א"ו כנ"ל והטעם כתב בספר ת"ח בלשון זה. וטעמא דמלתא משום דגבי עירוב לא מספקינן בי' בגופא דההוא גברא למימר העמידוה על חזקתו אלא בעירובו מספקינן וכו' והא תינח בהניח ב"ה דלא מספקינן בהגברא אלא בהזמן מה הוא. אבל בספק הונח כגון שנזכר בשבת וספק לו אם הניח עירוב פשיטא דהספק בגופו אם עשה המוטל עליו אם לאו בזה שפיר איכא למוקים הגברא על חזקתו דלא עירב ולכן אף בע"ח לא הוי עירוב אך אי קשיא הא קשיא על הה"מ שמתרץ בזה אף שיטת רש"י וצ"ע הא רש"י תופס חזקת גברא הנ"ל לחזקה מעלי' וא"כ נהי דדינא שמביא הרמב"ם בהניח תרומה שהיא ספק טמא שפיר מתורץ הואיל ואינה סעודה הראוי' מבעוד יום וכדפי' הה"מ. אבל מקושי' הגמרא בהניח עירוב בפירות ספק נתקנו מבע"י ספק משחשיכה דליזל בתר חזקה מוכח עכ"פ כדפי' הה"מ דהיכא דהחזקה לחומרא אף בדרבנן מחמרינן וא"כ בהניח עירובו ב"ה דלרש"י הוי חזקה לחומרא למה יהי' ספק עירוב כשר וקשיא על רש"י לפירושו בעירובי תחומין דליזל בתר חזקה דגברא דהוי בחזקת תחום ביתו וצ"ע על כן נלענ"ד לתרץ קושי' ראשונים על רש"י בדרך זה דאף דפי' במס' שבת על דינא דרבא שניהם קנו עירוב דהלכה כר' יוסי דספק עירוב כשר ר"ל לאפוקי מר"מ דסובר דתחומין דאורייתא אלא כר"י דתחומין דרבנן וממילא כיון דתחומין דרבנן נהי דר' יוסי לשיטתי' שפסק בספק טומאה דרבנן דמוקמינן גברא בחזקתי' וטמא ודאי דלא פליג אלא בעירב וספק נאכל או נטמא דאיכא חזקה דכשרות אבל בספק דב"ה דאיכא למוקים גברא בחזקה שלא הניח ומכ"ש בעירב בפירות ספק נתקנו מבע"י וספק חשיכה פשיטא דמודה ר"י ולא הוי עירוב ושפיר מקשה הגמרא אבל רבא פוסק כת"ק דר' יוסי גבי טומאה דבדרבנן אף בחזקת איסור מקילינן ולכך פסק אף בהניח ב"ה דהוי עירוב. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ממש בשיטת רש"י והוכיח מפסק רבא ליפסוק כת"ק דר"י גבי טומאה והיינו דבדרבנן אף נגד החזקה מקילינן דאילו לשיטת הה"מ נהי דאפשר דסובר דהניח ב"ה לא הוי נגד חזקה משום דלא נחשב חזקת גברא לחזקה. מ"מ יש להקשות עליו למה לא העתיק דינא דקושי' הגמרא בהניח עירוב מפירות ספק נתקנו מבע"י וכו' דלא הוי עירוב מטעם החזקה דהא בזה לא שייך הטעם שנתן על תרומה ספק טמאה דהא בזה מספקינן אם כבר הי' ראוי מבע"י אם לאו א"ו כנ"ל שסובר דכל עיקר קושי' הגמרא אינה אלא לר"י אבל לשיטתי' שפסק כת"ק אף באופן זה הוי ספק עירוב וכשר ונלמד מדינא דרבא בהניח ב"ה דלשיטת רש"י נמי הוי חזקה כנגדה ומ"מ כשר. ולפ"ז אף רש"י בשיטת הרמב"ם ודוק. אמנם הכל תלוי בפירושא דדינא דרבא אי בעירובי תחומין נמי איירי וכיון דאנן מחמרינן בספק עירוב אם לא שיש לו חזקה דכשרות והיינו משום דאותן הפוסקים תופסים שיטת רש"י בזה דחזקת גברא הוי חזקה ופוסקים כר' יוסי לענין טומאה דהיכא דהחזקה לחומרא לא מקילינן א"כ ה"ה בכל ספק דרבנן נגד החזקה. וזה אין לומר דס"ל דאיסור תחומין חמור אף דהוא דרבנן וצריך להיות דוקא חזקה לכשרות דא"כ מה הכריח הגמרא לתרץ ר"מ סבר תחומין דאורייתא כי היכי דלא ליקשי עלי' מטומאה דרבנן. א"ו דתחומין שוה לשאר איסורין רק ע"ח קיל. ויש לדחות ודוק:

.סימן ט"ז. כחב דס"ס עדיף כרוב. והפ"י בק"א דכתובות מאריך להוכיח דס"ס לא אלים כרוב. ולפ"ר רציתי לומר דמנדה דף נ"ט מוכח דס"ס עדיף מרוב שהרי שם תניא כותי' דר"י דמודה ר"מ בס"ס ואף דר"מ חייש למיעוט. או דעכ"פ מוכח כדעת הש"ך דג' ספיקי שאני ושם דף נ"ז ע"ב מוקים דארגשה ואימא הרגשת מי רגלים. נמצא דמדאורייתא דצריך הרגשה הוי ג' ספיקי ומדרבנן בלא ארגשה הוי תרי ספיקי דרבנן. אבל עיין בספרי צ"ה סי' י"ג ולא מוכח מידי ע"ש וק"ל:

שם. דאע"ג דאתחזק איסורא דאמ"ה אתי רוב. נ"ב עיין בתה"ב בבדק הבית ובמה"ב מה שנתחבטו בזה מדוע לא נימא סמוך מיעוט לחזקה. וגם תוס' בכורות דף כ' ע"ב והרא"ש פ"ק דחולין ופרק בתרא דיבמות. וא"כ אין ראי':

שם ותדע עוד כו' הו"ל איתחזיק איסורא. נ"ב עיין תוס' פרק המניח את הכד לדבריהם דשנו דמיעוט ב"ד חשוב כמי, שאינו אין מזה נמי ראי' דע"כ מה דקיי"ל ליזל בתר רובא אינו אלא הלכה ודוק כי פה קצרתי ובמקום אחר הארכתי:

שם ותדע עוד. נ"ב עיין בזה תשו' שב יעקב סי' מ"ח.. עוד לסי' זה כבר כתוב בהקונטרס]:

.סימן י"ח ד"ה וגם. משום דגבן ליכא אלא חדא ספיקא ולא עבדינן תרי ספיקי בידים. נ"ב עיין זבחים דף ע"ב בתוס' ד"ה נתערבו ובהר"ש פ"ג דערלה שם מבואר דמותר למיעבד. שם וא"ת והא הוי לי' לפני דלפני. נ"ב אין זה קושי' כי בישראל שאני דאנו מצווין מדרבנן שלא יוכשל ישראל על ידינו כמו שהחיוב מדרבנן שלא להושיט דבר איסור אפילו במקום שיכול ליטול בעצמו ולא שייך הלאו דל"ע דאורייתא ועיין מס' שבת דף ג' תוס' ד"ה בבא דרישא:

ומעתה אעתיק נמי פה השאלה דהי' בק"ק ליסא בהיותי עודני שם. בשר נשחט בקיטל הוף שמחוץ לעיר ומשם נישא אחת לאחת למקום משקל חדר הקהל להיות נשקל שם. ומשם נישא ג"כ לאחדים כל פריידיק ופריידיק בפני עצמו להמקולין מקום מכירת הבשר. והי' כמה וכמה חתיכות נמכרין וכמה וכמה נשארו עדיין בהמקולין. וגם במקום המשקל נשאר פריידיק אחד מה שעדיין לא נישא להמקולין אח"כ נמצא טריפות בבני המעים באחד מהן. לא נודע מאיזה בהמה. גם מן התערובות הלשונות הי' נמכר כולם לאחדים ולא נודע מי הקנה באחרונה גם זאת לדעת שבהמקלין יש כמה חנויות שידוע כל אחת לקצב ידוע אך שאין נמכר בכל אחת בהמה אחת לבדה שנאמר שבאחת מן החנויות בודאי טריפה אחת רק הקצבים הי' להם אותן ז' בהמות בשותפות ולאחר ניתוח כל הבהמות מכרו ג"כ בתערובות החתיכות כל אחד בחנות לבד כמה חתיכות של תערובות. גם הי' תערובות של חתיכות אינם ראוים להתכבד כמו שומן הדרא דכנתא והספק הי' כי אפשר לא נתערב מעולם רק נשאר כל אחד מונח במקומו שהונח שם בהוציאו מן הבהמה. ובכן נסתפקנו אם זה מקרי תערובות. והנה זה הספק אחרון עיין לעיל בהקונטרס] והנה חכם העיר הגאון מוה' פייבוש ז"ל דן להתיר אף מה שנשאר בהמקולין מקום מכירת הבשר אף שלא הי' נשאר במקום משקל הבשר כי אם פריידיק אחד נמצא אף אם נאמר כדנפסק להלכה דכל מה שפירש קודם שנולד הספק מותר מ"מ הא לא הוי אלא מטעם כל דפירש מרובא פירש וא"כ שנים האחרונים עכ"פ אסורים וכדאיתא שו"ת דרכי נועם שאלה ז' ע"ש והכא הא לא נשאר במקום משקלה הבשר אלא פריידיק אחד נמצא אחד מן ב' האחרונים תוך המקולין והוא חתיכה הראוי' להתכבד וכולן אוסרים. מ"מ הי' מראה פנים להתיר ואמר כיון דעכ"פ כל מה שנישא לאחדים עד השנים האחרונים הותר מטעם כל דפריש א"כ אותן ב' האחרונים הא ד"ת נמי שרי' אלא דאסורים מטעם הראוי' להתכבד מדרבנן ודומה למה שפסק הרשב"א הובא לפסק הלכה בש"ע סעיף ד' וכפי מה שביארו ואוקמוהו האחרונים בקיבוע דרבנן. וה"נ דומה לזה שהרי הראשונים נעשו היתר גמור עד הב' האחרונים שאסורין מדרבנן וכשחזר ונתערב אחד מהן תוך הרוב נמצא דכל חדא מן התערובות הוי ס"ס ספק אם הוא מן אותן הב' אחרונים ואת"ל דהוא הוא ספק אם הוא האיסור דשמא האיסור הוא הנשאר במקום משקל הבשר, ואף דלא הוי אלא ס"ס ע"י ב' תערובות והש"ע סעיף ח' מסיק דבעינן ג' תערובות. מ"מ הש"ך ופר"ח מסכימים דבה"מ יש לסמוך על הרשב"א וסייעתו דב' תערובות סגי עכ"ד. (ועיין בקיצור כללי ס"ס דש"ך סעיף כ"ד ובקיצור כללי ס"ס דפר"ח] אמנם לי הי' נראה אף אותן שבמקולין כיון דרובא ביחד איתנייהו שם ובאו לשם קודם ידיעת התערובות אף שם נעשה קבוע דאיסורא ברובא איתא. בשלמא לאחר הידיעה אם פירש חדא חדא וחזרו והוקבעו במקום אחד כיון שהותרו פעם אחד שוב אינם חוזרין לאיסורן משא"כ הנעשה קודם הידיעה לא חשיב פירש אם אחרי כן הוקבע רוב במקום אחד ג"כ קודם ה וראי' מדאיתא וכו' כדבהקונטרס עד אך כל זה וכו' אמנם בזה נלענ"ד ללמוד היתר על כל מה שנלקח מן המקולין ביד הבעלי בתים קודם שנודע התערובות אפילו על הלשונות שנמכרו כולם ולא ידעינן הי מנייהו באחרונה. ודלא כדעת תשו' דרכי נועם דלעיל שכתב בפשיטות דאם לא נשאר הרוב אזי כולם אסורים וז"ל דהא לא התיר הרשב"א אלא מטעם דכל דפריש וכו' שכ"כ בסוף דבריו וז"ל וכשבא לאלו הס' בפירש בא וכל דפירש מרובא פריש והיינו סיפא דברייתא דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ע"כ. א"כ לפ"ז צריך לעולם שישתייר שם במקולין על חד תרי כנגד האיסור הנמצא שם. אבל אם לא נשאר איך נכשיר לאותם שלקחו באחרונה כ"ש אם לא נשתייר במקולין כלום ולא נודע האיסור עד תום כל המקולין עכ"ל ואני אומר אדרבה דוק מדברי רשב"א ורא"ש וש"ע שכולם בלשון אחד כתבו מי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ וכו' כל מה שלקחו מן המקולין קודם שנודע התערובות מותר ולא משתמיט שום אחד שכתב דדוקא כשנשאר רוב משמע דאף אם נלקח הכל ולא נשאר מאומה הכל שרי. וכן נלענ"ד עיקר. ומה שהוציא מלשון הרשב"א שכתב וכל דפריש מרובא פריש מש"ה לא ארי' דהרי בתה"ב הארוך דף ק"ג כתב ומיהו אם נתפזרו נגדו אילך ואילך כל אחד ואחד מותר לפי שאני אומר כל דפריש מרובא פריש והרי שם בנתפזרו כתב דכל אחד ואחד מותר וכתב נמי משום דכל פריש מרובא פריש ואף הב' אחרונים שם מותרים וכמבואר בהב"ח בהשיגו על הרמ"א סעיף ו' וכן בפר"ח מסיק על פי דברי רשב"א אלו להלכה דבנתפזרו כולם מותרים אף הב' האחרונים ואף שכתב ההוא לישנא דכל דפריש. א"ו דזה שייך לומר על כל אחד ואחד ואפילו על האחרון והיינו משום דכולם שלא במקום הקביעות אלא במקום פירש נמצא דאף על האחרון שייך לומר כן דשוב כשאינם במקום הקביעות לא חשובים כמחצה ע"מ אלא כמיעוט בתוך המרובים שעל כל אחד אני אומר שהוא מן הרוב. וה"נ כשנלקחו קודם שנודע התערובות כולם חשובים כפירשו שלא בפנינו וכנתפזרו כולם דמי ועל כל אחד אני אומר כל דפריש כיון דבשעת הידיעה כשנודע הספק בפירש בא להם דהיינו בזמן שפירשו כולם אף דלדידן שפסקינן כשיטת התוס' דאף בפירש שלא בפנינו אסור מגזירה שמא יקח מן הקבוע נמצא דאף בנתפזרו כולם מהראוי לנו אפשר לאסור מגזירה שמא יקח שלא בפיזור אלא מקיבוע במקום אחר כי מהתה"ב אין ראי' דאיהו אזיל בשיטת ר"ת דלא גזרינן אלא בכובש ביד. מ"מ מה שנעשה קודם שנודע התערובות הוא מוסכם להלכה דלא שייך למגזר והכא כנתפזרו קודם שנודע דמי דודאי שרי דעל כל אחד אמרינן כל דפריש כמו שאמרינן נמי ביבש באינו דבר חשוב אליבא דהרשב"א דשרי בזה אחר זה דוקא משום דכל אחד בשעה שאוכל אמרינן דהיתרא הוא וה"נ. אמנם בזה נלענ"ד שאם נלקח קודם ידיעת האיסור התערובות הכל ובא למקום אחד רוב למשל התערובות היה מבהמה אחת טריפה ונלקח הכל ובמקום אחד יש ב' בהמות ובשאר המקומות רק אחד אחד אז אמרינן איסורא ברובא איתא ואותן ב' בהמות אסורים ולא יותר. (ומינה דלפ"ז ה"ה אם היו המקולין מקום מכירת הבשר בחנויות נפרדים כדרך מקומות שיש שם לכל קצב חדר מיוחד אזי כבר הי' נחשב אותן המקומות ג"כ למפוזר והי' הכל שרי אם לא הי' במקום אחד רוב נגד האיסור. ודוק בפר"ח ס"ק כ"ח תמצא כדברי] ואם נפשך לומר שכל זה לשיטת הפר"ח שהשיג על האחרונים שהמציאו אליבא דהטור דתערובות חנויות נמי קבוע מקרי בס"ק י"ג וס"ק כ"ב. משא"כ לשיטת האחרונים א"כ מה בכך דנתפזרו ובא כל אחד לבית בפני עצמו הא זה נמי קיבוע מקרי וגרע מבראשונה דבתחלה כשהיו התערובות ביחד אילו היו חתיכות אינם ראוי' להתכבד הי' שרי משא"כ עתה אפילו אינם ראוים להתכבד קבוע מקרי לדידהו. בזה אני אומר דודאי להיות קבוע דאורייתא די בהשגות הפר"ח וכל דבריו ראוים לסמוך עליהם וגם האורח מישור במהדורא בתרא הודה בזה להמ"י וכתב דזה ודאי אינו רק קבוע דרבנן כל שהוא. וגם על קיבוע דרבנן אני אומר חידוש גדול הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו דוקא תערובות הראשון שהיו בחנויות דהיינו ששחטו איזה בהמות בחנויות או בתים ונמצא אחד מהן טריפה אזי י"ל קיבוע דרבנן מקרי אבל מה שנפרש ממקומו הראשון שוב אף שבא לבית עוד חשוב פירש ואמרינן כל דפריש וכו'. וראי' דהא כבר כתבתי לעיל בש"ע סעיף ג' דמסתימת הפוסקים משמע אפילו נמצא ביד נכרי בביתו. וגם כפי פי' האחרונים להטור שהטור הבין דמיירי בתערובות דמקולין הי' לו להטור להשיג על הרשב"א דאף מה שלקחו קודם שנודע התערובות יהא אסור כשבאו אח"כ לבית. א"ו דז"א אלא במקום הראשון. ועיין בזה בהקונטרס על סעיף ו' קרוב לסופו. וכההוא חילוקא משמע קצת בתשו' רמב"ן שבב"י סוף הסימן. אף שא"א לעמוד על תוכן כונה בכל הדברים מ"מ משמע קצת הכי. ובנדון השאלה אחרונה דשומן הדרא דכנתא. נראה לי דזה תלוי בפלוגתת האחרונים שאם זה קיבוע דאורייתא מה שהמציאו בפירוש הטור ה"נ אפשר דזה קיבוע מקרי כיון שלא נתערבו וכל אחד על מקומו הראשון מונח. אמנם לדברי הפר"ח ודעמי' דקיבוע דאורייתא ודאי לא מקרי רק קיבוע דרבנן אפשר וע"כ היינו כמוזכר בהפרישה דדומה לדבר שבמנין. זה ודאי לא שייך אלא כשכל אחד מונח בחנות או בית בפני עצמו. משא"כ אם כולם בחדר אחד או בר"ה מה שייכות לזה לדבר שבמנין ופשיטא דבטילים. ע"כ נלענ"ד דבה"מ יש לסמוך על הפר"ח בזה ושרי. אך צ"ע בתשו' המיוחסת להרמב"ן הנ"ל כי על פי דבריו מתעורר ספק בזה והיינו אחר החקירה לדעת כונתו וכבר מצאתי וויכוח כזה בין הט"ז לתשו' פ"מ סי' צ"ח חלק א' ע"ש תמצא כי שיטת הט"ז הוא שיטת האחרונים הנ"ל (וכבר כתבתי שאלה זו עיקרה בהקונטריסים). ומעתה אחזיר להתעורר על תשו' ד"נ הנ"ל תחלה דן דלא אפשר למשרי מה שבחנויות מטעם דכל דפריש מן המקולין הואיל ונפרש מן המקולין קודם הידיעה מן הטריפות ונתן הטעם הואיל ולא נשאר בהמקולין מאומה לא שייך זה. ולהנ"ל זה אינו כיון שנתחלקו הבהמות בשוה בחדרים באופן שלא בא רוב במקום אחד כולם שרי] ואף לשיטתו מה כתב בתר הכי וא"כ כל מה שלקחו מן החנויות נמי אסורי' הכל אפילו חתיכות שאינם ראוי' להתכבד מדבריו משמע בהדיא שאינו מפרש הטור כפי' האחרונים דאילו כן מדוע הודה הטור לדין הרשב"א במה שלקחו קודם הידיעה דשרי דהא ק"ו הוא ומה בנדון דהדרכי נועם דהי' הטריפה עכ"פ בתערובות חד בחד בחנות וג' חנויות בבשר כשר אמר שלא נתבטל כלל. ומכ"ש באם חנות אחת טריפה טריפה בפני עצמו איך נתבטלה. והרי חזינן דכל האחרונים לפירושם הטור לא סברי הכי אלא זה שפיר חשוב ביטול ואף הפר"ח שחולק עליהם מ"מ בזה אינו חולק. אלא אדרבה לדידי' אפילו בלא פירש שרי ושפיר חשוב ביטול. אף שכדעתו משמע קצת בתשו' הרמב"ן שבב"י סוף הסימן. מ"מ דברי התשו' זו א"א לעמוד על כל דבריו ולאו מר ב"ר אשי חתים עלי'. וכבר תראה שאין כן דעת כל גדולי האחרונים לכן אף אם דבריו הראשונים קיימים שבהחנויות הבשר אסור מ"מ כל מה שלקחו קודם שנולד הספק שרי ואף דמכל החנויות נמכר באופן שא"א לומר שכולם לא קנו אלא מהג' חנויות שבהם הכשר מ"מ כל אחד אומר לנפשו כל דפריש ושרי דמדאורייתא הכל שרי וחשוב ביטול ברוב דהיינו אותה החנות תוך הג' וכנ"ל. אלא דחתיכות חשובים אסורים מדרבנן. ולשיטת האחרונים בפירוש הטור אף אינם חשובים מה שנשאר בהחנויות ולא מה שנלקח קודם שנודע. ולענ"ד אם יסכימו עמי עוד לומדי תורה לאמיתה אני בסברתי עומד דכל מה שנלקח קודם שנודע אפילו הכל ולא נשאר מאומה דשרי וחשוב פירש וכנ"ל באופן שאף מה שבחנות הכל שרי אמנם אם יחלוקו עלי לומדים הנ"ל אני אבטל דעתי גם מה שהקפיד תשו' ד"נ תמיד ובלבד שישתייר שיעור ג' בהמות לא ידעתי ג' למה בב' נמי סגי:

כל הנכתב למעלה על הגאון דק"ק ליסא כתבתי אז בשעתו טרם שנדפסו ב' ספרים תשובת גאוני בתראי וכרו"פ. וכאשר נדפסו ומצאתי בם כדעתי כנ"ל בהקונטרס שכתבתי מכבר נהניתי בם טובא. וכהיום תמוז תקנ"ח לפ"ק בכתבי ספר זה על הסדר חזרתי לעיין בדין זה של ב' האחרונים. כי המועתק בהכרו"פ ס"ק י"א בשם הרשב"א בלשון זה אם יכבשינהו דניידי שנים האחרונים אסורים אבל אם נעקרו כולם הכל מותר. לא מצאתי בו לא בתה"ב ולא בחידושיו. ויסוד דבריו היו על הפר"ח בשם התה"ב בנתפזרו כולם שפי' להדיא שאין איסור אפילו בב' האחרונות. ודבריו צ"ע שכתב תוך ס"ק כ"ח בהשיגו על הת"ח דלא שייך זה אלא בנעקרו מקביעתם מקצת מהן ונשארים ב' האחרונים קבוע לפיכך אסורים אבל כשנעקרו ממקומם וניידו כיון שנתפזרו שאין רוב במקום אחד כולם מותרים. וקשה מ"ש אם נשארו ב' בקביעתן או שלא בקביעתן הא פעולת הקיבוע אינו אלא דהמיעוט נחשב כמחצה ע"מ ושנים בל"ז הם מחצה ע"מ. אך זה הי' אפשר לומר דסובר דאם הם במקום קביעתן אי אפשר שוב לדון עליהם שהם מהמרובים כשרים והטריפה כבר אזל בהראשונים שפירשו שהרי הם עומדים עדיין במקום שהי' התערובת נידון כמחצה ע"מ. ואיך אפשר לדון עלייהו שהם מהמרובים. אבל כשנעקרו ממקומן וניידו כיון שנתפזרו שאין רוב במקום אחד כולם מותרים כדכתב מפני שעל כל אחד אני אומר שהוא מן הרוב כדכתבתי וכדפי' הב"ח לפסק הא"ר. אבל זה יותר קשה לי מה דנראה מדבריו שמפרש גבי או"ב התקנתא דנכבשינהו דניידי היינו מקצתן וכן נראה שמפרש הסוגיא דפרק התערובות נמי ע"ד זה. וכל מעיין בצדק יראה דקושי' הגמרא ותקנתא דבה"ג באו"ב אינו אלא דנכבשינהו עד דניידו כולם והדר יקח מן המקובץ על סמך דכל דפריש וכן מבואר שם בפרש"י שהרי כתב יכוף אותם שינדו דלא ליהוי קבוע. דמשמע ברור שלא ישאר שום קבוע. וכן פי' המסקנא גזירה משום קיבוע דילמא אתי לממשך ולמיסבינהו חד חד כי לא ניידו דהוי לי' קבוע. והברור דה"נ אזלה התקנה דאו"ב ודדרוסה שבהטור סי' נ"ז. וא"כ איך כתב דלא שייך זה אלא כשנעקרו מקביעתן מקצת מהן ונשארו ב' האחרונים קבועים לפיכך וכו' הא כי ניידו כולם אף השנים האחרונים לא נשארו קבועים כלל:

ואגב אבאר דלפ"ז נמי צ"ע מה שהתה"ב להדיא מתיר בנתפזרו אפילו בפנינו. וכתב נמי הפר"ח בדבור זה ס"ק כ"ח. ומ"מ אין תירוץ זה עולה כהוגן דאי משום דחזי להו כי מבדר להו מה בכך ול"ד לנכבשינהו דניידו דהתם הוי נולד הספק במקום קביעות כי חזי להו דפרשי אבל הכא דמבדר להו וקעקר לקביעותייהו אין בכך כלום וכמ"ש הרשב"א וכו'. וא"י מה כונתו לחלק הא כיון דנכבשינהו דניידו כולם מקרי נולד הספק במקום קביעות כן נמי כי בדרינהו בידים הא מ"מ נולד הסבק במקום הקביעות טרם שבדרינהו. ואולם יסודתו בהררי קודש רבותינו בעלי התוס' ז"ל שבזבחים. אבל התוס' גופייהו בפסחים ט' ע"ב ד"ה היינו נמי לא ניחא להו בההוא סברא וע"ש] ובאמת מעולם כמה הוקשה לי תירוץ תוס' דליעבד דנכבשינהו בלא ראות ע"י זריקת. מלבד שרחוק על הסוגי' דיקשה וליכבשינהו בלא ביאר העיקר כיצד יעשה. וביותר התימה על הבה"ג שמורה הלכה למעשה וכן הטור בסי' נ"ז ולא יבארו העיקר כיצד יכבוש. אף גם יש להסתפק על גוף הסברה דאטו בראיית העין תלוי נולד הספק במקום קביעות אף כי עוצם עיניו מראות או זורק אבן מ"מ יודע מה שעושה כדי להתיר ספק שבמקום קביעות. ואף עדות מתקיימה בידיעה בלא ראי'. ובמח"כ לענ"ד העיקר ביישוב קושייתם יש ללמדו מתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ז שז"ל ועוד כיון שפירש בפנינו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ולהכי קאמר וניכבשינהו דניידו ולבתר הכי דנינן בכל דפריש הרי שאינו מזכיר כלל מן התחבולה דתוס' אלא בזה דכבשינהו מקודם ולבתר הכי דנינן בכל דפריש שוב לא הוי פירש לפנינו ויראה לענ"ד דר"ל ודאי במה דכובש בידים דניידו ומבטל הקביעות אין בכך כלום כי עיקר הריעותא דפירש לפנינו מן הקביעות היינו מפני שבפנינו פירש אפילו ממילא בשעה זו נולד לנו הספק על הנפרש ואיך אפשר לדון עליו שמרובא פירש הא חזינן פירש מתערובות קיבוע שהוא כמחצה ע"מ. וכ"ת א"כ מה המעליותא בנמצא דהוי פירש שלא בפנינו הא מ"מ ידעינן שנפרש מקיבוע גמור שהוא כמחצה ע"מ יראה לענ"ד דמהכא יש ראי' להפוסקים תה"ב והרא"ש ור"ן דלא דנינן דין קבוע למפרע אלא משעה שנולד הספק ולהכי בנמצא הרי לידת הספק לישראל אינן אלא בשעה שמוצא ביד הנכרי ומקודם לא הי' לנו שום ספק ואף בשעת הפרישה ליד הנכרי שלא בפנינו לא נולד לנו שום ספק ולא הי' אז להחנות טריפה דין קבוע כלל ולא נידון כמחצה ע"מ ושפיר דנינן על שעה זו כל דפריש [אך טעם זה אינו מספיק להמתירים פירש שלא בפנינו אף בקבוע דדבר חשוב. ואף האוסרים לא אסרי אלא משום גזירה דשמא יקח מן הקיבוע ות"ל דידעינן מ"מ דמן הקיבוע שהוא כמחצה ע"מ נפרש ושם לא שייך התי' וע"כ עוד טעם אחר יש בדבר בין נפרש בפנינו שנמי נדון כבקיבוע משא"כ שלא בפנינו נידון לעצמו לולא הגזירה וצ"ע וע"כ לבא לתי' תוס' בפסחים הנ"ל] וא"כ אם בתחילה כובש אותם דליניידו ויתבטל הקביעות ושוב אינם חשובים כמע"מ רק כמיעוט בתוך מרובים אלא דמ"מ מפני דבע"ח חשוב ולא בטל ולא נתהפך להיתר הרי אסור כל המקובץ מפני האיסור שבתוכם אלא שאמרו חכמים דע"י פרישת המועט מן המרובים מותר לסמוך ולאכול הפרוש אפילו ביד ע"י לקיחה על סמך דכל דפריש מרובא פריש נמצא דאין זה דומה כלל לפירש בפנינו שנולד הספק במקום קביעות ודוק. והיינו נמי טעם התה"ב שמתיר בנתפזרו כולם אפילו בפנינו דמכיון שנתפזרו מקביעתם וכולם פירשו זה מזה ולא שייך שוב לדון על הפורשים מן המרובים שמן הקיבוע החשוב כמע"מ הוא נפרש שהרי כל אחד נפרש מן המרובים דנמי ניידו והטריפה שבתוכם אינו חשוב כמע"מ ושפיר שרי:

ונחזור לנ"ד דלפ"ר מכח קושי' הנ"ל רציתי לומר דבאמת אף בנתפזרו כולם אף התה"ב מודה דב' האחרונים אסורים. ואילו כן כשל עוזר ונפל עזור דאף בניקח הכל קודם שנודע התערובות יהיו ב' האחרונים אסורים כדעת הד"נ והגדול שבספר תשובת גאוני בתראי והיינו אם ידוע מי שלקח הב' אחרונים. אבל אם אין ידוע ליד מי בא הב' אחרונים יש לדון להתיר כולם ע"פ שיטת הרמב"ן שמסכימים על ידו בסי' קי"א הש"ך ס"ק י"ט והפר"ח וה"נ הרי אותן האחרונים אין איסורן אלא מדרבנן דד"ת אף דבר חשוב בטל והוי בתוך אחרים שקנו והותרו אף מדרבנן כשל ב' בני אדם ובבאו לישאל בזא"ז דשניהם מותרים. אך דצ"ע מצד דלא ליהוי כבא לישאל עליו ועל חבירו ע"פ תוס' כתובות דף כ"ז מפני הפירסום. כך רציתי לדון. אבל באמת כי דייקינן בלשון התה"ב דף כ"ג שהוא ומיהו כי נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד ואחד מותר לפי שאני אומר כל דפריש מרובא פריש. ודאי מורה כדהבינו הפר"ח שאף ב' האחרונים מותרים וע"כ לומר דדוקא בנידון באו"ב או דרוסה שאף לאחר שעשאום כולם נאדון ולא חשובים שוב כמחצה ע"מ מ"מ כיון דהמקובץ יחד עדיין אסור מפני הטריפה שבתוכם ולא הותר אלא ע"י כל דפירש שפיר דהב' אחרונים שנשארו על עמדם ולא הופרשו הם מן המרובים אלא המרובים נפרשו מהם אחד אחד והותרו ע"י כל דפריש וכו' והניחו האיסור באותן ב' הנשארים במקומן ולהכי פשיטא דשניהם אסורין משא"כ בנתפזרו ונדו אילך ואילך באופן שלא נשאר רוב מקובץ במקום אחד הרי כל אחד ואחד נפרש מן המרובים וכולם שוים לטובה לדון עליהם כל דפריש מרובא פריש והאיסור בהמרובים. וא"כ שפיר יש ללמוד מיני' דה"ה בנלקחו כולם קודם שנודע שג"כ לא הי' עליהם דין קבוע דלמפרע לא אמרינן ועכשיו שבאנו לדון עליהם הופרשו ונתפזרו דנינו על כל אחד ואחד כל דפריש. וא"ל דשאני נידון התה"ב דנתפזרו בפעם אחד משא"כ באלו שנתפזרו זה אחר זה. ז"א דא"כ הא מסתמא אף בפיזור הבהמות א"א לצמצם. ונמי האחרונים בשעה שהופרשו המרובים היו הם עדיין על עמדם ואף אם נדחק ונאמר דבבהמות אפשר לצמצם ודאיירי דוקא בנתפזרו בבת אחת אכתי קשה למה סתם ולא חילק דאם הפיזר הי' בזה אחר זה האחרונים אסורים. אלא משמע דאין בכך כלום דמ"מ אף האחרונים בתר הכי נפרשו ממקומן שפיר דנינן גם עלייהו כל וכו' כיון שעכ"פ בשעה שבא לאוכלם מצא אותם כבר נמי מפורשים ודוק וצ"ע,:

עוד אני חוזר למצווח על התשובת ד"נ אף לשטתו שאסר החנויות מטעם שאין ידוע לאיזה חנות בא שם הב' אחרונים מכח זה אסר נמי כל הנלקח מהחנויות ואפילו חתיכות אינם חשובין. וכבר השנתי עליו. אף גם מזה תמוהים דבריו הרי מסקו כל הפוסקים וכן התה"ב דאם הי' בעיר חנויות מוחזקות בבשר כשר ולקח מאחת וא"י מאיזה חנות לקח ושוב נודע שבאחת מהחנויות טריפה אחת מותר דדמי לנמצא דלא אמרינן קיבוע למפרע. וא"כ אילו כן להרבה בני אדם ואפילו ודאי נמכר מכל החנויות משמע ברור מסתימותיהם דכולם מותרים. ועיין פר"ח ס"ק י"ג ומ"י כלל מ"ה ס"ק מ"ג. ומכ"ש בנדון דידי' שאף לאחר הידיעה לא נודע החנויות דטריפה בין הכשרות ואף בהחנות שהטריפה בתוכה מ"מ היא בתערובות דחד בחד פשיטא דשרי והיינו משום דאף למה שהעלתי בהקונטרס דבחנויות מוחלקים יש להחמיר שלא במקום הפ"מ לדון שלא נתבטלו מ"מ מה שנלקח קודם שנודע למה דקיי"ל דעל קודם שנודע לא דנינן בדין קיבוע למה לא נדון בכל מה דפריש מרובא פירש כדמקשה הגמרא על בע"ח דלא בטל ונמשך ונימא כל דפריש. א"ו כדהעלתי בהקונטרס דכל הניקח קודם שנודע שרי כן עיקר. וכה"ג ראיתי בהריטב"א פרק ג"ה דף צ"ה בתר העובדא דההוא טבחא לשיטתו דלא הוי דבר חשוב אלא בע"ח או חתיכה מבושל כתב ולענין בשר הנמצא בחנות זו אחר שנודע טריפות זו שהוחזק היום בחנות אם לא פירש מן הבשר כלום עד שנשחטו כולם והיו בחנות הא' בטיל והכל מותר. אבל אם נשחטו בזו אחר זו (ר"ל ואף נמכרו כל אחד מיד אחר שחיטתן טרם שנשחטה האחרות) הרי יש לחוש כי אולי זו אחרונה שבכאן היא היתה טריפה (כי איירי דהבני מעיים מכל הנשחטים היו בתערובות ובאחת נמצא טריפה) ולא נתבטלו מעולם והרי זו ספק טריפה כיון דאתחזיק טריפה בחנות זו ואין לומר בה כיון שנשחטה הותרה. וכן י"ל גם כן בלקוחות כי אולי לקח כל אחד מהם מאותה טריפה וכשלקח לא הי' שם היתר עד דנימא דפריש מרובא ויש לחוש בכולן בספק טריפה כיון דאיתחזק לי' טריפה בחנות זו עכ"ל. ולפ"ר א"י לכל הפחות הלקוחות למה לא יוכלו לדון על כל אחת מן הרובא דעלמא דכשרות הן היא היתה ומה בכך שלא הי' שם היתר דנימא דפריש מרובא הא כמו כן אפשר אז לא הי' שם טריפות וניזל בתר רובא דעלמא וע"כ ס"ל דאף דלא דנינן דין קיבוע למפרע מ"מ אתחזק דנינן למפרע ודוק וצ"ע כי כמו דאתחזק למפרע שטריפה בהחנות כן אתחזיק למפרע שהיו רובם כשרים בתוכה והדר שייך שוב לומר כל דפריש מרובא פריש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף