אילת השחר/כתובות/עח/א

אילת השחר כתובות עח א

פרק שמיני
האשה שנפלו דף ע"ח ע"א

וב"ה אומרים לא תמכור אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים. לכאורה בעניני ממון כיון דהמכירה חלה הרי דזכות ממון יש להאשה א"כ מה האיסור למכור, ובענין בין אדם למקום שייך איסור לכתחילה, אבל כאן אם יש לה זכות ממון איזה איסור יש למכור כיון שזה שייך לה הנכסים שתוכל למוכרם.

שם. שאם מכרה ונתנה קיים. מיירי בין במכירה בין במתנה, ובמקום שאין מכירה קיים כ"ש מתנה. ויל"ע אם במקח שמכרה ואינו קיים צריך הבעל לראות שהאשה תחזיר המעות, או אי"ז נוגע אליו, ואם כילתה המעות, כלו, וכהאי גוונא יל"ע בפחות מבן כ' שמכר דאינו מקח כדאיתא בגיטין (ס"ה א'), אם הקטן חייב להחזיר המעות.

יל"ע במכרה על לאחר נישואין אי מהני כיון שאז לא תהי' בעלים, וכמו אלאחר מיתה, או לא דמי.

על החדשים אנו בושים. ותמהו המפרשים וכי ר"ג לית לי' תקנת פירות לבעל, וכן בהא דלקמן (עמוד ב') דשאלו מה בין ארוסה לנשואה זו אשתו וזו אשתו, תמהו דהא בנשואה יש לו קנין פירות, וע"כ אינו רק דין דכשיש פירות הוא מקבלם ואוכלם אלא דיש לו זכי' בנכסים לגבי פירות, דהא בגיטין (מ"ז ב') מבואר דלמ"ד דקנין פירות כקנין הגוף גם לבעל יש דין בעלות לענין ביכורים מחמת קנין פירות, וכן מבואר לקמן (דף פ') לחד מ"ד דיש רשות להבעל למכור הקרקע לפירות, ואם נאמר דאין לו דין בעצם הקרקע לגבי הפירות א"כ הוי כמוכר דבשלב"ל, ואפילו לאידך מ"ד דס"ל דאינו יכול למכור היינו משום ריוח ביתא, אבל לא מגרע זכותו בנכסים דהויין כשלו לענין פירות.

והנה התוס' בב"ב (דף נ"א ד"ה במתנה) כתבו דאע"ג דבנותן הבעל מתנה לאשתו אינו אוכל פירות מ"מ אין יכולה למכור דע"ז לא נתן לה, ואם איסור מכירה נובע מדין תקנת פירות מנ"ל לעשות אומדנא כזאת, וכן מבואר לעיל (דף נ') דבכתב לה דו"ד אין לי בנכסיך מ"מ אינה יכולה למכור הנכסים, משמע דמה דאינה יכולה למכור הוא דין חדש דתיקנו דאין יכול למכור, אלא דבזה רק מבואר מה דבלי תקנה היתה יכולה למכור בכה"ג דאין לבעל קנין פירות, אבל הא משמע דהיתה יכולה למכור אפי' באופן דיש לו קנין פירות, וזה צריך טעם למה תוכל להפקיע קנינו.

והי' אפשר לומר דיש לו קנין בפירות רק כשיש גוף, וכמו דכשיגרשנה או ימות אין היורשין מקבלין ממנו, הרי דכל קנינו הוא רק כ"ז שהיא אשתו, ה"נ זכותו כל זמן שזה נכסיה, וכיון דכן לולא תקנ"ח מיוחדת שתיקנו שלא תמכור הי' אפשר למכור, כיון דאין זכות בפירות המעכב במכירה, אלא דצ"ע דהא בתוס' (לעיל דף נ' ובב"ק דף פ"ח בד"ה באושא) מבואר דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי לא הוצרכו לתקנת אושא, הרי דזה ככל קנין פירות דעלמא דלכן אחרי שמתה אשתו שייך שיזכה ממילא בלי דין ירושה, וא"כ צ"ע מה הוצרכו לתקנה מיוחדת, ואולי כ"ז שכתבו הוא אחרי שיש תקנה דאינה יכולה למכור דאז קנין פירות זה נותן לו כח ככל קנין פירות. וצ"ע דלפי"ז להני תנאי דסברי דנכסים שהיו לה לפני שנתארסה יכולה למכור אפילו אחרי שנישאת הוצרכו תמיד לתקנת אושא אפילו אם קנין פירות כקנין הגוף דמי.

ובגמרא מתרץ דנשואה שאני מארוסה משום דבנשואה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, היינו דלכן נתנו לו גם זכות הזאת, נמצא דגם למסקנא הדין דאינה יכולה למכור הוא תקנה מיוחדת שזוכה בנכסי' לענין שא"א למכור, והא דלא תירץ לו מהא דנשואה אוכל פירות ויורשה משא"כ בארוסה, ונהי דאין הטעם מחמת זכותו בפירות דהוי כשלו דלכן לא תועיל מכירתה, מ"מ הא כמו דמביא מהא דזוכה במעשה ידי' והפרת נדרי' ומציאתה, ה"נ הא מצינו דנשואה יותר זוכה בה דינים בפירות וירושה, צריך לומר דעדיפא לי' למינקט זכויות צדדיות שלא נטעה דהדין קנין פירות הוא המחייב איסור מכירה, אלא שזהו תקנה מיוחדת שיש לו זכות למנוע מכירתה, אלא דצריך שיהי' נוגע לו במשהו, אבל לא דנגיעתו וקנינו בהפירות הם הגורמים דין איסור מכירה, דלכן גם באירוסין אע"פ שאין לו עדיין קנין פירות, מ"מ הי' שייך איסור מכירה מחמת שזה דין מיוחד באשתו דא"א לה למכור נכסי' אם רק נוגע לו במשהו.

והנה מש"כ רש"י (ד"ה בזכותו) כבר זכה בה ובנכסיה, מה זכה בנכסיה, הא זה גופא כעת דיינינן אם יש זכות לאיש לענין שלא תמכור, וצ"ל לפי"ז דהגמ' ס"ל כעת דהיתה תקנה גם על ארוסה, ותירוץ הגמ' יש להבין דכיון דהוי ספק אם תנשא או לא, לכן תיקנו רבנן רק איסור לכתחילה, אבל מלשון הגמ' דאימר בזכותו, משמע דבארוסה אם הי' לנו ודאי שתנשא אז הי' ממילא נכלל בתקנ"ח דאין למכור, אלא דספק אם תנשא, וצ"ע דהא אף אם ודאי שתנשא היינו צריכים לחדש תקנה דאסור למכור, דלמה יהי' זה כלול במה שאסרו למכור לאשה נשואה.

עוד יש לעיין דהנה אם לארוסה יש פרה אטו ס"ד דיהי' איסור לשוחטה ולאוכלה, והא האי דינא דהמשנה אינו רק על קרקע, דרק לר' יוסי בר' חנינא אליבא דר"ש ס"ל דזוכה רק בקרקע, ולכו"ע דלרבנן דר' שמעון יש דין איסור מכירה לא רק על קרקע, א"כ לכאורה יהי' אסור לארוסה להשתמש בכל חפציה חוץ מדמי מזונותיה דהא מפסידה לבעל, ומ"ש דאסור למכור, ומותרת להפסיד, ואין לומר דאסור באמת לשחוט וכיו"ב, דלא מצינו כזה חידוש וכ"ז צ"ע. (מהדו"ק)

שהבעל מוציא מיד הלקוחות. צ"ב למה אמר בלשון זה, ולא אמר שאין מכירתה מכירה, דהא הוי כראובן שמכר נכסי שמעון.

סיפא אימר בזכותה אימר בזכותו. והיינו כמש"כ רש"י דאירוסין עושה ספק שמא תבוא לידי נישואין, והנה לא מצינו לגבי שאר זכיות הבעל בארוסתו דזה מקרי ספק, ואם מתה פשוט דאינו יורשה בתור ודאי, וכן הוא אינו זוכה אכילת פירותיה באירוסין בתור ודאי, ועוד אפילו שספק אם תינשא כיון דמחמת ספק לא תיקנו לה חכמים הרי אין לו בתור ודאי, ולמה זה מקרי ספק בזכותו נפלה.

וגם אפי' אם זה ספק הא כיון דהיא נקראת מוחזקת כמבואר בתוד"ה סיפא, הא כל מוחזק עושה במה שמוחזק כל מה שרוצה אפי' לכתחילה, ולמה לכתחילה אסור למכור.

וע"כ צ"ל דזה תקנה מיוחדת לגבי מכירה שיהי' אסור לכתחילה מחמת ספק זה.

אר"י אמרו לפני ר"ג. מכל הסוגיא יוצא דמה שזכתה כשהיתה פנוי' דלא היתה עדיין ברשות הבעל יש יותר סברא דגם אח"כ לא יזכה בהן שעי"ז לא תוכל למוכרם, אע"ג דלגבי אכילת פירות זוכה בנשואה בכל גווני ובארוסה עדיין לא זוכה בפירותיה, מ"מ חילקו בתקנתם בין נכסים שהי' לה כשהיתה פנוי' משאם נפלו לו משנתארסה.

ואפשר דנכסים שנפלו לה כשהיתה פנוי' כיון דיש לה למוכרם הרי אין קנוי לו נכסיה כלל אלא דכשיש פירות אוכל, ולפי"ז בהא דפליגי (בדף פ') אם הבעל יכול למכור קרקע לפירות, זה רק היכא דיש לו בנכסים לגבי פירות, אבל היכא שיש לה רשות למכור דאז לא נתנו לו חכמים כח בנכסיה אלא כשיש פירות אוכל, אז לכו"ע לא שייך שהבעל יוכל למכור קרקע לפירות.

והנה אם נימא כן דבאופן שיש לה למכור אין לו זכות בנכסיה כלל, אפשר דמה דקאמר בושנו, היינו דבנשואה נהי דאוכל פירות אבל מתמה למה בכלל נתנו לו כח בהנכסים לגבי פירות, והנה בקצוה"ח (סי' רמ"ט סק"ב) הביא בשם ס' לחם רב דבקנה עבד כנעני האדון זוכה בהנכסים שהי' להעבד קודם שנמכר אליו, ולכאורה למה נתלבטו בזה הא כל מה שקנה עבד קנה רבו, וע"כ דהי' סברא דגם בעבד כנעני יש מקום לומר דאינו קונה מה שיש לו אלא דזוכה בהעבד לכל מה שיזכה, וכמו דקונה בנכסים למה שיצא מהם, ה"נ קונה העבד לכל הרווחים שירויח, אבל מה שהי' לו קודם אינו קונה.

וא"כ בפנוי' שנתארסה ונשאת, למ"ד דאפשר למכור כשנשאת אח"כ, משום דס"ל דלא נתנו לו אלא זכות באשתו שזוכה בה לגבי זה שיהי' לו בנכסיה דינים, אבל לא נתנו לו זכות בנכסיה אלא זכות באשתו שמכח זה יזכה בהנכסים שתקבל אח"כ, ובזה קאמר בושנו היינו דגם בנשואה למה נתנו לו דין בנכסים, זהו חידוש, דהי' סגי בזה שיש לו לאכול הפירות אבל לא זכות בהנכסים שלכן לא תוכל למכור, ואם בכ"ז תיקנו עכ"פ אין לנו לחדש שתזכה במה שזכתה קודם, דבזה לא סגי במה שנתנו לו זכות באשתו לזכות עי"ז בנכסים אלא לזכות גם בנכסים שהי' לה קודם וזה אין לנו לחדש.

תוד"ה נפלו. והכא קל לאשה וחומר לבעל. הנה באמת זה שייך לאשה רק הי' סברא שיוכל לעכב עליה מתקנ"ח, וזה ס"ל לב"ה שאין לו זכות לעכב, אבל למה זה נקרא חומר, וכי כל מה שאדם רוצה, אם לא נותנים לו זה נקרא חומר.

בא"ד. שמדעתו הוא מפקיר. וצ"ל דאע"פ שעכשיו הרי חוזר בו, מ"מ הנידון של ב"ש וב"ה הוא על שעת ההפקר ואז זה הי' מדעתו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א