אור שמח/נזקי ממון/ט

אור שמח ‏ נזקי ממון ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

מעוברת שנגחה ונמצא כו' שהמוציא מחברו כו':

פסק כחכמים, ודלא כרשב"ם בב"ב שפסק כסומכוס, ולפי דעתו באו פסקי ההלכה בהגהות אשר"י, ולסומכוס אמר תמן דאף דקדים תבעיה לבעל פרה תחלה מצי מידחי ליה דא"ל מידע ידעי דשותפא אית לי. והנה הפירוש תמוה, כיון דספק לן אם היה בעת הנגיחה א"כ מספק יחלוקו ותו משלם הבעל פרה לבד רביע נזק עוד שמינית נזק מספק דילמא נגח בלא הולד כיון דבכל ספק יחלוקו. ולכן נראה לדעתי כך, דנתבונן דדבר זה מפורש ברועה שהניח עדרו שאומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם אינו יודע חייב, משום דאף דקיי"ל דשומר כי מתחייב משעת גנבה, בכל זה מתחלת הפשיעה מתחיל החיוב רק כי איתרמי אונסין אח"כ הוי כחזרה, לכן אם אינו ידוע הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, ולהכי כי טבחוה ואכלוה כי הניח אביהן אחריות נכסים חשבינן כמו דאתחייב אבוהון משום דלא הגיד להן שאינה שלו והתחיל הפשיעה מחייו כמש"כ הקדמונים והובא דבריהם באורך בקצות החושן סימן ש"מ. ולפ"ז הלא מצאנו דהגמרא מדמה דתחלתו בפשיעה וסופו באונס דפליגי אמוראי היכי דהפשיעה גורמת אל האונס לבוא, מדמה הא דפליגי גבי שומר לנזיקין, וכמו בכלב וגדי שנפלו מן הכותל, א"כ היה ראוי להיות במספקא לן אם הזיק כיון שפשע שלא שמרו היה ראוי להתחייב כמו גבי שומר, וזה שקר, דבמשנתנו מפורש שור שהיה רודף אחר שור חברו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא פטור אף דפשע שלא שמרו, ואם כי יש לחלק, אמנם דא סבר ר' חייא בר אבין באינו יודע אם כחושה או שמנה הזיק דמשלם שמנה וכולהו פליגי עליה דהמוציא מחברו עליו הראיה, דבשלמא בשומר להתחייב על החפץ הנשמר שפיר מתחיל חיובו משעת הפשיעה וכי איתרמי אונס שהיה בא בלא הפשיעה חשבינן ליה לחזרה, אבל להתחייב על נזיקין שאינו ידוע אם הזיק מחמת הפשיעה שלא שמרו אטו יתחייב על כולי עלמא מידי דמצי לתלות ביה, רק אם ניזק הדבר הזה ממנו אך שהיה סופו באונס הבא מן הפשיעה לזה מצרפין הפשיעה הקודמת וזה פשוט:

ונתבונן עוד, דאם ינזק דבר מן השור רק שיהא באונס מן הבעלים הלא פטור הבעלים רק בצירוף הפשיעה שלא שמרו אז חייב, ונחשוב דשור זה שהיה לבעל הולד חלק בו הוי כשור של שותפין, דשניהם מחויבין בשמירתו, וכי לא נעלו בפניו הוי פשיעה, א"כ פשעו השנים בעל הפרה ובעל הולד, רק דלא מצית לחייב את בעל הולד כיון דמספקא לן דילמא נגחה אחרי שהפילה, והולד שלו לא הזיק כלום, ועל הפשיעה לחודא לא יתחייב בלי עשיית ההיזק וכמו שפרשנו לעיל, אבל למיפטר בעל הפרה הלא אמר בעל הפרה תיכף מכי פשעתי בשמירתו הלא היה שותף עמי בעל הולד, וכמו דחשבת להפשיעה להחיוב בשעה שנוגע לדבר הנשמר וכי מתרמי אח"ז ספק, הוי ספק בחזרה, כן הכא אף דלחייב בעל הולד לא מצית לחייבו על הפשיעה כשמספקא לך אם הזיק אח"ז דאטו מתחייב על כל העולם מה שיכול להזיק, אבל לענין הנוגע לי שמה שפרתי הזיקה בזה חזינן כאילו נתחייב בעל הולד ודאי, היינו דשקיל בעל הולד פלגא ודאי בנגיחת פרתי וכי לא הזיקה ולד אח"ז הוי ספק בחזרה. ותו מוקמינן ליה אחזקת פטורא והוי כמו שנגחה פרתי בלא פשיעה רק באונס לחודא דפטור, וזה דאמר מידע ידעי דשותפא אית לי דהוי שותף עמי בהפשיעה ולא פשענא לחודא, אולם למה דקיי"ל בתם שנעלו בדלת שיכול לעמוד ברוח מצויה דחייב דבעי שמירה מעולה. א"כ הוי תחלתו כעין גנבה ואבדה יש להסתפק אם שייך סברא זו שכתבנו, ועיין מש"כ בהלכות שכירות בעייל בעידנא דעיילי אינשי דשומר חנם פטור ג"כ באינו ידוע אם יכול להציל חייב השומר שכר יעו"ש ודוק. ובחידושי לגמרא ב"מ כתבתי באופן אחר קרוב לזה:

ח

בד"א בששני השוורים עומדין אבל אם מת אחד מהן או אבד והיה אחד מהן תם אע"פ שהן של איש אחד פטור וכו':

אם נאבד המועד ודאי משתלם מן השור העומד, אם הוא הזיק מגופו משתלם ואם הנאבד הזיק הלא הוא מועד ומשתלם מכל נכסיו והתם בכלל נכסיו, ולשון והיה אחד מהן תם מורה שלא נאבד בבירור התם, וצ"ל שאינו ידוע איזה תם ואיזה מועד רק עפ"י הבעלים והוי מודה בקנס, וכן מצאתי בסמ"ע. ולפ"ז צ"ל דבספק ספיקא לא מפקינן ממונא, דכאן ס"ס שמא שור העומד הוא דאזיק ואף אם תם הוא משתלם מגופו, ואף אם הנאבד הוא דאזיק שמא הנאבד היה השור המועד ואשתכח דמשתלם מכל נכסיו. ובדבר זה פליגי רבוותא קדמאי בפ"ק דכתובות (דף יב) בסוגיא דהיא אומרת מוכ"ע אני ואכמ"ל, וליכא למימר דכאן מסייע להס"ס מה דהמועד מועד ליגח דפליגי בזה ר' אחא ות"ק בפרק המוכר פירות (דף צג) ועדיפא מחזקת הגוף דמסייע לרובא דפירשו רבוותא בריש פ"ב דכתובות דמפקינן ממונא, דכבר כתבו תוס' שם דכיון דהיו שניהן רודפין אית לן למיתלי בתם כמו במועד כיון שגם תם רודף השור וליכא רק ספק ספיקא לחודא דאין מוציאין ממון דלא עדיף מרוב ודוק:

י

לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק כו':

הרב המגיד הבין טעם השגות, דבקטן וגדול אין כאן שבועה משום דלא הוי ממין הטענה, ורק בתם ומועד שבתביעת היזק המועד שמעליה משתלם, נכלל לגבות גם מן התם. והלח"מ תמה עליו מהא דפריך מהיה אחד תם ואחד מועד הא חטים ושעורים נינהו, ובמחכ"ת זה משגה, דהא דמתקיף רב פפא הוא מדאמר היה אחד גדול ואחד קטן דניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק דאי לא מייתי ראיה שקיל מקטן והא חטים ושעורים נינהו, והא דסוגיא דגמרא פריך מהיו הנזיקין שנים דפריך מהיה אחד תם ואחד מועד, דכונת קושיתו של הלח"מ דניחזי דזה תובע היזק גדול מהמועד דבכלל זה נשתעבד גם התם, וזה מודה בהיזק גדול מן התם ואין זה כטענו חטים והודה בשעורים והיזק קטן זה תובע מן התם ואיהו מודה במועד שבכלל נזקי המועד נכלל התם, וא"כ הטענה נכללת בתוך ההודאה לכן הניח בצ"ע, אבל כוונת ההשגות, דברישא שעל שור אחד ניזק אומר מועד הזיק ומזיק מודה בתם כיון שלא נפרע ממנו נזקו שלם כדין מועד, מה שגובה ממנו מן התם ע"פ הודאתו גם לדברי הניזק מגיע לו מן התם שבכלל כל נכסים שמשועבדים להיזק המועד אבל כאן בשני שוורים ניזוקין שעל מה שהמועד הזיק ה"ז משתלם נזקי קטן, כדאמר מזיק שמועד נגח את הקטן א"כ תו מה שמשתלם יותר עבור נזקין שהזיק שור התם שניזק אמר שנגח הקטן ובשביל קטן מוחלט לו, ומזיק אומר שנגח הגדול וא"כ בשביל מה שתובע הניזק היינו עבור שנגח הקטן ע"ז מכחישו המזיק שעבור זה אינו שייך לו, ומה שמודה שמוחלט עבור נזיקין שנגח הגדול, ע"ז מכחישו ניזק שעבור זה אינו מוחלט לו התם, א"כ הוי טענו לו בחטים והודה לו בשעורים, שלא תוכל לומר שהוחלט עבור תביעת שור המועד מה שהמועד הזיק שבכלל נזקיו יש לו לגבות גם מן התם, כיון דעל נגיחת שור המועד אתה גובה מן המועד כבר תו אין לך לדון רק על תביעת שור תם שהזיק, ועל שור תם הוי טענו חטים והודה לו בשעורים, ואפילו כשהשור הגדול שוה מאה זוז והקטן שוה חמשים, זוז ונמצא דהניזק תובע מאה עבור המועד וחמשה ועשרים עבור התם, והמזיק הודה במאה חמשים של גדול מן התם שמשלם רק חצי נזק וחמשים של קטן מן המועד ואשתכח דכי נוטל כדאמר מזיק עדיין הוא בתביעתו עבור שור הגדול שאומר שהמועד נגחו, וה"ז משתלם לגדול מן התם, אעפ"י שנטל דמי הקטן עבור המועד בכ"ז גם לתביעתו הרי השור התם בכלל כל נכסים להשתלם ממנו עבור נזקי שור המועד דמן העליה משלם וחיובא אכתפא דבעלים רמו, דאז שפיר תאמר דלו יהא מה דהוזק הקטן אין אנו דנין עליו כלל, הלא על נזקי שור הגדול שאני תבעתי המועד והוא הודה בהתם דמשתלימנא מיניה דבכלל תביעתי הוא אף לבתר דמשתלמנא מהמועד נזקי קטן וכהציור שציירתי, דז"א, דנזקי מועד על קטן לא ישתלם דהוא תובע שנגח גדול וקטן לא נגח והודה שלא נגח קטן ורק התם נגחו שמשלם ממנו כ"ה זוז חצי נזקו של שור קטן, וע"כ הא דמשתלמת חמשים כל דמי השור הקטן יש כ"ה זוז מה שהודית שנטלת יותר ממה שמגיע לך, ועבור מה אתה נוטל עבור שתובע שמועד נגח השור הגדול, א"כ מהחמשים זוז שנוטל ניזק עבור שור הקטן יש בהם שנוטל כ"ה עבור תביעתו של נזקי שור גדול, א"כ תו איך משתלם מן התם חמשים לגדול הלא אתה אמרת שלא נגח התם את שור הגדול, מאי תאמר הלא הודאתו בכלל תביעתי שאני תובע עבור המועד, והלא גם התם משועבד עבור זה ההיזק, זה אינו, שכיון שנשתלמת לפי תביעתך עבור הקטן כ"ה זוז יותר הלא על נזקי שור הגדול אומר מזיק שאינו חייב רק חמשים ומכחיש את הניזק, ואין לך לדון רק על חמשים שהודה לו ועל חמשים אלו כבר נסתלק בכ"ה זוז יתרים שנטל על נזקי קטן יותר ממה שתבע בעצמו, וא"כ למה נוטל בתם חמשים עבור נזקי שור גדול ע"כ משום שהוא תובע גם מה שתם הזיק הקטן וא"כ הוי טענו חטים והודה לו בשעורים, שהמזיק אומר שלא הזיק את הקטן:

ובפשיטות יותר, דלמה נוטל חמשים עבור נזקי שור קטן הלא לפי תביעתו שהתם נגח אינו מגיע לו רק כ"ה, על כרחין משום דנכלל בתוך התביעה שתובע בשביל הגדול שנגחו מועד הלא ע"ז כבר מכחישו מזיק ואומר כי לא נגח המועד את הגדול, דליכא למימר דמה שמשתלם חמשים הוא בשביל שהתם נגח הגדול, דעל נזקי התם כבר שילם בתם לגדול, וז"ב. אך ז"א לפי מה שנתבאר בדברי הנמוק"י דמה שזה טוען שמועד הזיק גדול וזה אומר שמועד הזיק קטן אין זה טענו בחטים והודה בשעורים דהוי כדמי עבד כו', אבל עיין בנמוק"י בגמרא שחולק ע"ז ודוק:

יא

ואם תפס הניזק ה"ז מש[ת]לם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק:

ואע"ג דפלגא נזקא קנסא כבר תירץ הראב"ד דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו והוא דעת רבינו, הרב המגיד. והנה לפלא שיטה זו, דבדף מ"א דרש ר"א נקי מחצי כופר א"ל ר' עקיבא והלא אין משתלם מגופו כיון שמחויב מיתה א"ל ר"א כו' כשהמית ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים, ופריך עפ"י בעלים מודה בקנס הוא, ומשני קסבר כופרא כפרה, והפירוש דהוי סבר דכופרא ממונא, ונמצא בתם דתשלומי נזקיו קנסא הוי גם חצי כופר הוי קנסא, ולפ"ז מאי פריך הא נפק"מ דאי תפס הוי משתלם חצי כופר לכן כתבה רחמנא נקי מחצי כופר ואי תפס מפקינא מיניה, הן דבשיטה הביא דהראב"ד מוחק גרסא זו וגריס וקסבר כופרא כפרה ועפ"י עד אחד קאי דממון אינו משתלם עפ"י עד אחד וא"ש, אולם לרבינו דחוק לומר כן, ונתבונן נא בזה, דאימת שייך לומר ההבדל בין פלגא נזקא לשארי קנסות בנזיקין דמשתלם מן השור ממה שהזיקו פלגא דקרנא קא שקיל כמוש"כ הראב"ד, אבל ר' אליעזר דסבר לקמן ריש פ' החובל עין תחת עין דבמזיק שיימינן, ופירשו רבוותא דדרש לא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינן חוזרין והוי ככופר דבשל מזיק שיימינן, וכיון דסבר בכופר דבשל מזיק שיימינן אשתכח דזימנין שקיל טפי מקרנא, דאיתזוק, כגון שהמזיק שוה יותר מניזק והוי קנסא כמו שלשים של עבד דזימנין שקיל טפי ממה דאיתזוק וזימנין פחות, ותו בקנסא כזו בתם הוי ככל קנסות דעלמא דלא מהני תפיסה וזה נכון:

אמנם אינו מעלה ארוכה, דמהסוגיא לעיל דף מ' מוכח דלס"ד דרב חסדא הוי סבר דהנך דפליגי בכופר אם דמי ניזק או דמי מזיק פליגי אם כופרא כפרה, והגמרא דחי דאף מ"ד דבניזק שיימינן סבר כופרא כפרה, אבל דא ליכא למ"ד דכופרא ממונא ושיימינן בשל מזיק ועל כרחין למאי דפריך מודה בקנס הוא והוי סבר דר' אליעזר סבר כופרא ממונא, לא הוי ידע מהך דר' אליעזר סבר דבמזיק שיימינן ותו הדרא קושיא לדוכתה:

לכן נראה בזה דבר חדש, דרבוותא בתוספות בכמה מקומות פלפלו בסוגיא דריש נערה שנתפתתה דשקיל וטרי הגמרא תמן אם אדם מוריש קנס לבניו וכשעמד בדין, דמוכחא תמן דאם לא עמד בדין אין אדם מוריש קנס לבניו, ופלפלו בסוגיא דיש בגר בקבר שם (דף לח) ומסוגיא דמרובה בגנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו, ואשכחו מרגניתא דהחולקים אסוגיא דאביי ורבא דריש נערה סברי דאע"ג דבקנס דאונס ומפתה אין אדם מוריש לבניו ולפיכך לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, הוא משום דהדבר שהקנס יוצא ממנו אינו מוריש לבניו וכמו דקיי"ל ולא בנותיכם לבניכם יעו"ש, ובכמה צדדים צדדו דבכולהו קנסות אין אדם מוריש לבניו, ולפ"ז יפלא למאי דס"ד דגמרא דר' אליעזר סבר כופרא ממונא ובתם דתשלומי נזקיו הוי רק קנסא דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ה"נ כופרא, א"כ עדיפא לפרוך דהא כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה ואין אדם מוריש קנס לבניו ולמאי צריך קרא למפטריה מכופר בתם, ובשלמא מש"כ הפוסקים דתם משלם דמים בשלא בכונה, יתכן דדמים הוי כמו נזיקים ובעשאו טרפה משלם לו דמים שלו מחיים וכמו חרשו דנותן לו דמי כולו, אבל כופר ליכא רק ביורשים וכמבואר בפרק השולח גט (דף מג) דאף בעשאו טרפה אינו משתלם רק לאחר מיתה, וקשה דכאן לאחר מיתתו ודאי ליכא תורת ירושה בדבר דאתי קנסא מינה א"כ איך מוריש קנס לבניו וצ"ע לכאורה:

לכן שמע נא ואחוך דעתי, דנראה לי דאימת שייך גדר ירושה כמו בנכסי אבי אבא, או ממלוה ומראוי וכיו"ב, דהיה באפשרי שיבא הממון ליד מורישו אילו מת אבי אביו בחיי אביו, וכן אם הגיע זמן פרעון בחיי אביו וכיו"ב בזה שייך דין ירושה ומשמוש בקבר ומתורת ירושה קא אתי שיורש מאביו המנחילו, ובני אחיות שיורשין מכח אמם בקבר שיורשת את אחיה בזה שייך ירושה שאם היתה אמם בחיים הלא היא היתה היורשת וכיו"ב, אבל בכופר שלו אף אם נעשה טרפה לא חייבה התורה לשלם ורק כי מת אמרה רחמנא דמשלם ליורשיו, האם שייך לומר על הממון דנוטלים מתורת נחלה כיון דאינו בגדר האפשרי שיהיו התשלומין להאיש שהמיתו השור, רק מעיקרא כי רמיא רחמנא ליורשי הנהרג כמו שזכתה רחמנא תשלומי ולדות לבעל ההריון מי שההריון שלו שאינו יורש מן הנופלים, רק הוא גדר זכותי ולמי זיכתה התורה ליורשי הנהרג, והוא לציון וסימן מי הזוכים בתשלומין היורשים, אבל לא שהממון נוטלים בתורת ירושה וז"ב ופשוט, ונמצא דלא שייך ע"ז אין אדם מוריש קנס לבניו, דדוקא שארי קנסות כמו קנס דאונס ומפתה דהתורה זכתה לאב, רק כי מת האב טרם העמדה בדין יורשים המה הממון מכח האב. וכן בגנב משל אביו וטבח ומכר, אבל בקנס דתם בכופר דעצם הממון אינם יורשים, דמי איכא מידי דאיהו לא מצי שקיל ולבריה מצי מורית, רק מעיקרא כי חייבינהו רחמנא לשלם חייבה לשלם ליורשי הנהרג תו לא שייך אין אדם מוריש קנס לבניו, וזה מושכל ראשון, רק דא אמר הגמרא, דבאשה שיש לה בעל למי זכייה רחמנא לשלם כופר שלה, ע"ז גלי קרא דוהמית איש או אשה דליורשיה משלם כופר, דחזינן דבראוי אינו יורש הבעל וטעמא משום דלאחר מיתה פקע שאירות והוי כמו גרושין, ועיין תוספות פרק יש נוחלין (דף קיד) ד"ה מה הבעל אינו יורש בקבר, וא"כ ע"כ ליורשין שלה בעצם ולא במקרה להם זכתה רחמנא בתשלומין, ולכן צריך קרא אחרינא דאינו יורש אשתו בראו, דמכופר לא נפקינן דשם אינו בגדר ירושה רק זכות שזיכתה תורה ליורשין שלה, והוי כמו דאשכחן חוק דתי לענין גואל הדם, כן ה"נ זכות דתי הוא ליורשי הנהרג לשלם להם כופר, ועיין דף מ"ב בתוספות ד"ה והו"ל ראוי ולדברינו א"ש טפי. ולפ"ז ודאי בעלי חובין לא גבו מכופר ויעוין שו"ת ר"מ לובלין סימן פ"ו ובפרט תמן דאינו מהדין רק שחייבו הממשלה יר"ה:

וכיון שזכינו לזה, א"כ מובן דבתם למ"ד דכופרא ממונא וסתם שוורים בחזקת שימור קיימי והוי פלגא נזקא קנסא וחצי כופר ג"כ קנסא ודאי אף דשיטת רבינו והראב"ד דאם תפס לא מפקינן מיניה, זהו דוקא במידי דקרנא קא שקיל, הא בתשלומי כופר מאי ממון הוי ליורשי הנהרג בהנהרג דנאמר דקרנא קא שקלו, רק רחמנא זיכתה להם, כיון דלאו מתורת ירושה מהנהרג קא אתו ותו כי הוי קנסא הוי כמו כל חייבי קנסות דעלמא דלא מהני בהו תפיסה בלא עדים, ואשר ירשיען אלהים פרט למרשיע את עצמו, ושפיר פריך דלמאי צריך קרא דבעל השור נקי בתם דהא ממנ"פ אם בתורת ירושה אין האדם מורש קנס לבניו, וע"כ כדפרישית דלאו מתורת ירושה רק במכוון ראשון חייבה התורה בעל השור בתשלומי כופר ליורשי הנהרג, א"כ מודה בקנס הוא ותפיסה ג"כ לא מהני דאטו ממונם הוזק או הופסד וכי הנהרג ממונם היה, והוי ככל קנסות דעלמא ולמאי כתב רחמנא ובעל השור נקי, בינה זה ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.