משאת המלך/בראשית/ב
כ[עריכה]
ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה (ב כ)
אמרו חז"ל (ילקוט רמז כ"ג) שנשתבח הקב"ה לפני המלאכים בחכמתו של אדה"ר שידע לקרא שמות לכל החיות ע"ש. ויש להבין הרי ביצירת האדם כתיב (לעיל א' כ"ו וע"ש בפרש"י) נעשה אדם, שנמלך הקב"ה בפמליא של מעלה, ובודאי היינו שאמר להם הקב"ה איזה בריאה יברא, והרי כלול בזה גם כחו לתת שמות, וא"כ מה נתוסף עכשיו לידיעתם במה שבפועל קרא שמות לכל הברואים.
ונראה שענין הבחירה איך יגיע האדם לאחר הבחירה, זהו הרי דבר שאינו שייך רק אצל הקב"ה ידיעת הבחירה, אבל המלאכים אף שראו בריאת האדם לא ראו אלא בריאה שיש לו בחירה, אבל איך יגיע לאחר הבחירה הן לטוב הן לרע, הר"ז כבר כלול בידיעת הבחירה שאינה אלא אצל הקב"ה בלבד, ולכן ענין קריאת השמות דהגיע אדה"ר לזה בכח בחירתו להיות בדרגה זו שיוכל לקבוע שמות, זה עדיין לא ראו המלאכים כשאמר הקב"ה להם נעשה אדם.
כב[עריכה]
ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה (ב כב)
איתא בכתובות (ח.) דהקב"ה שימח לאדם בנשואיו, וזהו דמברכין בברכת נישואין כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ובפשטא צ"ב מהו זאת השמחה ששימחו הקב"ה לאדם.
והנה בברכת חתנים מברכין אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה כו', וצ"ע דהרי ענין ברכה זו היא להודות על בריאת השמחה ומפרטים בה כל עניני שמחות, דבודאי אין זה רק שמות נרדפים לשמחה, אלא כל או"א הוא ענין שמחה אחר, דששון הוא ענין מיוחד של שמחה, ושמחה הוא ענין אחר של שמחה, וכן גילה רינה דיצה וחדוה, וא"כ קשה מפני מה צרפו בהדי בריאת מיני שמחות גם לבריאת חתן וכלה.
ונראה בפשוטו דמה דמזכירין בכאן לבריאת חתן וכלה, הכונה היא לשמחת חתן על כלה שהיא ג"כ מין ממיני השמחות, וכנאמר בישעיהו (סב ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך, ומבואר מהכתוב דיש שמחה מיוחדת חלוקה משאר מיני שמחות והיא ענין שמחת חתן על כלה, ואמר הכתוב האיך תהיה השמחה דישיש עליך אלקיך, ה"ז רק דוגמת שמחת חתן על כלה.
נמצא לפי"ז דכמו דיש חילוק שמחות דששון לחוד ושמחה לחוד, כמו"כ אף משוש חתן על כלה ה"ז שמחה לחוד, ומהשתא מובן היטב נוסח הברכה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה וגו', דאמנם זו תקנת ברכה להודות להקב"ה על בריאת כל חילוקי שמחות, וכמו דמנינו ששון ושמחה גילה רינה דיצה וחדוה, כמו"כ מנינו נמי חתן וכלה לפי שאף זו מין שמחה היא.
מעתה למתבאר דאיכא מין שמחה דחידש הקב"ה והיא שמחת חתן וכלה, א"כ י"ל דהיינו דשמחו הקב"ה לאדם בזה גופא דחידש מין שמחה זו משוש חתן על כלה ושמח האדם ע"י זו השמחה.
כד[עריכה]
ודבק באשתו והיו לבשר אחד (ב כד)
דרשו בגמ' (סנהדרין נ"ח.) מכאן לאסור אשת איש לב"נ, ודבק באשתו ולא באשת חברו, וכתב הרמב"ם (פ"ט ממלכים הל"ז), אין ב"נ חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה כו', בד"א בב"נ שבא על בת נח, אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב כו' ויהרג בסייף, עכ"ל.
[ולענין שאר עריות בב"נ אי חייב בשלא כדרכה שי' המאירי והכנה"ג בדעת הרב המגיד דג"כ פטור, אבל שי' הכ"מ (שם) שחייב. ויש להביא ראיה מהגמ' (שם) אשת אביו נמי היינו באשתו ולא באשת חברו, ולמה לא תי' דאיצטריך כשבא עליה שלא כדרכה דפטור מטעם אשת חברו וחייב משום ערות אשת אביו. (מיהו י"ל דכמו"כ על אשת אביו בלבד פטור בשלא כדרכה כהנראה מהילפותא ואכמ"ל, ועמש"כ בחי' על סדר הרמב"ם)].
ומ"מ נראה דהחיוב בב"נ הבא על ישראלית שלא כדרכה הוא בסייף ולא בחנק וכמשמעות לשון הרמב"ם דדינו כדין אשת ב"נ ע"ש, וכ"נ מוכח דאל"כ לגירסת הכ"מ דאותה המידה דשלא כדרכה בב"נ היא גם המידה בהעראה (עיין לח"מ שם), א"כ ב"נ הבא על אשת איש ישראל יתחייב לעולם מקודם חנק על העראה, אי לא באופן שנתקדשה בין העראה לגמר ביאה, והרי בגמ' סנהדרין (ע"א:) אמרו בבא על אשת ישראל ונתגייר דהו"ל אישתנא דינו מסייף לחנק, והרי דלא נתחייב בעודו ב"נ חנק, ומבואר כמוש"כ דמשמעות הרמב"ם דדינו בסייף, ואע"פ שלכאורה היה הדין נותן שיהא בחנק שהרי הוא נידון בזה כדין ישראל על שלא כדרכה, ודומיא דאמרו בגמ' (שם נ"ז:) בנערה המאורסה דמאחר דבדיניהן לית להו מאורסה לפיכך נידון כישראל ובסקילה.
ולכאורה טעם הדבר דהמיעוט הוא כבא על אשת ב"נ שלא כדרכה (שם נח:), דלא נתרבה שלא כדרכה להיותה מקום ביאה, ורק בחפצא של ישראלית חשוב מקום ביאה, ולכן בבא על ישראלית שלא כדרכה הדר דינא וחייב כבר מדין ב"נ, אלא דא"א לומר כן דבהעראה הרי לא שייך לבאר כן, והרי גם בהעראה קשה כנ"ל למה מתחייב כדין ב"נ בסייף ולא בדיני ישראל בחנק, וגם אין הסברא נוטה לומר כן. אלא נראה בטעם הדבר לפי דעיקר הודבק באשתו ולא באשת חברו היינו בכך שפוגע באישות של חברו, ולכך לענין שלא כדרכה אינה מיוחדת לחברו, דכל אישות ב"נ באשתו הוא דוקא כדרכה.
ופוק חזי דהרי אשכחן בגמ' (שם נח:) דס"ד דב"נ שבא על אשתו שלא כדרכה יתחייב עלה, הרי דודבק באשתו היינו כדרכה בלבד, ואך דדחו לה בגמ' מטעם דמי איכא מידי וכו', והוא כמוש"נ דכל עיקר אישות ב"נ הוא לענין כדרכה, ונמצא דלענין שלא כדרכה אין זו מהאישות שלו, וכיון דכל עיקר החיוב הוא מה שפוגע באישות חבירו לכן פטור, אבל בישראל דהאישות שלו היא אף לענין שלא כדרכה ממילא הדר דינא ומחייב עלה כבר מדין ב"נ ולכן דינו בסייף.
ולפי"ז נראה דבב"נ אינה חשיבא בעולת בעל ע"י שלא כדרכה, ואף אינו קונה אותה בשלא כדרכה, כיון שאין לו אישות בה לזה. ובהא ניחא הקושיא איך הותרה תמר ליהודה חמיה, דלמבואר הא כיון דער ואונן באו עליה שלא כדרכה א"כ לא קנאוה ולכן מותרת היא ליהודה, ועיין בפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש א) שתי' כעין זה ודחאו, אולם ישובינו עולה יפה ושו"ר שכ"כ הריטב"א בקידושין (ט:) כדברינו.
כד[עריכה]
ודבק באשתו (ב כד)
שיטת התוס' בקידושין (כא:) דאשת גוי אסורה לישראל בעשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו. אבל שי' היראים (סימן יח) משמע דאשת גוי אסורה לישראל כאשת איש דישראל, ורק ממיתה מיעט קרא דכתיב אשת רעהו פרט לאשת גוי.
והקשה חתני הרב משה מאיר ליבנה שיחי' דהנה בחולין (קט:) איתא, אמרה ליה ילתא לר"נ מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה כו', אשת איש גרושה בחיי בעלה, אשת אח יבמה, כותית יפת תואר, ע"ש. ולשי' היראים טפי הול"ל אשת איש יפ"ת, דהיתר יפ"ת הוא אף באם היא אשת איש כדאיתא בקידושין (שם), אבל לתוס' א"ש דאשת גוי לא שייכא לאיסור אשת איש דישראל ולכך הוצרכו לגרושה בחיי בעלה. ובאמת התוס' בחולין שם מייתו מסילוק לפרשת פרה שיסד ר"א הקליר (והוא מן הירושלמי) דשם איתא ומאשת איש יפ"ת לאיש.
ויתכן לפרש פלוגתת הבבלי והירושלמי, דהנה מה דאמרינן כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, יש לדון בזה אי הכוונה שכל הנאה שנאסרה עדיין משכח"ל הנאה זו בהיתר, או הכוונה שכל איסור יש לו צד היתר, ונחזי אנן כל הני דמני התם, דמני דם ונדה וחלב וחזיר וגירותא ואשת איש ואשת אח וכותית, הנה גם אם נימא בנדה דיש יצה"ר לביאה זו, וכן באשת איש ה"ז בגדר מים גנובים ימתקו כמבואר בגמ' (סנהדרין עה.), וכן באשת אח הרי מבואר בגמ' דיש יצה"ר מיוחד לקרובות (עיין יומא סט:), אמנם כותית יתכן דאין בזה איזה הנאה בייחוד, וכמו"כ גרושה הרי בודאי אין כאן מים גנובים, וא"כ נמצא מבואר על כרחך דקאי על האיסור דכה"ג מצאנו צד היתר, ומעתה להבבלי אין למנות יפ"ת וכמו שנתבאר שאשת ב"נ אין זהאיסור אשת איש האמור בישראל.
אבל הקליר והירושלמי יתכן דהעיקר אצלם שהנאה שנאסרה ומ"מ הותרה הנאה זו במקום אחר, ולכן אי אפשר למנות גרושה או כותית וכמוש"כ דאין בהן הנאה שונה בייחוד, ולכך הקליר לא מנה כותית יעו"ש בתוס', ורק ביפ"ת אשת איש שייך שה"ז כבר כמו שאמרו מים גנובים ימתקו, ואין נפקמ"נ בין מים גנובים למים גזולים.
שו"ר בילקוט תהלים (פ' קמ"ו) על הכתוב ומתיר אסורים שהובא המאמר הנ"ל, ולהדיא מבואר שם שהכונה היא שמה שאסור הותר, וכן העירני חתני נ"י שכן נראה מפיוט הקליר.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א