משאת המלך/בראשית/ג
ז[עריכה]
וידעו כי עירמם הם (ג ז)
כתב רש"י, מצוה אחת היה בידם ונתערטלו ממנה והוא מהב"ר. וביפ"ת הקשה הרי כבר היו בידם שאר מצוות ב"נ, שהרי מחד קרא נפקא כולהו מדכתיב (ב' ט"ז) ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ולמדו בסנהדרין (נ"ו:) מכאן למצוות ב"נ.
ונראה פשוט כיון שעדיין לא היה היצה"ר כידוע, א"כ אף שאמנם נצטוו בז' מצוות היינו להודיעם דין התורה, אבל אין כאן כל קיום מצוה וקבלת שכר, שהרי לא היה להם יצה"ר ע"ז והר"ז כאילו אין להם בחירה, ורק מצוה זו של עץ הדעת ע"ז הרי היה יצה"ר להחטיאם, וא"כ רק על מצוה זו יש להם קבול שכר.
יד[עריכה]
ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה וגו' (ג יד)
בסנהדרין (כ"ט.) איתא, מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני, דא"ר שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען וכו' ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא, מאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דברי הרב שומעין. ויש מקשים הרי בלא"ה אין לחייבו משום דהא קי"ל בשליח לדבר עבירה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. אמנם נראה דהא בודאי לא משליחות אייתינן בנחש הקדמוני, וכי בר שליחות הוא, אלא לפי שבאה תקלה ע"י וכמוש"כ התוס' כאן, ולכן גם אין לבא בזה לפוטרו משום זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן.
וביותר נראה דהנה אי מטעם איסור אכילה של עץ הדעת, הרי אינו ענין למסית, וכי המסית לעבירה חשיב מסית, אלא שהיה כאן הסתה לכפור בהקב"ה כמאמר הכתוב כי יודע אלקים וגו', ומעתה נמצא שאין זה בגדרי איסורי אכילה אלא בגדרי מרידה בהשי"ת, ובזה יש לעיין אי אמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכדלהלן.
והנה התוס' בקידושין (מ"ב.) נסתפקו בשלחו להושיט ידו לכד של שמן הקדש ונהנה מהסיכה, או שלחו לישב על עורות של הקדש וכיוצא בזה, אם אמרינן בזה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן.
ובביאור הספק יש לבאר בב' פנים, או דסברת זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הוא דאין שייך שליחות על איסורים שיסודם מה שנהנה, לפי דזהו הוי כעבירה שבגוף ואין שייך לעבור עליה ע"י ששלחתי שליח, או שהטעם הוא כמוש"כ הנוב"י (קמא אהע"ז סי' ע"ה) שכיון שנהנה א"כ הוא עושה זה להנאת עצמו ולא לקיום שליחות המשלח.
ומעתה באם יסוד איסור הנאה מהקדש אינו מגדרי איסוה"נ, אלא ג"כ ע"ד הוצאה לפי שנטל ההנאה מהקדש, הנה לפי הטעם הנוב"י שעושה זה להנאת עצמו ולא לשליחות, א"כ הרי אף כאן בהקדש שייך טעם זה, כיון שמ"מ נהנה הרי עושה להנאת עצמו, אבל באם הטעם לפי שאיסור הנאה שאני דכעבירה שבגוף דמי, הרי כאן בהקדש הר"ז איסור הוצאה ואין ההנאה ביסוד האיסור.
ולפי"ז אף בנחש הקדמוני שביארנו שהאיסור היה מצד ההסתה למרידה בהשי"ת, הרי אין זה איסור אכילה, וא"כ אין לפטרו משום זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן.
[וע"ע בפיהמ"ש להרמב"ם (תרומות פ"ו מ"ג) דמשמע נמי מפירושו בענין מאכיל תרומה לזרים דא"א לפוטרו מטעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, והיינו נמי לפי דמאכיל תרומה יש בזה איסורא הוצאתה לזרות וכמש"כ הגרי"ז (במכתבים), וכל דאיכא איסורא משום הוצאה וכיוצ"ב תו ל"ש לומר זה נהנה וכו' וכש"נ.]
ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה וגו' (ג יד)
אמרו בסנהדרין (כ"ט.) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני, דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען וכו', מאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. והש"ך (חו"מ ל"ב סק"ג) הק' להסוברים דבדיני שמים יש שליח לדבר עבירה ואינו נפטר בטענת דברי הרב וכו', א"כ הא לא היתה טענה זו דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' כדי לזכותו לנחש, דהא דין שמים הוא ובזה הא לא אמרינן דברי הרב כו'.
עוד יש להקשות דבמד"ר בראשית (ל"ד י"ט) דרשו מהכתוב מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, וקשה קרא מיוחד לרציחה ל"ל להסוברים דלעולם בכה"ת בדיני שמים יש שליח לדבר עבירה, והרי דרישה זו האמורה כאן הר"ז דיני שמים, ובדיני שמים הא יש שליח לדבר עבירה.
וקושי' זו תקשה אף למה שתי' הגר"א (שם סק"ב) קושית הש"ך, לפי דאין חייב בדיני שמים השליח אלא דוקא בשכרו לכך אבל בלא שכרו אין שליח לדבר עבירה, ולכן שפיר מהניא לנחש הטענה דדברי הרב וכו' ע"ש, אולם מהמבואר מהמדרש אכתי יקשה גם להגר"א, דהרי מבואר דאף בשוכר אין שליח לדבר עבירה מלבד ברציחה דגלי קרא.
ונראה דהנה ענין חיוב בדיני שמים יש לדון בזה, אי ענינו שבמשפט שמים הר"ז חיוב גמור, וכמו שבי"ד של מטה מחייבין בדינים שנמסרו לידי אדם, כן כיוצ"ב יש דברים שנמסרו לבי"ד של מעלה והר"ז חיוב ממש, וכמו שאמרו (כתובות ל':) דין ד' מיתות לא בטלו וכו', שמשמע שבדיני שמים דנין אותו ממש כדיני אדם בחילוק ד' מיתות, וכמו"כ בדיני ממונות דין שמים שהוא חייב לחבירו חיוב גמור, או שמא י"ל דאין הכונה שהוא חייב לחבירו אלא שהוא חייב לשמים לפי דמ"מ נחשב זה עבירה, אבל עכ"פ אינו בגדרי חיוב כעין חיובי בי"ד של מטה.
ועיין רש"י ב"ק (ק"ד.) ד"ה שכבר שכתב, מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם, עכ"ל. ולשון זה מורה שאין כאן חיוב, אלא לפי שעבר עבירה לשמים אין נמחל לו העונש עד שישלם, מיהו אין התשלומין כשלעצמן חיוב. אמנם ממש"כ רש"י (ב"מ צ"א.) בקלב"מ דחשיב אתנן בבא על אמו מאחר שחייב לצאת יד"ש ע"ש, א"כ מבואר שאמנם הר"ז חיוב גמור ולכן חייל עליה שם אתנן, דאם אינו אלא שחייב עונש לשמים אם לא ישמור התחייבותו, א"כ אין התשלומין חשובין תשלומין למיחל שם אתנן על תשלומיו.
ונתבאר לכאורה דישנם לב' עניני חיוב בדיני שמים, א. חיוב ממש ע"ד חיובי בי"ד ב. שחייב עונש לשמים וכדי שימחל לו לכך עליו לשלם, והן אמת דבקלב"מ וכמו באתנן חל עליו חיוב ממש בדיני שמים, אבל בשאר עניני חיוב לצאת יד"ש יתכן שהוא רק חיוב עונש ותו לא.
ויעוין במאירי ב"ק (נ"ו.) דכתב בשם גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב, והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישיב, ע"כ. והרי חזינן שי' דחייב בדיני שמים הר"ז חיוב ממון ממש, דאם אינו אלא עבירה לשמים א"כ מאי האי דתלי לה במה שישיב, וגם נראה דזהו כונתו במש"כ שהדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישיב, ונתבאר בשי' המאירי עכ"פ דס"ל דכל שאמרו חייב בדיני שמים הר"ז חיוב ממש. אמנם בתוספתא פ"ג דשבועות איתא, ואין השמים מוחלין לו עד שישלם ע"ש, וזהו כמשמעות רש"י בב"ק הנ"ל דליכא דין חיוב וכש"נ.
ובזה יסורו ב' התמיהות שבריש דברינו דאי בדיני שמים ליכא טענת דברי הרב וכו', א"כ איך תועיל טענה זו לנחש הקדמוני שהרי דנוהו בדיני שמים וכמו שהק' הש"ך, דלמתבאר י"ל דהן אמת דבדיני שמים ליכא לטענת דברי הרב וכו', אבל מ"מ בודאי יש חילוק בחומר העונש דדיני שמים ויש בטענת דברי הרב וכו' למעט החומר, ואין דנין אותו ע"ד שליחות שלא במקום עבירה, [משא"כ אם דיני שמים היה בגדר חיוב כיוצ"ב דדיני אדם, א"כ לא יתפוס כלל טענת דברי הרב וכו' בדיני שמים], ולפי"ז היתה מועילה הטענה לנחש דלא היו דנין אותו כמסית גמור ובעונש חמור כ"כ.
וכן ניחא נמי דברי המדרש דאיתרבי מקרא מיוחד לרציחה דבשכר שליח לרצוח חייב, לפי דנתרבה בכאן שחייב כאילו עשה בעצמו ולכן אדרוש מעמו, וכלשון הרמב"ם (בפ"ב מהל' רוצח ושמ"נ הל"ב) דכתב, אבל השוכר הורג להרוג את חבירו כו', כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בי"ד, עכ"ל. ומבואר דחשיב ליה כהורג ממש שעון הריגה בידו, ונתחייב לשמים בעונש מיתה כהורג, ורק דאין בהן מיתת בי"ד.
ועד"ז יתבאר מה דאמרו בפ' האיש מקדש (מ"ג.) דינא רבה ודינא זוטא איכא בנייהו, דלשמאי מחייב דינא רבה בעונש גדול, ולת"ק לא מיענש כולי האי, ולנ"ל הכונה דלשמאי דיש שליח לדבר עבירה בדיני שמים והר"ז מדין שליחות דעלמא, דס"ל דאמנם בדיני שמים יש שליח לדבר עבירה, ולכן יש עליו דינא רבה כאילו עשה בעצמו, ולת"ק אינו אלא דינא זוטא, דס"ל דאף בדיני שמים אין שליח לדבר עבירה אלא שחייב עונש לשמים שהרי מיהא גרם להריגה, אבל אין נידון כאילו הרג בעצמו. וכן הוא להדיא בשיטה לקידושין שפי' דינא רבה כאילו קטליה איהו במזיד בלא עדים ע"כ, וזה כמוש"נ דיש שליח לדבר עבירה בדיני שמים, ולכן חשוב כאילו הרגו, ורק דבי"ד אין ממיתין אותו כההורג במזיד בלא עדים.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א