ריטב"א/מכות/ג/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אימא וכן א"ר נחמן. ותלמודא דלא קאמר וכן משום דר"ן לאו אדרבה קאי אלא אדר"פ גופיה:
משלשין בממון. לקמן בדוכתא מפרשינן לה בס"ד ולעיל דאמרינן דלמ"ד כופרא ממונא משלמין היינו מההיא טעמא דמשלשין במון דאי לא היאך משלמין ליתן האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא שני כופרים ליתן האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא חצי כופר כדדרישנן בעלמא לענין מי שהרג שורו את הנפש בב"ד גבי שור של שני שותפין אלא כיון דקי"ל שמשלשין בממון כי יהיב האי חצי כופר והאי חצי כופר מצטרפין והוה ליה כופר א' שלם וזה ברור וכמו שכתבו בתוספות:
אמר רבא באומר עדות שקר העדתי. ויש גורסין עדות שקר העדנו כלומר העדנו אני וחבירי ונראה פירושה לפי פשוטה וכן פי' כל הפרשנים ז"ל דמיירי בשלא הוזמו כלל אלא שאחח' מהם הזים לעלמו או לא ולחבירו ג"כ לומר עדות שקר העדנו כי לא היינו מצויים באותו מקו' אותו יום כלל דמסתמא להכי קרי ליה עד זומם לפי שסותר העדות בלשון הזמה וקאמר רבא שמשלם חלקו על פיו דנהי שאינו נאמן על חבירו נאמן הוא על עצמו ולא אמרינן בהא שאין משלמין ממון עד שיזומו שניהם דהאי בהזמת אחרים. ועו' דלמאן דגרים העדנו הרי הוזמו שניהם על פיו אלא דלא מהימן על חברי' וכי תימא והיאך נאמן אפילו על עצמו דאין אדם משים עצמו רשע. י"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחו' אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשל' קרן ע"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שהוא מוד' שיש לחבירו ממון אצלו וכן במודה שנטל מחבירו ממון ריבית קצוצה חייב על פיו. ותדע דלמא"ד כופרא ממונא משלמין הם על פיהם אע"פ אומרי' עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין. ופרכינן כל כמיניה כיון שהגי' שוב אינו חוזר ומגי'. ואיכא למידק על פי' זה דמאי קושיא דהא אדרבא לפי שאינו יכול לחזור בו מעדותו והנדון מתחייב על פיהם הוא חייב לשלם מה שמפסידו בעדותו. וי"ל דלישנא דנקט רבא עד זומם קשיא ליה לתלמודא דמשמע מדין עד זומם משלם ולא מדינא דגרמי וכל שהוא מדין הזמה בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אפילו לגבי ממונא כדכתיבנא לעיל וכיון שזה אינו יכול לחזור מעדותו כאשר עשה הוא ולא כאשר זמם. וכן פי' רבי' מאיר הלוי ז"ל. ומיהו ק"ל בר מהכי נמי תיקשי לן היכי קרי ליה עד זומם דהא ליכא הזמה אלא מפי אחרים ואפילו אם בא הרוג ברגליו שזה וודאי גמיד שעודותם שקר אפ"ה אין כאן תורת הזמה כלל. וי"ל דאין ה"נ אלא דאידך עדיפא ליה לאקשויי דכיון דחיוב מדינא דגרמי הוא על כרחיך לא הוה למיקריי' עד זומם לפי שסתר עדותו בלשון הזמה. ובחבורה נאמר פי' אחר דה אדרבא בשהוזמו שניהם ולהכי קרי ליה עד זומם אלא שהאח' מהם אמר קודם שהוזמו עדות שקר העדתי או העדנו וקאמר רבא שמשלם בהזמה שהזימוהו העדים כמו חבירו ופריך תלמודא דהא כשיטא דהא מחמת הודאתו לא נתבטלה עדותו עד שנאמר שלא תחול עליו הזמה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וק"ל על פי' זה חדא מלשון באומר ועוד דהוה לן למימר כל כמיניה לפיכך אין לנו אלא הפירוש שפירשו כל המפרשים ז"ל:
אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון. פירש”י ז"ל דמשעת גמר דין הוי ממון גמור גבייהו ואין זה מרשיע עצמו שכבר הרשיעוהו אלהים עכ"ל ז"ל. ויש שדקדקו עליו דכיון דאנן לא ידעינן שנתחייב אלא על פיו מרשיע עצמו הוא כשאומר שהוזם ולא ק"ל הא כלל דמר"ן ז"ל לא קאמר אלא שלא הרשיע ולא נקרא מרשיע עצמו בענין זה אלא כל שמודה בקנס וכדאמר קרא גבי כפל אשר ירשיען אלהים פרט למרשיע את עצמו דמיירי במודה קנס אבל במודה ממון אפילו שבא מחמת קנס לא מיקרי מרשיע את עצמו שאלו היה כן לא היה משלם ע"פ עצמו ולכך תפס רבי' ז"ל לשון המקרא שכבר הרשיעוהו אלהים. וזה נ"ל ברור. ומסתברא דאפילו בהא לא אמרו שהם משלמין ע"פ ענתו אלא כשאומרים עדות שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו אבל אם אומרים עדות אמת העדנו אלא שהוזמנו ע"פ עידי שקר ונתחייבנו אין משלמין שהרי לפי דבריהם שלא כדין נתחייבו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיכא נוסחי דגרסי הכי בהדיא באומר העדנו שקר ואף לנוסחי דגרסי העדנו והוזמנו הכי מתפרש אלא דנקט לישנא קלילא לפי שכבר הזכיר כן באוקמתא קמייתא וכשאומרים העדנו שקר והוזמנו שהם חייבים אפי' בשלא שלם הלה כלום ומשום כאשר זמם ולא כאשר עשה דאלו בשישלם פשיטא דחייב מדינא דגרמי דהדרי' לי' ממונא למאריה:
מתניתין מעידן אנו באיש פלוני שגרש את אשתו פלוני' ביום פלו' ובמקום פלו' ולא נתן לה כתובתה ונמצא שמחייבין לו לפרוע לה כל כתובתה ונגמר הדין על פיהם והוזמו והבעל תובע שישלמו לו כל הכתובה מדין הזמה והם אומרים שאין כאן הזמה דהא חייב היה בכתובתה אפילו לא גרשה וקתני הכא שאומרי וכו' ובגמרא מפרש מאי קאמר:
גמרא כיצד שמין א"ר חסדא בבעל רב נתן בר הושעיא אומר באשה. רש"י ז"ל פי' בזה לשונות הרבה אבל הנכון שבלשונות הוא מה שפי' כי בכתובה שהבעל חייב לאשתו בעודה תחתיו יש שתי אומדנות האח' אומד זיווי ספק זכותה כשבאה למכור אותה בטובת הנאה כמה יתנו לה בזכות ההוא ואפילו הבעל עצמו כדי שיפטור מעכשיו ולא יעמו' באותו ספק שהסך הזה חשוב על האשה לגמרי ובזה הוא שאומר רב נתן בר הושעיא ששמין באשה לומר שאומדין כמה זכותה שוה בדרך זו ומנכין מכל הכתובה שיעור סך זה ומשלמין לבעל כל השאר לבעל היה מפסידים לו בעדותם. והאומד השני הוא שאומדין כמה שוה ספק זכותו של בעל בחיוב כתוב' זו אם בא למסור זכותו לאחרי' שיאכל הלוקח פירות הנכסים המיוחדי' לה מעתה ושאם מתה והוא יורשה שיזכו במקומו שהממון הזה הוא ממון של בעל גמור והעדים האלו משלמין לו אומד זה ופטורין מן השאר וזהו שאמר רב חסדא בבעל ובודאי שהאומ' שלו מרובה בדמים ללוקח יותר מליקח זכותה לפי שהלוקח מהבעל מחזיק בנכסים מעכשיו ואם יש שם פירות אכלם ומיהו תשלומי העדים גדולים יותר בששמין באשה כי בשומת הבעל אין משלמין לו אלא דמי הלוקח זו בלבד ובשומתן באשה משלמין מה שיש בכתובתה יותר על דמים שנותן לה הלוקח שהמותר ההוא ודאי מרובה בדמים שנותן הלוקח לבעל בספקו וטעמא דפלוגתייהו בזו דרב חסדא סבר דכיון דלבעל הם חייבים לשלם בדידיה אמרינן שזה לבד חשוב ממון שלו בשעה שהעידו עליו ורב נתן בר הושעיא סבר דכיון שהיו מחייבים אותן לפרוע כתובה שלא היה חייב לפרוע עתה אנן בכל הכתובה משערינן אלא שאנו מנכין מה שהבעל עצמו היה נותן לסלק מעליו אותו שעבוד כתובה שהיה מסתלק ממנו בעדותם כשפורע על פיהם. ורבי' מאיר הלוי ז"ל ואחרים מרבותינו המפרשים ז"ל הקשו על פי' זה שהרי לשון משנתינו אין משמעותו אלא במכירת ספק זכותה של האשה וכדקתני שאם נתארמלה או נתגרשה יגבה. וא"כ היה יכול רב חסדא ללומר ששמין בבעל ולפיכך פי' הם ז"ל דלכ"ע בספק מכירתה שמין כמו שאמרנו אלא שבאומ' זה נחלקו דרב חסדא סבר שאומדין בבעל כפי שניו ובריאותו אם הוא ילד או בריא או זקן או חולה כי לפי שנותיו ובריאותו שוה יותר ספק זכותה. ורב נתן בר הושעיא סבר ששמין באשה בשניה ובבריאותיה. וכן פי' הריא"ף ז"ל ועוד הוסיפו בענין זה למ"ד בבעל לשום בקפדנותו בבית וגם בותרונותו בממון אם יהא מהיר לגרשה אם לאו ומ"ד באשה סבר שאומדין בקפדנותה ג"כ כי אע"פ שאין בידה לגרש את עצמה מ"מ תוכל להקניטו ומעיקא ליה עד שיגרשנה. ואין פירושים אלו מחוורים דמאי דפריש בשנים ובבריאתו אינו מחלוק' דהא ודאי רב חסדא דאמר שאומדין בבעל לא לגבי שאר בני אדם קאמר שאם אשתו זקנה וחולה כמותו מה לנו לשאר בני אדם אלא ודאי לגבי אשתו קאמר אם הוא ילד והיא זקנה בריא והיא חולה או בהפך וא"כ הרי בכלל דברי רב חסדא גם דברי ר' נתן בר הושעיא וכן בכלל דברי ר"ן בר הושעיא. ואיבר' שבין קפדנותו לקפדנות' יש חילוק גדול אבל בשופטני עסקינן וכל שעושה אומד בשניה' הוא עושה אומ' כמו שעושה כל אדם בכל מקח שעושה שמעיין בכל הצדדין שאפשר להיו' באותו מקח. ורשב"ם ז"ל פי' דרב חסדא ורב נתן תרווייהו ס"ל שהאומד במכירת ספק זכותה אלא דר"ח סבר ששמין בדמים שיתן הבעל בספק זכותה שהוא מרובה לפי שבידו לגרשה ורב נתן סבר שאין שמין אלא במה שיתנו אחרים בזכותה זה שאינו כל כך. ואין פי' זה מחוור בעיני רבותינו ז"ל וגם בעיני דקשה לשון רב נתן שהיה לו לומר רב נתן אמר באחרים מאי באשה לכך נראה כפי' רש"י ז"ל שכתוב לעיל כי אע"פ מלשון משנתינו מורגל בתלמו' בספק מכירתה מ"מ מכללו אנו למדין מהו ספק מכירתו של בעל כי מה שמרויח הלוקח בזה מפסיד בזה ולכן תפס התנא הלשון ההוא לפי שהוא מורגל בכל מקום וכי מכירת האשה בטובת הנאה מצוי יותר ממכירת ספקו של בעל כנ"ל.
אמר רבא פפא באשה ובכתובתה. ולפי גרסא זו רב פפא לא בא לחלוק אלא שבא לומר דבר חדש שאם לא כן היה לנו לגרוס רב פפא אמר בכתובתה וכן פי' רש"י ז"ל דרב פפא אמר כי שומא זו אינה אלא כתובה כדדכירנא בפ' אע"פי. ולאפוקי נכסי מלוג שאינן בכלל כתובה שבהם אין עדים משלמין כלום לבעל שיכולים לומר לא היינו יודעים שהיו לה. והרמב"ן ז"ל הקשה ע"ז שא"כ אפילו בתוספת ובנדוניא יומרו כן. ולא ירדנו לסוף קושיא זאת דהא איכא למימר דשאני נכסי מלוג לפי שרוב נשים אין להם נכסי מלוג וכי אית להו לית להו קלא כל כך לפי שאינן נכתבין בכתובה ויכולין לומר לא ידענו שהיו לה אבל תוספת ונדוניא רוב נשים יש להם ויש להם קול לפי שנכתבין בכתוב' ומיהו מודה רש"י ז"ל דכל היכא דידעינן דמפרסמ' מילתא דאית לה נכסי מלוג אפילו בנכסי מלוג אומדין וחייבין. והריא"ף ז"ל פי' באשה בכתובתה ששמין לפי גדלה וקטנה של ממון כתוב' שהממון הגדול משביח דעתו של לוקח יותר ממה שרוצה ליקח כשהממון קטן ואפילו שיקח לי חשבון. ורבי' מאיר הלוי ז"ל ואחרים ז"ל פי' בהפך כי יותר קופצין לקוחות בכתובה מועטת מכתוב' מרובה שאין הבעל קופץ לגרשה כל כך וכאותה שאמרנו נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובה מרובה. ואחרים פירשו בכתובתה לפי השעבו' שיש לכתובתה מקרקע עידית או זבורית. ואין פי' זה נכון דמה חדש ר"פ בזה פשיטא וזה בכלל דברי רב חסדא ורב נתן הוא. ופי' רש"י ז"ל נ"ל נכון יותר מכולם בלשון ובענין והלכת' כרב חסד' וכרב פפא:
מתניתין מעידין אנו באיש פ' שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים. אין לפרש שישלמו לו מה שאומדין שהיה זה יכול להרויח באלף זוז עד עשר שנים. חדא שאין זה משמעות לשון זה. ועוד דהא מידי דלא קיץ הוא שאין בו הזמה כמו שכתבנו למעלה. ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא הוא שפטור במילי דנזיקין בעלמא וכמו שאמרו בירושלמי במבטל כיסו של חבירו שהוא פטור וה"ה לענין הזמה כדכתיבנא לעיל ואפילו גזלן גמור אינו משלם אלא כשעת הגזילה. אלא פי' שישומו מה היה נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו המלוה מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו לא היו מפסידין אותו וזה ברור: ומכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שטר חוב לחבירו והאריך ללוה שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומוחלו מחול וזה אריכתו אריכות דמקצת מחילה הוא וכן חייב לשלם מה שהפסי' באריכות זה ללוקח או למקבל המתנה כדרך שחייב אם מחלו לגמרי מדינ' דגרמי כדאיתא בדוכתא שאומדין כמה היה נותן הלוה באריכו' זה למלו' וישלימו לו מדינא דגרמי וכן אם מחל לו זכות ערבות או שעבו' שום קרקע שמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למוכרו מפני כן ומשלם לו:
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים. פי’ ששמיטה עוברת קודם זמן הפרעון וה"ה בשמטה שנים או אם אנו יודעים ששנת השמיטה קודם לכן אלא דנקיט עשר שנים לרווחא דמילתא. שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא בשנת שמיטה לא קרינא ביה לא יגוש אתי לידי לא יגוש פי' רש"י ז"ל דקרא ה"ק לא יגוש את רעהו בזמנו שכבר קרא שמיטה לשם קודם זמנן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |