תוספת יום הכיפורים/יומא/פב/א
מתניתין התינוקות אין מענין אותם ביוה"ך וכו' איכא למידק רישא דמתנית' ל"ל הוי ליה למימר התינוקות מחנכין אותן כו' והיה נ"ל דאי הוה תני הכי הו"א דהחינוך הוא לפני שנה כו' אבל קודם לכן אין חייבין לחנכם אבל אם ירצה רשאי לכך אשמועינן רש"י אין מענין אותם לומר דאין רשאים וכן יראה מדברי הרמב"ם ספ"ב דש"ע שכתב קטן פחות מבן ט' אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבא לידי סכנה אבל מפירש רש"י נראה איפכא שכתב אין מענין אותם אין חייבין כו' ומרן הבית יוסף ס"ס תרי"ו רמז מחלוקת זה וצריך ליישב רישא דמתני' אליבא דרש"י ויראה דרש"י סבירי ליה דרישא דמתני' איירי אפילו כשהקטן רוצה להתענות ואפ"ה קאמר מתני' אין מענין אותם כלומר אין חייבן למנוע מהם מאכל אבל אם ירצו למנוע מהם מאכל רשאין כיון דהקטן רוצה להתענות אבל כשהקטן רוצה לאכול מודה רש"י דאינו רשאי לענותו שלא יבא לידי סכנה ולפי זה אפשר לומר דרש"י והרמב"ם לא פליגי לענין דינא אלא בפירוש המשנה דהרמב"ם פירש מתני' כשהקטן רוצה לאכול ובהא קאמר אין מענין אותם כדי שלא יבא לידי סכנה ורש"י פירש למתניתין כשהקטן אינו רוצה לאכול ובהא קאמר אין מענין כלומר אין חייבין למנוע מהם מאכל אלא רשאי אביו לעשות מה שירצה והוכרח רש"י לפרש כן משום דאם איתא דאפי' כשהקטן רוצה להתענות חייב אביו להאכילו שלא יסתכן הוי ליה למימר התינוקות מאכילין אותם כו' דאז הוה משמע דאין מניחין אותם להתענות אבל השתא דקתני אין מענין משמע דה"ק אין חייבים למנוע מהם מאכל ודוק:
אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים פרש"י לפני שנה היינו שתים ולפני שנתים היינו ג' ק"ל דלימא מחנכין אותם שתים וג' שנים י"ל דהתנא רצה לרמוז לנו דסד"א דלא היה ראוי לחנך התינוק רק שנה א' דהוא מופלא סמוך לאיש ונדרו נדר ובאותו שנה פשיטא דמחנכין קמ"ל דמחנכין לפני שנה דהיינו כו' לפני ב' דהיינו ג' ודוק:
א"ר הונא בן ח' ובן ט' מחנכין אותו כו' קש' כיון דר' הונא מיירי בתינוקת אמאי נקט לשון זכר ותו ק' אמאי שביק רב הונא מלפרש לנו דין התינו' ופירש דין תינוקת ולזה יש להשיב דנקט דינא דתינוקת דהו' חדושא דמקדמת לתינוק גם לענין חינוך דסד"א דאין להקדים חינוך התינוקת מחינוך התינוק משום דעיקר חינוך הוא בתינו' קמ"ל ועיין בהרמב"ן ס' המלחמות ובהר"ן ודוק:
בשלמא לרב הונא ולרב נחמן לפני שנה לדבריהם ולפני שנתי' לדבריה' כך היא הגירסא בספרים וט"ס הוא ולפי פרש"י ה"ג לפני שנה לדבריהן ולפני שנתים לר"ת ולפי גירסא זו ניחא וסרו מהך הקושיות שהקש' הרא"ש על רש"י אבל הרא"ש גריס בשלמא לרב הונא ולר"ן ניחא סתמא ולכן הקשה מ"ש ופי' מ"ש ועיין בחדושי הלכות ודוק:
תוספות ד"ה אלא לרב הונא כו' זה הדיבור קשה להולמו כמ"ש בחדושי הלכות ותירץ דמפרשים התוספת כפירש הרא"ש דפירש לעיל דמתניתין לא זו אף זו קתני וק"ל דבשלמא במתני' דלא קתני או שייך לומר לא זו א"ז אבל הכא בברייתא דקתני שנה או שנתים א"א ליישב בדרך לא זו אף זו ודוק:
לפי שראיתי בסוגיא זו של תינוקת דיש בה סברות הרבה בין הפוסקים ויש גירסאות מתחלפות דרש"י והרא"ש יש להם גירסא אחת ככתוב בספרי' והרי"ף והרמב"ם יש להם גירסא אחרת וקשה להלום לפי חלוף הגירסאות של הרי"ף סוגית הגמרא לכן נתתי אל לבי להעמיק העיון במהדורא שנית וליישב הסוגיא לפי חלוף הגירסא זה החלי בס"ד:
מתני' התינוקות אין מענין אותם ביום כיפור ק"ק תיבת ביום כיפור דפשיט' דביוה"ך עסקינן והנה לענין דינא נסתפקתי אם מחנכין התינוקות לט"ב ולשאר תעניות ולכאורה נראה דאין מחנכין אותם כ"א ביוה"ך וכן נר' ממ"ש פרק מקו' שנהגו דף נ"ד דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בט"ב כו' משמע דוקא הני אבל תינוקות לא וכן נראה מדברי הפוסקים שלא הזכירו חינוך התינוקות בט"ב ואפשר דזה רמז התנא באומרו ביוה"ך כלומר דמחנכין אותם דוקא ביום כיפור אבל בט"ב לא ואת"ל דימצא פוסק שיאמר דמחנכים אותם לט"ב נאמר דהתנא נקט ברישא התינוקות כלומר שלא הגיעו לחינוך אין מענין אותם אפי' בי"כ אבל אם הגיעו לחינוך מחנכים אותם אפי' בט"ב וכ"ש ביוה"ך ולכך נקט בריש' ביוה"ך ובסיפ' נקט סתמא ועיין בתשובת הרמ"ע סי' קי"א דכתב דמחנכים התינוקו' לשעות אבל לענין השלמה אין מחנכים יע"ש:
פרש"י מחנכים אותם לשעות לפני שנה שהיא סמוכה כו' שעות שנים הללו דפרש"י כן מתבאר במתני' פ' יוצא דופן האשה ממהר' לבא לפני האיש שנה א' גבי מה ששנינו שם בת י"א שנה ויום א' נדריה נבדקין בת י"ב שנ' ויום א' נדריה קיימין וכו' ומשמע דתרתי בעינן שנים וסימני' דהיינו ב' שערות כדתנן פרק בא סימן תינוקת שהביאה שערות או חולצות או מתייבמת כו' והיינו שהביאה שערות אחר י"ב שנה ויום אחד והא דתינוקת קודם לתינוק פי' הרמב"ם שם להיות חייהן קצרין מחיי האיש ברוב ע"כ ולי היה נראה דהבן מתיש כחו בלימוד או אומנות לפיכך שוהא מלהביא סימן גדלות שנה א' יותר מהבת ויש רמז לזה בדברי רש"י כתובות דף ן' ע"א יע"ש ובגמרא שם בנדה אמרו דפליגי תנאי בזה דר' סבר דתינוקת קודמת משום דכתיב ויבן ה' את הצלע כו' וכתבו שם התוספת בנדה דף מ"ה ע"א דהלכה כר' מחברו יע"ש ומלתא דפשיטא הוא בעיני דהלכה כר' כיון דסתם מתני' דהתם כותיה והלכה כסתם משנה דאע"ג דר' סתם המשניות לא היה סותמה כפי סברתו אלא כפי סברת רוב החכמים דהרי אשכחן בכמה דוכתי מתניתין דלא כרבי ודוק:
וחפשתי לדעת מנ"ל לרז"ל דאינו נקרא איש עד י"ג שנה ויום אחד ומצאתי בתשובות הר"י סג"ל סימן נ"א שהביא אסמכתא לזה ומסיק דהעיקר הוא דהוא הל"מ כדאמרינן בעלמא שיעורין הלכתא נינהו יע"ש ועיין בר"ע פ' דאבות גבי בן י"ג למצות וכשהגיע הבן לי"ג שנה ויום אח' והבת לי"ב שנה ויום אחד מסתמא אנו אומר לקצת ענינים שהביאו ב' שערות וכן כתב בעל המפה אורח חיים סימן נ"ד לענין קדיש יע"ש ומהראנ"ח ח"ב סימן ל"ז האריך בזה דשורת הדין הוא לדעת המצריכים שנים וסימנים דצריך לבודקו בהבאת ב' שערות גם כן אחר השנים אלא דנהגו שלא לבדוק בהבאת שערות לענין קדיש כיון שהגיע לכלל שנים משום דסברי כמקצת רבוותא דשני' בלא סימנים סגי לענין קדיש יע"ש ולי נראה להכריע דטעמא הוי כמ"ש מור"ם דמסתמא אנו מחזיקין שהביא שערות לענינים אלו כיון דהגיעו לכלל שנים דהרי מחנכין התינוקות לפני שנה ושנתים משום דאנו תולין דמסתמא כשיגיע לכלל שנים יביא ב' שערות וזה יראה דכיון רש"י במ"ש שדרך תינוקות להביא ב' שערות בי"ב ויום אחד כו' ועוד דאם הגיע לכלל שנים ובדקנוהו ולא מצינו לו שערות אינו קטן בודאי אלא סימן הוא דאימור הביא ב' שערו' ונשרו כדאמרי' בעלמא חיישינן שמא נשרו ומה"ט מסיק בת"ה סימן קנ"ה בנער כחוש דהגיע לכלל שנים ואין שערות נראין בו דאין להקל לומר שלא יתענה דספק כרת הוא דחיישינן שמא נשרו יע"ש ודוק:
פרש"י או לפני ב' שנים שהוא לפני ב' שנים כו' ובגמרא פריך כו' ואיכא למידק מה בא רש"י ללמדנו דבג' פריך ותו ק"ל דלפרש"י דלפני שנתים ר"ל או לפני שנתים ל"ק קו' הגמרא דקושי' הגמרא הוא מפני דחשב מתני' כפשטה דבחד תינוק איירי כשמחנכין אותו לפני שנה ולפני שנתים ואהך פירש מתוקם שפיר הקושי' השתא בפני שנתים כו' בפני שנה מיבעיא אבל אם פירש דמתני' הוי או לפני שנתים עכ"ל דמיירי בב' תינוקת והיינו תירוצא דרב חסדא הא בחולה כו' דלפי תירוץ זה פירש דמתניתין הוי הכי מחנכין התינוקות לפני שנה אם הוא חולה ולפני שנתים אם הוא בריא תו ק"ל הך פירש דרש"י דפירש במתני' מחנכין אותו לפני שנה דהיינו ב' כו' זה הפירש לא אתי כרב הונא וכר"ן וכל שכן דכר"י נמי לא אתי ואם כן צריכין אנו למודעי זה הפירש כמאן אתי ונראה לי דאתי כשינוייא דרב חסדא דמשני הא בחולה הא בבריא וסבירי ליה לרש"י דר"ח הכי מפרש למתניתין אבל מחנכין אותם חינוך שעות לפני שנה שהיא סמוכה לפרקן דהיינו ב' והיינו בחולה או לפני שנתים דהיינו ג' והיינו בבריא והכל בחינוך שעות דהשלמה דרבנן לית ליה לר"ח וכן מתבאר דזו היא ס' ר"ח לדעת רש"י ממ"ש רש"י לקמן בסוגיא דגמרא בלשון אלא לר"י קשיא דכתב שם רש"י ורישא בחולה וסיפא בבריא כדאוקמה ר"ח נמי לא תוקמה דמתני' קתני ג' לבריא וב' לחולה ורי"א ב' לבריא ואחד לחולה עכ"ל משמע בהדיא מלשון זה דמתניתין לר"ח הוי החינוך ג' לבריא וב' לחולה וזהו פירש רש"י שפירש במתני' ואיכא למידק אמאי בחר רש"י לפרש כר"ח יותר משאר פי' דאמרו אידך אמוראי יש לומר דסבירי ליה דפירש ר"ח הוא יותר מרווח משום דלר"י צריך להגיה המשנ' דלא ניתני לפני שנה ולפני שנתי' אלא אימא שנה או שנתים וגם פירוש רב הונא ור"ן הוא דוחק דמוקי מתני' בחולה וקשה אמאי לא נקט דין הבריא ותו דלדידהו לשון המשנה כפול בלי צורך מחנכין חינוך שעות לפני שנה דהיינו שנתים לפני השלמה דדבריהם שהן ג' לפני השלמה דד"ת וזה דוחק עצום לכן בחר רש"י בפירוש ר"ח דהוא יותר מרווח ומה שסיים רש"י ובגמרא פריך וכו' אם כונתו לרמוז דקושית הגמרא כדמשמע מפשט לשונו קשה מאי בא ללמדנו ותו דהוא סותר הקודם דהוא פי' דמתני' ה"ק או לפני שנתים דמשמעות לישנא דאו משמע דבתרי תינוקות איירי כדפרישית לעיל לכן נראה דרש"י לא בא לרמוז קו' הגמר' דאם כן היל"ל ובגמ' פריך השתא בפני שנתים מחנכין בפני שנה מיבעיא אלא נראה דכונתו דלפי דהוא פי' מתחל' דלפני שנה ר"ל שנתים ולפני שתים ר"ל ג' ומתוך קושית הגמר' דקאמר השתא בפני שתים מחנכין דאחז לשון המשנ' בבי"ת ולא בלמ"ד כדקתני לפני ומשמעות הגמ' דקאמר בבי"ת הוא כאלו קאמר השתא שתי שנים מחנכים שנה א' מיבעיא וזה סותר פירוש של רש"י דהחינוך הוי שנתים או ג' שנים וזה הרגיש רש"י ז"ל ולכן מסיים למלתיה ובגמרא פריך כלומר דאע"ג דהגמרא אחז הלשון בבי"ת לא מפני זה תסתור פירושי אלא תפרש הקושיא כך השתא לפני שנתים דהיינו ג' שנים מחנכין לפני שנה דהיינו ב' שנים מיבעיא זה נ"ל בכונת רש"י ז"ל ודוק:
גמרא השתא לפני שתים מחנכין כו' איכא למידק מאי פריך אימא דמתני' תרי חנוכי קתני לפני שנה להשלמ' לפני שתים לחינוך שעות וראיתי בהר"ן דלפי גירסת הרי"ף בדברי ר"ן הכי מפרש לה למתניתין יע"ש אמנם לפי גירסת רש"י קשה אמאי לא משני תלמודא הך שינוייא דמתני' איירי בתרי חינוכי ויש ליישב בכמה אנפי ודוק:
א"ר הונא בן ח' ובן ט' מחנכים אותו כו' לפי גירס' רש"י דאיירי בתינוקת קשה אמאי נקט לשון זכר היל"ל בת ח' וכו' ולזה יש לומר דבן אינו ר"ל זכר אלא שיעור ח' וט' אך קשה מ"ש משלימין והיל"ל משלימות וי"ל דכיון דאיירי דהגדולים היו מחנכים את התינוק' נמצא דהצווי הוא על הגדולים שיעשו שהתינוקת הזו תשלים התענית ולז"א משלימין ועוד יראה משום הא דתנן פ"ד דנזיר האיש מדיר את בנו בנזיר ואמרינן בגמרא דבתו לא משום דבנו חייב לחנכו ובתו אינו חייב לחנכה נמצא דעיקר החינוך בעלמא הוא בבן ומדמחנכין את הבן בצום יום כיפור אנו למדין שיחנכו גם את הבת דמש"ה נקט רב הונא דינו בתינוקת לאשמועינן חידושא דגם בתינוקת מחנכין ונקט לשון זכר לרמוז דמשום דאשכחן חינוך בזכר אנו עושים בנקבה אבל אם לא היה חיוב חינוך בזכר לא היינו מחנכים הנקבה אלא משום דבזכר מחנכין אותו בחינוך שעות ומשלימין מדרבנן לפיכך אנו עושים חינוך כזה בתינוקות ודוק:
תנן התינוקות כו' בשלמא לרב הונא ור"ן כו' כך היא הגירסא לפרש"י כדכתיבנא לעיל וקשה אמאי לא אמר נמי בשלמא לרב חסדא ניחא אלא לר"י קשיא יש לומר דכל בשלמא בא לרמוז שיש דוחקים אליביה אלא דיש לתרץ בדוחק אלא לפ' קשיא וכמו כן כאן לפירש ר"ח דמשני הא בחולה הא בבריא לא שייך לומר בשלמא לר"ח ניחא דפשיטא דלר"ח ניחא ואתי מרווח כדפרש"י במתני' וכמ"ש לעיל אבל לרב הונא ור"ן קשה ליישב המשנה כמ"ש לעיל אבל מ"מ יש ליישבה בדוחק דה"ק לפני שנה לדבריהם כו' אלא לר"י קשה ומשני דר"י מגיה המשנה והיינו דקאמר א"ל ר"י אימא שנה או שנתים כו' ודוק:
ת"ש דתני רבה מחנכין כו' בשלמא לר"י ניחא כו' איכא למידק מה דוחק יש לר"י דאמר בשלמא יש לומר דלר"י ק"ק מאי קמ"ל הא דתני רבה מתניתין היא לפי מה שתירץ ר"י משנתינו דגריס שנה או שתים אבל לר"ה ור"ן ק"ט דהוא הפך דבריהם וקשה אמאי לא הקשו מברייתא זו לר"ח דהא רש"י פי' דלר"ח פי' דמתני' הכי הוי מחנכין ב' שנים לחולה או ג' לבריא והכא קתני שנה או שתים וק' לר"ח י"ל דר"ח יתרץ דברייתא מיירי בחולה וה"ק מחנכין אותם לא מבעיא שנה א' אלא אפילו ב' מחנכים ולפי שטה זו הקשו התוספות אמאי לא משני לרב הונא ולר"ן דסמוך לפרקן להשלמת דבריהם קאמר דלכאורה קשה דאיך אפשר לומר דהרי חנוך שעות הוא ב' שנים לרב הונא ולר"ן בין בחולה בין בבריא והיכי קתני בבריית' שנה או ב' דמשמע דיש פעמים דהחינוך הוא שנה א' ועכצ"ל דס"ל לתוספת דה"פ דבריית' לא מיבעי' שנה א' דמחנכין אלא אפילו שתים וכן תירץ בחדושי הלכות אמנם קשה דהיכי מצי לפרש דהוי לא זו אף זו כיון דקתני או כדכתיבנא לעיל וצ"ל דסבירי ליה לתוספת דאפילו דקתני או מצינו לפרש דהוי לא זו אף זו וההכרח לזה משום דאל"כ תקשי ליה הך ברייתא לר"ח ולר"ח עכ"ל דמפרש להך ברייתא בדרך לא זו אף זו כדכתי' ודוק:
ודע דבסוגיא זו יש דרך אחרת להרי"ף בסברת ר' הונא ור"ן ור' יוחנן ככתוב בהרי"ף וקשה להלום לפי גירסתו מ"ש בגמרא בשלמא לר"ה ולר"ן ניחא אלא לר"י קשה וכו' ואחר העיון בדברי הרי"ף והר"ן צריך להקדי' דמ"ש במשנה מחנכין אותם לפני שנה כו' לא הוו כדפרש"י לפני שנה דהיינו שתים וכו' אלא סבירי ליה דה"פ מחנכין אותם שנה או שתים ולפי דברי רב הונא מתני' איירי בהשלמה דדבריהן לפני שנה א' דהיינו שנה א' בחולה ולפני שנתים דהיינו שתי שנים בבריא ולר"ן ה"פ מתניתין איירי בתרי חנוכי לפני שנה דהיינו שנה אחת לענין השלמה ולפני שנתים דהיינו ב' שנים לענין חינוך שעות והיינו דקאמר בגמרא בשלמא לרב הונא ור"ן ניחא אלא לרבי יוחנן קש' דהשלמה לית ליה כלל וחינוך שעות סבירי ליה דהוי בתינוק ג' שנים דהיינו י"א י"ב י"ג קשיא מתניתין ודוחק הוי להעמיד משנתינו לר"י בחנוך תינוקת דהוי ב' שנים י"א וי"ב דאמאי שביק חינוך התינוק דהוי ג' שנים ומשני א"ל ר"י מאי שנה או ב' סמוך לפרקן דהיינו שנת י"ג ושנת י"ג לא אצטריך התנא למתני דהוי תוך הפרק פשיטא דמחנכים כי אצטריך לומר דמחנכים הוי שנה או ב' סמוך לפרקן ועם שנת י"ג דהוי הפרק הוו ג' שנים כדברי ר' יוחנן דהכי סבירי ליה לר"י דמחנכין לתינוק חנוך שעות י"א וי"ב וי"ג ובשנת י"ג ויום אחד דהיינו י"ד משלים מדאוריית' ומדוקדק שפיר לפי גירס' הרי"ף מאי דמשני הגמרא א"ל ר"י מאי שנה או ב' סמוך לפרקן דעיקר התירוץ רמוז במה שהוסיף על לשון המשנה הנך תיבות סמוך לפרקן דאלו לגי' רש"י ולפי' לא הל"ל אלא א"ל ר"י אימא שנה או ב' כלו' ולא תתני לפני ולפני ודוק:
ומיהו קשה לפי גירסת הרי"ף מה שהקשה אחר כך מדתני רבה בר שמואל תינוקות אין מענין אותם ביוה"ך אבל מחנכין אותם שנה או ב' סמוך לפרקן בשלמא לר"י ניחא כו' דמכל זה נראה דהך שינוייא דחינוך השלמה לא אמרוה רב הונא ור"ן אלא להך ברייתא והלא במתניתין אמרוה דהא פירש לעיל כשאמרו בשלמא לרב הונא ולר"ן ניחא דהיינו דרב הונא מוקי לה בהשלמה ור"ן בתרי חנוכי חינוך השלמה וחינוך שעות ומה הוקשה להם מהברייתא לרב הונא ור"ן והל"מ נתקשה בזה יע"ש ויראה לי דודאי במשנה אוקמוה לרב הונא בהשלמה ולר"ן בתרי חנוכי כדפי' הר"ן והיינו משום דסבירי ליה דלשון המשנה דקתני מחנכין אותם לפני שנה רצה לומר שנה אחד ולפני שנתים דהיינו ב' שנים אמנם בברייתא דקתני מחנכים אותם שנה או שתים סמוך לפרק דדרך הברייתא לפרש יותר מן המשנה אם כן קשיא מאי קמ"ל ברייתא יותר מהמשנה בשלמ' לרבי יוחנן אשמועי' ברייתא דחנוך שעות הוו ב' שנים במה שהוסיפה הבריית' הנך תיבות סמוך לפרקן דל"ת כדמשמע ממתניתין לכאורה דהחנוך הוי ב' בלבד אלא לרב הונא ור"ן דתוך הפרק הוי כלאחר הפרק ומשלים מדאורייתא והשלמה דרבנן הם ב' שנים לרב הונא לבריא וא' לחולה ומדברי הברייתא משמע דהחנוך הוי ג' שנים מדקתני סמוך לפרקן אם כן על כרחך איירי בחנוך שעות דהוי ג' שנים כר"י ומשני א"ל רבנן מאי חנוך נמי דקתני השלמה ומדוקדק שפיר לפי שיטה זו תיבת נמי כלו' א"ל רבנן לא מיבעיא במשנה דא"ש דמיירי בהשלמה אלא גם בברייתא איירי בחנוך השלמה דרבנן דהוי שנה או ב' סמוך לפרקן אבל שנת הפרק גופיה לא הוי בכלל חנוך דרבנן אלא מדאורייתא דס"ל תוך הפרק כלאחר הפרק ומדין פריך ומי קרי לחנוך השלמה והא תניא כו' כלומר נהי דבמשנתינו פי' רב הונא ור"ן דאיירי בהשלמה אבל בבריית' קשה לומר דמיירי בהשלמ' משום דבבריית' אחריתי פרושי קא מפרש דהוי חנוך שעות ומשני תרי חנוכי הוו ודוק:
ולענין הלכה הרי"ף פסק לפי גירסתו לענין השלמה דאורייתא כרבי יוחנן דהבת י"ב ויום א' ובן מי"ג ויום א' שהביאו סימן משלימין מדאוריית' אבל תוך הפרק דהיינו לבת בשנת י"א ויום אחד דהיינו שנת י"ב והבן בשנת י"ב ויום אחד דהיינו בשנת י"ג אין חייבים להשלים מדאורייתא אפילו הביאו ב' שערות תוך הפרק משום דקי"ל לכל התורה בפרק יוצא דופן תוך הפרק כלפני הפרק ואפילו הביאו ב' שערות אמרינן דשומא נינהו ודלא כסברת רב הונא ור"ן דסבירי ליה תוך הפרק כלאחר הפרק מיהו לענין השלמה דרבנן דסבירי ליה לר"י דהשלמה דרבנן ליכא ורב הונא ור"ן סבירי ליה דאיכא בהא מלתא פסקינן כרב הונא ור"ן דבתראי נינהו והלכתא כבתראי ובענין פלוגת' דרב הונא ור"ן מאיזו שנה מתחיל החנוך פסק כר"ן דאמר מלתא מציעתא ולפיכך פסק הרי"ף דבן י"א ויום א' משלימין מדרבנן בין לתינוק בין לתינוקת ובן ט' ויום א' ובן י' ויום אחד מחנכין אותו לשעות כר"ן:
ואיכא למידק טובא על הרי"ף דהיאך פסק דבן י"א ויום אחד משלימין מדרבנן גם לתינוק דאם כן נמצא לפי זה דאית ליה דיש השלמה מדרבנן לתינוק ב' שנים דהיינו שנת י"ב וי"ג ור"ן לא אמר דיש השלמה דרבנן רק שנה אחד בלבד גם לתינוק והיאך פסק הרי"ף דיש השלמה דרבנן לתינוק ב' שנים ואמר דהוי הפסק כר"ן והוא הפך ר"ן והראשונים נתקשו בזה:
וי"ל דודאי הרי"ף פסק כר"ן דהכי אמר ר"ן בן י"א ויום אחד משלימין מדרבנן ומשום דס"ל לר"ן בן י"ב ויום אחד משלימין מדאוריית' משום דס"ל תוך הפרק כלאחר הפרק אמר דהשלמה דרבנן הוי שנה אחד בלבד אמנם לדידן דסבירי ליה דתוך הפרק כלפני הפרק השלמה דרבנן הוי ב' שנים ולעולם לענין מאימתי מתחיל החינוך להתענות ולהשלים מדרבנן אנו פוסקין כר"ן דהוי מבן י"א ויום אחד ובזה אין הפרש בענין הזמן בין פסק הרי"ף לדברי ר"ן אלא ההפרש הוא לענין שמות דר"ן אמר השלמה דרבנן שנה א' והרי"ף אומר ב' שנים לתינוק דהיינו י"א ויום אחד י"ב ויום א' וי"ג ויום אח' משלים מדאורייתא באופן דלענין מאימתי מתחיל חנוך שעות וחנוך השלמה פסק הרי"ף לגמרי כר"ן דאמר מלתא מציעתא דחנוך שעות מתחיל מבן ט' ויום א' וחנוך השלמה מי"א ויום א' ואין אנו משגיחין על השמות דלר"ן הוי השלמה דרבנן שנה א' ולהרי"ף ב' דאזיל לטעמיה דפסק בעלמא תוך הפרק כלפני הפרק ולפירש השלמה דרבנן יצא להרי"ף שהם ב' שנים וזה ברור:
אך ק"ל לפי פסק הרי"ף איך יפרש המשנה אבל מחנכים אותם קודם לשנה וקודם לשתים ויש לומר דיפרש המשנה בחנוך שעות מחנכים שנה א' לחולה וב' לבריא וחנוך השלמה לא נרמז במשנה א"כ יפרש המשנה בחנוך השלמה דרבנן שנה א' לבת וב' שנים לבן דהא להרי"ף מבן י"א ויום א' מתחיל להשלים מדרבנן הבן והבת ונמצא דהבת משלמת שנה א' דרבנן לפני גדלותה והבן ב' שנים לפני גדלותו ועוד אפשר היה לפרש דמתניתן מיירי בהשלמה דרבנן דבן וכאן בבריא כאן בחולה דהחולה ישלים שנה א' מדרבנן לפני גדלותו והבריא ישלים ב' שנים דרבנן לפני גדלותו אמנם דרך זה אינו נכון משום דהרי"ף פוסק כר"ן ולענין השלמה דרבנן אין חילוק בין בריא לחולה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כמ"ש הר"ן לדעת ר"ן ומ"מ הנה נתבאר דלפי פסק הרי"ף צ"ל פירוש חדש במשנה מה שלא פירש שום אח' מהאמוראים לא רב הונא ולא ר"ן ולא ר"י וזה פלא בעיני דלפי הפסק צ"ל פירוש חדש הפך פירוש האמוראים וצ"ע:
והרא"ש כתב על דברי הרי"ף וק"ל מ"ש דתינוק בן י"א משלים מדרבנן ואמאי משלים אכתי הוי שתי שנים לפני גדלותו כו' וגם ק"ל כו' יע"ש והנה לקושיא ראשונ' שהקש' דאמאי פסק דתינוק ישלים שתי שנים לפני גדלות כלומר הלא ר"ן לא אמר דישלי' רק שנה א' לפני גדלות כבר תירצתי לעיל אך הקושי' השני' לא ידעתי מאי פריך דהא לא חזינן דכ' הרי"ף דבן י"ב חייב מדאוריית' אדרבה פסק כר"י דבן י"ג ויום אחד דהוא חייב מדאורייתא ואם כונת הרא"ש להקשות על רב הונא ור"ן דס"ל הכי לפי גירסת הרי"ף מאי קשיא והלא רב הונא ור"ן הכי סבירי להו בכל התורה דתוך הפרק כלאחר הפרק וכן י"ב ויום א' דהביא שתי שערות חייב להשלים בצום יום הכפורים מן התורה וכן חייב בכל המצות:. ומה שיראה לי לפרש קושיית הרא"ש על הרי"ף ז"ל הוא דהרא"ש ראה דהרי"ף פסק דישלים התינוק מבן י"א ויום אחד ומסתפק הרא"ש בכונת הרי"ף אמאי פסק כן דאי סביר' ליה להרי"ף דגם לענין צום יום הכפורי' חיובו מן התורה אינו מתחיל אלא מבן י"ג ויום א' אם כן ק"ל קושיא ראשונה אמאי פסק דתינוק ישלים שתי שנים לפני גדלות דלא כר"ן דס"ל דהשלמ' דרבנן לא הוי רק שנה אחת ואם סבירי ליה להרי"ף דלעולם בעלמא גדלות של תינוק הוי מבן י"ג ויום אחד אבל הכא לענין כיפור הגדולות של התינוק מתחיל מי"ב ויום אחד כסברת ר"ן ונמצא דהשלמה דרבנן לפני גדלות לא הוי רק שנה ק"ל קושיא שניה מ"ש דהזכיר הרי"ף ז"ל בכיפור חיוב דאורייתא בבן י"ב שנים שהביא סימנים טפי מבכל המצות זה נ"ל בכונת קושית הרא"ש. אמנם כונת הרי"ף לע"ד לית בה ספיקא דלעולם החיוב הוא מן התורה הוא בבן י"ג ויום אחד בכל התורה כולה גם לענין צום כיפור והטעם שכתב הרי"ף דיתחיל התינוק להשלים מבן י"א ויום אחד דהיינו ב' שנים לפני גדלות הוא משום דפסק כר"ן לענין מאימתי מתחיל חנוך השלמה לתינוק דלר"ן הכי הוי דמתחיל להשלי' מבן י"א ויום א' אע"ג דלר"ן לענין שמות הוי אומר דמשלים התינוק מדרבנן שנה אחד לפני גדלות ולפסק הרי"ף הוי השלמת התינוק ב' שנים לפני גדלות אין משגיחין בשמות זה נראה לי בכונת הרי"ף והרמב"ם פסק כותיה כמ"ש הר"ן והרב המגיד יע"ש ועיין בהרב המגיד דהזכיר סברות הרבה בענינים אלו והזכיר בתוך דבריו וי"א שיש השלמה בתינוקת מדבריהם בשנת י"ב ואין השלמ' בתינוק מדבריהם כלל סברא זו לא מצאתי לה שורש וענף לא בדברי האמוראים ולא בדברי הפוסקים ואפילו נאמר דשמא בעלי סברא זו יש להם איזו גירסא חדשה בגמרות דידהו מכל מקום אין טעם לדבר בתינוקת יהיה בה חנוך ולא בתינוק דאדרבה איפכא אשכחן חינוך בתינוק ולא בתינוקת כדתנן האיש מדיר את בנו בנזיר אבל לא את בתו וצ"ע:
מתני' עוברה שהריחה כו' איכא למידק היכי פסוק ותני מאכילין אותה והא קודם לוחשים לה באזנה שיוה"ך הוא אולי תתקרר דעתה כדאיתא לקמן בגמרא וכ"פ הפוסקים ותו ק' דבגמרא תניא עוברה שהריחה בשר קדש תוחבין לה כוש ברוטב וכו' ואמאי תנא דמתני' לא באר דין זה דמאכילין אותה מעט מעט כדתני בברייתא י"ל דכל זה רמוז במשנה במ"ש מאכילין אותה וכו' דקשה דהיל"ל בקיצור מאכילין אותה לבד ומהו זהו שאמר עד שתשוב דעתה אלא ה"ק מאכילין אותה מעט מעט דתחלה ע"י כוש ברוטב ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה רוטב עצמו עד שתשוב דעתה ולפ"ז תנא דמתני' רמז דין הברייתא ולא בא התנא להורות קילא דעוברה שהריחה מאכילין אותה דא"כ הל"ל דקודם לוחשים באזנה אלא בא להורות חומרא דסד"א מאכילין אותה מיד אכילה מרובה קמ"ל:
עוברה ק"ק דהל"ל מעוברת ומהו זש"א עוברה דמשמע שהעובר מריח ולשיטת הפוסקים דאפי' דליכא סכנת האם אלא סכנת העובר מחללין עליו שבת ומאכילין אותן א"ש דנקט עוברה ללמדנו הך חידוש' דמשום סכנת העובר לחודיה מחללים עליו יוה"ך ולסברת האומרים דמשום עובר אין מחללין אלא משום האם אפשר דמשום הכי נקט עוברה דפתח בלשון עובר וסיים בלשון נקבה מאכילין אותה כו' דעתה כו' לרמוז דמשום האם מחללין יוה"ך להאכילה שלא תסתכן דאם לא כן הו"ל למימר עובר שהריח מאכילין את אמו עד שישוב נפשו ומיהו הרא"ש והר"ן כתבו דלא משכחת לה סכנת עובר בלא סכנת אם דשניהם מסוכנים ודוק:
שהריחה ק"ק למה נקט שהריחה דהוי ריח תבשיל כדפירש רש"י והלא אפילו לא הריחה אלא שראתה איזה פרי ונתאותה לאכול ממנו או שהזכירו לפניה איזה מין פירות דאנו רואים לפעמים דהמעוברת מתאוות לאכול ממה שמזכירים לפניה ואם לא תטעום היא מסוכנת י"ל דאה"נ אלא שזה דבר שאינו מצוי דהמעוברת תתאוה על הראיה או על השמועה ואורחא דמלתא נקט וכיוצא בזה כתבו הפוסקים דלאו דוקא עוברה שהריחה אלא אפי' כל אדם כדאמרי' בפ' אע"פ אלא דהתנא אורחא כו' ודוק:
ת"ר עוברה שהריח בשר הקדש כו' תוחבין לה כוש ומניחין על פיה כלומ' ומוצצתו כדפירש רש"י ונמצא שאכלה טעם הרוטב באופן דמאכילין אותה הקל הקל תחלה בתחלה טעם הרוטב ואחר כך רוטב עצמו ואח"כ שומן עצמו והרמב"ם פי"ד מהלכות מ"א העתיק לדין זה וז"ל עוברה שהריחה בשר קדש כו' והנה יש לתמוה על הרמב"ם למה השמיט חלוקה א' של הברייתא דבתחלה תוחבין לה כוש ברוטב ומרן הבית יוסף א"ח ר"ס תרי"ז תמה שם על הטור דהשמיט תוחבין לה כוש ברוטב יע"ש וכתב דהרמב"ם כתב דין השנוי בברייתא בהמ"א ויש לתמוה איך לא תמה על הרמב"ם תו ק"ל במ"ש הברייתא דנותנין לה רוטב ואח"כ שומן דמה הפרש יש מן הרוטב לשומן עצמו בשלמא לדעת הפוסקים דטעמו ולא ממשו לא מתסר אלא מדרבנן ניחא אבל אבל למאן דאמר טעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא אם כן מה הפרש יש בין המרק שיש בו טעם בשר לבשר עצמו אידי ואידי איסורא דאורייתא הוי ופלוגתא זו דטעמו ולא ממשו האריכו בה התוס' בפרק בתרא דעכומ"ז דף ס"ז ובפרק גיד הנשה דף צ"ח דרש"י סבר דלא מתסר אלא מדרבנן ור"ת סבירי ליה דמדאורייתא מתסר ומרן בכ"מ פרק ט"ו מהמ"א כתב דדעת הרמב"ם כרש"י וכן כתב באריכות י"ד סימן צ"ח והר"ב בעל"מ פי"ו מהמ"א כתב דיש הפרש בין סברת רש"י להרמב"ם יע"ש באופן דלדעת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר במין שאינו מינו דאורייתא דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כמ"ש הפוסקים בשמו א"כ קשה אמאי קאמר הכא דבתחלה יתנו לו מן המרק ואחר כך מן השומן עצמו והלא טעם כעיקר דאורייתא דלוקין עליו בכזית ואם כן מה לי מרק מה לי שומן עצמו אידי ואידי איסורא דאורייתא ללקות עליו בכזית וצ'"ע:
עוברה שהריח בשר הקדש כו' מכאן קשה על מ"ש רש"י פ"ה דאבות אהא דתנן שם לא הפילה אשה כו' מתאות בשר הקדש א"נ מריח אברים של מערכה שאלו הריח בהן ובאת לטעום אין שומעין לה להאכילה בשר הקדש ע"כ ודבריו קשים לשמוע אמאי אין שומעין לה והא קתני הכא דמאכילין אותה בשר קדש וראיתי בעץ חיים למר חמי ז"ל דהקשה שם על רש"י מכח מתני' ותירץ בההיא דאמרינן לקמן זילו לחושו לה ואי לא אלחישא העובר הוא רשע והכהנים קנאים הם כההיא דסנהדרין דכהן ששמש בטומאה אע"פ שאינו אלא במלקות פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו ה"נ אע"פ שמן הדין מותר הכהנים לא היו נותנים לה עכ"ל וק"ק לי על תירץ זה דהא דכהנים מפציעין את מוחו היינו משום דחייב מיתה בידי שמים כדמסקינן התם פרק ט' דסנהדרין וכן כתב הרמב"ם פ"ד דהלכות ביאת מקדש ואף על גב דכל חייב מיתה בידי שמים אם ירצו ב"ד להרגו אפשר דאין רשאין להרגו שמא הלכה היא בטמא ששימש דאם ירצו הכהנים לפצוע את מוחו יהיו עושין כן כיון דבלאו הכי חייב מיתה בידי שמים אבל הכא בעוברה שהריחה אף על גב דאלחישו לה ולא אלחישה אמאי לא יתנו לה ויניחוה שתסתכן ותמות אי משום דהעובר הוא רשע וזורו רשעים מרחם הא דהיא מסוכנת והיא צדקת אמאי לא יתנו לה ותו דהא דלוחשים לעובר טרם שיאכילו לעובר' שהריחה לא מצאנו אותו שאמרוהו אלא ביוה"ך אבל בשאר ימות השנה עוברה שהריחה מדבר איסור אפשר דאין לוחשין לה דלא מצינו זה הלחש דיועיל אלא ביוה"ך ולע"ד אפשר לתרץ דהכהנים היו סומכין על הנס דאין אשה מפלת מריח בשר הקדש שעל גב המזבח ולפיכך אם הריחה ובאת לטעום אין שומעין לה דהיו סומכין על הנס ומאי דקתני הכא בברייתא מאכילין אותה בשר קדש היינו בבשר קודש שהיו אוכלים הכהנים מאשם וחטאת ובכה"ג לא היו סומכין על הנס דלא היה הנס נוהג אלא בבשר קדש הנשרפין ע"ג המזבח אמנם קשה דאשכחן דאפליגו אביי ורבא בפרק תמיד נשחט אביי אמר בנעלין תנן רבא אמר נועלים תנן וקמיפלגא אניסא אביי אמר סמכינן אניסא ורבא אמר לא סמכינן ואם תקשי לרבא איך היו סומכין על הנס להאכילה בשר הקדש משום דלא הפילה אשה כו' והא אין סומכין על הנס יש לומר דהא דרבא הוא איסור קלוש ומדת חסידות שלא יחזיק אדם עצמו לצדיק ויסמוך על הנס ולפי' היו נועלין שערי העזרה ולא רצו לסמוך על הנס דאין הפסד בדבר אם ינעלו השערים ולא יסמכו על הנס אבל הכא אם לא יסמכו ויתנו לה בשר קדש יש נדנוד עון דמאכילין אותה בשר קודש בלי הכרח כיון דהוקבע הנס דלא הפילה אשה כו' ובכה"ג מודה הכא דסמכינן אניסא כנ"ל ודוק:
תניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך כו' ופירש רש"י למה נאמר יאמר החביב וכ"ש שאינו חביב וקשה דלא הו"ל למיפרך אלא אם נאמר בכל נפשך ל"ל מאודך דזו היא החלוקה הפשוטה דהנפש היא חביבה מהממון אבל השתא דפריך אתרתי משמע דהמקשה עצמו הוא מסופק איזה מהם חביב יותר וכיון שכן לא יש קו' מעיקרא דמשום דהוא ספק אצטריכו תרווייהו ומהרי"ט בדרשות דף ג' ע"ג עמד בקושיא זו ונשמט שם התירוץ ובתאוה לעינים פרק הרואה תירץ במ"ש שם בכל מאודך בכל ממונך ד"א שכל מדה ומדה כו' נמצא דאיכא תרי פירש ובתחלה הקש' לפירש ממון וא"ת דכל מאודך הוי בכל מדה ומדה והוא אפילו נוטל נפשך אם כן למה לי בכל נפשך יע"ש ולפי דרך זה יש לפרש באופן אחר קרוב לדרכו דבתחלה היה סבור בכל מאודך דהוי בכל מדה ומדה ובכלל הוי אפי' נוטל נפשך וכשהוא אומר בכל נפשך הוא כל שכן ממונך ונמצא דהוא כפל הענין במלות שונות ולז"א אם נאמר בכל נפשך ל"ל בכל מאודך דפירוש בכל מדה ומדה והוי אפילו נוטל נפשך וא"ת דבכל מאודך בא לרמוז נמי דבכל מדה ומדה דחייב לברך על הרעה אם כן ל"ל בכל נפשך והלא מבכל מאודך דהוי בכל מדה ומדה הכל במשמע אפילו נוטל נפשך ומשני דמאודך הוי ממונך והא דנקט תרווייהו לפי שכל הדעות אינם שוות ועוד הי' רגיל לפרש מר חמי מהרי"ח ז"ל דהמקש' הוא מסופק אם פרשה זו איירי בעבודת כוכבים ומזלות דיהרג ואל יעבור או בשאר מצות דיעבור ואל יהרג אם מיירי בעכומ"ז ולכך נאמר בכל נפשך ל"ל בכל מאודך השתא הנפש חייב לתת ממון מיבעיא ואם מיירי בשאר מצות ולכך נאמר בכל מאודך דחייב למסור ממונו לקיים המצות למה נאמר בכל נפשך והלא בשאר מצות אינו חייב למסור עצמו אלא יעבור ואל יהרג ומשני דלעולם דאיירי בעכומ"ז ונקט תרווייהו לפי שאין כל הדעות שוות אך ק"ל לפי דרך זה דאין ספק דהפרשה איירי בעכומ"ז כדפרש"י פרק בן סורר דף ע"ד ע"א ואהבת את ה' אלהיך משמע שלא תמירנו בעכומ"ז יע"ש ולי היה נראה לפרש במ"ש הפוסקי' דעל מצוה עוברת כגון אתרוג אינו חייב ליתן ממונו כי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ודוקא מ"ע אבל ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור כמ"ש א"ח סימן תרנ"ו וי"ד ר"ס קנ"ז ובענין שבועות ונדרים דאירע לו אונס ממון דלא יוכל לקיים שבועתו פטור ואינו מחוייב לבזבז ממונו כדי לקיים שבועתו כמ"ש בי"ד סימן רל"ב סי"ב ופירש הש"ך ס"ק כ"ב דהיינו כשיש אומדנא דמוכח כו' יע"ש והנה המקשה הוקשה לו כיון דנאמר בכל נפשך ל"ל בכל מאודך דהוא ממון השתא נפשו חייב ליתן שלא יעבוד עכומ"ז ממונו לכל שכן וכי תימא מש"ה בכל מאודך הכא בעכומ"ז לדיוקא אצטריך דדוקא כדי שלא יעבוד עכומ"ז חייב לבזבז כל ממונו אבל לשאר מל"ת אין חייב לבזבז כל ממונו וא"כ קרא אתי להורות קולא דדוקא בעכומ"ז חייב למסור ממונו ולא בשאר מל"ת א"כ למה נאמר בכל נפשך אם להורות קולא דדוקא בעכומ"ז חייב למסור נפשו ולא בשאר מל"ת מלתא דפשיטא הוא השתא ממונו אינו חייב לבזבז כדי לקיים שאר מצות כדדייקנא מבכל מאודך נפשו לא כל שכן וליכא למימר דאם היה אומר מאודך לחוד הייתי טועה דאינו חייב למסור נפשו על קדוש ה' דהא כתיב קרא אחרינא ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ופרשה זו דכתיב בכל נפשך מה בא ללמדנו אם ללמד דגם ממונו חייב ליתן הוא מלתא דפשיטא דהשתא נפשו חייב ליתן ממונו לכל שכן ואם בא קרא ללמד דיוקא דדוקא בעכומ"ז יתן ממונו ולא בשאר מצות למה נאמר בכל נפשך השתא ממונו אינו חייב ליתן לקיים שאר מצות גופו החמור לא כל שכן באופן דהמקשה בכל צדדי קושייתו היה סובר דהנפש חביב יותר מהממון ולכך ק"ל ל"ל בכל מאודך ומשני בכל מדה ומדה כו' ואשמועי' קרא דאפי' חביב עליו מגופו חייב לבזבז ממונו כדי שלא יעבוד עכומ"ז ומי שממונו חביב עליו מגופו דוקא בעכומ"ז חייב לבזבז ממונו אבל לקיים שאר מל"ת אינו חייב לבזבז ממונו שהוא חביב עליו מגופו אמנם מי שאין ממונו חביב עליו מגופו בכה"ג חייב ליתן כל ממונו קודם שיעבור על מל"ת כמ"ש לעיל בשם הפוסקים ובהא דיש שממונו חביב עליו מגופו פשטא דמלתא משמע דיש מיעוט בני אדם שיש להם מדה זו ובזה שמעתי משם מהרי"ט דדייק דבפ' דשמע דאיירי בלשון יחיד אמר ובכל מאודך משום דאפשר דימצא איזה יחיד דממונו חביב עליו יותר מגופו אבל בפרש' והיה אם שמוע דמיירי בלשון רבים לא כתיב בכל מאודכם משום דרוב בני אדם נפשם חביב להם מגופם אמנם ק"ל כיון דרוב בני אדם חביב להם גופם מממונם וצוה הכתוב שימסור נפשו עליו והק"ק תהא אהבת ה' חביבה לך יותר מכל החביב לך דהיינו נפשך אם כן מהיכי תיתי דאותם מיעוט בני אדם שממונם חביב להם מגופם לא יבזבזו ממונם והלא בטל' דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בפרק המצניע גבי אנשי הוצל בטלה דעתם אצל כל אדם ה"נ נימא בטלה דעתם אצל כל אדם ומלתא דפשיטא דחייבים ולכן יראה דהא דקאמר יש מי שגופו חביב עליו מממונו ויש מי שממונו כו' לאו ברוב בני אדם ומיעוט בני אדם מיירי אלא בכל מין האדם אם האדם הוא בבחרות ויכול להרויח פרנסתו ע"י מלאכה ודאי דגופו חביב דאם עתה ישללו ממונו לקיים התורה יכול להרויח ע"י מלאכה אבל איש זקן וכיוצא דאינו יכול להרויח ואם ישללו ממונו ימות ברעב וטובים היו חללי חרב מחללי רעב בכה"ג ממונו חביב עליו וכן משמע מדברי רש"י פרק כל שעה דף כ"ה וז"ל למה נאמר בכל מאודך יאמר בכל החביב משניהם ודי ומפרש לפי שפעמים שזה חביב כו' יע"ש הרי בהדיא דמשמעות התירוץ דמשני דיש אדם שגופו חביב עליו כו' הוא בכל מין האדם שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב והיינו בבחור זקן כדפרישית ודוק:
עבודת כוכבים מנ"ל דהתניא ר"א אומר כו' איכא למידק למה הוצרכו לדברי ר"א כאן הלא ר' אלעזר לא דריש אלא יתירו של מקרא דכתיב בכל מאודך אבל למסור נפשו לאהבתו של מקום מקר' מלא הוא דכתיב בכל נפשך ותירץ הר"ן בפרק כל שעה דאתא לאפוקי סברת ר' יוחנן דאמר בפרק בן סורר ומורה דאפילו בעכומ"ז יעבור ואל יהרג אם הוא בצנעא ולדידיה קרא דואהבת את ה' אלקיך לא משמע ליה שימסור נפשו באהבתו של מקום אלא שיאהב אותו בכל לב וכל נפש וכל מאד כענין שכתו' במלכי' ב' סי' כ"ג גבי יאשיהו אשר שב לה' בכל לבבו כו' יע"ש ודוק:
ג"ע וש"ד מנ"ל דתניא ר"א כי כאשר יקום כו' איכא למידק היכי קאמר דלא למדנו מרוצח לנערה המאורסה והלא דריש לקמן מה רוצח יהרג ואל יעבור כו' והיה נראה לי דכיון דהא דרוצח יהרג ואל יעבור לא כתיב בהדיא בקרא אלא מסברא דחיקי ליה לומר דהכתוב בא לענין זה דג"ע יהרג ואל יעבור דומיא דרוצח ולכן מוקים לה רב ללמד ונמצא למד אמנם ראיתי בפרק בן סורר ומורה דף ע"ג ע"א שכתב רש"י וז"ל וכי מה למדנו מרוצח כאן לפטור את האונס דקאמר ליה קרא אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום כו' דמשמע כי היכי דהתם אונס פטור הכי נמי פטורה כו' וגם התוספת האריכו שם לפרש שטה זו משאר דוכתי דכשאומר הרי זה בא ללמד ונמצא למד הכונה היא אף למד י"ש והכונה דמשום דלא מצית לאוקומה דבא ללמד דנערה זו אנוסה היא ובחזקה עמד עליה כאדם העומד על חברו להרגו ולפי' ראוי לפטרו דל"ל משל זה והלא כבר כתיב ולנערה לא תעשה דבר כו' ואם כן בלי משל זה דכי כאשר יקום ידענו דהנערה פטורה משום דאנוסה אלא ודאי עכ"ל דהקש משל זה בא לענין אחר והכי קאמר כרוצח כנערה שניהם שוים וכל א' למד מחברו דרוצח יליף מנערה לענין ניתן להצילו בנפשו וג"ע יליף מרוצח לענין יהרג ואל יעבור ודוק:
מה נערה המאורסה כו' ופרש"י ניתן רשות למציל להצילה כו' משמע מדבריו דרשות הוא דאיכא אבל לא מיחייב איניש להצילה בנפשו אמנם התו' בפרק בן סורר ומורה דף ע"ג הקשו מהא דדרשו שם מדכתיב גבי בא במחתרת והוכה ומת והוכה ככל אדם ואם כן אמאי אצטריך הכא ללמוד רוצח מנערה ותירצו ויש לומר דהתם רשות ואשמועינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל עכ"ל וק"ל אכתי תקשי לשתוק מוהוכה בכל אדם ומהכא ילפינן דחובה להציל מקרא דאין מושיע לה יש לומר דהך קרא לחודא הוי אמינא דהוי רשות ומהך תרי קראי שמעינן דחובה להציל וראיתי בהרמב"ם פ"א דרוצח דכתב דרוצח ניתן להצילו בנפשו וחייב להציל במ"ע מדכתיב וקצותה את כפה ואם לא הציל כו' וק"ל אמאי הר"מ בחר לו דרך להביא דרוצח ניתן להצילו בנפשו מקרא אחרינא ולא מייתי לה מהך הקשא דמייתי התלמוד מדכתיב כי כאשר יקום וכו' איברא וכן מצא בספרי כמ"ש הראב"ד בהשגות במ"ש בספרי קדריש לה הכי כלו' ויקשה על הרמב"ם אמאי פסק כספרי והניח התלמוד ורש"י בס"פ כי תצא פר' וקצותה את כפה פירש ממון דמי בשתו יע"ש ודוק:
תוספות ד"ה מה רוצח כו' פירש רש"י דלא גרסי' תהרג כו' ובהא ניח' הא דפרק בן סורר כו' יע"ש איכא למידק דהתם מייתי פלוגת' דתנאי דר"י סבירי ליה דאפילו בעבודת כוכבים יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם ולא יהרג אלא בפרהסיא כו' ור"א סבר דבעכומ"ז וג"ע וש"ד יהרג ואל יעבור אפילו בצנעא ובשאר מצות בצנעא יעבור בפרהסיא יהרג וכיון שכן הא דפריך והא אסתר פרהסיא הוא נקט הכי להק' לכ"ע גם אליבא דר' יוחנן דס"ל דלא אמרינן יהרג אפילו בעכומ"ז אלא בפרהסיא אבל אם היה מקשה והא אסתר ג"ע הואי לא היתה הקושיא לר"י אלא לר"א דס"ל דבגימל עבירות יהרג אפילו בצנעא י"ל דכונת התוספות הוא דלפרוך סתמא והא אסתר ג"ע הואי ולר"י נפרש הקושיא משום דהוא בפרהסיא ולחולקים עליו נפרש הקושיא דאפילו תימא אסתר צנעא הואי מ"מ חייבת למסור עצמה א"נ י"ל דסבירי ליה לתוספת דהא דמחלק ר"י בין צנעא לפרהסיא היינו בעכומ"ז משום דבצנעא לא הוי עבירה משום דלבו לשמים אבל בפרהסיא חייב משום חלול ה' אבל בג"ע וש"ד דהוא מעשה רב דבג"ע מתהנה מעבירה ובש"ד איכא איבוד נפש בהנך תרתי מודה ר"י דאפילו בצנעא יהרג ואל יעבור ולפי זה שפיר היה יכול להקשות גם לר"י והא אסתר ג"ע הואי ויהרג ואל יעבור אפי' בצנעא וכן נראה מדברי התוס' סנהדרין דף ע"ד ע"ב ד"ה והא אסתר דכתבו דרוצח ונערה לכ"ע יהרג ואל יעבור דהיינו לומר אפילו לדעת ר"י אך מדברי התוספת פ' אין מעמידין דף כ"ז ובכתובות דף י"ט כתבו דלר"י כל המצות הם שוים דבצנעא יעבור ואל יהרג משמע דגם בג"ע וש"ד בצנעא יעבור ואל יהרג יע"ש ועי"ל דלעולם ס"ל לר"י דבעכומ"ז וג"ע וש"ד בצנעא יעבור ואל יהרג ויכולין לתרץ דהא דפריך והא אסתר פרהסיא הואי נקט הכי כדי שתבא הקושיא גם לר"י כמ"ש בריש דברי אלא דכונת התוספת הוא לומר דע"פ שיטת רש"י ז"ל דס"ל לענין דינא דהאשה אינה מחוייבת ליהרג דקרקע עולם היא א"ש מאי דלא פריך והא אסתר ג"ע הואי אבל ודאי מודים הם דראיה זו אינה מכרחת להוציא הדין דיש לדחות ראיה זו כדדחינן אלא עיקר הראיה היא ממ"ש לקמן ותדע דאיהי דלא עבדה מעשה כו' ודוק:
כתבו עוד ותדע דאיהי דלא עבדה כו' מדברים הללו מתבאר דהיכא דלא עביד מעשה בכל ג' עבירות הללו אין חייב למסור עצמו כגון בעכומ"ז אם כפפו קומתו לעכומ"ז ובג"ע כגון אשה דהיא קרקע עולם או איש שהוא מוקשה ודבקוהו בערוה וש"ד כגון שזרקוהו על גבי תינוק בכל הנך אינו חייב למסור עצמו וראיתי דהרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה לא הזכיר חילוקים הללו גם הטי"ד סימן קנ"ז לא הזכיר רמז מזה אמנם מרן הב"י שם הזכיר חילוקים הללו בשם התוספת והר"ן אך בש"ע לא כתבם ומשמע לי מדבריהם דהם חולקים על חילוקים הללו של התוספות סבירי ליה דלגבי ב' עבירות חמורות הללו אפי' דלא עביד מעשה חייב למסור עצמו והא דלא פריך גבי אסתר והא אסתר ג"ע הואי סבירי ליה דעם ישראלית לאו ג"ע הוא כשיטת הרמב"ן שכתב הר"ן והביאו מרן בכ"מ ובב"י יע"ש איברא דלפי שיטה זו יש לראות איך נוכל לדחות ראיה התוספת שהביא מהא דש"ד דהא דרוצח חייב למסור עצמו היינו משום סברא דמאי חזית כו' והך סברא לא שייכא אלא היכי דעביד מעשה אבל היכא דזורקין אותו על גבי תינוק לא שייכא הך סברא דאדרבה נימא מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי כיון שאינו הורג בידים ולא הוי אלא קרקע עולם בעלמא ואין מצוה להציל חברו בגופו דחייו קודמין ואפשר לומר דמאן דלא סבירי ליה חלוקים הללו של התוספות יתרץ דמ"ש בש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שכתבו טעם מסברא היכא דשייך אבל אה"נ דאפילו היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור וכה"ג כתב מרן בכ"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה יע"ש ולפי זה אני תמה על מור"ם שכתב בי"ד סימן קנ"ז על דברי מרן ודוקא כשא"ל לעשות מעשה כו' דמשמע מדבריו דחילוקים הללו הם מוסכמים מהפוסקים ולכך כתבם בסתמא והדבר מוכרח לע"ד דהרמב"ם והטור ומרן שהשמיטום סבירי ליה דבג' עבירות חמורות הללו אפילו לא עביד מעשה יהרג וע"כ דברי מור"ם צ"ע ולענין הלכה בכל פלוגתא דרבוותא דיש בענין זה היה נראה דאזלינן לקולא משום דספ' נפשות להקל אמנם יש פנים לומ' דבכה"ג דאיכ' קדוש ה' אזלי' להחמיר וכהאי גוונא כתב בתרומת הדשן סימן קצ"ט ומביאו הש"ך י"ד ר"ס קנ"ז עיין שם ודוק:
וי"מ דלהכי לא פריך התם כו' אלא יש לומר כו' דברי התוספת קשים לשמוע דבתחלה היה אומר התלמוד גדולה עברה לשמה ולבסוף מסיק התלמוד גדולה עבירה לשמה כמצוה וצ"ל דמ"ם מנשים אינו מ"ם היתרון אלא מ"ם מעין כמו את שם שלמה משמך כמשז"ל ואחר מסקנא זו דעביר' לשמה ומצוה שלא לשמה הם שוים פריך תלמודא והא קא מתהניא מעבירה ולפי דברי התוספות מאי פריך אמאי משבחה טפי מנשים באהל הלא כבר חזר בו ופירש דלא שבחה הכתוב טפי מנשים באהל אלא מעין נשים וכי הדדי נינהו דכלן היו נהנות אלא דהאמהות היה מצוה שלא לשמה ומעשה יעל היה עביר' לשמה וצ"ל דהתוספת סבירי ליה דהך קושי' היא חוזרת למאי דס"ד מעיקר' דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה איך ס"ד לומר כן והא קא מתהנייא מעבירה ועוד יש לפרש דרך זה של התוספות גם לפי המסקנא דעביר' לשמה ומצוה שלא לשמה הם שוים דאמאי משבחה הכתוב לעבירה לשמה כמצוה שלא לשמה דהא מתהנייא מעבירה וכיון דמתהנייא ראוי לומר שעבירה לשמה תהיה גרועה ממצוה שלא לשמה והך מצוה שלא לשמה יראה מתוך דברי התוספות דאמרו פירוש שהאמהות נתכוונו להבנות מבעליהן דהיינו מ"ש רש"י ז"ל פ"ד דנזיר שהכניסו צרתן לביתם היינו מצוה שלא לשמה דהמצוה הי' שהכניסו צרתן והוי שלא לשמה משום דנתכוונו להבנות מבעליהן אמנם מתוך דברי התוספת פ' מצות חליצה דף ק"ג משמע דמצוה שלא לשמה היינו על הזיווג יע"ש ופירש זה הוא קשה בעיני דאם כן לא שבקת חיי לכולהו צדיקי העושים מצות ובאותן מצות יש להם הנאה דמקרי שלא לשמה ותו ק"ל דאם כן למה שבחה הכתוב מנשים באהל ישבחנה מהאבות דהיו מזדווגים עם האמהות ומצות עונה שהיו עושים היא שלא לשמה כיון דיש להם הנאה עם המצוה אלא ודאי הנכון כמ"ש רש"י ותוספת דידן ומכל מקום בהא דאסיקו התוספת דמאי דפריך והא מתהניא מעבירה אין כונת הקושית למה לא מסרה עצמה על ג"ע אלא כונת הקושי' היא אמאי משבחה הכתוב מנשים באהל איכא למיד' דנהי דהתוספת ס"ל דהתלמוד לא פריך אמאי לא מסרה עצמה מ"מ נחזי אנן אמאי התלמוד לא פריך קושי' זו וכי תימא דל"ק ליה משום דאנוסה היתה וקרקע עולם היא כמ"ש התוספת שם בנזיר הא לא מצית אמרת דהא תוספת דהכא בכלל דבריהם שכתבו לדחות פירש הי"מ כתבו דאדרבה הוא שדלתו בדברים להתיש כוחו והוא לא היה אונסה לבועלה וכיון שכן תקשו אמאי יעל לא מסרה עצמה ואע"ג דהיא נתכוונה להציל את ישראל מ"מ מי התיר לה לעשות כן וכי א"ל לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך י"ל דאה"נ דיעל עשתה טעות בזה אלא דהיתה שוגגת וסבורה דהותר לה ג"ע להציל את ישראל א"נ יש לומר דיעל לא עשתה טעות דיש פעמים דא"ל לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך היכא דהיא מצוה רבה או מצוה דרבים כמ"ש התוספת שבת דף ד' ע"א יע"ש ודוק:
כתבו עוד התוספות וכמ"ש רש"י דגרסינן כו' והקשה בשאלתות כו' ולע"ד היה נראה לתרץ קושי' השאלתות כשנקדים דבפרק בן סורר ומורה נחלקו תנאי דר"י ס"ל דאפילו בעכומ"ז בצנעא יעבור ואל יהרג אבל בפרהסיא יהרג ולפי סברא זו דר"י כל המצות הם שוות בצנעא יעבור ואל יהרג ובפרהסיא יהרג כמ"ש התוספות פרק אין מעמידין דף כ"ז ע"ב ואשכחן לרבא בפרק ר"י דף נ"ד דסבר כר"י דאפילו בעכומ"ז יש חילוק בין צנעא לפרהסיא והא דאמר רבא פ"ב דכתובות דף י"ט אמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עכומ"ז וג"ע וש"ד דמשמע דס"ל כרבנן דפליגי עליה דר"י דבגימל עבירות אפי' בצנעה יהרג כבר תרגמוה התוס' שם פ"ב דכתובת וז"ל דאמר מר אין לך דבר כו' פירש אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופו קא סבר דאפי' בהני אינו חייב למסור עצמו בצנעא בעכומ"ז בפרק ר' יוחנן ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ואל יעבור עכ"ל וכיון שכן דרבא סבירי ליה דגם בעכומ"ז וג"ע וש"ד בצנעא יעבור ואל יהרג וכן פירש הגהות אשירי פרק קמא דכתובות אין להקשות מעתה ממ"ש רבא גופיה בריש הבא על יבמתו אין קשוי אלא לדעת דמשמע דאלו יש קשוי שלא לדעת יעבור ואל יהרג דמשכחת לה דאונסין אותו שיעשה ג"ע בצנעא ואשמועינן רבא דאין אדם יכול לעבור עבירה דג"ע בצנעא משום אונס דאין קשוי אלא לדעת אבל אם היה קשוי שלא לדעת היה יכול לעבור כיון דאנוס והוא בצנעא והא דקאמר הכא מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורס' כו' היינו לאידך תנאי דפליגי אר"י וסבירי ליה דיש קשוי שלא לדעת ואפילו הכי חייב למסור עצמו אפילו דהוא בצנעא ויראה דהשאלתות לא ניחא ליה לומר הך תירוצא משום דהוי דוחק לומר דהנך תנאי פליגי אר"י סבירי ליה דיש קישוי לדעת דהוא מחלוקת במציאות ותו דאם איתא דהנך תנאי סברי יש קשוי שלא לדעת מנ"ל לרבא לומר אין קשוי אלא לדעת אלא ודאי משמע דהא דאמר רבי אין קשוי אלא לדעת היא סברה חזקה וליכא מאן דפליג עליה וכיון שכן קשה מ"ש הכא אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור דהיינו הבועל אף על גב דהוא אונס דמה אונס איכא כיון דאין קשוי אלא לדעת ומיהו איכ' למידק דמשמע מדברי השאלתות דהך קושיא לא נולדה לו אלא לפי גירסת רש"י ז"ל דגריס יהרג דהיינו הבועל אבל אי הוה גריס תהרג דהיינו הנערה לא הוה ק"ל ואמאי והלא אף לפי גירסא זו דאף נערה תהרג ואל תעבור יש להקשות מההיא דרבא דר"פ הבע"י דהכא אמרינן דנערה תהרג אף על גב דלא עבדה מעשה וקרקע עולם היא והתם א"ר אין אונס לעריות דאין קשוי אלא לדעת דמשמע דאלו יש קשוי שלא לדעת יעבור ואל יהרג ואמאי והא בגמרא אפילו גבי דידה דהיא קרקע עולם תהרג כל שכן לגבי דידיה ולזה י"ל דאלו הוה גריס תהרג לא הוה ק"ל מההיא דרבא משום דרבא אינו פוסק כהנך תנאי דסברי דבג' עריות יהרג ואל יעבור אפילו בצנעה ואפילו דלא עביד מעשה אלא רבא פוסק כרבי יוחנן דאפילו בג' עבירות יעבור ואל יהרג אם הוא בצנעא כיון דהוא אנוס ולפיכך אשמועינן רבא דאין אונס בערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת ולפיכך אפילו בצנעא האיש אינו יכול לעשות ג"ע דהוי אונס והנך תנאי דמקשי נערה המאורסה מרוצח מה רוצח יהרג כו' הך היקשא ניחא לגבי דידה דהיא קרקע עולם והיא אנוסה דאשמועינן קרא דאפילו דהיא אנוסה חייבת למסור עצמה אלא אי אמרת כגירס' רש"י דהיא תעבור ואל תהרג דקרקע עולם היא והקישא לא אתי אלא לגבי בועל דמה רוצח כו' אף נערה המאורסה כו' יהרג ואל יעבור דהיינו הבועל אף על גב דאניס בזה הוא דק"ל הקישא אמאי אצטריך והלא לגבי דידיה אין כאן אונס דאין קשוי אלא לדעת ולא מיקרי אונס אלא רצון זה נראה לי בכונת קושית השאלתות דלא הקשה קושיתו אלא לפי גירסת רש"י דמשמע דלגיר' תהרג ניחא כדפרישית ודוק ועי"ל דהא דאמר רבי אין אונס בערוה דאין קשוי אלא לדעת היינו לומר דאם אנסוהו לבעול ואם לא יהרגוהו וישראלים היו מותרים בו שלא יבעול אין לו טענת אונס וממיתין אותו בית דין דאין קשוי אלא לדעת אבל אם היה קשוי שלא מדעת פטור ממיתת בית דין אבל חייב למסור עצמו על קדוש ה' ולא יבעול ולפי פירש זה אי גרסינן הכא תהרג ניחא דלעולם לענין למסור נפשו על קדוש ה' חייב אבל אי גרסינן יהרג קשה דהשתא ב"ד ממיתין אותו למסור נפשו על קדוש ה' מיבעיא ועיין בהרמב"ם פ"א מהלכות א"ב ודוק:
כתבו עוד התוספת ותירץ השאלתות כו' וק"ל טובא איך אתרצא קושי' בזה דהא ההיקש שאומר מה רוצח כו' אף על גב דאניס אף נערה המאורסה יהרג הבועל אעג"ב דאניס לא רצה לאוקומי הך היקשא במאיימים עליו להרגו אם לא יבא בעצמו על הערוה משום דאם כן לאו אונס הוא כיון דקי"ל אין קשוי אלא לדעת ואם אפילו בכי האי גוונא דמאיימים עליו להרגו אם לא יבעול לא חשיב ליה אונס אלא רצון משום דאין קשוי אלא לדעת כל שכן מי שהעלה בלבו טינא מחמת יצרו שהולך למות אם לא יבעול אותה פשיטא דאם יבעלנה לרפאות עצמו שלא ימות דלא מיקרי אונס אלא רצון כיון דאין קשוי אלא לדעת ובפרט דהכל נמשך מכח לבו הזונה דנתן עיניו באותה אשה דפשיטא דלא מיקרי אונס אלא רצון והיה נ"ל דכונת השאלתות לתרץ דמשכחת להתרפאות כגון שחלה חולי מכובד מתנים וכיוצא דרפואתו הוא דיבעול אשה ואמדוהו הרופאים דאם לא יבעול אשה ימות מחמת חוליי ולא שהעלה לבו טינא לבעול אשה בשרירות לבו שהלך אחר עיניו אלא חלה חולי שאומרים הרופאים שאם לא יבעול אשה ימות והיה זה החולי בספינה או כפר שלא ימצא שם אשה בהיתר רק באיסור וסד"א אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ויבעול ולא ימות קמ"ל היקשא דמה רוצח כו' וזהו שתירץ השאלתות משכחת לה להתרפאות והביא דוגמא לדבר מההיא דסוף פרק בן סורר ומורה דמשכחת לה איש שימות מחמת שאינו בועל ולעולם לא מוקי' היקשא בההיא גוונא ממש דנתן עיניו באשה דבההוא מלתא פשיטא דימות ואל יבעול כיון שאינו קשוי אלא לדעת ודוק:
כתבו עוד ור"י פירש כו' וק"ל ס"ס הך הקשא דהכא מה רוצח כו' במאי מוקים לה ר"י בעל התוספת אם הכותי' מאיימים עליו שיתקשה ויבעול זה לא מיקרי אונס אלא רצון כיון דאין קשוי אלא לדעת ואם מיירי שהוא היה מוקשה ועומד ודבקוהו בערוה של איסור בכה"ג אינו חייב למסור עצמו לדעת ר' יוחנן כיון דלא עביד מעשה והוי קרקע עולם ויש לומר דודאי הך היקשא מיירי דהכותים מאיימים עליו שיתקשה ויבעול וזה נקרא אונס ופטור ממיתת בית דין כיון דמעורר עצמו להתקשות מחמת אונס אינו נקרא רצון אלא נקרא דעשה מעשה באונס וחייב למסור עצמו על קדוש ה' והא דאמר רבי אין קשוי אלא לדעת אינו רוצה לומר דהוי רצון וחייב מיתת בית דין אלא רוצה לומר דעשה מעשה באונס דהיינו הקישוי ולא חשיב קרקע עולם וחייב למסור עצמו אף על גב דנתקשה מחמת אונס כיון דנתקשה לעבור העבירה אבל אם נתקשה לאשתו והדביקוהו בערוה פטור משום דלא עביד מעשה זה נ"ל בכונת תירץ ר"י ועיין מ"ש הרב המגיד פרק א' דהא"ב בהא דאין קשוי אלא לדעת ודוק:
כתבו עוד ור"ת היה מפרש כו' וריב"ם כו' וחפשתי ראיות לאמר מן הצדדין ונראה לי כריב"ם משום הא דאמרינן פ"ד מיתות דף נ"ז ע"ב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כו' לרבות את וכו' וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהלכות מלכים וכיון דבן נח שהיו בא על אשת איש היה נהרג מסתמא גם היא נהרגת דעל שניהן הזהיר הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה להזהי' הנקבה כזכר לכן נאמר לשון רבי' כדפרש"י פ' אחרי מות יע"ש ודוק:
כתבו עוד ותימה כו' למה לא גירש מרדכי את אסתר וכו' יראה דכונת קשר קושי' זו הוא דהם הביאו תחלה סברת ר"ת דבביאתו לא מחייבא מיתה ולדידיה ל"ק למה לא גירש מרדכי את אסתר להצילה מאיסור מיתה אבל לדעת ריב"ם דאיכא איסור מיתה בביאתו ק"ל ותירצו ויש לומר דהיה ירא כו' והכריחו הדבר לומר תירץ זה משום דאם לא כן גם לר"ת תקשי למה לא גירשה כדי שלא תאסר עליו ודוק:
כתבו עוד וא"ת הא דקאמר מסכ' עכומ"ז כו' קושי' זו אין לך קשר עם מ"ש לפנים אלא עתה היו חוזרים אגופא דשמעתא וכן מוכח מהתוספות של פיר' ר"י ומאי שכתבו התוספות בריש הבע"י דשם כתבו פלפול קושי' זו יע"ש והכא הוסיפו התוספת בתירץ אחר מ"ש אף על גב שלא באונס מיתה היה חייב לאביי כו' ופלוגתא דאביי ורבא תמצאנה פרק ד' מיתות דף ס"א העובד עכו"ם מירא' ומאהב' אביי כו' ומ"ש התו' בסוף הדיבו' ועוד יש לומר דמשמע ליה כו' תירוץ זה האחרון היינו כתי' האחד ולא ראיתי נפקותא דדינא יוצאת בין תירץ אחד לתירוץ אחרון אלא משמעות דורשין איכא בינייהו דלתירץ קמא קרא דולנערה לא תעשה דבר בעושה מעשה איירי ולתירץ בתרא אף על גב דקרא איירי באינה עושה מעשה אפילו הכי הדין דין אמת דאפילו עושה מעשה אינה חייבת מיתת בית דין כיון דאנוסה היא ועיין בתוספת דר"פ הע"י ודוק:
כתב הר"ן בפירקין חוץ מעכומ"ז וג"ע וש"ד לאו דוקא אינהו גופייהו כו' גם מור"ם בעל המפה יורה דעה סימן קנ"ז כתב וכל איסור עכומ"ז וג"ע וש"ד אף על פי שאין בו מיתה רק לאו בעלמא כו' וכתב שם הש"ך דהביא הר"ן ראיה לזה מההיא דס"פ בן סורר כו' יע"ש וראיה זו איני מכיר דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה ולפיכך ימות ולא יעשה עביר' אבל אם אנסוהו לכ"ג שיבא על האלמנה דהוא איסורי לאוין מנ"ל דיהרג ותו דגמרא דיהרג ואל יעבור נפקא לן מנערה המאורסה דהוקש לרוצח והיינו במיתות בית דין אבל באיסור לאוין מנ"ל ותו דלענין להצילו בנפשו דנפקא לן מהך קרא דנערה דלכל העריות מצילין אותן בנפשם אמרו בפרק בן סורר דף ע"ג דדוקא חייבי מיתת בית דין וכריתות ניתנו להצילן בנפשם אבל חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט אין מצילין אותם בנפשם והוא הדין לענין אם אנסוהו שיעבור באיסור לאוין דג"ע דאין חייב למסור עצמו אלא יעבור ואל יהרג כן נראה לי להלכה ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |