חידושי רבנו חיים הלוי/ביכורים/ח

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ ביכורים ח

פ"ח ה"ו

וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה"ז חייבת בחלה, הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. עכ"ל. והנה מהא דהזכיר הרמב"ם ברישא גם הפקר הרי מבואר דאם היתה הפקר בשעת גלגול פטורה, ורק בהפקר שלא בשעת גלגול הוא דחייבת בחלה, וכ"ה להדיא בשו"ע יו"ד סי' ש"ל שאם היתה הפקר בשעת גלגול פטורה מן החלה, וא"כ צ"ע מ"ש דבסיפא דבשעת חובתה היתה פטורה נקט הרמב"ם רק הקדש והשמיט דין הפקר, והלא תרווייהו חד דינא להו, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה עיקר דין זה דהפקר פטור מחלה לא נתבאר מהיכן יליף, דהרי מקרא דעריסותיכם לא ממעטינן רק עיסת הקדש ועיסת נכרי, אבל עיסת הפקר לא מצינו שתהא ממועטת מקרא דעריסותיכם, וצ"ל דילפא בזה חלה מתרו"מ דהפקר פטור בהו מקרא דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך, וה"נ ילפינן חלה דיש בה ג"כ הך פטורא. והן חלוקין בתרו"מ הקדש מהפקר ביסוד דין פטורם, דבדין הקדש העיקר תלוי בהקדש של שעת חובתן, דאם היו הקדש בשעת חובתן דהיינו שעת הבאת שליש ומירוח נפטרין מתרו"מ, משא"כ בדין הפקר כל שחל בהפירות שם הפקר שעה אחת, לעולם אית בהו פטורא דהפקר, ואין דינו תלוי כלל בשעת חובה, וכדתנן בפ"ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח וכו' המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר, הרי דבהקדש בעינן דוקא שיהא המירוח ברשות הקדש וזהו הפוטרן מתרו"מ, משא"כ בהפקר לעולם כל שהיו הפקר שעה אחת הרי הן פטורין לעולם מתרו"מ, ובלבד שיהא קודם מירוח דלאחר מירוח כיון שכבר נגמר חיוב הפירות בתרו"מ שוב לא חייל בהו שום פטורא, אבל עיקר פטורו לא תלי במירוח ושעת חובה. ולפ"ז נראה, דגם בחלה כיון דפטור הפקר שבה נלמד מתרו"מ ומקרא דובא הלוי וגו', א"כ הוא שוה בדינו לפטור הפקר של תרו"מ דאינו תלוי כלל בשעת חובה, וכל שחל בה שם הפקר שעה אחת הרי היא לעולם בפטור הפקר שבה.

אלא דבאמת הך דינא לא יוכל להתקיים כלל גבי חלה, דאם בהפקיר אותה קודם שנעשית עיסה, הרי אינה עוד מענינא דדין חלה כלל, והרי היא כמו תבואה קודם הגידול, ואינה שייכה עוד לשום דין חיוב ופטור של חלה, ואם הפקיר אותה לאחר שנעשית עיסה דהיינו לאחר גלגול, הרי כבר נתחייבה בחלה, ושוב לא מיפטרא, והרי היא כתבואה לאחר מירוח דתנן דאין ההפקר פוטר בה, ונמצא דלא משכחת לה פטורא דהפקר מחלה רק בהיתה הפקר בשעת גלגול, דהוא שעת התחלת הדין עיסה, דאז הוא דהויא בת הכי של חלות דין פטור של חלה, והעיסה עוד לא נתחייבה מעולם בחלה, ואז הוא דמשכחת לה שפיר גבה הדין פטור של הפקר. ולפ"ז נמצא דאע"ג דבחלה הפקר שוה להקדש דלא חייל פטורו כי אם בשעת גלגול, מ"מ חלוקין הן בעיקר דינן וטעמן, דבהקדש הוא זה מעיקר הדין דאין ההקדש פוטר רק בשעת חובתה, משא"כ בהפקר באמת הוי דינא דפוטר לעולם בין בשעת חובתה, משא"כ בהפקר באמת הוי דינא דפוטר לעולם בין בשעת חובתה ובין שלא בשעת חובתה, ורק דכיון דהפטור לא מצי לחול כי אם בשעה שראוי' לנהוג בה דין חלה, ע"כ ממילא דחלות פטורו הוא רק בשעת גלגול, וכש"נ. ולפ"ז מדויק היטב לשון הרמב"ם, דלפי המבואר הרי פטור הפקר של חלה, נהי דהוא רק בשעת גלגול, אבל אין זה משום דינא דשעת חובתה, אשר ע"כ בסיפא דהקדישה קודם גלגול ומשגלגלה פדאה פטורה השמיט הדין הפקר, דשם הא נקט עיקר הדין דבשעת חובתה היתה פטורה, ובזה הא נשתנה הפקר דהדין פטור שלו הוא גם שלא בשעת חובתה, משא"כ ברישא בפדאה קודם גלגול או הקדישה לאחר גלגול דחייבת שפיר כלל גם הפקר, כיון דעכ"פ הרי שוה מיהא הפקר להקדש בזה דכל פטורו הוא רק בשעת גלגול ובלא"ה חייבת.

אלא דצ"ע על דברינו, דהנה בפ"ג דחלה תנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל וכו', גלגלה וכו' האוכל ממנה חייב מיתה, כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, ולכאורה מבואר מזה דמשעת נתינת המים הויא בכלל עיסה הראוי' לדין חלה, וכדחזינן דחייל בה קריאת שם של חלה, ורק דלא נגמר חובתה רק בגלגול, והויא דוגמת תבואה שהביאה שליש ולא נתמרחה, דחל בה קריאת שם של תרו"מ, אלא דחיובא דתרו"מ אכתי לית בה, והיינו משום דכבר נגמר בה שם תבואה הראוי' לדין תרו"מ, וכל דין המירוח הוא רק לאשוויי חיובא, וא"כ ה"נ בחלה דכוותה, כל דין גלגול הוא רק לאשוויי חיובא דחלה, אבל דין עיסה הראוי' לדין חלה כבר יש בה משעת נתינת המים, וזהו דתנן דמגבהת חלתה ולפ"ז גם לענין דין פטור הפקר, דנתבאר דאין עיקר חלות פטורו תלוי בהשעת חובה, ורק אם העיסה הויא בת הכי של חלות דין פטור של חלה, א"כ הלא צריך להיות דינו, דמשעת נתינת המים ואילך, דכבר הויא עיסה השייכה לדין חלה, א"כ ממילא דשייך בה גם חלות הדין פטור של הפקר, וצריכה היא גם להפטר לעולם עי"ז, וכמו דקי"ל גבי תרו"מ דמשעת הבאת שליש חייל בהתבואה פטורא דהפקר ונפטרת לעולם מתרו"מ, וא"כ ה"נ גבי חלה משעת נתינת המים, כיון דתרווייהו חד דינא להו, דהויין בכלל דין תרו"מ וחלה, ורק דמיחסר בהו חיובא. ולפ"ז צ"ע דברי הרמב"ם שכתב דאם הפקיר עיסתו עד שלא גלגלה וזכה בה ואח"כ גלגלה חייבת, דמבואר מזה דהכל תלוי רק בגלגול, וגם אם הפקירה לאחר נתינת המים אם אך זכה בה קודם גלגול חייבת, וצ"ע דמ"ש מתבואה שלפני מירוח דהפקר פוטר בה. ולכאורה מוכרח מדברי הרמב"ם אלה, דפטורא דהפקר מחלה אין זה כלל מקרא דובא הלוי וגו' הנאמר בתרו"מ, אלא דהוא פטור מסויים לענין דין חלה מקרא דעריסותיכם, והוי ככל פטורי דחלה דאזלינן רק בתר השעת חובה, וע"כ ממילא דתלוי רק בגלגול דהוא שעת חובה דחלה. ואפילו אם נימא דהפטור מחלה יליף מתרו"מ, ג"כ יוכל להיות דפטורא דהפקר מחלה תלוי רק בשעת חובתה, עפי"מ דאיתא בירושלמי פ"ק דמעשרות א"ר אילא מה נן קיימין אם בשנתמרח הכרי ברשות ההבקר וברשות ההקדש אמרה תורה ראשית דגנך ולא של הבקר ראשית דגנך ולא של הקדש אלא כי נן קיימין בשהבקיר שיבלין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור בהקדש חייב בהבקר פטור מן ההיא דאר"י בשם ר"י ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' יצא הבקר שידך וידו שוין בו, הרי דבתרו"מ גופא איכא תרי גווני פטורי דהפקר, חדא דילפינן מקרא דדגנך ולא של הפקר, דבזה הפקר שוה להקדש, דכל פטורו הוא רק בשעת חובתן, ועוד איכא בהפקר פטור נוסף מקרא דובא הלוי וגו', דמיני' ילפינן דהפקר פוטר לעולם, גם אם הפקיר שבלים וחזר וזכה בהן, ולא תלי כלל בדין שעת חובתן, ולפ"ז הרי י"ל דהא דחלה ילפא מתרו"מ לענין הפטור של הפקר, הוא רק לענין הפטור דדגנך ולא דגן הפקר, אבל הפטור השני שיש בהפקר מקרא דובא הלוי וגו', בזה לא ילפא כלל חלה מתרו"מ, וא"כ ממילא דהדר דינא דהפטור של הפקר שבחלה הוא רק בשעת חובתה, כיון דעיקרו הוא מקרא דדגנך, וניחא היטב הא דפסק הרמב"ם דהפקיר קודם שתתגלגל וחזר וזכה בה חייבת בחלה, ולא חלק בין קודם נתינת מים לאחר נתינת מים, כיון דשאני פטור הפקר שבחלה דהוי רק בשעת חובתה דהוא זה שעת גלגול. אלא דלפ"ז שוב קשה סוף דברי הרמב"ם שפסק דהקדיש קודם גלגול ופדה לאחר גלגול פטורה, ולמה השמיט הפקר, כיון דגם הפקר דינו כן דאם היתה הפקר בשעת חובתה פטורה, וצ"ע.

אלא דנראה, דבאמת לא דמי כלל דין נתינת המים לדין הבאת שליש, וחלוקין הן ביסוד דינם מהדדי, דאע"ג דבתרווייהו הוי דינא דחל בהו קריאת שם דתרו"מ וחלה וחיובא לית בהו, מ"מ ביסוד ועיקר דינם שני ענינים נפרדים הם, דהבאת שליש יסוד דינה הוא בדין חיובא דתרו"מ, וביאור דין זה הוא, דהנה בחיובא דתרו"מ בעינן שני דברים, דגנך, שזהו עצם המחוייב בתרו"מ, ודיגונך, דבלא מירוח לא מתחייבי, וע"ז הוא דנאמר דין הבאת שליש, דבהכי הוא דחשוב דגנך, וזהו כל יסוד דינה של תבואה שהביאה שליש, דנשלם בה הדין של דגנך האמור בחיובא דתרו"מ, וזהו ג"כ טעמא דחל בה קריאת שם דתרו"מ, משום דנשלם בה דין דגנך לענין החיוב, ונמצא דיסוד דינה של הבאת שליש שמועיל שיחול הפרשה דתרו"מ הוא זה מדיני החיוב של תרו"מ, משא"כ בדין חלה כל דין חיוב חלה תלוי רק בשם עיסה, וחלות שם עיסה תלוי רק בגלגול לבד, ונתינת המים אינה שייכה כלל לדין החיוב של חלה, ויסוד הדין דנתינת המים נראה דהוא זה דין הנאמר במסויים לענין דין הפרשה דחלה, דמשעת נתינת המים חל בה קריאת שם דחלה, אע"ג דלענין החיוב לא חייל בה עוד מידי, ואין נתינת המים מועלת כלל לזה, מ"מ חל בה קריאת שם, וכדאיתא בירושלמי שם והובא ברמב"ם בפ"ח מבכורים שם דהא דכיון שנותנת המים מגבהת חלתה הוא זה מקרא דראשית עריסותיכם, ופירושו דאע"ג דלענין החיוב לא חשיבא אכתי שום שעת חובה כלל, מ"מ זהו גזה"כ דראשית עריסותיכם דחל בה מ"מ הפרשה דחלה. אשר לפ"ז נראה, דלענין הדין דהפקר שפיר חלוקין הן נתינת המים והבאת שליש זמ"ז, דנראה דגם בתרו"מ דהפקר פוטר בהם לעולם גם שלא בשעת חובתן, וכל תבואה שהביאה שליש כיון דשייך בה דין תרו"מ חייל בה פטורא דהפקר, מ"מ אין זה משום טעמא דחלות קריאת שם של תרו"מ, דאין דין חלות קריאת שם שייך כלל לחלות דין הפקעה ופטור, וכל דין הפקעה ופטור שייך רק לחלות חובתן של תרו"מ, והא דמועיל שיעורא דהבאת שליש לענין חלות פטור הפקר, הוא משום דכל שהביאה שליש הרי נשלם בה דין דגנך האמור לענין חיובא, ומשו"ה הוא דחל בה פטורא דהפקר, וא"כ כ"ז לענין הבאת שליש שהוא שיעור האמור לענין חובת תרו"מ, משא"כ בשיעורא דנתינת מים דחלה, דכל דינו הוא רק לענין חלות קריאת שם של חלה, אבל אין זה שייך לדין חובת חלה, ולענין חובת חלה דינה כקמח דאינה בכלל עיסה כלל, א"כ ממילא דלא חייל בה גם פטורא דהפקר, כיון דאינה בת מינה של עיסה האמורה לענין חובת חלה. אשר לפ"ז שוב נוכל לומר כמש"כ מקודם, דדין פטור הפקר האמור בחלה ילפינן לי' מתרו"מ, ושוה הוא ממש לפטור הפקר האמור בתרו"מ לכל מילי, דלעולם הפקר פוטר בה, ולא תלי כלל בדין שעת חובתה, ומ"מ כל שלא גלגלה כיון שאינה בת מינה של עיסה האמורה בחובת חלה אין ההפקר פוטר בה, וממילא דדין פטור הפקר שבחלה הוא רק בשהפקירה בשעת גלגולה, ומ"מ אינו תלוי בדין שעת חובתה, ומיושב היטב לשון הרמב"ם שכלל דין הפקר ברישא, להשמיענו שפטורו הוא רק בהפקר של שעת גלגול, ומ"מ בסיפא השמיטה משום דאין דינו תלוי בשעת חובתה, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף