הגדה של פסח (עיון תפילה)/מגיד/מימרא דרבן גמליאל
הגדה של פסח || הגדה של פסח (עיון תפילה) 
כמה מעלות טובות • בכל דור 
 |
|
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם עַל שׁוּם מָה עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיְיָ אֲשֶׁר פָסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחווּ:
הגבה הפרוסה אשר איננה מכוסה להראותה להמסובין ואמור:
מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוׁת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גוֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:
הגבה המרורים. להראותם לאחרים:
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מַה. עַל שׁוּם שֶׁמָּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
רבן גמליאל וכו' כל שלא אמר. משנה (פסחים קט"ז א'), אף על פי שאכל פסח מצה ומרור כהלכה, כל זמן שלא פירש טעמן לא יצא ידי חובתו, מפני שאנו רואים שהכתוב הקפיד על האמירה וההגדה (רש"י). וכתב הרדי"א "מפני שלא ידענו מהו הספור של יציאת מצרים שהוא חובה בלילה הזה שאין ראוי לפחות ממנו, האם כל המאמרים וההגדות אשר קדמו או קצתם, בעבור זה תקנו חכמים לזכור באחרונה את המשנה הזאת שביאר בה רבן גמליאל הדברים שהם חובה גמורה לזכור בלילה הזה, שאם לא יזכרם כולם וחסר מהם דבר לא יצא ידי חובתו" עד כאן לשונו:
ואלו הן פסח מצה ומרור. מחויב לבאר טעמן של שלשת הדברים הללו:
מצה זו וכו' עד שנגלה עליהם וכו'. ממה שאמר התנא עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם ולא אמר עד שגורשו ממצרים כמפורש במקרה שהביא, נראה שאיננו מדבר כאן רק מן המצה המקרית שאפו בצאתם ממצרים על ידי חפזון הגאולה, כי דבר זה לא קרה אלא פעם אחת בלבד ולא היו עושים לזה זכר עולמי, אלא נראה שמדבר כאן מן המצה הקבועה שאכלו במצרים כל ימי עבדותם כמו שכתבנו לעיל בפיסקא כהא לחמא עניא. ופירוש שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמי, כל ימי עבדותם לא הספיק בצקם להחמיץ, כי הנוגשים היו אצים להם למהר ללכת לעבודתם ולא הספיקו להכין לחמם כראוי, ככה נמשך הדבר עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם כלומר עד שעת הגאולה, ולפיכך צוה הקב"ה לאכול מצה גם עם הפסח לזכרון חיי העבדות שחיו עד היום, ונראה שגם בזמן שפסקה מהם העבודה לא חדלו לאכול לחמם מצה לפי שכבר הסכינו באכילתו רד"ו שנה, ולא הביא את המקרא ויאפו את הבצק וגו' אלא להודיע שעד הרגע האחרון לא פסקו מאכילת מצה:
ואלה שלשת הזכרונות של פסח מצה ומרור כלהו צריכי, הפסח מזכיר אותנו שהיתה הגאולה לא בצדקתנו וביושר לבבנו ולא על פי מעשינו הטובים, שהרי הוצרך הקב"ה לפסוח על בתינו לבלתי הנגף ביחד עם המצרים ולבלתי תת את המשחית לבוא אל בתינו לנגוף, שכך היה ראוי להיות על פי מצבנו אז, כמו שכתבנו לעיל בד"ה כמה מעלות טובות, ורק מחמלתו ית' עלינו בראותו את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו כדרכו של הקב"ה לעמוד לימין אביון ולבקש את נרדף אפי' רשע רודף רשע (קהלת רבה פ"ג פט"ו) ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו.
המצה והמרור מזכירים אותנו אופני עבדותנו במצרים שעל ידיהם נתעורר הקב"ה כביכול לחומלה עלינו, כמו שנאמר בפרשת בכורים (דברים כו ז) וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו וגו' ויוציאנו ה' ממצרים. המצה מציינת כמות העבודה שהיינו עובדים מבלי הרף בין ביום ובין בלילה ולא נשאר לנו שהות אפילו להחמיץ את לחמנו. והמרור מציין איכות העבודה שהיינו עובדים בפרך עד שקצנו בחיינו מפני מרירות העבודה. ובמשנה שבגמ' הגרסא פסח על שום שפסח המקום וכו', מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים וכו'. וגרסת הרמב"ם פסח מצה ומרורים, ואח"כ מרורים אלו שאנו אוכלים וכו'. ובמחזור רומא פסח מצה ומרורים ואח"כ מרור זה: