שואל ומשיב/ב/א/עג

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן עג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נסתפקתי בהא דמבואר בחו"מ סי' קצ"א ס"ג בהג"ה דאם כתב לו בפירוש שלא מכר לו בשטר אינו אלא לראיה בעלמא ואין הקרקע נקנית על ידו אם שייך בזה חזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ומקור הספק ע"פ מ"ש הר"ן פ"ב דכתובות גבי נכסי דבר שטיא דהקשה הר"ן ל"ל חזקת אבהתא ת"ל דיש חזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ הי' בעת חלימתו וכתוב דמיירי שלא הי' הקנין בשטר רק ע"י כסף וחזקה דלא הי' להם לדקדק ע"ז ע"ש ולפ"ז י"ל דה"ה בשטר עצמו אם לא קנה בזה שוב ל"ש החזקה דהרי באמת קנה בכסף או בחזקה וא"כ ל"ש החזקה הנ"ל או דלמא דוקא כשלא הי' כלל שטר אבל כל שחתמו בשטר שייך דמסתמא דקדקו יפה ולפע"ד נראה דכל שחתמו בשטר אף שלא הי' רק שטר ראיה ג"כ שייך החזקה דהרי באמת צ"ב גוף סברת הר"ן דמה סברא הוא זו הא אדרבא זיל בתר טעמא דכל כח הסברא דחזקה זו הוא דמסתמא העדים שחותמין על השטר חוקרין ודורשין יפה ע"ז קודם שיחתמו דהרי ידעו דכל שאינו גדול אין מעשיו כלום ולא חתמו על שקר א"כ מ"ל בשטר או בע"פ כל שמעידים שהי' חלים בעת מכירתו מסתמא בדקו יפה ואמרינן כשהוא חלים זבין דאל"כ לא הי' מעידים אך צ"ל דבשלמא בשטר שמעידים שזה מכר לזה א"כ מעידים על המוכר והלוקח ואמרינן מסתמא דקדקו יפה דאל"כ לא הי' חותמין אבל בכסף וחזקה י"ל דלא ידעו כלל שהוא עתים שוטה ולא עלתה על לבם ועיקר עדותם הי' על הלוקח שקנה בשטר ובכסף וכבר נסתפקו הש"ס אם אכולה מלתא קמסהדי וא"כ אף אם נימא דכל שנוגע לעיקר השטר אכלה מלתא קא מסהדי וכמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ד ע"ב מ"מ זה כשהוא בשטר שצריכין להעיד שזה מכר לזה אבל כל שאינו בשטר י"ל דלא אתו לאסהודי רק על גוף המקח אבל לא על הלוקח עצמו שלא עלתה על לבו להעיד כלל והו"ל כמילתא דלא רמיא על אינש וז"ב ובלא"ה י"ל דבשלמא בשטר שהעדים יודעין שיוכל להתקיים חתימתן בלי עדותם בעצמם א"כ מסתמא חקרו ודרשו יפה דהרי לא יהי' נאמנים אח"כ לסתור עדותם שבשטר אבל בע"פ כיון דעד מפי עד ל"מ וא"כ צריכים הם להעיד בעצמם וכל שיוכלו להעיד אח"כ שלא ידעו ממהות המוכר שוב ל"ש החזקה וא"כ ניהו דעכשיו מעידין שכשהוא חלים זבין אבל עכ"פ החזקה ל"ש בזה ולפ"ז לכל הפירושים זה דוקא כל שלא חתמו שטר כלל אבל כל שחתמו שטר לראיה א"כ ע"ז מעידין שזה מכר לזה שיהי' לראיה וא"כ מסתמא דקדקו העדים ע"ז שיהי' בכשרות וז"ב לדעתי:

ובזה סרה תלונת האחרונים בישוע"י בהא דמקשה הש"ס בב"ב דף קנ"ד ע"ב אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר לקיימו שטרייהו ולוקמא בנכסי והקשה בד"ז הרב מוהרמ"ז ז"ל בסי' קס"ט דהא שם כל הסמיכה הוא משום חזקה דאין עדים חותמין על השטר וא"כ נוקי דמיירי שקנו בכסף או בחזקה דל"ש חזקה זו ולפמ"ש א"ש דכל שחתמו בשטר אף שהוא רק לראיה מ"מ שייך החזקה הנ"ל וכמ"ש ודו"ק אברא דבסי' מ"ו סל"ח לא משמע כן שהרי הסמ"ע כתב שם דלכך אינן נאמנים משום דאינם נאמנים לעשות עצמם רשעים וא"כ מ"ל בע"פ או בשטר והש"ך כתב דאף בשאין כת"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנים א"כ מבואר שלא כטעמי אבל לפע"ד אין הכרע מזה דזה דוקא כל שכבר יש חזקה דאין עדים חותמין וא"כ אינם נאמנים לומר נגד החזקה ואף בשאין כת"י יוצא מת"י אחר כיון דהוא נגד החזקה אבל גוף החזקה י"ל דהוא מטעם הנ"ל ודו"ק מיהו לפמ"ש המהרש"ל בתשובה סי' ב' ורמזו הסמ"ע בסי' קצ"א דע"כ לא קונין בשטר העומד לראיה רק במקום שקונין בשטר אבל במקום שקונים בכסף וכותבין שטר דאז אין קונה בכסף לחוד א"כ השטר שייך להקנין וקונין בו וא"כ ממנ"פ אין נ"מ בדין זה דאם מיירי במקום שקונין בשטר לבד א"כ ממילא הוה דינו ככל חזקת השטר שאין חותמין אלא בגדול כיון דהוא לקנין ואף דכאן כתב שאינן רק לראי' מ"מ י"ל דשייך החזקה ומכ"ש במקום שצריך השטר להקנין מיהו אין מוכרע די"ל דכל שכתב בפירוש שאינו רק לראיה אין קונין בו וצ"ע בזה אבל מ"ש בראשונה הוא נכון לפענ"ד:

ובגוף קושית הר"ן דנימא דחזקה אין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול נראה לפע"ד דבר נחמד דהנה לכאורה קשה טובא בהא דאמר אוקי תרי להדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא ואמאי הא קי"ל דכל מה שנוכל לתרץ דברי העדים שלא יהי' כמוכחשים אפילו במשמעות החזקה עבדינן וכמבואר בסי' למ"ד ס"ב בהג"ה ובב"י סי' כ"ט שם ולפ"ז הא בסי' רל"ה סעיף כ"א מבואר דבעיתים שוטה ועיתים שפוי צריך לעיין הדבר היטב שמא הוא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה והוא מהרמב"ם פכ"ט ממכירה וע"ש בסמ"ע ולפ"ז יש לקיים דברי שניהם דהי' זבין בסוף שטותו והעדים שאומרים כשהוא שוטה זבין נכונים דבאמת הוא שוטה והעדים שאומרים כשהוא חלים שחשבו שהוא תחלת שפיותו ואינם סותרים זה לזה ולכאורה רציתי לומר דכיון שצריכין לדקדק ע"ז שוב ל"ש לתרץ אותם כן דלמה לא דקדקו העדים ע"ז אבל אחר העיון העיקר נראה לישב לפמ"ש הט"ז סי' למ"ד לחלק דע"כ לא מישבין העדים בכל מה דאפשר רק היכא כשנימא שנתכחשו ויהי' פסולין עי"ז בזה יש לישב דבריהם שלא יתכחשו ולא יפסלו אבל בבדיקות דאמרינן דעבידי אינשי דטעו וא"כ לא נפסלו עדים שוב אין לישב דבריהם יעו"ש ולפ"ז גם כאן שפיר מוקמינן נכסי בחזקת בר שטיא כיון דלא נפסלו העדים די"ל דמה שאומרים כשהוא שוטה משום שהי' בתחלת שפיותו והם חשבו אותו לשוטה וא"כ עכ"פ לא נפסלו וכיון שכן שוב י"ל דהם באמת דקדקו יפה וכשהוא חלים לגמרי זבין והעדים לא נפסלו דיש לתלות דהי' בסוף שטותו ובתחלת שפיותו ובכה"ג אין לישב דבריהם וז"ב ומעתה שוב ל"ש חזקה אין עדים חותמין על השטר די"ל ממנ"פ דכיון דאין לו חזקת אבהת' דלמא באמת טעו וסברו דהוא חלים ובאמת הי' בסוף שטותו וא"ל דבאמת דרשו וחקרו ע"ז וידעו שלא הי' בתחלת שפיותו רק בעת היותו שפוי ממש דא"כ יפסלו העדים שוב עי"ז וא"כ כל שיפסלו העדים עי"ז שוב יש לישב דבריהם שלא יסתרו לכך כל שאין חזקת אבהת' ל"ש החזקה של העדים ורק ע"י חזקת אבהת' יש לקיים הנכסים בחזקתו ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית הר"ן שם דא"כ היכא אמרינן דכשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין והיינו דא"י לבטל המכירה וא"כ גם המוכר לו יוכל לטעון דכשהוא שוטה זבן וא"כ לא הי' קנייתו כלום ותחזור להמוכר ע"ש ולפמ"ש א"ש דבשלמא לענין הלוקח השני שיש שתי כיתי עדים שמכחישים זא"ז וא"כ יש ליישב דבריהם כדי שלא יסתרו ואמרינן דמכר בסוף שטותו ובתחלת שפיותו והמכירה קיימת אבל לבטל המכירה של המוכר הראשון מה"ת נימא כזאת ולהוציא מספק דשם יש לנו חזקה דאין עדים חותמין ורק לענין שלא יסתרו דבריהם אמרינן כן משום דלא שייך גבי' חזקה דחלימות דין דעתים חלים ועתים שוטה הוא וכמ"ש התוס' שם ד"ה אוקי אבל לא לענין המוכר ובלא"ה יש לישב דכיון שמחזיקין מכירתו ללוקח מכירה ומטעם שכתבתי דמחשבינן שהקנה לו בתחלת שפיותו ושוב למפרע חל המקח שקנה הוא מהמוכר הראשון וכמו בפחות מבן כ' שמכר ואח"כ הגדיל דאמרינן דתעמוד בידו וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' רל"ה ומטעם שגדלו דמי המכירה בהדי' וה"ה כשקנה בשטותו ואח"כ נתחלם דאמרינן דמכירתו קיימת דגדלי בהדי' דהרי נתחלם והוא שתק וזכה:

ובגוף הדבר דאמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין קשה לי דבשלמא כשהמוכר מכר לו א"כ הי' דעת אחרת מקנה ומועיל אבל כאן השוטה הקנה לאחר ואינו מועיל ואכתי אמאי יועיל מכירתו והיא קושיא גדולה לכאורה ומכאן ראיה למ"ש הרמ"ה ברא"ש כל שאין דעת לקונה להקנות לו מעות שוב לא מועיל הקנאת המוכר דלא אקנה לו רק אדעתא שיתחייב לו המעות ע"ש וא"ש ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית הר"ן הנ"ל דלכך לא יוכל המוכר להוציא דכיון שכבר קיבל המוכר המעות אם כן קנה למפרע דניהו דבשעת מעשה לא הי' מועיל כ"ז שלא קיבל המעות אבל לאחר שכבר קבל המעות שוב קנה למפרע משום דעת אחרת מקנה ומ"מ שפיר אמרינן דכשהוא שוטה זבן והיינו דכקנייתו כך מכירתו דלא שייך חזקת בר שטיא דבאמת הוא שוטה ורק דעת אחרת מקנה לו ודו"ק ודע דהא דדעת הרמב"ם דכל שהגדיל מועיל המכירה ולכאורה כל שכבר נתעכל המעות ל"ש לקנות במלוה דמלוה אינה קונה במכר מ"מ כאן קונה כיון ששתק ולא מיחה קנה בהודאה ומחילה וכמ"ש ה"ה ודו"ק. ודרך אגב ארשום במ"ש המלמ"ל ריש הלכות מכירה להקשות על דברת מהריב"ל דהיכא דאיכא שבועה קני בכסף לחוד או בשטרא לחוד א"כ היכא אמרו בש"ס קידושין דף יו"ד תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נ"מ לכ"ג דקדיש בביאה ומסיק דכל המקדש דעתו אגמר ביאה ועיין בתוס' ורמב"ן וריטב"א שכתבו דגם בס"ד דהאבעיא הוה ידע דאם פירש דתחלת ביאה לקני קני דהרי אשה נקנית לבעלה בהעראה ולפ"ז למה יהי' אסור לכה"ג לקדש בביאה הא כיון שתהי' בעולת עצמו מהראוי לומר שבודאי כיון שיקנה בתחלת ביאה ע"ש שנתעצם בזה הרבה וכ"כ במ"א בזה וכעת נראה דהנה באמת קי"ל דאף דלא אברי סהדי אלא לשקרי אבל בקידושין בעי שני עדים אף ששניהם מודים ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דכיון דעיקר מה שנדע שכיון לתחלת ביאה הוא דאל"כ יעשה איסור כשיגמור ביאתו ותהוי בעולת עצמו ולפ"ז בתחלת הביאה לבד לא נודע עדיין אם דעתו הי' לקדשה בתחלת ביאה דאם הי' פורש לא הי' רק ביאת פנויה בלבד וליכא איסור תורה ואף לשיטת הרמב"ם כאן לא מקריא קדשה דהא באמת רצה לקדשה רק שחזר בו ורק לאחר שגמר ביאתו ואז הוה למפרע בעולת עצמו והי' איסור ומזה נודע דכיון לקדשה בתחלת ביאה אבל עכ"פ הוה כקידש בלי עדים דל"מ דאז בתחלת ביאה לא הי' עדים ע"ז וז"ב:

ובזה אני אומר דבר נחמד לישב קושית הקדמונים בהא דאמרו ביבמות דף כ' בשלמא אלמנה מן הנשואין איכא עשה ול"ת אלא אלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת והקשו הא איכא עשה דבעולת עצמו כיון דבעולת עצמו עובר בעשה ולפמ"ש א"ש דהרי נודע שיטת הפוסקים דביבמה לא בעי עדים כלל ועיין מלמ"ל פ"ב מיבום וחליצה וא"כ שוב מסתמא דעתו הי' על תחילת ביאה כדי שתוכל עשה לדחות לל"ת ובלא"ה שם אם לא יתכוין לשם יבום שוב קאי עליו איסור אשת אח ואיסור אלמנה לכה"ג ופשיטא דנתכוין שתחלת ביאה יהי' קונה וא"כ שוב ליכא רק ל"ת לחוד ויש עדים בעת התחלת ביאה ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא:

והנה הב"י בחו"מ סי' מ"ג כתב בשם הר"ן דלדעת הסוברים דבגט מאוחר אינה מגורשת אלא מזמנו של שטר ואילך אפשר לומר דה"ה בכל שטרי אקנייתא כלומר שאינו לראיה בעלמא אלא ע"י השטר עצמו קונה שאם הי' מאוחר שלא קנה עד זמן השטר דהו"ל כאילו התנה הנותן בכך ודעת ר"י והרא"ש שאינה מתגרשת בגט מאוחר אלא מזמנו של גט ואילך ודעת הראב"ד שמעת כתיבה מתגרשת ומדברי בעה"ת שער ג' משמע שהמוציא שט"ח מאוחר על חברו עד דמטי זמני' לא טריף ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק חו"מ סי' י"א מביא זאת וביאר בהדיא דבשטר שאינו רק לראיה וגוף הדבר נקנה בלי שטר קנה תיכף שאף שאחרו הזמן לפי שכבר קנה והשטר אינו אלא לראיה ובזה ביאר דלכך בשט"ח נגד הלוה בעצמו אינו רק לראי' בעלמא דהא מלוה ע"פ גובה ג"כ מבנ"ח אבל ממשעבדי גובה רק מחמת השטר והו"ל שטר מקנה לכך אין שעבוד הלקוחות מתחיל רק מזמנו של שטר:

והנה החריף ושנון מו"ה מרדכי מיזיש נ"י הקשה אותי בשם אחיו ותלמידי המופלג מו"ה יוסף נ"י בהא דכתבו התוס' בגיטין דף כ"א ד"ה וכותב שהקשו מה ענין שטרי הלואה לגט דאינו רק לראיה בעלמא ואפילו במלוה ע"פ הי' גובה מלקוחות אי לא משום דאין לו קול ע"ש וע"ז הקשה דהא הנו"ב ביאר דנגד לקוחות הו"ל שטר מקנה דאינו גובה רק בשטר וע"ז אמר החריף הנ"ל מוהר"מ נ"י דבשטר מאוחר הוא דלא הוה רק שטר מקנה משום דאיחר הזמן וכתב שכן נראה מהפ"י בתוס' שם ד"ה וכותב ולא ראיתי שום משמעות בפ"י ומדברי הב"י מבואר להיפך דאף בשטר מאוחר כל שלא הי' רק לראיה אף שהוא מאוחר קנה מקודם וצ"ע בזה:

ובגוף דברי בעה"ת הנ"ל הנה הב"י כתב שם דמשמע מדברי בעה"ת דהמוציא על חברו שטר מאוחר עד דמטי זמני' לא טריף ותמה הש"ך בסי' מ"ג ס"ק כ"ה דהא ש"ס מפורש הוא בע"ז דף ט' דסבור רבנן למעכבי' עד דמטי זמני' ולא טריף ע"ש ובשו"ת נו"ב שם האריך לישב ולפע"ד נראה דבר ברור דהנה לכאורה קשיא טובא דאיך סברי רבנן לומר דשטר מאוחר הוא ועד דמטי זמניה לא טריף ומשמע דאם יגיע הזמן יטרוף ומשום דשטרות המאוחרין כשרים הא אמרו בר"ה דלמלכים ר"ה בא' בתשרי והיינו דמנינן לכל מלך כמה שנים עמד במלכותו וא"כ איך מצי לאחר והא צריך למכתב למלכות זה ודלמא ימלוך מלך אחר אז ויתבטל המנין והרי לר"מ כל שכתב לשם מלכות אחרת הגט בטל כדאמרו בדף פ' ניהו דלא קי"ל כר"מ אבל עכ"פ לכתחלה ודאי ראוי שלא לאחר דמחזי כשיקרא דדלמא תמלוך מלכות אחרת וגם קשה דהיאך הי' מסופקים אם ליציאת מצרים או למלכות יון והא ע"כ דהי' כתוב בשטר למלכות פ' וא"כ ניתי ספר ונחזי וכפי הנראה רש"י הרגיש בזה וכתב דסתם הי' כתוב ולא כתב בו שום מלכות אבל זה דחוק דהרי בש"ס אמרו שם ממאי דלמלכות יון מנינן דלמא ליצ"מ מנינן ומשני דבגולה אין מונין אלא למלכות יון ומביא ראיה מהא דאמרו באחד בתשרי ר"ה לשנים והיינו למלכי או"ה והרי ראינו דהי' רגילים לממני בשטרות למלכי או"ה וא"כ שוב ע"כ שהי' כתוב בשטר למלך פ' וא"כ שוב האיך מאוחר כשר והא א"א לכתוב למלך וא"ל דניהו דמחזי כשיקרא אבל מ"מ השטר לא מפסל לחכמים דפליגי על ר"מ אמנם ז"א כיון דאמרינן דבשטר קנין לא קנה רק מזמן הכתוב בשטר והיינו דהוה כאלו התנה כן שלא יקנה רק בזמן הזה וא"כ עכ"פ כשכתב מאוחר למלך פ' ולא רצה שיקנה רק בזמן הזה א"כ כשאז לא יהי' אותו מלך אפשר דמבטל השטר והיא קושיא גדולה וע"כ נראה לפע"ד דע"כ לא צריך לכתוב בשטרות שנות המלכים רק אם כתב זמן השטר כמו שהיה אבל אם רוצה לאחרו ואינו יודע אם יהיה אז אותו המלך שפיר דמי דלא יכתוב כלל שנות המלך כדי שלא יהי' מחזי כשיקרא ולא יתבטל השטר כשהוא שטר קנין ולכך שפיר פירש רש"י שלא הי' כתוב זמן שום מלכות ולפ"ז שפיר אמרו רבנן דלעכבי' ועד דמטי זמניה לא טריף כיון דחזינן דשינה ולא כתב שנות המלך וע"כ דלא רצה להקנות עד הזמן ההיא אבל בעלמא אימא דגבה באמת מזמן הלואה לכך הביא מבה"ת דהוא הביא הדין האמור בע"ז שם והרי אנן לבריאת עולם מנינן ואין מונין כלל למלכים ואפ"ה מביא הדין וע"כ דגם לדידן כל שטר מאוחר לא גבי מזמן ראשון רק מזמן הכתוב בשטר ושפיר הביא הב"י מדברי הבעה"ת ודו"ק היטב. אברא דלפ"ז צ"ב הא דאמרו האי ספרא דייקנא כתבי' וכו' וקשה אם לא כתבו מאוחר א"כ למה לא כתב שנות המלך וצ"ל דהאי ספרא דייקנא בזה בעצמו הורה שמנה למלך וסמך ע"ז דבוודאי מאוחר ל"ש וא"כ כשיגיע זמ"פ ויראו ששטר מאוחר ע"כ ירגישו שאדרבא הוא הוסיף בכבוד המלך שמנה עוד השש שנים שמלכה בארם לבד ובזמני' כתבי' וא"כ אדרבא לכבוד המלכות כתב כן ובזה מבואר היטב מה דמקשה הש"ס ממאי דממלכות יון מנינן דלמא ליצ"מ והדבר תמוה דבשלמא ר"נ שפיר אמר כדי שלא נתלה במאוחר דל"ש אבל שנתלה ביצ"מ וע"כ שיהי' מאוחר מה"ת לעשות כן ועיין רש"י שהרגיש בעצמו בזה וגם בחידושי ריטב"א הרגיש בזה אבל דחו כלאחר יד ולפמ"ש א"ש דבאמת להס"ד דלא ידע כלל שמנו למלכים א"כ שפיר מהראוי לתלות דמסתמא מנו ליצ"מ כמו שהי' נוהגין קודם החורבן וע"כ מאוחר הוא דאל"כ למה לא נכתב שום מלכות ולא הי' לו לסמוך על שימנו אותן השש שנים דהא י"ל דליצ"מ מנה וע"ז חידש לו דבגולה מנינן למלכות יון וא"כ שוב מה"ת לומר דמנה ליצ"מ מוטב לומר שמנה למלכות יון ומה דלא ביאר בהדיא דסמך עצמו דבודאי לא יתלה במאוחר וכמ"ש רש"י ודו"ק היטב ולפ"ז גם בגט לר"מ אם נימא דמאוחר כשר ע"כ צ"ל דאף שלא ידעו המלכות כשר אף שלא נכתב מלך משום דרצה לאחר ע"כ כתב סתם או דלר"מ באמת גט מאוחר פסול ודו"ק היטב ובזה כל דברי הב"י מבוארים מ"ש דברי הבעה"ת אחר הפלוגתא של גט מאוחר וע"ד שכתב בנו"ב שם ודו"ק ובאמת שאחר כל אלה דברי הש"ס נראה שלא הי' כותבין כלל לשנות המלך רק למלכות יון ולא לאותו מלך וכאשר הייתי נבוך בענין זה מצאתי בתוס' ריש ר"ה ד"ה למלכים שהעידו בזה ועפ"י שם שהאריך הרבה בזה אמנם הביא בשם העיטור פלוגתא בזה ע"ש ועכ"פ אף לשיטתם כיון דעכ"פ מנו למלכות יון וא"כ פסול מאוחר דדלמא אז לא יהי' בידם המלוכה וא"ש ג"כ דברי הש"ס כמ"ש ודברי הב"י ודו"ק:

והנה בשנתרט"ו ביום ג' נח ב' מרחשוון הגיע לידי תשובה מה ששאל אותי הרב מו"ה מרדכי אבד"ק יארטשוב נ"י במה שאירע שם בחוה"מ סוכות שנה זו מכר אחד בית לחברו ובאו לפני מעלתו וב"ד וגמרו הקנין עם עדים כשרים והי' בק"ג א"ס ובת"כ בפ"מ כדת ומעכשיו ונתן לבטחון חמשים כסף למען לא ידחהו מיום ליום וגמר הסילוק יהי' תיכף אחר חג הסוכות והנה הקונה בא תיכף אחר סוכות עם צרור כספו כפי המדובר וע"ז קמו שני אנשים ואמרו דהמוכר יכול לחזור בו דמבואר בסי' ק"ץ ס"ד דבמקום שכותבין שטר לא קנה עד שיכתוב שטר והמנהג כעת לכתוב שטר לועז וא"כ לא קנה עד כי יכתוב השטר וע"ז כתב מעלתו כי השטרות האלו אינם רק לראיה אם יסרב הלה וילך בערכאות כי שטר קנין כי לא ידעו ולא יבינו כלל הלשון ולפעמים הם פסולי עדות ועיקר הקנין ע"י שטר הנעשה בב"ד ולהיות כי בזמנינו אין כותבין שטרות בלה"ק עפ"י ד"ת ע"כ עיקר הקנין הוא עפ"י ק"ס ובת"כ ובפרט כי שם בעיר קטנה לא נכתב שום בית בטאבליצייע וא"כ עיקר הקנין הוא עפ"י ק"ס ות"כ והנה לכאורה רציתי לומר כיון דנתן ת"כ אמרינן דודאי דעתו שיקנה בכסף לבד שנתן דכל דאיכא שבועה אמרינן דהוה כפריש דע"י שנשבע ודאי גמר בדעתו לקנות בזה וכמ"ש מהריב"ל ח"א סוף כלל י"ג ואף דהמלמ"ל פ"א ממכירה תמה עליו מקידושין דף יו"ד דאמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ונ"מ לכה"ג דאסור לקדש בביאה וכפי המבואר ברמב"ן וריטב"א שם אם הי' מפרש דדעתו על תחלת ביאה הי' קונה בתחלת ביאה ורק בסתם אנו דנין וא"כ שוב מהראוי לומר דבכה"ג דמשום דלא יעשה איסור הוה כפריש דדעתו על תחלת ביאה ע"ש אבל באמת ל"ק דמלבד דהוא בעצמו מישב בלא"ה ל"ק לפע"ד דהנה שם כיון דדעת האדם רק על גמר ביאה א"כ גם היא לא סמכה דעתה רק על גמר ביאה ולא רצתה להקנות עצמה רק בגמר ביאה ועלי' ליכא איסור ואף דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת מ"מ זה דוקא במה דכתיב לא יקחו לא יקחו ועכ"פ בלאו אף שאש"ב כמבואר ביבמות דף פ"ז אבל בעשה דכ"א בתולה יקח דהיא רק בכה"ג היא בודאי אינה מוזהרת וא"כ שוב היא אין דעתה רק על גמר ביאה אבל כאן דעיקר תלוי בדעת הקונה שהרי אם פריש קונה א"כ אמרינן דבשביל האיסור רצה לקנות אף בכסף לבד ובזה יש לישב קושית הקדמונים בקידושין שם דאיך אמרו ביבמות דף כ' דבאלמנה מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת הא הוה גם עשה דבתולה יקח דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולפמ"ש א"ש דביבמה דנקנית בע"כ ולא צריך דעתה כלל א"כ כיון שהוא עושה איסור בודאי דעתו על תחלת ביאה וקונה תיכף ובלא"ה א"ש דכל הטעם דאין עשה דוחה עשה ול"ת הוא משום העשה והא דלא דחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה וכמ"ש הנו"ב מהד"ק סוף ספרו ולפ"ז כאן דבידה להיות דעתה על תחלת ביאה וא"כ הוה כמו דאמרינן אילו אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל וה"ה כאן אי אמרה דדעתה על תחלת ביאה לא הי' כאן עשה כלל ופשוט דעשה דיבום דוחה ומלמדין אותה לומר כן כמ"ש בתוס' שם וז"ב ועכ"פ דברי המהריב"ל נכונים אמנם באמת המהריב"ל חזר שם מסברתו כמ"ש בח"ב מספרו סי' פ"ט וכ"כ המלמ"ל שם אבל בעיקר הדין הדבר מבואר בחו"מ סי' קצ"ה דאם הי' בקנין אף שלא הי' לא כסף ולא שטר ולא החזיק קנה דאלימא מלתא דקנין וכמ"ש בב"י בשם הר"ן וכל הקדמונים א"כ כאן שהי' ק"ס פשיטא דאלימא מלתא דקנין וקנה ועיין מהריב"ל כלל י"ג הנ"ל בסופו וז"פ:

והנה הב"ח סי' קצ"א כתב להשיג על הסמ"ע שדעתו דשטר קנין שאינו אלא לשעה כשר אפילו על החרס והב"ח השיג עליו ודעתו דאף בשטר קנין ג"כ פסול והש"ך בסי' מ"ב ס"ק ב' כתב דדברי הסמ"ע מבואר בסי' מ"ב ס"א בשם הר"ן ע"ש ולפע"ד נראה דדברי הב"ח נכונים דבאמת הדבר תלוי במחלוקת הר"ח והרא"ש ודעימי' דבאמת כל הטעם דשטר קנין כשר אף על החרס הוא לפי שאינו רק לשעה ואינו עומד רק לקנין ולא לראיה ולפ"ז הרי דעת הר"ח דגם בשטר ראיה לגבות לאלתר כשר וא"כ מכ"ש בשטר קנין דאינו עומד לראיה כלל אבל לדידן דאף לגבות מיד פסול א"כ ה"ה בשטר קנין ועש"ך שדעתו להכשיר לגבות מיד וא"כ ה"ה בזה:

ובזה נראה לפע"ד גם מ"ש הש"ך דאם טוען להד"מ שלא מסרו לו נאמן הלוקח והמקבל שמסרו לו ולפמ"ש ז"א דכל הטעם דשטרי אקנייתא מועילין הוא משום דאינו עומד לראיה רק לקנין וא"כ אם נימא דמועיל לענין טענת להד"מ הרי לא יכתוב לו שטר ראי' אחר ויהי' זה לראיה עכ"פ דלא יטעון להד"מ ואף שיוכל לטעון תנאי הי' וזייפתו מ"מ חיישינן שמא זה לא ירגיש ויטעון להד"מ ויהיה מוכחש מזה הכתב וכעין זה כתבו הפוסקים לענין דלא לחתום חת"י אחספא דאף שיוכל לטעון פרעתי דלמא לא ירגיש בזה ויטעון להד"מ ועיין שו"ת מזרחי הובא בב"י סי' ס"ט בחו"מ ובט"ז שם וה"ה כאן ואף דבסי' מ"ג לענין שטר מוקדם מבואר דאף דפסול מ"מ להד"מ א"י לטעון ל"ד לזה דשם הפסול אינו בשטר מחמת חשש זיוף רק מחמת שהקדימו וא"כ עכ"פ להד"מ יכול לטעון אבל כאן הפסול בשביל חשש זיוף א"כ כל שאתה רוצה להכשירו להיות שטר קנין ויהיה מוכחש כשיטעון להד"מ שוב הוה שטר העומד לראיה ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף