שואל ומשיב/א/ב/קמג

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן קמג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד. מה שהארכת בבירור השיטות בטעם כעיקר ושאלת לכתוב לך מה שנתחדש אצלי בזה הנה כבר אמרו חז"ל עתיקא קשה מחדתא וע"כ קשה אלי להעתיק לך מה שחדשתי בענינים הללו אמנם לכבודך ולמען תורתך אמרתי לעיין ואכתוב לך מה שנתחדש לי מדי עברי בין ענינים האלו הנה קשה לי טובא לשיטת רבינו חיים דאף דטעמו ולא ממשו אסור מ"מ אין לוקין מן התורה דטעם כעיקר נפקא לן מגעולי עכו"ם וזה אינו רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין ולפ"ז קשיא לי בהא דאמר ר"ע דמשרת אתי היכא דשרה הנזיר פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית דלוקה ואמאי ילקה הא הרשב"א כתב והובא בב"י יו"ד סימן צ"ח דאף שנתערב גופו של איסור כל שנמחה ואין ממשו נמצא כגון יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו קרי ליה לא נתערב גופו של איסור אלא טעמו בלבד ולפ"ז כל ששרה פתו ביין הרי המששו של היין אין במציאות ולמה ילקה והיא קושיא גדולה לפע"ד והנראה בזה דהנה כיון דר"ע מרבה שההיתר מצטרף לאיסור א"כ ההיתר נהפך להיות איסור וא"כ מקרי ממילא ממשו של איסור בעין דע"כ לא כתב הרשב"א דזה מקרי טעמו ולא ממשו רק באיסור שנמחה בתוך ההיתר וכיון שבכל האיסורין אין ההיתר מצטרף לאיסור א"כ לא מקרי ממש רק טעמו אבל כל שמצטרף ההיתר להיות איסור שוב מקרי ממשו ממש וז"ב והא דאמרו בפסחים דף מ"ם דלרבנן משרת אתי ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב הרי דאף דלית להו לרבנן דהיתר מצטרף לאיסור ואפ"ה לקי לא קשה לרבינו חיים דכל טעמו של רבינו חיים הוא משום דטכ"ע ילפינן מגעולי עכו"ם וליכא בהו לאו אם כן זה דוקא לר"ע דיליף טכ"ע מגיעולי עכו"ם ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור אבל לרבנן דילפי טכ"ע ממשרת פשיטא דלוקה דשם איכא לאו גמור וז"ב ופשוט. שוב מצאתי בפר"ח או"ח סי' תמ"ב שהקשה מהך דילפינן טכ"ע ממשרת וחייב והקשה מזה לרבינו חיים ונדחק שם ובמחכ"ת הדברים פשוטים כמ"ש ויותר הי' לו להקשות מר"ע דיליף להיתר מצטרף לאיסור אבל גם זה ל"ק ומטעם שכתבתי דכיון דהיתר מצטרף לאיסור שוב הוה ממשו של איסור בעין וכמ"ש ובזה יש לישב היטב קושית התוס' בע"ז דף ס"ז ע"ב ד"ה ואידך דלר"ש דס"ל כ"ש למכות למה לי קרא דמשרת דהיתר מצטרף לאיסור דהא תיפוק לי' דכ"ש למכות ולפמ"ש א"ש דאי לאו דהיתר מצטרף לאיסור לא הי' אסור בכה"ג ששרה פתו ביין דלא עדיף כ"ש לר"ש מכזית בכדי א"פ לרבנן דאינו לוקה לרבינו חיים דהוה טעמו ולא ממשו מכ"ש לר"ש בכ"ש דעכ"פ אינו לוקה דלא מקרי רק טעמו ולכך בעי משרת דהיתר מצטרף לאיסור וממילא מקרי ממשו וכמ"ש אברא דעדיין יש לפקפק דלר"ש מהראוי שילקה בכה"ג דניהו דלא מקרי ממשו כל שנמחה היינו לענין דיהי' מקרי כזית בכדי א"פ כל שנמחה שוב לית ממשו במציאות ולא מקרי רק טעמו אבל לר"ש דסגי בכ"ש הרי עכ"פ כ"ש איכא במציאות ובזה נפתח לי שערי בינה במ"ש התוס' בשם הר"ר יקיר דמשרת אתי בח"ש ע"י תערובות דר"ש ס"ל כ"ש למכות דוקא כשהוא בעין ולא בתערובות ובאמת הר"פ שם דוחה דמ"ש תערובות מבעין כיון דטעם כעיקר ולפמ"ש א"ש דמטעם כעיקר לא אכפת לן דעכ"פ אינו לוקה בע"י תערובות והיינו כשנמחה וכמו שצייר רבינו יקיר שם דמשרת אתי בחצי זית שנבלע בתוך הפת והיינו בכה"ג שאין ממשו בעין וכיון דמטעם כ"ש למכות לא חייב דבתערובות לא אסר ר"ש וא"כ שוב הו"ל טעמו ולא ממשו ואינו לוקה וז"ב מאד מאד ודו"ק ובזה מיושב היטב הקושיא המפורסמת בשם דו"ז הגאון החריף מהר"ץ הלברשטאט וכבר נזכרת בכמה ספרים דלשיטת רבינו יקיר יקשה בהא דאמרו בשבועות דף כ"א אי בעלמא ר"ע כר"ש ס"ל למה לי' צירוף כזית ותמה הגאון ז"ל דהא אצטריך כזית דר"ש לא אמר כ"ש למכות בתערובות והר"ר יקיר בעצמו מביא הסוגיא וקשה שלא ירגיש בסוגיא דשבועות הנ"ל ובחידושי אמרתי בזה דברים רבים ולפמ"ש א"ש דע"כ לא כתב רבינו יקיר רק אי לא כתיב משרה להיתר מצטרף לאיסור אז ל"ש כ"ש בתערובות ולא הי' אסור משום טכ"ע דהוה טעמו ולא ממשו אבל עכשיו דגלתה התורה דהיתר מצטרף לאיסור שפיר מקשה הש"ס צירוף כזית למה לי והיינו דסגי בכ"ש פת דשוב הו"ל היין בעין כיון דהיתר מצטרף לאיסור מקרי ממשו וכל שהוא ממשו שוב סגי בכ"ש ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ובזה מיושב קושית התוס' בשבועות שם דהקשו דלמא שאני התם דגלי קרא דהיתר מצטרף לאיסור וכוונתם דלכך לא סגי בכ"ש דאל"כ למה אצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור ת"ל דבכ"ש סגי ולפמ"ש א"ש דאי לא דכתיב משרת ולא היה היתר מצטרף לאיסור שוב לא סגי בכ"ש דהו"ל ח"ש ע"י תערובות וכשיטת רבינו יקיר הנ"ל רק אחרי דהיתר מצטרף לאיסור שוב לא בעי צירוף כזית ודו"ק ובאמת לפמ"ש המהרי"ל בהלכות ברכות הסעודה בשם מהר"ש דפת שנפל ליין תוך הסעוד' יש לברך עליו בפה"ג וכתב המלקט שם דכוונתו דגבי נזיר כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה ש"מ דמה ששרוי ביין מקרי שתיה ע"ש ועיין במ"א סי' קס"ח ס"ק כ"ט ולפ"ז שוב בודאי מקרי ממשו ולא טעמו דהרי הכתוב קראו שתיה וזה דגלי קרא במשרת דהיתר מצטרף לאיסור ולכך מקרי גם הפת יין וקראו שתיה ושפיר פריך בשבועות וכמ"ש ודו"ק הטיב כי חריף הוא.

והנה בגוף דברי רבינו יקיר הנ"ל שחידש דבחצי זית יין וחצי זית פת אף לר"ש לא חייב מלקות כפי הנראה דוקא כשהם שוה בשוה אבל כל שהאיסור מרובה מההיתר אף שאינו זית שלם שוב בטל ההיתר והאיסור ונעשה איסור ואף שאינו בטל עכ"פ האיסור מחשב יותר ושוב די בח"ש ללקות דעכ"פ לא מקרי ח"ש ע"י תערובות שלא ילקה אברא דצריך להבין אם נימא דא"א לצמצם א"כ אולי הח"ש של האיסור יותר מחצי זית א"כ שוב לוקה וכבר הקשה החכם השואל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ער"ב דאיך מחייב אשם תלוי בכזית שומן וכזית חלב הא א"א לצמצם ועיין בפרמ"ג ביו"ד בשער התערובות שביאר כן דברי השואל ברשב"א אך תירוצו של הרשב"א אין לו מובן וכתבתי במק"א דלפמ"ש הר"ש מאיינדיל הובא בתוס' חולין דף כ"ח ובכמה מקומות דבעינן שני צדדים להיתר ולפ"ז גם התם אם האיסור רוב אקבע איסורא מקרי ואם שניהם שווים ג"כ מקרי אקבע איסורא ולא נשאר רק צד אחד שמא האיסור קטן ובכה"ג אמרינן דאפשר לצמצם ע"ש ולפ"ז גם כאן יש לומר דאם ההיתר גדול בודאי לא לקי בח"ש ע"י תערובות וגם בשניהם שווים ג"כ לא לקי ורק דניחוש שמא האיסור גדול יותר ובכה"ג שפיר אמרינן דאפשר לצמצם ומותר וז"ב. ובזה יש לישב פעם שנית קושית הגאון מהר"ץ הנ"ל דזה דוקא טרם דכתיב משרת ולא הי' היתר מצטרף לאיסור שפיר לא לקי בכ"ש ע"י תערובות אבל אחר דגלתה התורה משרת להיתר מצטרף לאיסור וכבר אמרו בנזיר דף א' דכל דלא נפיש היתר מקרי היתר מצטרף לאיסור ע"ש ולפ"ז כיון דהיתר מצטרף לאיסור שוב איכא שני צדדים לאיסור דשמא האיסור יותר גדול וגם אם שווים היתר מצטרף לאיסור ורק שמא ההיתר יותר גדול ובכה"ג אף בחצי זית וחצי זית נמי חייב ושפיר פריך צירוף כזית למה לי ודו"ק היטב כי הוא חריף מאד ומיושב ג"כ קושית התוס' בשבועות הנ"ל וע"ד שכתבתי ודו"ק אברא דיש לפקפק במ"ש בכוונת הר"ר יקיר דאפשר לצמצם משום דאיכא שני צדדים והרי כיון דעכ"פ איכא צד ספק שוב אף דהיתר מצטרף לאיסור לא ילקה דהו"ל התראת ספק ואולי כיון דאיכא שני צדדים לאיסור מקרי רוב ובכה"ג לא מקרי התראת ספק וגם למ"ד שמי' התראה בודאי א"ש ובזה נפתח לי שערי בינה ע"ד החידוד בהא דאמרו בזבחים ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור מ"ט א"א שלא ירבה מי' על חברו ויבטלנו והנה רש"י נדחק דבלעיסה בא לפי' מיעוטו של זה ברובו של חברו והוא תמוה מאד דמלבד כל קושית התוס' קשה טובא האיך פסיקא ליה שא"א שלא ירבה מין אחד על חברו ולפמ"ש יש לפרש דכבר כתבתי קושית השואל ברשב"א דאיך חייב אשם תלוי דהא לא אקבע איסורא דא"א לצמצם וכ"כ דאיכא שני צדדי איסור ולפ"ז ה"פ דהש"ס דשם איכא כזית פיגול וכזית נותר וכזית טמא וא"כ שם שפיר שייך לומר א"א לצמצם וא"כ עכ"פ אחד גדול יותר מחברו ולא שייך לומר דאיכא שני צדדים לאיסור דז"א דשם שכל אחד איסור א"כ לא נשאר רק צד אחד דילמא כלם שווים ממש דאיזה איסור שגדול מחברו מבטל לחברו וזה דאמרו דא"א שלא ירבה מין אחד על חברו ושוב אחד מבטל לחברו דאיסורין מבטלין זה את זה ובזה יש לישב כל קושיות התוס' שם והמעיין יבין ודו"ק היטב כי אם שהו' ע"ד החידוד בכ"ז ימצא המעיין כמה סברות מועילות ודו"ק והמעיין בפר"ח או"ה סי' תמ"ב ימצא דגם בכה"ג שנמחה כגון בשר שנמחה בחלב מקרי טעמו ולא ממשו וכתבתי זאת לפי שאחד פקפק בזה.

והנה נהדר לקמייתא הנה שיטת רש"י בחולין צ"ח דטכ"ע בחולין אינו רק מדרבנן ובקדשים טעם כעיקר דאורייתא אף במשהו והנה ביאור שיטת רש"י נראה לפע"ד דהנה רש"י כתב דמהראוי לבטיל ברובא דאחרי רבים להטות ולכאורה הדבר יפלא דאף דבאמת בש"ס אמרו כן דלחומרא קגמרינן דמה"ת ברובא בטל אבל באמת יפלא דממנ"פ למאן קא מיירי אם לרבנן ובמבשא"מ הא צריך ששים ועיין תוס' ד"ה לחומרא ואי במב"ב הא לשיטת רש"י מב"מ לא בטיל כלל אמנם נראה דבאמת שיטת רש"י דאף בשא"מ מה"ת ברובא בטל וס"ל דמה"ת אמרינן האיסור נהפך להיתר ואף דנו"ט כל שיש רוב ואחרי רבים להטות אף דנו"ט מ"מ היתר הוא דהאיסור נהפך להיתר מה"ת וכמ"ש הרא"ש לענין יבש ביבש ה"ה בלח בלח אף דנו"ט מ"מ נהפך האיסור להיות היתר ובזה נראה דזה הטעם דבקדשים לא שייך זאת וטכ"ע דאורייתא והיינו דשם לענין שתאכל כחמור שבה וא"כ כעת שניהם היתר רק דאסור לאכול כמדת אכילת שלמים וצריך לאכול כחומר שבה דהיינו כחטאת ובכה"ג לא שייך לומר האיסור נהפך להיות היתר דהא שניהם היתר כעת ואיך שייך דנהפך להיות היתר ובהיתר בהיתר לא שייך ביטול ושוב טעם כעיקר מן התורה וזה נראה הטעם דבב"ח לכ"ע טעם כעיקר מן התורה משם דבהיתר בהיתר לא שייך ביטול ובזה הי' מקום לישב קושית התוס' מעל רש"י מפיגול ונותר וטמא דשם שהם איסור שוב שייך האיסור נהפך להיות היתר דלענין פיגול מבטל האחד שלא יהי' עכ"פ שם פיגול וכן לענין נותר וטמא כל אחד אתבטל בחברו אמנם אחר העיון אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה דניהו דטכ"ע דאורייתא אבל למה יאסר במשהו דעכ"פ יותר מששים לא שייך לאסור בא"מ והרווחנו בזה לישב דברי התוס' שהקשו לשיטת רש"י דבקדשים טעם כעיקר דאורייתא אף במשהו א"כ מי הכריחו לומר דבחולין לא גמרינן טכ"ע הא יש לומר טכ"ע דאורייתא אבל לא במשהו והקשה המהרש"א דדלמא הכריחו לרש"י קושית התוס' למעלה דאיך שייך לומר לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל ואיך שייך לומר דמדאורייתא ברובא בטיל והא בשאינו מינו בעי נתינת טעם ולפמ"ש א"ש דהא רש"י פירש בדברי אביי דאמר דלא נצרכה אלא אליבא דר"י ואמר הש"ס דמדאורייתא ברובא בטיל ופירש"י כלומר דאי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר ביטולו דאורייתא ברובא הו"ל לבטול דכתיב אחרי רבים להטות ולפ"ז ה"ה כאן אלולי דיליף טעם כעיקר דאורייתא פשיטא דהו"ל לבטל ברובא ונימא דהאיסור נהפך להיתר וכמ"ש ולכך קמ"ל דטכ"ע דאורייתא עכ"פ בכדי נו"ט ושפיר הקשו התוס' דמנ"ל לרש"י דבחולין טכ"ע לאו דאורייתא אף בכדי נו"ט ועכ"פ קשה גם בקדשים למה לא יהי' בטל עכ"פ בששים ובאמת דגם דברי הש"ס תמוהים דהרי לאביי דקאמר לא נצרכא אלא לר"י דאמר מב"מ לא בטיל קיימינן וע"ז אמר בש"ס דלחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל והיא תמוה דהא מב"מ לר"י לא בטיל מן התורה ואם כן אדרבא קולא הוא דגמרינן מיניה ולא חומרא והיא קושיה גדולה ולכאורה רציתי לפרש דלחומרא קא גמרינן היינו לשא"מ דבזה מהראוי לבטל אבל זה א"א דבא"מ ודאי תלוי בנו"ט וצריך ששים וכבר הקשו התוס' דמבשא"מ מהראוי שיהי' צריך ששים וכתבו דלענין מב"מ קאי וגם בשא"מ לפעמים נפסק הטעם בפחות מששים ע"ש והדבר יפלא כיון דקיימינן לר"י דמב"מ מה"ת לא בטל א"כ בין במינו בין בשא"מ אינו בטל מה"ת ברובא ועיין בר"ן ברי"ף וכפי הנראה גם הוא פירש דקאי בשא"מ אבל באמת היא תימה דמלבד דקשה דמבשא"מ מה"ת בעי ששים אף גם דזרוע עם האיל מב"מ הוה אמנם נראה דבאמת כאן לא הוה רק טעם וכבר נסתפק הרשב"א בחידושיו אם טכ"ע לר"י היכא דליכא ממש אם גם בזה מב"מ לא בטיל ע"ש ולפ"ז בזה שפיר אמר דמה"ת ברובא בטל דכיון דהזרוע לוקחין אח"כ ולא נשאר אף אם טעכ"ע דאורייתא לאביי מ"מ מב"מ לא שייך בזה ושפיר מדאורייתא ברובא בטיל וע"ז חידש רבא אף אם נימא דטעם כעיקר דאורייתא גם בטעם מב"מ במשהו מ"מ בחולין טכ"ע לאו דאורייתא וא"כ שפיר בטל מה"ת ברובא ועיין בר"ן ברי"ף שפירש ג"כ דרבא קאי לענין מב"מ ע"ש היטב ובזה ל"ק קושית התוס' על רש"י דע"כ לא כתב רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא בחולין רק אליבא דר"י דס"ל מב"מ לא בטל מן התורה ובזה שפיר יש לומר דדוקא בממש דומיא דדם פר ודם השעיר אבל בטעם בטיל ובזה טכ"ע לאו דאורייתא וממילא דל"ק קושית התוס' דבאמת לרבנן דמב"מ בטיל א"כ פשיטא דגם בקדשים טכ"ע בטל במב"מ ברובא דלא עדיף מהממש דמב"מ בטל ברוב מה"ת משא"כ לר"י דמב"מ לא בטיל וא"כ אי טעם כעיקר דאורייתא לא בטל כלל לרבא דהוה ממש כעיקר ולכך בקדשים לא בטיל אבל בחולין דטכ"ע לאו דאורייתא מה"ת ברובא בטיל דטעם לאו כעיקר בזה וממילא מהראוי לבטול ברובא במב"מ דלא נרגש הטעם וגם אין בו ממש ולא הוה דומיא דדם הפר ודם השעיר ובזה מיושב היטב דברי התוס' דשפיר הקשו מנ"ל דבחולין טכ"ע לאו דאורייתא והיינו במבשא"מ והא דקאמר הש"ס דמה"ת ברובא בטל היינו במב"מ דלא נרגש הטעם ורק משום דמב"מ לא בטיל לר"י אבל בטעם כעיקר ל"ש מב"מ לר"י ומיושב היטב קושית המהרש"א הנ"ל ובאמת אם נימא דהש"ס לא קאי רק למב"מ בלבד מיושב קושית התוס' דלכך הוצרך לפרש דבחולין לא שייך טכ"ע דאם שייך טעם כעיקר שוב מהראוי שלא לבטל במב"מ כמו בקדשים וע"כ דבאמת טכ"ע לאו דאורייתא ובטיל ברובא ובזה מיושב היטב מ"ש המהרש"א דאם כוונת רש"י כן הי' לו לפרושי גם באביי כן ולפמ"ש א"ש דאביי דביאר בהדיא דקאי אליבא דר"י וא"כ לא הוצרך לפרש כן דפשיטא דלדידי' ברובא בטל באין בו רק טעם דאף דטכ"ע דאורייתא מ"מ לדידי' לא שייך מב"מ רק בממש ולא בנו"ט וכמ"ש אבל לרבא דחידש דאם טכע"ק דאורייתא ממילא מב"מ במשהו אף בטעם שפיר הוצרך רש"י לפרש דבחולין טכ"ע לאו דאורייתא וכמ"ש ודו"ק ובאמת שדברי המהרש"א צ"ע מ"ש דהי' לו לרש"י לפרש כן גם אליבא דאביי דהא אביי ס"ל דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כדאמר בחולין ק"ח ולא מצי רש"י לפרושי רק אליבא דרבא דהוא ס"ל טכ"ע דרבנן כדדחי רבא שם דרך בישול אסרה תורה ולשיטת רש"י הוא דיחוי ממש והוא ס"ל דבאמת דטעם כעיקר לאו דאורייתא וגם מה מועיל בזה לאביי דהא סוף סוף מב"מ וע"כ מחוורתא כמ"ש דבזה נחלקו אביי ורבא דאביי מפרש דמב"מ לא שייך רק בממש ולא בטעם אף דטכ"ע דאורייתא ורבא ס"ל טכ"ע לאו דאורייתא וכמ"ש וז"ב ודו"ק אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' ל"ה שהגאון בעל אור חדש נסתפק לשיטת רש"י דמב"מ לא בטיל וטכ"ע לאו דאורייתא אם נתערב מב"מ בטעם לבד מה דינו ע"ש שהאריך הגאון בעל הנו"ב בזה ותמהני דלא הזכירו דברי הרשב"א בחידושי חולין דף צ"ח שנסתפק בזה וגם בגוף הדבר לפענ"ד הדבר ברור דאם נימא טעכ"ע לאו דאורייתא א"כ פשיטא דבטעם לא שייך מב"מ וגם לפמ"ש הפ"י בחידושיו לביצה בדף ל"ט בטעם דר"י ס"ל דמב"מ לא בטל משום דל"ש ביטול במב"מ דל"ש לומר אחרי רבים להטות בזה דשם המיעוט של הסנהדרין בטל ברוב ונתבטל המיעוט משא"כ במב"מ דגם המיעוט הוא במציאות כמו הרוב ולא נתבטל בהרגשה ובטעם ויש להמתיק הדברים דברוב של סנהדרין לפי מה שדנו הרוב אין המיעוט כלל במציאות עד"מ שהרוב אמרו פטור הרי לפי דברי הרוב אין שום סברא שיתחייב ונמצא המיעוט בטל סברתם דמחייבים עפ"י הרוב וה"ה במין באינו מינו דתלוי בטעם א"כ המיעוט נתבטל במציאות ואינו נרגש כלל משא"כ במין במינו דישנו במציאות ולא שייך בטול ברוב ולפ"ז זהו כשיש ממש כמו דם הפר ודם השעיר שהמיעוט ישנו במציאות משא"כ היכא שהממש נסתלק ואין בו רק טעם וכיון דבמב"מ לא נרגש הטעם הרי נתבטל במציאות דהטעם נתבטל בהרוב ובכיוצא בזה בא"מ לא הי' כאן טעם כלל ולא עדיף מב"מ מבשא"מ וז"ב אברא דיש מקום לומר דתלוי בפלוגתא דאביי ורבא דמב"מ בשמא או בטעמא דאם נימא כאביי דתלוי בטעמא א"כ כיון דהטעם הוא שוה שפיר מקרי מב"מ ושפיר אמר לא נצרכה אלא לר"י אבל לרבא דתלוי בשמא א"כ לא שייך לומר דזרוע בשלה יהי' מב"מ עם האיל דזה נקרא זרוע וזה איל וצ"ע בזה דמ"מ הזרוע מכלל האיל הוא גם לפמ"ש במק"א להשיג על הש"ך בסי' צ"ח וסי' ק"ב שכתב דלר"י תלוי בשמא ולדידן עיקר תלוי בטעם ואני הוכחתי להיפך וא"כ הי' כאן מקום אריכות ואכ"מ עכ"פ גוף הדברים נ"ל נכונים וברורים וכמ"ש ודו"ק. וראיתי בכו"פ סי' צ"ח ס"ק ב' שתמה על לשון חידושי הרשב"א בחולין דף צ"ח בסוף הסוגיא שכתב וז"ל נמצא פסקן של דברים לרש"י אם נתחב כף איסור בתוך תבשיל או כף חולבת בתוך יורה של בשר וכו' וקודם שהספיק לשער אם יש ששים נשפך וכו' הולכין להקל וכו' דספיקא דרבנן הוא וע"ז תמה כו"פ דהא בב"ח טכ"ע דאורייתא לכ"ע כמ"ש הרשב"א גופא שם והנה חידושי הרשב"א אינו ת"י באופן שאותיותיו יחכמוני להבין כוונתו אבל לפע"ד מכאן ראיה ברורה למ"ש בשו"ת מהריב"ל והובא באחרונים דע"כ לא אמרו טכ"ע דאורייתא רק בב"ח ממש אבל מה שקיבל טעם הכלי מבשר עם החלב בזה לא הוה טעם כעיקר דאורייתא וא"כ דברי הרשב"א מבוארים דבכף חולבת טכ"ע דרבנן ובזה יש לישב קושית העולם בפסחים דף מ"ד בהא דיליף טכ"ע מביעולי מכו"ם והקשו דלמא הי' מבשר חלב דלכ"ע טעם כעיקר דאורייתא ולפמ"ש א"ש דע"כ לא אמרו טכ"ע דאורייתא רק בבב"ח ממש דאף שהוסר הבשר ונשאר רק טעמו ונתנו שם חלב הוה טכ"ע בבב"ח דאורייתא אבל כאן ממנ"פ אם נחוש שמא כבר בישל העכו"ם בב"ח בקדירה שוב הו"ל דינו כשאר איסורים כמ"ש הש"ך סי' צ"ד ולא נשאר לחוש רק שמא בישל עכו"ם בשר והישראל יבשל חלב או להיפך ובזה שוב לא הוה טכ"ע מן התורה גם בב"ח ועדן צ"ע דע"כ לא כתב הש"ך רק לענין חנ"נ דבזה כל שכבר נאסר לא שייך חנ"נ ע"ש ס"ק כ"ג אבל טכ"ע אף שכבר נאסר הקדירה הרי הוא באיסורא אבל כל האחרונים תפסו כן דכל שכבר נאסרה לא שייך טעם כעיקר גם בב"ח מה"ת א"כ גם אנן נגרור בתרייהו.

והנה שאלני עלם משכיל מפה לבוב בהא דיליף בפסחים מ"ד ממשרת לטכ"ע ולמה לא דחי דשאני נזיר דחידוש הוא דאף בנדר מחרצן אסור בכלהו כדאמרו בנדרים דף ג' וכדדחי דלא נוכל למילף מבשר וחלב דחידוש הוא והשבתי לו דע"כ לא אמרו דמחידוש לא ילפינן רק היכא דילפינן במה מצינו יש לומר דכל שחידוש הוא לא שייך לילף במה מצינו דש"ה דחידוש הוא ולכך מחמרינן בו אבל ממשרת ילפינן בק"ו לשאר איסורים ולערלה בשתים ובכה"ג לא שייך לפרוך הך פירכא דחידוש דמ"מ קיל משאר איסורים וצ"ע בזה בספרי הכללים ודו"ק.

והנה ראיתי ברא"ה בבית התערובות בית רביעי שער ראשון בדף ס"ה דפוס וויען שכתב בשם הרמב"ן דבר חדש דהא דהצריכה התורה הגעלה בגיעולי עכו"ם אף דטכ"ע לאו דאורייתא הוא משום דמעלה עשתה תורה בכלים כיון שבעת שבלעו הי' בעין אף שעכשיו שפולט אין בו רק טעם כיון שהכלי נאסר משום בעין שוב אסרה תורה אף פליטתו ואף כלים של ישראל אסרה תורה בשביל זה ע"ש ובאמת שהוא דבר חדש ונפלא ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בחולין דף ק"ד דלרבינו אפרים ניחא מה שצותה התורה להגעיל כלי גדול והא המים נאסרו וחוזרין ומבליעין וא"ל דהגעילו אב"י דהא לא אסרה תורה רק בת יומא והדבר תמוה דאם נימא דגם אב"י אסור ע"כ דנטל"פ אסור א"כ גם אב"י נאסר ומה הועילו התוס' בזה וכבר תמה הכו"פ ולפמ"ש א"ש דבאמת בשאר איסורים טכ"ע לאו דאורייתא והא דנאסרה משום דבעת הבליעה הי' בו איסור ולפ"ז כאן דבאמת אב"י רק דהמים נאסרו אף באב"י אבל הוא נטל"פ א"כ בכה"ג פשיטא דלא עשתה תורה מעלה להגעיל האב"י מה שנבלע טעם לפגם וצ"ע בזה וראיתי בכסא דהרסנא סי' כ"ט בסופו שתמה על הרא"ה הנ"ל ולא ידעתי מ"ש דא"כ כ"ח לא לבעי הגעלה לא הבינותי דהרא"ה הרגיש בעצמו דאף אותן כלים דלאו בני הגעלה כל שכנגדו בבני טבילה אסורין ה"ה בזה ע"ש וגם שאר קושיותיו יש לישב ודו"ק. עוד נ"ל בביאור שיטת רש"י בטכ"ע ענין חדש דהנה באמת מצד הסברא אי לאו דרבי קרא שהטעם כעיקר הי' בודאי הדעת נוטה שהטעם אינו כעיקר ולא אסרה התורה רק גוף הדבר בעצמותו עקרו ממשו אבל טעמו בלבד אינו תורה אך לפענ"ד הי' נראה דבמקום דהיתר מצטרף לאיסור א"כ חזינן שגם ההיתר כל שנטפל לאיסור מצטרף מכ"ש הטעם של האיסור בעצמו ואף דבנפיש היתר לא מצטרף היינו שם דבא ההיתר ממקום אחר אבל כאן דהטעם בא מהממש מעצמות האיסור רק שהתורה לא אסרה רק בעוד עיקרו וממשו קיים אבל עכ"פ מצטרף לאיסור זה נלפע"ד ברור ולפ"ז נראה דזה שיטת רש"י דלכך דוקא בקדשים טעם כעיקר דאורייתא דשם העל"א כדיליף בפסחים דף מ"ד מקדש ועיקר קרא דחטאת על המל"א ומכ"ש טכ"ע וכמ"ש אבל בחולין דלא אמרינן המל"א לכך טכ"ע דרבנן דהתורה לא אסרה רק העיקר של איסור בעוד ממשו עליו וז"ב ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דמנלן דבחולין אף בפחות מששים נמי מדרבנן דלמא בזה טכ"ע אף בחולין מה"ת וגם הא גם בקדשים טכ"ע לאו דאורייתא רק בעולין בעולין ולפי מה שכתבתי א"ש דבאמת מה דאסור בקדשים אף ביותר מששים הוא משום דכיון דגם הטעם אינו איסור ממש רק דהיתר מצטרף לאיסור א"כ אין הנ"מ בין הטעם כעיקר של פחות מששים למה שיותר מששים דהא נצטרף לאיסור משא"כ בחולין דכל הטעם אף בפחות מששים אינו כעיקר דלא אסרה תורה הטעם רק בעוד ממשו קיים ולפ"ז גם בקדשים אם הי' מכיר האיסור וזרקו ולא נשאר רק הטעם ניהו דהמל"א וכבר נצטרף לאיסור אבל כעת אין שם איסור עליו רק מה שנצטרף לאיסור ופשיטא דכל מה שיותר מששים דל"ש בו טעם דמותר ולכך דוקא עולין בעולין במשהו אבל כ"ז שעיקרו ג"כ מעורב בזה הטעם כעיקר מה"ת דהמל"א והי' מקום להאריך בזה אלא שהענין הוא חדש ואמרתי לקצר בזה.

והנה במ"ש רבינו אפרים דלא אמרינן חענ"נ רק בב"ח משום דנעשה כלו ונבלה והביא התוס' בחולין דף ק' ראיה לדבריו ממה שצותה התורה להגעיל כלי מדין והא המים נאסרו וחזרו ונבלעו ולפע"ד נראה דהנה לכאורה הי' נראה לומר טעם הסברא דאמרינן חנ"נ אף בשאר איסורים דהרי שיטת הרשב"א בסי' ק"ו דאף דלא אמרינן חנ"נ מ"מ חתיכה עצמה אסורה דאפשר לסוחטו אסור ע"ש וכן קי"ל ולפ"ז יש לומר דלכך בעי ששים נגד כל החתיכה דבאמת הוה מב"מ עד"מ שהחתיכה נאסרה מחתיכת איסור ורוטב עם בשר הוה מב"מ רק דזה היתר וזה איסור וכמ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב בטעמי' דרבנן ולפ"ז כל שהחתיכה עצמה עכ"פ אסורה היאך שייך לומר שכל שיש ששים נגד הבליעה שבחתיכה הרי נתבטל האיסור כיון שנשאר איסור משהו בחתיכה דמה"ט החתיכה עצמה אסורה ואותה משהו הוה מב"מ עם החתיכה דל"ש ביטול דבאיסור באיסור ל"ש ביטול ולכך בעי ששים נגד כל החתיכה ולפ"ז לא קשה מהך דיורה דהרי הרשב"א כתב דע"כ לא אמרינן דחנ"נ רק בחתיכה ולא באיסור הנבלל דנבלל בשוה וכמבואר בטור סי' ק"ו ולפ"ז בכה"ג המים לא נעשו נבלה וא"צ ששים נגד כל המים אף לדידן אברא דכ"ז למ"ד אפשר לסוחטו אסור אבל למ"ד אפשר לסוחטו מותר א"כ ל"ש מב"מ דהחתיכה עצמה מותרת ובזה עמדתי על דברי הראב"ד דלא אמרינן נעשה נבילה רק למ"ד מב"מ לא בטיל אבל למ"ד מב"מ בטיל לא אמרינן נעשה נבילה והדברים סתומים ולפמ"ש יש לומר דהנה הט"ז סי' ק"ו פירש דכוונת הרשב"א לא משום דאפשר לסוחטו אסור רק משום דשמא לא נפלט כל האיסור ולפ"ז אף למ"ד אפשר לסוחטו מותר מ"מ כיון דנשאר שם איסור לכך החתיכה אסורה וא"כ לפ"ז למ"ד מב"מ בטל שפיר בטל ולא שייך לומר דמ"מ מה שנשאר אסור והוה מב"מ כיון דאפשר לסוחטו מותר א"כ החתיכה משכחת לה דתשיב להיות היתר כשיבא אליהו ויאמר דנסחט כל האיסור שבה וא"כ שוב הו"ל מבשא"מ דהא האיסור הבלוע ישאר איסור והחתיכה תהי' היתר וא"כ להבטל להיות כמבטל וכעין דאמרו נבילה לגבי שחיטה וז"ב ומעתה שפיר כתב הראב"ד דלמ"ד מב"מ בטל בודאי מותר והיינו למ"ד אפשר לסוחטו מותר אבל למ"ד אסור אסור אף אם נימא דמב"מ בטל ובזה מיושב קושית הלח"מ דבש"ס אמר דכ"ע ס"ל אפשר לסוחטו אסור ופליגי במב"מ אי בטל וקשה דא"כ היאך למ"ד מב"מ בטל שייך חנ"נ ולפמ"ש א"ש דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור פשיטא דלא בטל אף למ"ד מב"מ בטל ודו"ק ועיין כו"פ ס"ק ה' ובזה יש לישב קושית הפר"ח והכו"פ ס"ק ט' ואכ"מ וכ"ז כתבתי מבלי עיון בהגמרא ועיינתי בש"ס וראיתי דאמרו דכ"ע אפשר לסוחטו אסור ורבנן ס"ל מב"מ בטל וא"כ קשה קושית הלח"מ דא"כ למ"ד מב"מ בטל לא שייך מב"מ כלל ולאחר העיון לק"מ דניהו דאפשר לסוחטו אסור והחתיכה אסורה מ"מ לא מקרי מב"מ דניהו דהחתיכה אסורה מפני שיש בה טעם איסור אבל מב"מ לא מקרי דלכשיבא אליהו ויאמר דנסחט ממנו האיסור החלב שבה שוב עכ"פ אפרה מותר ובב"ח אפרה אסור דהוא מהנקברים ובכה"ג לא מחרי מב"מ דלכי מסחט מותר החתיכה דאפשר לסוחטו דאסור היינו כל שהוא באיסורה אבל לא לכשתסרח וז"ב ועכ"פ מיושב קושית הכו"פ וכל המפרשים בהא דיליף בפסחים דף מ"ד מגיעולי עכו"ם דטכ"ע דאורייתא ודלמא הי' מבשר בחלב דטכ"ע ודאי דאורייתא ולפמ"ש יקשה דא"כ היאך הגעילו יורה גדולה ול"ש לומר כמ"ש למעלה דבכה"ג לא שייך חנ"נ דבב"ח ודאי דנ"נ דהוה כלו איסור אחד וגם לא שייך לומר דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר הקשו התוס' דהרי בב"ח ודאי אפשר לסוחטו אסור כמ"ש הטור סי' צ"ב ודו"ק.

והנה בחידושי אמרתי ראיה לשיטת רש"י דס"ל דמב"מ לא בטל מן התורה דהנה בהא דכתיב בפ' מטות אך את הזהב ואת הכסף פירש"י אך לשון מיעוט כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבילות והקשיתי בחידושי על תורה האיך משכחת לה שיהי' אסורים בבליעת איסור לאחר טהרתן מטומאת מת דהא ע"כ נעשו אב"י ומה"ת שרי אב"י ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא והרי טהרה מטומאת מת הוא שבעת ימים והוא תימה רבה והקשיתי להרבה לומדים ואין טענה ובחידושי לתורה הארכתי הרבה בזה ולא עלה בידי ולפ"ז מה שהוא שיטת רש"י דמב"מ לא בטל מן התורה והרי כבר נודע שיטת י"מ בתוס' ע"ז דף ס"ו ובר"נ פ' כל שעה דכל דאסור במשהו אף נטל"פ אסור וא"כ שוב חיישינן שמא ישתמש מב"מ ואסור אף אב"י ובזה יש לישב קושית העולם בהא דיליף ר"ע טכ"ע מגיעולי עכו"ם והקשו דלמא הי' משום בב"ח דודאי טעכ"ע דאורייתא לכ"ע ולפמ"ש א"ש דבב"ח דהוה מבשא"מ שוב יקשה דהרי התורה צותה להגעיל אף לאחר טהרתן מהמת והוא נטל"פ וע"כ דהחשש משום מב"מ וז"ב מאד ומה דאמר דר"ע ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא היינו כל שהיא מבשא"מ לא אסרה תורה רק בת יומא או דגם במב"מ כל שיש טעם גמור ואין בו ששים מותר אחר כמה שנים ראיתי דיש ליישב דברי רש"י דאז במדין לרבנן דר"ע דס"ל גיעולי עכו"ם חדוש הוא אף נוטל"פ אסרה תורה לקי"מ דרק לדידן נטל"פ שרי והנה בחידושי למס' ע"ז שלמדתי זה שנים רבות מס' ע"ז בעיון והעלתי דהא דאסרו הי"מ משהו בנטל"פ דוקא משהו לפי ששם אינו מרגיש שום טעם ובמשהו לא שייך נטל"פ אבל בפחות מששים שיש טעם והיא לפגם בכה"ג ודאי צדקו דברי התוס' דמה ענין משהו לפגם משהו אינו פוגם ופגם הוא פוגם רק דכונת הי"מ דבמשהו ל"ש לא טעם לשבח ולא לפגם וכל שאינו לא לשבח ולא לפגם אסור כמ"ש הש"ך סימן ק"ג אבל כל שיש בו טעם לפגם דהיינו בפחות מששים זה מותר ולפ"ז גם כאן לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא היינו כשהוא פחות מששים וכמ"ש ודו"ק ובזה מיושב היטב מה שכ' התוס' בפסחים שם לר"מ דסבירא ליה נוטל"פ אסור ויליף מגעולי עכו"ם ה"ה דמצי למילף אף טכ"ע מזה ותמה המהרש"א דאם כן לימא דגם ר"ע סבירא ליה כר"מ בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב דלר"מ דסביר' ליה נוטל"פ אסור שוב יקשה דאיך מצי יליף טכ"ע מגיעולי עכו"ם דשמא הי' בשביל בב"ח ולא שייך מ"ש דהוי ליה מבשא"מ והוה נוטל"פ דהא ר"ע ס"ל דנוטל"פ אסור וצריך לומר דע"כ ר"מ ס"ל דגע"כ בכל ענין אסרה תורה בין בב"ח בין בשאר איסורים [ומשום מב"מ] וע"כ צריך לומר כן דאל"כ יקשה מנ"ל לר"מ דנוטל"פ אסור מדאסר גיעולי עכו"ם ודלמא הגעילו בשביל שאר איסורים ומשום מב"מ דהוא במשהו דאסור אף נוטל"פ ודלמא באמת מב"מ במשהו ומנ"ל לר"מ וע"כ צריך לומר דס"ל דבכל ענין אסרה תורה וא"כ גם טכ"ע מצי למילף אבל לר"ע דלא יליף רק טכ"ע יקשה דאי ס"ל דנוטל"פ אסור מנ"ל טכ"ע דלמא הי' בשביל בב"ח וכמ"ש ודו"ק. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש התוס' בחולין דף ק' דלרבינו אפרים ניחא במה שצותה התורה להגעיל והיאך הגעילו כלים גדולים והא המים נעשו נבלה שלא היו ששים בכלים דא"ל דהגעילו שאב"י דהא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא והדבר תמוה דלהס"ד דהגעילו שאב"י ע"כ דשאב"י ג"כ אסור וע"כ דנוטל"פ אסור וא"כ אכתי קשה מה מועיל שהגעילו שאב"י והא נ"נ דנוטל"פ אסור וכבר תמה בזה הכו"פ סימן צ"ב ובכמה מקומות והארכתי בזה בכמה תשובות ולפמ"ש א"ש דבאמת יש לומר דגם להס"ד ס"ל נוטל"פ מוהר רק דס"ל להס"ד בתוס' דהגעילו בשביל חשש מב"מ דהוא במשהו וכל שמשהו אסור נוטל"פ נמי אסור ומעתה שפיר כתבו די"ל דהגעילו שאב"י וא"ל דא"כ המים נעשו נבלה דז"א דאם לא היו ששים והי' נרגש הטעם גם נוטל"פ מותר כמ"ש למעלה וא"כ שפיר הגעילו מחשש שמא יש ששים ורק דמב"מ במשהו ונוטל"פ ג"כ אסור ולזה כתבו דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא והיינו באב"י אין לאסור אף במקום משהו דלא ס"ל כהי"מ הנ"ל ושפיר קשה דהמים נ"נ ודו"ק היטב. ודרך אגב אומר מה שמצאתי דבר נפלא בריטב"א בחידושיו לע"ז דף ע"ג דכתב דמה דרב ושמואל סבירא ליה במב"מ במשהו אינו כמו לר"י דסבירא ליה מב"מ במשהו מן התורה רק דמדרבנן סביר' ליה לרב ושמואל דהחמירו במב"מ במשהו ע"ש וצריך לומר דאף דשיטת התוס' גבי ציר דזיעה בעלמא הוא ואף ר"י מודה דבטיל היינו בציר שגוף איסורו אינו רק מדרבנן אבל באיסור תורה החמירו במב"מ במשהו ע"ש אמנם אי קשה לי הא ק"ל בהא דאמרו בפסחים דף ל' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ופריך הש"ס ומי אמר רבא הכי והא ר' שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו על ב"י ומה קושיא הא באיסור דרבנן לא קניס ר"ש כמבואר באורח חיים סימן תמ"ז לענין חמץ נוקשה דכל שלא עבר על ב"י מה"ת לא קניס ר' שמעון ועיין מגן אברהם ואם כן כאן דהוא מב"מ דלא אסור רק מדרבנן במשהו ולמה יאסר ר"ש ומיהו יש לומר דהריטב"א מפרש דרב מתיר ברוב בעלמ' וכ... שהוא דעת כל הפוסקים דלא כשיטת הטור סימן תמ"ז ועמ"א שם סעיף קטן מ"ז ואם כן קשה עכ"פ במבשא"מ דלא בטל ברוב ויש איסור תורה ולמה לא יאסר ועל זה משני דכל שאינו בעיני' אף שאין כאן ששים לא קניס ר"ש כמ"ש המג"א שם ומזה ראיה דלא כשיטת הטור ובחידושי אמרתי ראיה לשיטת הריטב"א מהא דאמר בחולין דדרש רב כיון שנ"ט בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ופריך מה ארי' נותן טעם אפילו לא נ"ט נמי ומשני בשקדם וסלקו והקשו בתו' דאכתי למה לי נ"ט בחתיכה הא מב"מ במשהו ונימא דנעשה נבלה ואוסרת כל החתיכות במשהו ולפמ"ש הריטב"א א"ש דאם לא נ"ט בחתיכה אז לא הוה נאסר החתיכה רק מדרבנן וכבר נודע דבאיסור דרבנן לא אמרינן חענ"נ ועיין בט"ז ביו"ד סימן צ' ובש"ך בסימן צ"ב ובכמה מקומות והש"ס שפיר פריך דהנבלה עצמה תאסור האחרות במשהו מדרבנן וזה מב"מ במשהו לרב מדרבנן אבל כיון דמוקי בשקדם וסלקו ואם כן אין כאן איסור תורה רק מה שנאסר מדרבנן ולא שייך חענ"נ ודו"ק היטב. והנה כ"כ למעלה דברים רבים בישוב קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל על רבינו יקיר וכעת חדשות אני מגיד דהנה בהא דאמרו בזבחים דף ע"ח הפיגול הנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן דפטור דא"א שלא ירבה מין א' על חברו ופירש"י דהו"ל התראת ספק דעל כ"א שמתרין בו הוא ספק שמא לא זהו ואף שאח"כ יתברר שאכל חד מינייהו דהוה איסור אפ"ה היה התראת ספק והתו' השיגו עליו כיון דהותרה על כלם וממנ"פ חד מינייה עכ"פ אוכל איסור ע"ש ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דרבינו יקיר שפיר מוכיח דע"כ ר"ש דאמר כ"ש למכות הוא דוקא כשהוא בעין דכל שנתערב א"א לומר כן דיתחייב מלקות דהא לא נודע איזה האיסור ואיזה ההיתר וא"כ ל"מ לשיטת רש"י דל"ש התראה בזה דלא נודע היאך האיסור מונח דל"מ אם נתערב בלח בלח דל"ש להתרות בפרטות על האיסור דלא נודע מקומו רק בכללות יש כאן איסור מעורב וגם ביבש ביבש כל דלא נודע אם זה האיסור או זה ל"ש מלקות וא"כ בכה"ג ל"ש לומר דכ"ש למכות וכיון דלר"ש מכות ואיסור שוין כל דע"כ בכה"ג לא חייבו התורה מלקות י"ל דגם מאיסור מתמעט כיון דבאמת ליכא שיעורא ולדידיה מלקות ואיסור שוין וגם לשיטת התוס' היינו התם דכל' דאסורים הם רק דלא נודע איזה מהאיסור אכל יותר ורבה על חברו אבל כאן דהוה איסור והיתר ניהו דלא הוה רוב אבל עכ"פ לא נודע איזה האיסור ועל כל אחד יש לומר דזה ההיתר ואם הי' אוכל כל אחת בפ"ע לא נודע על איזה מהן להתרות הו"ל התראת ספק ובכה"ג אינו לוקה דהו"ל התראת ספק וא"כ בכה"ג לא אמר ר"ש דכ"ש למכות ובזה מיושב היטב מה דהקשו התוס' בע"ז שם על רבינו יקיר דהא טעם כעיקר דאורייתא וכי היכא דכל שהוא בעין לוקה א"כ ה"ה בטעם ולפמ"ש א"ש דא"א ללקות דלא נודע היכן הוא בפרטות דבשלמא טעם כעיקר כ"א נודע דבזה נתערב טעם כעיקר ויש בו כזית בכדי אכ"פ ושפיר מתרין בו דכל שיש בו טעם כעיקר כלי נאסר וא"כ מתרין לו שלא יאכל זאת שיש בו טעם כעיקר אבל כאן דהוה כ"ש ולא נאסר רק בשביל שיש בו כ"ש וכל שלא נודע מקומו ל"ש להתרות וז"ב כשמש ולפ"ז שם דהיתר מצטרף לאיסור א"כ יכולין להתרות בו שלא יאכל אותו פת בהיתר מצטרף א"כ לר"ש דכ"ש סגי ל"ל צירוף כזית הא אף בפחות מכזית סגי כיון דהיתר מצטרף לאיסור בפחות מכזית נמי ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דלמא שאני כאן דגלי קרא דבעי היתר מצטרף דכתיב משרת ולפמ"ש א"ש דבאמת זהו קושית התוס' דל"ל היתר מצטרף לאיסור אם נימא דגם בכ"ש סגי ואדרבא כיון דגלי קרא דהיתר מצטרף לאיסור ל"צ לצירוף כזית וכמ"ש ודו"ק.

ובזה מיושב מה דהקשה הנו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' צ"א הרב השואל שם עוד קושיא דבתוס' מוכיחים דלר"ש ל"ל היתר מצטרף לאיסור ת"ל דכ"ש הוה והרי זה באמת הוכחת הש"ס דר"ע לא ס"ל כר"ש וא"כ ממילא ר"ש ל"ל הך דר"ע דהיתר מצטרף לאיסור והנו"ב במחכת"ה לא הבין קושית השואל וחשב דזהו קושיא אחת עם הראשונה ולפמ"ש שני קושיות הן על התירוץ של רבינו יקיר הקשה מדברי הש"ס אלו ועל הקושיא הקשה ג"כ דאין התחלה להוכחת התוס' דבאמת ר"ש לית לי' הך דהיתר מצטרף לאיסור ולפמ"ש א"ש דגם ר"ש ס"ל הך דהיתר מצטרף לאיסור רק דל"ד צירוף כזית לרבינו יקיר וכמ"ש ודו"ק היטב.

עוד הי' נ"ל דאם נימא דהיתר מצטרף לאיסור א"כ מקרי האיסור בעין דבשלמא כשאינו מצטרף רק שהוא מעורב בתוכו האיסור א"כ הוה ח"ש ע"י תערובות אבל אם נימא היתר מצטרף לאיסור נעשה ההיתר איסור והו"ל איסור בעין וא"כ שפיר מקשה למה לי צירוף כזית דהוה איסור בעין ובכ"ש סגי והתוס' שפיר כתבו דלכך צריך קרא דהיתר מצטרף לאיסור דאם אינו מצטרף שוב הוה ח"ש ע"י תערובות וז"ב כשמש ובזה נראה לפע"ד לישב מה דק"ל טובא בהא דפריך הש"ס בחולין דף ק"ח וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והאתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב רב אמר לוקה על אכילתו וכו' אמאי לוקה והא חצי שיעור הוא וקשה דטפי הי' לו להקשות דהו"ל ח"ש ע"י תערובות ואינו אסור כלל כמ"ש הכו"פ סי' ק"ט דח"ש ע"י תערובות שרי ובשלמא אי הוה שניהם אסורים א"כ לא מקרי ח"ש ע"י תערובות דשניהם גופים של איסור אבל אם גדי אסרה תורה שקבל טעם מן החלב ולא החלב א"כ הו"ל ח"ש ע"י תערובות ושרי ולפמ"ש א"ש דכיון דגדי אסרה תורה א"כ הגדי הוא האיסור והו"ל בעין ואסור ובחידושי הוספתי בזה דברים דלפי מה שהראתי מדברי הרשב"א בת"ה והמרדכי הא דהיתר מצטרף לאיסור הוא בקדשים לפי שהם היתר בפ"ע רק שאירע בהם פסול שכעת נתמעט זמן אכילתם או שזה אסור לזרים אבל בפ"ע כשרים הם ולכך שייך נעשה נבלה דהיתר מצטרף לאיסור ולכך גם בב"ח נעשה נבלה לפי שחצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה ע"ש ובכו"פ סי' ק"ה ס"ק מ"א ולפ"ז בב"ח דהיתר מצטרף להיתר ונאסרים שניהם א"כ שוב הוה כאיסור בעין ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא לשטת הרלב"ח דח"ש כל שהי' לו שעת הכושר אין אסור ח"ש א"כ בב"ח דלוקה בחצי זית בשר וחצי זית חלב אף שכל אחת בפ"ע מותר ע"כ דשניהם ביחד הם גופם של איסור והוה כזית א"כ לפ"ז לרב דס"ל דגדי אסרה תורה ולא חלב שוב הו"ל חצי שיעור שהי' לו היתר וא"כ הי' לו לפרוך דלשתרי לגמרי ולפמ"ש א"ש דכיון דהיתר מצטרף לאיסור שוב הו"ל כזית ולא פריך רק דאמאי לוקה דמ"מ הו"ל רק ח"ש דחלב מותר וניהו דהיתר מצטרף לאיסור היינו כיון דשניהם היתר ובהתחברם אוסר הו"ל גופו של איסור אבל כל דהחלב מותר שוב עכ"פ ללקות ודאי דאינו לוקה כלל ודו"ק היטב כי הם דברים נפלאים ת"ל.

והנה בהא דיליף ר"ע טעם כעיקר מבב"ח הקשה הפ"י דא"כ יקשה נזיר דקיל היאך ניליף נזיר מיני' דקיל מכל שאר איסורים וכמ"ש בתוס' להקשות על געולי עכו"ם אף גם דהיאך ניליף כל איסורים שבתורה הא שאני בב"ח דאסור בהנאה ואסור בבישול משא"כ בשאר איסורים והוסיף עוד דלאו פירכא הוא כלל מצד קל וחמור רק מעיקר הדין דאף אם נימא דטכ"ע לא מקרי אכילה אבל מ"מ נהנה החיך וזהו דבר דאסור להנות וסיים שחזר על כל הצדדים ולא מצא מענה והנה טעם יהי' כל שיח אבאר דמ"ש דהיאך ניליף נזיר לכאורה דבריו תמוהים דהרי בנזיר ס"ל לר"ע עוד עדיף מיניה דהיתר מצטרף לאיסור ומכ"ש דטעם כעיקר אסור בנזיר וצ"ל דהא גופא אקשי להפ"י דמנ"ל לר"ע לדרוש היתר מצטרף לאיסור ממשרת ודלמא משרת לא אתי רק לטכ"ע דה"א דנזיר קיל ואף טכ"ע ל"ש ביה קמ"ל משרת לטכ"ע ומנ"ל דהמל"א אמנם עדן קשה דא"כ יקשה דאחר דבנזי' טכ"ע דאוריית' ממשרת אם כן כ"ש שאר איסור ול"ל הלימוד מבב"ח אך ז"א דאטו בב"ח מיתורא נפקא והא בב"ח אצטריך לגופיה דשניהם היתר הם ומה"ת לאיסורא אי לא דגלי קרא ורק דר"ע ס"ל דיליף כל התורה כולה מזה במה מצינו ולא ס"ל דהוה חידוש אבל עכ"פ אינו מיותר ואם כן שוב יש לומר דמשרת אתי לטכ"ע בנזיר ומנ"ל המל"א בנזיר כיון דקיל איסורו אך עדיין עכ"פ ל"ק קושית הפ"י דמנ"ל שאר איסורין דז"א דהא זה עכ"פ יש ללמוד ממשרת דעכ"פ טעם כעיקר יש בזה ואם כן עיקר הקושיא דמנ"ל דהמל"א בנזיר דלמא אינו רק בטכ"ע ולא בהמל"א אך נראה שגם זה ל"ק דהנה בנזיר דף ל"ח ע"ב אמרו דת"ק לא מדמי כל איסורי נזיר לשתיה ור"ע דמדמה אכילת בכזית אף שתיה בכזית ופירשו התוס' שם דבאכילה כ"ע לא פליגי ואף למשנה ראשונה בכזית ורק בשתיה הוא דנחלקו דת"ק ס"ל דאף דאכילה בכזית שתיה ברביעית ור"ע ס"ל דשתיה ג"כ בכזית ולפ"ז נראה לי ברור דאי אפשר לומר דלר"ע משרת אתי לטעם כעיקר דהא ל"צ קרא דמה נ"מ בין טעם לעיקר דאחר דעכ"פ נהנה בכזית לו יהא דלא מקרי אכילה עכ"פ מידי שתיה לא יצא ובמידי דהוא בר שתיה שתיה בכלל אכילה ועיין תוס' חולין ק"כ ומכ"ש כאן דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה ופשיטא דעכ"פ שתיה מקרי דהרי נהנה החיך בכזית ובשלמא לרבנן כיון דשתיה ברביעית שפיר למד טעם כיעקר מנזיר והיינו להתחייב בכזית ומתורת אכילה ואף דאינו ממשו כעיקר רק הטעם מקרי אכילה אבל לר"ע אף דלא מקרי אכילה מידי שתיה לא יצא וע"כ דאתי להורות דהמל"א ואם כן שוב נוכל לילף שאר איסורין מבב"ח דא"ל דשאני כל איסורים מבב"ח דחמיר וגם עכ"פ נהנה דהרי חזינן דבנזיר דקיל מכל איסורים החמירה התורה אף בהמל"א מכ"ש בטעם כעיקר בשאר איסורים (ועיין מהרש"א בתוס' ד"ה אר"ע ודוק) אמנם בגוף הקושיא נראה לפע"ד דאין התחלה לקושיא דהנה בחולין ק"ח אמרו דהאוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה והיינו דשניהם ביחד נעשו גוף איסור והיינו טעם כעיקר דאינו חייב רק דרך בישול ואם כן שפיר נלמוד דטכ"ע דאורייתא דאי נימ' דלא מקרי אכילה רק בב"ח דעכ"פ נהנה או דחמיר איסורו שאסור אף בבישול והנאה יקשה דזה דוקא אם כבר הוא בב"ח דהיינו כזית בשר עם כזית חלב דהו"ל איסור גמור דנבלע בהבשר חלב כזית ואם כן שייך לומר דלא ילפינן מבב"ח דעכ"פ נהנה אבל אם אכל חצי זית מזה ומזה לא מקרי בב"ח כלל שיאסור בהנאה דהא אין בו איסור כלל ובשאר איסורים טעם כעיקר לאו דאורייתא ובמה נאסר בב"ח דלא שייך לומר דעכ"פ נהנה מבב"ח דהא אינו נהנה רק מחצי זית וע"כ דטכ"ע בכל איסורים מן התורה וא"כ תיכף שקבל החצי זית בשר טעם החלב או אפכא נעשה איסור ואם כן שניהם ביחד נעשו איסור אחד וא"כ שפיר ילפינן טכ"ע מזה לשאר איסורים וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בהא דאמרו ורבנן מבב"ח מ"ט לא גמרי דחידוש הוא והקשו דאם כן לאביי בחולין דף ק"ח דס"ל דלאו חידוש הוא למה לא יליף טכ"ע מבב"ח ולפמ"ש א"ש דהרי באמת צ"ב לאביי היאך יליף טכ"ע בכל איסורין מבב"ח דלמא שאני בב"ח דאסור אף בהנאה וכקושית הפ"י וא"ל דא"כ שוב אינו מקרי בב"ח דז"א דלמא באמת חידוש הוא דחדשה תורה בב"ח ואף דליכא טעמא וכמו דפריך אביי אי חידוש הוא אפי' כי ליכא נ"ט נמי וצ"ל דבאמת אביי ס"ל בעלמא ג"כ טכ"ע דאורייתא ויליף ממשרת ואם כן לא מסתבר ליה דבב"ח יהיה חידוש גדול כ"כ אף בליכא טעמא ודי לך בו חידושו דשניהם היתר ואפ"ה בהדי הדדי אסור ואם כן שוב אי אפשר למילף טכ"ע מבב"ח דאם כן תצטרך לומר דבב"ח אף בליכא טעמא נמי ואם כן שוב ליכא למילף מינה ובזה מיושב היטב דברי הש"ס שם דלכאורה אריכות לשון שלא לצורך הוא דהי' לו לומר טעמו ולא ממשו דאורייתא דיליף מבב"ח ועפ"י בפסחים שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מבב"ח א"א למילף טכ"ע כקושית הפ"י ורק דע"כ טכ"ע דאורייתא דאל"כ איך שייך בב"ח דהא כל חד בפ"ע שרי וזה דאמרו מבב"ח מ"ט לא גמרי דחידוש הוא והיינו דלא הוה בב"ח כלל דהא אינו רק חצי זית ולא נעשה עדן איסור וז"ש רש"י דהחידוש הוא דכל חד בפ"ע שרי והתוס' שם תמהו ע"ז דהא זה דחה בש"ס שם דכלאים ג"כ כן ולפמ"ש א"ש דלא כוון לומר דהוה חידוש ולא ילפינן מיניה רק דלא נוכל למילף מבב"ח דשאני בב"ח דאסור בהנאה וע"כ לומר דאל"כ לא הוה איסור בב"ח כלל דהרי כל חד בפ"ע שרי ואם כן צריך אתה לומר דכיון שעכ"פ אסרה תורה א"צ בב"ח נ"ט כלל וא"כ כי לא יהיב טעמא נמי אלא ע"כ דבב"ח באמת יש בו טעם וצריך טעם וא"כ שוב ע"כ טכ"ע בשאר איסורים אסור מקרא דמשרת וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד ועמוק ומובטחני כי יש לו פנים בהלכה.

והנה דרך אגב אזכיר מה שהוא שיטת רש"י דבטעם קפילא וליכא טעמא אפ"ה צריך ששים וכל הפוסקים תמהו עליו דהא טעים קפילא וליכא בו טעם ולפע"ד נראה דהדבר נכון דהנה חז"ל שיערו בששים בטל הטעם במציאות א"כ א"א לומר דעת ששים מורגש לגמרי ובהגיע לששים נתבטל במציאות לגמרי זה א"א וא"כ צ"ל דעד ששים מורגש טעם אבל אינו כ"כ טעם מורגש ועד"מ בשלשים נרגש הרבה ובארבעים פחות ובחמשים פחות יותר ועד ששים יש טעם וא"כ לפ"ז נ"ל דלכך אין הקפילא נאמן דאפשר שאינו נרגש כ"כ טעם ומ"מ כל שכבר נאסר אסור עד שיתבטל ממציאות לגמרי ולפ"ז זה באיסורים משא"כ בב"ח וכדרך שכתב הר"ן לענין נ"ט בנ"ט דבאיסור אסור משא"כ בב"ח וה"ה בזה. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בחולין דף צ"ז קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנו"ט ופריך מאן טעים ליה והקשו התוס' דלמה לא פריך על משנה דטיפת חלב ומשנה דירך שנתבשל בה ג"ה וכן יין במים בנו"ט ולפמ"ש א"ש דהנה לשיטת רש"י דלא סמכינן על קפילא כל דליכא ששים ורק בדאיכא ששים צריך קפילא דשמא נו"ט יותר כמ"ש בדף צ"ח בחולין ובסי' צ"ח מבואר שיטתו והנה מה דפריך הש"ס מאן טעים לה קפילא אטו מריש לא הוה ידע דמשכחת לה קפילא וצ"ל דלא סמכי' אקפילא ארמאה דס"ל דבדאורייתא לא נאמן אף במסל"ת ועיין בסי' צ"ח בט"ז וש"ך מ"ש בזה ולפ"ז יש לומר דדוקא כל שאין ששים אבל כל שכבר יש בו ששים ועפ"י רוב נתבטל במציאות הטעם א"כ בכה"ג בודאי סמכינן על קפילא ארמאה כל שאומר שאין בו טעם דאינו רק מסייע להרוב והוה רק גילוי מלתא בעלמא וא"כ ל"ק מכל הני אבל בקדירה דצריך לשער בכל מה דבלעה קדירה א"כ שפיר חיישינן דלא ידע לשער ואין בו ששים וא"כ לא נוכל לסמוך על קפילא וע"ז אמר דמ"מ סמכינן עקפילא ואף דבב"ח א"צ ששים וסמכינן על קפילא אף שהוא פחות יש לומר דלהס"ד לא ידע זאת וס"ל דבעי ששים ודו"ק היטב.

ודרך אגב אכתוב מה ששאל אותי חכם אחד מ"ק זלאזיטץ וכעת הוא בביסק בהא דנסתפק הפרמ"ג אם בישל לאחר שנכבש אם אסור מה"ת כיון שכבר נכבש וע"ז שאל דלמה יתחייב והא הרשב"א תמה דאיך שייך דטכ"ע יהיה דאורייתא במבא"מ השתא גוף האיסור נתבטל מב"מ ברוב מכ"ש הטעם בא"מ וכתב דטעימתו זהו הכרתו וכל שמכירין האיסור לא שייך ביטול ולפ"ז כאן שאינו ניכר דהא נכבש מתחלה והטעם אינו ניכר ע"י בישול לפי שכבר נכבש וא"כ למה יתחייב והשבתי דכיון דעל הבישול עצמו חייב דהא יש בישול אחר בישול ובתשובה בארתי באורך דברי הכו"פ והשבו"י בזה ומכ"ש בישול לאחר כיבוש וכיון דדרך בישול אסרה תורה איך אפשר דיתחייב משום בשול בב"ח ולא יתחייב על האכילה ולכך חייב וזה הענין דרך בישול אסרה תורה וזה לפע"ד מה שאמרו בפסחים מ"ד דאי תרו לי' כולו יומא שרי ואי בש"ל לי' אסור והקשה בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' כ"ו דגם בשאר איסורים מצינו כעין זה ע"ש ולפמ"ש יש לומר דיש חידוש דאם תרו לי' שרי ואח"כ אם בישל אותו שתרו אסור והיינו כיון דהבישול אסור ממילא גם אכילה אסור וזה דוקא בב"ח דנאסר הבישול ולא בשאר איסורים ועיין חולין ק"ז דרך בישול אסרה תורה ושם קאי דהחידוש דאי תרו לי' וכמ"ש התוס' שם ודו"ק היטב.

והנה במה שהקשו כלם דמנ"ל למילף טכ"ע מגעולי עכו"ם דלמא משום בב"ח הי' נראה לפע"ד דהנה לא שייך בגיעולי עכו"ם משום בב"ח דאם נחוש שמא כבר נתבשל בב"ח זה אינו דבשר נבלה בחלב אינו אסור באכילה כמ"ש הרמב"ם פ"ט ממ"א ה"ו ואינו אסור בהנאה כמ"ש הרמב"ם בכריתות בנקודה הנפלאה ואם נחוש שהעכו"ם בשל בשר ואנחנו נבשל חלב ג"כ ליכא למיחש דעכ"פ בשר נבלה הוא ואם נחוש להיפך שהעכו"ם בשל חלב ואנחנו נבשל בשר הנה זה לא מקרי טעם כעיקר כמ"ש הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' צ"ח שגוף החלב בבשר רק להיפך בשר בחלב זה מקרי טעם כעיקר וא"כ אי אפשר לומר דשם בשביל טכ"ע של בב"ח וע"כ משום שאר איסורים ועדיין צ"ע דשמא כיון שנבלע החלב בכליו לא הוה רק טכ"ע מ"מ נראה דגיעולי עכו"ם ל"ש משום בב"ח וגם בחלב אם הי' מבה"ט אין בב"ח נוהג וא"כ ע"כ דבשאר איסורים שייך גיעולי עכו"ם.

הנה מה שכתבתי קושיא בשם א' למה לא אמרו שאני נזיר דחידוש הוא דאף חרצן אסור. הנה זכורני שיש גרסא בנזיר דדחי שאני נזיר דחידוש הוא ועשטמ"ק בנזיר שם ולהס"ד צ"ל דמאי דילפי רבנן מנזיר אחטאת סמוך גם מ"ש דבק"ו שפיר ילפינין אף דחידוש הוא הנה במ"ק ד' ז' מבואר דגם בק"ו אמרו שאני מצורע דחידוש וע' בתוס' שם ד"ה מאי הוא ובסנהדרין כ"ז:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף