שואל ומשיב/א/ב/קמד

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן קמד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שנת תרי"ג יום הששי בא. כאשר למדנו אני וגיסי הרב הגאון מוה' רמ"ז ז"ל שיעורין תמידין בחו"מ סי' ע"ה בש"ך שם ס"ק פ"ג שכתב דאם אינו יודע כמה הלוה על המשכון וקרובו יודע דיכול לכתוב הרשאה לקרובו וקרובו ישבע ויטול ע"ש והקשיתי לפ"ז הא דאמרו בב"מ דף ג' דכ"ה פטור משבועה והקשו בתוס' מנ"ל דכ"ה פטור וא"ל מדאצטריך ע"א דיש לומר דאצטריך להיכא דטוענו בספק ע"פ עד שהעד אמר שגנב או שאביו הלוה לו והקשיתי דאכתי למה לי ע"א הא אף אם אין העד מחייב שבועה יכול ליתן לו הרשאה לעד וא"כ העד יתבענו בברי ויצטרך לשבע נגדו דהא כ"ה חייב שבועה להס"ד דבשלמא לדידן דכ"ה פטור משבועה פשיטא דלא יחליף העד שיהי' מורשה דאז אין עליו שם עד וחברו יפטר דכ"ה פטור אבל כל שכ"ה חייב למה אצטריך העד שיהי' מחייבו מתורת עד והיא קושיא נפלאה והשיב גיסי הרב דהא ל"מ הרשאה לגזילה דבפקדון דכפרי' ול"מ הרשאה אף מדינא דתלמוד מכ"ש מדין תורה ויפה השיב דלפ"ז גם בהלואה א"ש דבהלואה א"י לכתוב הרשאה כמבואר סי' קכ"ג ובזה אמרתי דבר נחמד לישב קושית הגאון החריף מוה' משלם ז"ל אבד"ק פ"ב דמה מועיל הע"א בטוענו בספק הא עדן יתבענו שנית ויאמר לו שלקחת ממני בחנם שלא כדין והוא א"י וחייב לשבע דגם כ"ה חייב לשבע להס"ד וכל שא"י הו"ל מחושואיל"מ ובזה אין העד המסייע פוטר כמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"ד דכל דהוה מחושואיל"מ אין העד פוטר ע"ש ולפמ"ש א"ש ועמוד והתבונן בזה דהנה לכאורה הקשיתי במ"ש הרא"ש בב"ק דף ע' דאין כותבין על מלוה ע"פ הרשאה דהא א"י להקנותו בשום פנים כמבואר בב"ב דף קמ"ח דכל דאינו בבריא ליתא בשכ"מ ע"ש שהאריך דהיאך מועיל גם לדידן הרשאה על הלואה בע"ה והקשיתי דהא שיטת התוס' בב"ב קס"ח שם דהלואה מועיל בהודאה שיודה שהממון של חברו ולפ"ז כיון דמועיל הודאה שוב מקרי ברשותו ושפיר יכול להרשות והוא קושיא גדולה לפענ"ד וצ"ל דעכ"פ כשכפרי' להלואה בודאי א"י להקנותו דאף לשטת הרז"ה בב"ק פ"ד דהלואה מקרי ברשותו דוקא כ"ז שלא כפרי' ע"ש היטב ובקצה"ח סי' קצ"ד שהאריך וא"כ כל דהרשהו ע"כ שיש לו דו"ד קצת ובכה"ג הו"ל פקדון דכפרי' לענין הרשאה וכעין זה כתב בקצה"ח סי' קכ"ג לענין פקדון דל"מ הרשאה אף שלא כפרי' לשיטת רש"י ע"ש וז"ב ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דשפיר אצטריך ע"א לטוענו בספק ע"פ עד וא"ל דהפוכי מטרתא למה לי דהא יתבענו שנית וכקושית הגאון דז"א דיש לומר דאצטריך ע"א ובאופן שיתן לו הרשאה וא"ל דל"מ הרשאה דהו"ל הלואה דכפרי' דז"א דממנ"פ אם יכפור לו ולא ירצה לשלם א"כ אף שלא יועיל מתורת הרשאה יחייבנו שבועה מתורת עד ואם יודה לו שוב הו"ל הלואה דלא כפרי' ומועיל הרשאה ואז שוב יוכל המורשה לשבע נגדו ולא יועיל במה שיתבענו שנית דהוא אין לו דין עליו רק על המורשה דהלוה א"י כלל ובכה"ג ישבע המורשה נגדו וכמ"ש הש"ך וא"כ הועיל בעדותו וגם בגזילה דעת הרז"ה בב"ק שם דכל שרוצה להחזיר הו"ל מטלטלין דלא כפרי' ושפיר אצטריך ע"א בכה"ג ודו"ק היטב כי חריף הוא ונחמד ונעים ת"ל. וחכם אחד הנדיז נגדי דמ"מ יקשה דבאמת יכפור ההלואה ויחזיר לו ויאמר השבע אתה וטול והוא לא יוכל לשבע אך ז"א דבאמת בכה"ג דאומר לו השבע אתה וטול בכה"ג נראה לפע"ד דשפיר העד מסייעו וע"כ לא קאמר הש"ך רק היכא דנעשה מחושואיל"מ אבל בכה"ג שהוא צריך לשבע נגד העד והוא א"ל השבע אתה וטול דמלבד דא"י להפך השבועה כלל עליו אחר שעליו מוטל לשבע נגד העד וכל עוד שלא נשבע הרי העד כשנים ואין חבירו מחויב לשבע כלל ועיקר קושית הגאון דבאמת הוא ישלם לו כעת רק לאחר זמן יתבענו שפרע לו שלא כדין ובכה"ג כבר נסתלק הענין ושוב לא יוכל העד לסייע דמחושואיל"מ ל"מ העד וא"כ כל שיפרענו תיכף שוב מועיל ההרשאה ושוב אח"כ ישבע העד המורשה נגדו כי הוא יוכל לשבע נגדו ודו"ק.

ומדי דברי זכור אזכור מה דק"ל על דברת התוס' דל"ל ע"א דמחייב שבועה והא אצטריך לענין גלגול שבועה דנפקא לן מק"ו דע"א כמבואר בקידושין דף כ"ז ע"ב וצ"ל דהקושיא הוא דאין מקום להק"ו דיש לומר דהא דמחייב ע"א שבועה היא לא משום מעליותא דעד רק משום דלא גרע מסתם כ"ה דלהס"ד שם חייב שבועה וא"כ מה מעליותא דעד ובזה יתישב הרבה קושיות שהקשו האחרונים בזה דמנא ידע שעד המסייעו פוטר ולפמ"ש א"ש דגם עתה קשה דמנ"ל דעד המסייע פוטר דל"ש הק"ו של הר"מ מרוטנבורק דמה שמחייב הוא משום דסתם כ"ה ג"כ חייב ודו"ק. והנה לכאורה קשה הא דהקשו בתוס' למה הצריך התורה ע"א ת"ל דהוה כופר הכל הא משכחת לה בטענת קטן דקי"ל דאין תביעת קטן תביעה לחייב שום שבועה זולת בטען הקטן ויש לו ע"א שטת הטור בחו"מ סי' צ"ו דיכול לחייב שבועה וא"כ ממילא אצטריך קרא דע"א לזה דמשום כ"ה הי' פטור דעל תביעת קטן לא שייך שבועה והתורה מעטה מקרא וקר מכח ע"א חייב והיא קושיא גדולה וצ"ל דהרי כל טעמו של הטור דלא גרע מטוענו בספק ע"פ ע"א דחייב שבועה ובזה נחלקו רבוותא כמבואר בסי' ע"ה סכ"ג ולפ"ז להס"ד של התוס' אפשר לומר דס"ל דבטענו בספק ע"פ ע"א פטור דזה שחידשו דאיצטריך לטענו בספק ע"פ עד וא"כ שפיר הקשו דממנ"פ בטענו קטן פטור גם ע"פ עד וע"ז חדשו דאיצטריך בטוענו בספק ע"פ עד ובאמת היינו בטענו קטן ובזה מיושב היטב קושית הגאון מוה' משלם ז"ל דאם יתבענו שנתן לו בחנם הא לקטן אין משביעין כלל וכמ"ש בסי' צ"ו ולכך לא יוכל להפך עליו השבועה כלל ודו"ק.

ובזה נראה לפע"ד סברת הפוסקים דמחייבו בטענו בספק ע"פ עד אף דאין כאן טענת ברי משום דאם היה עושה להעד עדב' הי' יכול לטעון טענת ברי נגדו רק דא"כ לא יהי' לו דין עד אבל עכ"פ כל שהתורה צוהו שיעיד והתורה עשאו מורשת שיעיד מחייב שבועה להצ"ל ממון של חברו א"כ גם טענתו אלים כאלו הי' בע"ד והוה כאלו טען ברי הבע"ד בעצמם ובזה מיושב היטב הא דאמרו בשבועות ד' מ"ם ל"ש בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה ועד אף בפרוטה חייב והקשו הקדמונים דלמה לי טענת מלוה הא אף בספק חייב ולפמ"ש א"ש דלענין פחות משתי כסף דהבע"ד בעצמו לא הי' מחייבו שבועה אף במודה במקצת משום דלא חשיב טענת א"כ ניהו דהעד הוה כשנים לענין שבועה אבל טענת הבע"ד ליכא דכל שאתה מחשבהו לבע"ד ובא בהרשאה הרי צריך שתי כסף דבשלמא ביש טענת שתי כסף א"כ העד מחשב כבע"ד רק דבע"ד לא נאמן דחשו למשקר אבל העד האמינו התורה ונעשה בע"ד אבל מה דחסר בגוף הטענה א"כ מתורת עד באת לחייב ושוב צריך טענת הבע"ד והעד ביחד וז"ב כשמש.

ובזה יש ליישב הא דאמרו בקידושין דף כ"ח אשכחן ודאי ספק מנ"ל והדבר תמוה לשיטת הפוסקים דמשביעין בטענת ספק ע"פ עד א"כ שפיר איכא למילף מק"ו וכבר תמה בזה בספר מחנה לוי בשבועות שם על שיטת הרי"ף ודעימי' ובאמת שהרמב"ן בקידושין שם פירש כן לשיטת הסוברים דע"י עד משביעין ולפמ"ש א"ש דע"כ לא משביעין ע"פ עד רק דהעד הו"ל כבע"ד לענין זה שטענתו ברי מחשבי' כטענת הבע"ד כיון דהתורה ארשי' להעד להציל ממונו של זה אבל בשבועת שותפין שלא ע"י עד שפיר פריך מנ"ל ספק כזה. ובזה נראה לפע"ד הא דמשביעין ע"י קרוב שבועת היסת אף דקרוב אינו בתורה עד היינו משום דכיון דאם הי' נותן לו הרשאה הי' יכול הקרוב להשביעו היסת ע"י טענח בירור וע"ז הטילו חז"ל שבועת היסת וכופר הכל אף דאיכא חזקה דאין אדם מעיז א"כ מה נ"מ אם הוא עד קרוב אטו קרוב פסול משום דחשדינן דמשקר הא אף משה ואהרן פסול וגזה"כ הוא וא"כ לענין היסת דמשביעין אף ע"י טענת הבע"ד בעצמו אף שאדם לעצמו בודאי עושה כל תחבולות להוציא אפ"ה הטילו חז"ל שבועת היסת משום דחזקת דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו ומכ"ש בזה שתובע ואומר שאינו יודע רק שקרובו הגיד לו ויש להעד חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ולהעיז פניו בב"ד ולהעיד ע"ז ועכ"פ מחשב טענת העד כאלו הי' בע"ד או בא בהרשאה ומעיד. ובזה נראה לפע"ד להבין דברי התה"ד שכתב בראובן ששלח לשמעון מעות ע"י לוי ושמעון מכחיש שלא נתן לו שאין נשבע ע"י העד השליח לוי דל"ד לקרוב דזוקק להיסת דאין פסול מצד דמשקר דמשה ואהרן פסולים ולכך בתקנתא דרבנן לא פסלו קרובים אבל פסול דנוגע בדבר אין להאמינו דנוגע הוה כבע"ד ואין לסמוך כלום על עדותו ולכאורה משמע שקרוב מתורת עדות נאמן ונוגע פסול יותר משום דהוה כבע"ד אבל לפע"ד א"ש לפסול נוגע יותר מקרוב והרי הע"ש רצה לומר דנוגע פסול מטעם קרוב והסמ"ע והש"ך חלקו דנוגע עדיף טפי ע"ש בסי' ל"ז אבל לא להיפך אך לפע"ד א"ש דבשלמא בקרוב באמת לענין שבועת היסת א"צ תורת עדות רק שיהי' טענת ברי וא"כ גם טענת העד מחשב לטענת ברי אבל נוגע ממנ"פ אם נחשבהו לטענת בע"ד שוב א"י להשביעו ראובן דהא ראובן א"י אם קבל המלוה המעות אם לא ע"י לוי וכל שפסול לעדות מתורת נוגע א"כ יצא מכלל עד ולתורת בע"ד לא בא דעכ"פ במה יכול להשביעו ראובן והעד א"י להשביעו דלענין זה הוא נוגע דהא הוא צריך לתת לראובן המעות ששלח על ידו וא"כ נעשה בעל דבר וגם בע"ד בעצמו אי הוה ידעינן דהוא נוגע הי' פסול ורק דכל שאתה מאמינו שהוא בע"ד שוב נאמן בטענתו עד"מ אם טוען שהלוה מנה לפלוני והוא כופר אמרינן דחזקה דאין אדם תובע א"כ מה תאמר שפסול משום דנוגע והרי כל נגיעתו שזה לוה ממנו וכל שלא האמינו אינו בע"ד אבל כאן הוא נעשה בע"ד מצד המשלח וא"כ היאך יוכל להשביע המלוה הא הוא נוגע ופסולו כבע"ד וגרוע מבע"ד בעצמו וז"ב לדעתי. ובזה מיושב עה שהקשה בשער משפט סוף סי' ע"ה ס"ק ט"ז דכאן יקשה קושית התוס' דאחר השבועה שוב לאו נוגע הוה וכאן לא שייך התירוץ דעד הצריך שבועה לאו עד הוה דעכ"פ לא גרע מקרוב הפסול לעדות ומשביע היסת ולפמ"ש א"ש דשני ושני דבשלמא קרוב אין הפסול בשביל דמשקר וא"כ בשבועת היסת כשר דאינו בתורת עד רק בתורת בע"ד דעכ"פ מחשב טענתו כטענת בע"ד עפ"י העד אבל כאן כל דהוא נוגע שוב אינו בכלל עד ואינו כבע"ד דהא נעשה בע"ד מקודם לגבי ראובן וז"ב ובלא"ה י"ל דכיון דבשבועת היסת כל שטוען ברי צריך לשבע היסת א"כ שוב אמרינן דכל שטוען עפ"י קרובו הנאמן לו וא"כ סומך עליו כאלו ראה בבירור שוב הוה כטוען ברי והרי בסמך על דברי העד יוכל להוציא אשתו כאלו ראה בעיניו ועכ"פ לצי"ש חייב כמבואר באהע"ז סי' קט"ו דאי מהימן לי' כבי תרי זיל אפקי' ועיין ביו"ד סי' קכ"ז ולפיז כל שטוען ע"פ קרובו הנאמן בעיניו אין נ"מ וכל טענת ברי צריך לשבע ומ"ל ראייתו או ידיעתו כל שטוען ברי צריך לשבע ולפ"ז שפיר דברי התה"ד דזה דוקא בקרוב דל"ש חשש דמשקר רק שהתורה פסלתו א"כ זהו לענין עדות אבל הוא יכול להאמין לו ומחשב טענתו טענת ברי אבל לענין נוגע דבתחלה לא הי' יכול להאמין לו דהי' נוגע לגבי' וא"כ אף שנשבע עכ"פ כל שלא האמינו בתחלה שוב לא הוה טענת ברי דבשכה ששמע הדבר לא הי' ברי וז"ב ועכ"פ מה שהוציא השער משפט ס"ק ט"ו שם דעד המסייע יועיל לפטור אף שהוא קרוב לפע"ד תימה רבה דשאני לחייב שבועה דכל טענת ברי מחייב היסת אבל לפטור מהיסת צריך תורת עדות ועד קרוב אינו בגדר עדות ובע"ד אינו פוטר מעדות וז"ב כשמש עוד י"ל דכיון ששלח ע"י הי' לו דין שליש והי' בידו לתת להמלוה וא"כ עכ"פ נאמן לגבי' דהלוה שיוכל לטעון על ידו ברי וא"כ ניהו שהוא קרוב בהא נתן לו נאמנות ולפ"ז זהו כשאינו נוגע אבל כשהוא נוגע ל"ש בידו דהא חשדינן שלא נתן בשביל שרצה להעלים המעות וא"כ אף לאחר שנשבע כל שלא נאמן בפעם הראשון כשמצאו וכעת לפי דברי העד אינו בידו עוד וא"כ שוב אינו נאמן כל שלא הגיד לו בפעם ראשון כשמצאו וז"ב דכאן הגדתו לא מחשב הגדה בעת ההוא.

ודרך אגב אומר מה דק"ל לשיטת רש"י דאדם הוקש לקרקע וא"כ ב"ח הוקש לקרקע וכן הוא שיטת הרבה פוסקים א"כ יקשה קושית התוס' דאם שעבודא דאורייתא הו"ל כפירת ש"ק ול"ש לומר דמחל לו דהא עכ"פ שעבוד הגוף לא מחל לו דכל שמחל לו שעבוד הגוף שעבוד נכסים ממילא פקע דאינן רק ערבים בעדו ואם כן כל שנשאר שעבוד הגוף א"כ הו"ל שעבוד קרקעות כמו שעבוד נכסי ואולי י"ל דשיעבוד הגוף היינו שמה שמשתכר במעשה ידיו וכדומה זה של המלוה וזה לא הוקש לקרקע רק גוף אדם משא"כ שעבוד נכסי דהקרקע והפירות המחוברים כלם הם קרקע ודו"ק. והנה בהא דאמרו בכתובות דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירשו התוס' דברי שלה לא מהני לאב ולכאורה קשה דלמה לא יתן הרשאה לבתו והיא טוענת ברי וא"כ שוב היא נאמנת לגבי דהבעל דנסתחפה שדהו וא"ל כל שהרשה אותה שוב יהי' הדבר נוגע לה דז"א דכל הטעם דמעמידין אותה על החזקה משום דהרשות נשתנה וכל שהיתה ברשות אביה אף שהוא מוציא אותה מרשותה מ"מ היתה ברשות אביו וא"כ שפיר יקשה למה לא יתן לה כח הרשאה לשיטת הש"ך ואולי דמדין הש"ס לא מועיל הרשאה במלוה דכפרי' ועכ"פ מ"ש הרא"ש דלכך לא הביא הרי"ף הך דרב אשי משום דאין נ"מ לדינא ולפמ"ש לדידן דכותבין הרשאה א"כ יש נ"מ לדינא וכמ"ש ודו"ק. והנה התומים בסי' ע"ה שם ס"ק כ"ג חידש דאם אחד יש לו שטר על חברו ויש לו ספיקא דדינא וסכסוכים רבות על השטר באופן דלא הי' יכול לגבות ומכרו למי שתפוס מעות של לוה ויכול לטעון קים לי כדיעה זו ויכול לשבע דהשתא מורשה יכול לשבע כמ"ש המהרש"ל והש"ך מכ"ש במי שקנה השטר וכתב שהחות יאיר סי' ר"ל כתב בפשיטות דלא מצי לעשות כן והשבות יעקב סי' קנ"ז חולק עליו רק ששניהם לא הביאו ראיה והתומים מסכים להשבות יעקב ע"ש וכן הסכימו הקצה"ח והנתיבות בפשיטות ולפע"ד הדין עם החוות יאיר דהנה ענין מכירת שטרות אינו רק דרבנן וא"כ עכ"פ קנין קלוש הוא ואיך אפשר שזה יקנה יותר ממה שיש לחברו בו ואם זה לא הי' יכול לגבות רק אם הי' תפוס והי' טוען קים לי א"כ מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל לא מה שלא הי' לו בו וגם לשיטת הראב"ד דלכך יכול למחול דיכול לומר לאו בע"ד דידי את א"כ הוא הדין בזה הוא יטעון מה לי ולך וגם שייך זה גובה וזה גובה ובפרט במקום דאיכא פסידא וגם לשיטת ר"ת דמכירת שטרות דאורייתא רק ששני שעבודים יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסי ולא מכר לשני רק שעבוד נכסי א"כ כיון דאם ליכא שיעבוד הגוף גם שעבוד נכסי פקע וא"כ הרי לענין שעבוד הגוף כל שהוא ספק הרי הוא מוחזק בשעבוד הגוף שלו ואין כאן שעבוד הגוף ואיך יחול שעבוד נכסי דאינו רק מטעם ערב וז"ב כשמש וע"כ לפע"ד הדין ברור כמ"ש החוות יאיר ודו"ק.

והנה בחידושי אמרתי לישב קושית התוס' דיליף מע"א דמדאצטריך ע"א ש"מ דכ"ה פטור דאל"כ למה לי ע"א דהנה בחו"מ סי' כ"ב מבואר דאם טוען זה שלא קבלו בדיין ישבע שלא קבלו לדיין וכתב הסמ"ע דאינו שבועה דאורייתא והש"ך חולק דאם הי' דיין כשר מחייבו ש"ד דאין לך כפירת ממון גדול מזה דהא באמת אם מודה לדברי הדיין חייב ממון ע"ש ולפ"ז בכה"ג צריך העד דאם הי' מצד הכפירה חייב עוד לא חייב ש"ד בזה שכופר שלא קבלו לדיין דהא לא הוה כפירת ממון דאף שהוא לא קבלו לדיין מ"מ גוף הענין יש לחייבו שבועה לפני דיין אחד ולא כפר ממון ואינו חייב לשבע משא"כ ע"י הדיין מחויב לשבע דהו"ל ע"א דאם הי' מודה לדבריו הי' חייב ממון תיכף אבל אם העד א"י לחייב לא נתחייב ממון רק שבועה על גוף הכפירה וכל שכפר שלא קבלו לדיין ל"ש חיוב שבועה דשבועה על שבועה אין נותנין ודו"ק היטב.

והנה במ"ש למעלה גבי הא דאמרו בכתובות רישא מנה לאבא בידך והקשיתי דלמה לא יתן הרשאה לבתו וכתבתי דמדין תורה לא מהני הרשאה הנה בעברי על הרי"ף בכתובות שם נתיישבתי דעדיין קשה הא מלוה בשטר אפילו כפרי' יכול למסור השטר אף לדינא דגרמי כמבואר בחו"מ סי' קכ"ג ס"א א"כ בכתובה יכול למסור הכתובה ליד בתו ויכול לכתוב לה כח הרשאה אך נראה דזה דוקא כשכבר יש לו שטר רק שזה כופר וטוען פרוע או אף שטוען מזויף דעכ"פ לפי דברי זה יש לו שטר כשר וכשם שיוכל למכרו כמו כן יוכל להרשות עליו משא"כ כאן אם האב אינו טוען ברי א"כ הספק על גוף השטר כתובה אם מגיע לה כלל וא"י להרשות דהא טוען שמא וברי דידה לא מהני לאב ואין לו מה להרשות וכל ששניהם טוענים א"י אף בשטר כל שטוענים א"י על גוף החיוב שבשטר כמו שטוען א"י אם מזויף הוא וזה טוען א"י נראה מהש"ע סוף ס"ב דבכה"ג אינו נאמן ועיין בסי' נ"ט ובסי' ע"ה ס"ק ס"ה בש"ך ואף אם נימא דמה"ת הו"ל כמו שנחקרה עדותן בב"ד וא"נ במזויף מ"מ בכה"ג דנ"ד דהספק על גוף חיוב הכתובה שמא הי' בה מומין פשיטא דהו"ל כחספא בעלמא ואין לו מה למכור לא להקנות בהרשאה וז"ב ומזה ראיה לפירש התוס' והר"ן דלא מיירי בטענת ברי ודו"ק ועיין בתוס' כתובות צ"ב ע"ב ד"ה דינא הוא דכתבו דנ"מ דראובן יכול לטעון אשתבע לי דלא פרעתיך ושמעון אינו יודע וקשה לי הא יכול להשביעו ע"י ראובן דאף ע"י קרוב יכול להשביע מיהו לפי מה דמבואר בסי' ע"ה שם דבעינן שלא יהי' נוגע בעדות א"כ כאן ממנ"פ הא יכול לומר דלאו בע"ד הוא דידיה ורק משום דנ"מ לגבי דידי' ושוב הוה נוגע.

והנה בקושית הגאון מוהר"מ הנ"ל ז"ל מה מועיל עד אחד הא יהי' מחושואיל"מ ועד המסייע אינו פוטר שמעתי אומרים דהתוס' לשיטתיהו דסבירא ליה דהיכא דלא הו"ל למידע פטור מחושואיל"מ וגם כאן בטוענו בספק עפ"י עד הו"ל לא היה למידע ולפע"ד ז"א דזה דוקא לדידן דכ"ה פטור רק במחויב שבועה וא"י לשבע משלם בזה כל דלא הו"ל למידע הוה ליה כ"ה אבל אם כ"ה חייב מה בכך דלא הוה ליה למידע לא עדיף מאלו כפר בהדי' דהי' מחויב ושפיר הוה ליה מחושואיל"מ וז"ב לדעתי וא"ל דכ"ה גופא פטור דלא הוה ליה למידע דז"א דהרי בנו דלא הוה ליה למידע ואפ"ה אלו דיכול להעיז הי' חייב. אמנם בגוף קושית הגאון מוהר"מ לפע"ד אין התחלה דאף דאין עד המסייע פטור במקום דהיא מחושואיל"מ מכל מקום עכ"פ כשיחזור ויתבענו ויחזיר לו הלה המעות שוב יוכל לחזור ולתבע עפ"י ע"א ויצטרך הלה לשבע נגדו דבמה יפטר הלה מתביעתו שיש לו ואם כן יחזור חלילה ועכ"פ יצטרך לשבע נגדו או שישלם לו ולא יתבע אותו ואם כן שפיר אצטריך העד וצ"ע דאולי שייך בזה לומר דעביד איניש לאחזוקי דיבורא ולא יהיה מהימן העד שנית וצ"ע בזה אך בגוף קושית הגאון הנ"ל וגם מה שהקשה המהר"מ שיף דהא אצטריך ע"א במקום שא"י להעיז דאז כ"ה פטור הנה רבות כתבתי בזה וכעת חדשות אני מגיד עפ"י מ"ש בתשובה קושית האחרונים דהיאך ע"א נאמן לחייב שבועה נגד החזקה דאין אדם מעיז ואמרתי בזה דניהו דאין העד מהימן נגד החזקה היינו לסתור החזקה אבל כאן הוא אינו עושה רק שעי"ז יצטרך לשבע ואינו רק מברר הספק על ידי שבועה וזהו מהימן העד לעשות ספק שיצטרך הלה לברר ולשבע ולפי זה נראה לי טעמו של הש"ך דבמקום שהוא מחושואיל"מ דאינו נאמן להעד משום דבזה העד בא נגד החזקה ממש להוציא ממון נגד החזקה וזה אינו מועיל ולפי זה נראה לי דבטענו בספק עפ"י העד דלא שייך החזקה דאין אדם מעיז כ"כ דזה דוקא בפני בע"ח שעשה לו טובה מה שאין כן כאן שזה א"י ונגד העד יכול להעיז שלא עשה לו טובה שוב העד מהימן אף שהיא מחושואיל"מ. עוד יש לי לומר דמה שהעד מהימן הוא לפי דלעד יש חזקה דאין אדם חוטא ולא לו וגם אינו יכול להעיז נגד הלה שמכיר בשקרו ניהו דאינו העזה כ"כ כיון שלא עשה לו טובה מכל מקום למה יחטא ולא לו ואם כן אוקי חזקה כנגד חזקה ושוב חייב שבועה כיון דלא שייך כאן חזקה דאין אדם מעיז וז"ב ולפי זה לענין ממון לא שייך לומר דיתחייב אחרי דאוקי חזקה להדי חזקה למה יהיה נאמן להוצי' ממון ולפי זה יש לומר דבמקום דטענו בספק דלא שייך חזקה דאין אדם מעיז שוב זה העד נאמן יותר אף דהוא מחושואיל"מ כנלפע"ד ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף