שו"ת חתם סופר/א/ב

שו"ת חתם סופר ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שלום וכל טוב לתלמידי הבחור המופלג החו"ש כ"ה אהרן הרש נ"י:

גי"ה הגיעני ואם כי אין מהראוי' להשיב על שאלה הלכה למעשה לתלמיד יחידי במקום שיש לו רב ומאריה דאתריה מכל שכן בדיני ממונות אך מכל מקום אשיבהו עמ"ש בשילהי אגרת בענין ניחא ליה לאינשי דליתעבד מצוה בממונא, ואברר לו הלכה זו בעזרת ה' יתברך:

גרסינן בבכורות נ"ח ע"א דלהכי קבעו חז"ל ג' גרנות למעשר בהמה שתהיה בהמה מצויה לעולי רגלים אף על גב עד שלא הגיע הגורן מותר למכור מכל מקום ניחא ליה לאיניש דליתעבד מצוה בממונו פירוש דאילו לא קבעו זמן היה כל אחד מוכר בהמותיו מיד לכשיולד וכשבא הרגל לא היה בהמה מצויה ולא רצו חכמים לאסור מכירת הבהמה מזה הטעם אבל המציאו לקבוע יום מיוחד סמוך לכל רגל שבו יתעשרו כל הבהמות ונהי שלא אסרו לעשר קודם מכל מקום מסתמא כל אדם ימתין עד יום המוגבל נמצא כיון שאין בהמותיו מעושרין לא ימכור קודם ואף על גב שמותר למכור קודם מעשר שאין העדר טבל ואז לקוח פטור ממעשר מכל מקום ידוע לחכמים וסתן של ישראל דניחא להו ליתעבד מצוה בממונא היכא דלית ליה פסידא ולא יפקיעו בהמותיו ממעשר וימתין עד יום המוגבל ואז ימכור ויהיה בהמה מצויה לעולי רגלים. והא דלית ליה פסידא במעשר בהמה היינו משום שמעשר בהמה משונה מכל הקרבנות שאין ממנו לכהן כלום לא חזה ושוק ולא זרוע ולחיים וקיבה כבחולין ואין למזבח אלא דמו ואימוריו שהוא חלב וקרב שאינו שוה להדיוט כלום והבהמה גופיה יכול לעכבו עד הרגל ולספחו לקרבן שמחה שלו ולשמח בני ביתו עיין פרק קמא דחגיגה נמצא אין בו הפסד כלום ובוודאי ניחא ליה בהא:

והנה סתם ש"ס בפרק קמא דפסחים קאמר המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו אינו יכול לטעון מקח טעות במה שצריך להטריח לבודקו דניחא לאינש דליעבד מצוה בטרחת גופו ואפילו במקום שנותנים שכר על הבדיקה מכל מקום ניחא ליה לאינשא דליעבד מצוה בממוניה וכתב הרב המגיד בשם רמב"ן דחוזר ומנכה לו הפסד משכירתו ואין כאן הפסד ממון רק מה שמקדים קצת משכירתו בתחלה קודם זמנו ובזה ניחא ליה דומיא דמעשר בהמה אבל להפסיד לגמרי לא כדמוכח בבבא מציעא כ"ט ע"ב גבי ספר תורה ותפילין ולמדו ממנו הפוסקים גם לטלית כמ"ש נימוקי יוסף פרק הספינה בסוגיא דצלוחית עיין שם דפוס זו"ב קצ"ט ע"ב אך הר"ן פרק קמא דפסחים כתב שאינו מנכה לו משכירתו והקשה דרכי משה סימן תל"ז מה יענה מטלית והקושיא מטלית תירץ בתשובת תומת ישרים סי' מ"ו לחלק בין הפסד בשעת המצוה ובין טלית שאם אינו מקפלו יופסד אחר גמר המצוה ורמז לזה מגן אברהם סימן תל"ז (סק"ה) ושם נרשם בטעות סימן ע"ו וצ"ל מ"ו. מכל מקום מספר תורה לא תירץ כלום שגם שם הפסיד בשעת מעשה ואפילו הכי לא יקרא בו בתחלה ולא אחר עמו על כן נידחק המגן אברהם סימן י"ד דספר תורה הפסדו מרובה וחמץ שכר בדיקה הוא מועט:

והאמנם במרדכי סוף פ"ב דבבא מציעא הקשה מספר תורה אחמץ ותירץ וז"ל דהכא מיירי שלא מדעתו והא וודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי' מצוה בממוניה מדעתיה בוודאי ניחא ליה. ולי נראה דהתם גבי בדיקת חמץ אית ביה טירחא לכן גמר ומשעבד נפשו אבל בעלמא לא עכ"ל המרדכי. וידוע דהד"מ הוה נהירן ליה שביליה דמרדכי בכל המקומות. ובכוונה השמיט דברים אלו כי לכאורה אין להם שחר כפשוטן מאי שייך מדעתיה במה שהוא בעל כרחו והוא צווח דלא רצה להוציא מעותיו בבדיקת חמץ אנן ניקום ונאמר אנן סהדי דניחא לישראל בהא ומשום מום אחר אתה חוזר הלא יאמר מי יכריחני שלא מדעתי ובעל כרחנו גם [התירוץ] השני אין לו מובן על כן השמיטו רמ"א:

אך כתיב אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא נראה לעניות דעתי דהני ב' תירוצים שייכי אהדדי והאי ולי נראה מפרש לרישא הא מדמחשבינן חמץ מדעתו היינו משום דעל כל פנים פשוט לש"ס דניחא ליה למיעבד מצוה בטירחת גופו ועל זה לא היה לו שום טענה. אך יען שהוא לא טרח רק שכר אחד לבדוק כמנהג עירו אלא מכל מקום הוה מדעתו שהרי שיעבד גופו לבדוק בעצמו ומדעתו הוציא ממונו לפדות גופו משום הכי הוי חמץ כמדעת כן נראה לעניות דעתי פירוש המרדכי ואתי שפיר:

ואמנם אחרי שזכינו לספר אסיפת זקנים שלא היה ספר זה לראשונים מצאנו להריטב"א תירוץ נכון דספר תורה טלית ותפילין שהם עשויים למצוה והבעלים בעצמן עושים בו מצוה יצא שכרו בהפסדו אם השואל יכלה ספר תורה או טלית ותפילין שלו לא יכול הא ללמוד אחר כך נמצא יצא שכרו בהפסדו וזה לא שייך בשאר הפסד ממון ומיושב קו' מחמץ:

והנה הרמב"ם סוף הלכות נחלות כתב מי שנשתטה נותנים צדקה עבורו מנכסיו וכתב הכסף משנה בתירוץ קמא משום דניחא ליה לאינש למיעבד צדקה מממוניה. וכתב מעלתו ששמע מזקנו הרב מהו' משה ז"ל אבדק"ק פיזינג, שהקשה הא הוה הפסד מרובה וגם שלא מדעתו. הנה אי סבירא ליה לרמב"ם כהריטב"א הנ"ל דכל שלא יצא שכרו בהפסדו אמרינן ניחא ליה אפילו בהפסד מרובה ושלא מדעתו אתי שפיר פסק הרמב"ם. אך הכסף משנה לא לכך נתכווין:

ונ"ל הכסף משנה דקדק ולא כתב ניחא ליה דליעבד מצוה אלא ליתעבד צדקה דוקא משום דשארי מצות יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים בעולם הזה. מה שאין כן צדקה תציל ממות ממיתה עצמה וכתיב בחנוני נא בזאת ומותר לנסות בו הקב"ה ואפילו אי נאמר באדם אחר מכל מקום אפשר עוונותיו הרבים גורמים להכריע הכף שאם יתן צדקה מצד אחד וירצח אנשים במקום אחר אינו בדין שיאריך ימים מכל מקום מי שנשתטה ואין לו חטא מכריע על כל פנים יגן עליו צדקה מממונו להחייהו אף על פי שאינו מצווה ועושה מכל מקום ממונו מגין עליו והוה ליה כאילו קנו לו סם חיים לרפואתו זהו כוונת הכסף משנה לפי עניות דעתי:

ובדברי הריטב"א יובנו דברי ר' יהודאי גאון שבמרדכי סוף פרק המפקיד סי' רצ"ג דמייתי ש"ך חושן משפט סימן רצ"ב ופירש בו דכוונתו שמותר לקרות בו משום דגבי תלמיד חכם הוה כמעות מותרין וסביר וקיבל. ושוב כתב בהיתר העתקה משום לא יבוזו לגנב ומגן אברהם סימן י"ד קלס לפירוש זה מכל מקום יש לפקפק להש"ך כשמגיע לקרא לא יבוזו להגנב אם כן זה מספיק להתיר גם לקרות בו ותו לא צריך לטעם דמעות מותרין וסביר וקיבל ואינו במשמע על כן נראה לעניות דעתי להוסיף תבלין על דברי הש"ך ואומר בדקדוק לשון ר' יהודאי גאון שכתב אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת משום דמרע ליה לפקדונו עכ"ל אין במשמעות זה שהספר נקרע ונתקלקל על ידי ההעתקה והחוש מעיד שזה אינו אלא דמרע ליה פירוש מזלזל בשוויו הספר דבימיהם לא היה הדפוס והעתיקו הספרים בכתיבת ידם וכל שהספרים יותר מצויים ומועתקים ומוגהים המה בזול יותר ואינם שוים כל כך נמצא על ידי שזה מעתיק אפילו אות אחת מספרו של זה להגיה ספר אחר על ידי אות זה הרי מגרע ומזלזל פקדונו של זה כך נ"ל כוונת ר"י גאון. ומעתה תרי מילי נינהו דתלמיד חכם שלומד בתוך הספר ומקלקלו לא שייך לא יבוזו לגנב ונמצא ישלם שבעתים פירוש שיעשה גדול בישראל על ידי זה ויהיה זכות לזה המשאיל זה ליתא דיצא שכרו בהפסדו שאם לא יקרע ספרו ילמד הוא ויהיה הוא גדול בישראל ומה לו לתשלומי שבעתים שלו. אך ההיתר הוא משום דהוה ליה כמעות מותרין דמותר להשתמש ושוב כשמתקלקל הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דלאו לאוקמי בכילי' שייליה אפילו סתם פקדון הוה כשואל מדעת כמו מעות מותרים אלא שצריך לשלם לו הפסדו אבל להעתיק ספרו ולזלזל משוויו לזה לא שייליה והמעתיק הוה גנב גמור לולי לא יבוזו לגנב כי שילם שבעתים ולו אין הפסד שהרי אין הספר מתקלקל וגם הוא יכול ללמוד בו רק שמזלזל בשויו מקח הספר וזה ישלם לו שבעתים וניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה היכא דלא שייך יצא שכרו בהפסדו כן נראה לעניות דעתי. ולפי מ"ש רמ"א מתשובת הרא"ש שכופין להשאיל ספריו היינו אם הבעלים אינם ת"ח ולא יצא שכרם בהפסדם אבל ת"ח לא. או אפשר זכות הרבים שאני שהמעשה בתשובת הרא"ש היה שהיו רבים מתבטלים על ידי שאלו לא ראו להשאיל ספריהם ע"ש וצ"ע:

והנה תלי"ת נתבארו דברים אלו ולא נשאר בהם פקפוק וספק בעזה"י ואחתום בברכה פרעסבורג כאור בוקר ליום ה' י"א טבת תקצ"ב לפ"ק.
הכ"ד משה"ק סופר מפפד"מ:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >