ערך/המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

מקור הדין

בכתובות (נ.) אמרו א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ומעשה באחד שבקש לבזבז ולא הניח לו חבירו ומנו רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא. אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שני עשורין הוו להו חומש. רש"י).

וכ"פ הרי"ף (יח. מדפה"ר), הרא"ש (פ"ד סימן טו), הרמב"ם (ערכין פ"ח הי"ג, מתנות עניים פ"ז ה"ה עי"ש בכס"מ), הבית יוסף (יו"ד סימן רמט) והרמ"א (שם ס"א).

אם האיסור מדאורייתא

הגר"א (שנות אליהו פאה פ"א מ"א ד"ה וגמ"ח) הוכיח מדברי הירושלמי (פאה שם) שהאיסור מדאורייתא מהלכה למשה מסיני. ובתורה תמימה (בראשית כח כב הערה כג) הקשה על ראייתו ואף הביא סמוכין לומר דאין זה אלא מדרבנן, ומסיים בצ"ע רב.

במצוות לא תעשה

במצוות לא תעשה לא נאמר דין זה, אלא יתן כל ממונו כדי שלא יעבור (רמ"א או"ח סימן תרנו ס"א), ואפילו אם יצטרך על ידי זה אח"כ לחזר על הפתחים, לא נוכל להתיר בשביל זה איסורי תורה (משנ"ב שם ס"ק י).

וזהו אפילו בלא תעשה גרידא, וכל שכן אם נוגע הדבר לחייבי כריתות ח"ו, ואפילו אם יפסיד על ידי זה מזונותיו ומזונות אנשי ביתו (משנ"ב שם).

בלאו שאין בו מעשה

בתורה תמימה (בראשית כח כב הערה כג) רוצה לחדש שעבור לאו שאין בו מעשה, שאינו עובר בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה, אי"צ לבזבז כל ממונו. אולם כתב שזה דבר חדש.

לאחר מיתה

בגמרא בכתובות (סז:) מבואר שאין איסור לבזבז יותר מחומש אלא מחיים שיש לחוש שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה.

וכ"פ הרי"ף, הרא"ש, הבית יוסף והרמ"א.

לאיזה צורך אסור לבזבז

השיטה מקובצת (כתובות נ.) הביא דברי רש"י שכתב המבזבז לעניים, ובמהדו"ק כתב המבזבז נכסיו להקדש. והביא מדברי המדרש רבה (בהר פל"ד) שם מבואר שאם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד, ופירש שיש לחלק שאין איסור לבזבז אלא לעניים אך לבזבז לתלמוד תורה מותר.

וכ"כ הח"ח באהבת חסד (ח"ב פ"כ ס"ד) וביאר שאחר שע"י שנותן ממנו לת"ח יש לו חלק בשכר התורה כיששכר וזבולון, אם כן לא שייך כאן המבזבז אל יבזבז אלא ככל שיוסיף להחזיק כך יתווסף לו חלק בשכר התורה לעולם הבא.

והחיד"א (פתח עיניים, ב"ב י:) העיר על דברי השיטה, שהפסוק פיזר נתן לאביונים ממנו למד המדרש שצדקתו עומדת לעד איירי לפי פשוטו באביונים.

היפה ללב (סימן רמט סק"ה) העיר על דברי השיטה מדברי הילקוט (ראה רמז תתצג) שם מבואר שאף לעמלי תורה לא היו מוציאים אלא אחד מעשרה והיינו שהאיסור לבזבז יותר מחומש קאי אף בהוצאה על תלמוד תורה.

וכעין דברי השיטה מבואר בספר ראה חיים (פלאג'י, ח"א א ע"א) שהקשה על דברי הגמרא בפסחים (מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם, וקשה הלא אמרו בערכין (כח.) שאין אדם רשאי להחרים כל נכסיו לגבוה. ויישב דשאני תורה שאין לה ערך, ועוד שהקדש ת"ח לעסוק בתורה עדיף מבנין בית המקדש ומהקרבת תמידים שהתורה קיימת לעד.

בדיעבד

בכסא דוד (לחיד"א, דרוש ט לשבת תשובה) כתב בביאור דברי המדרש (ויקרא פל"ד) שאף שלכתחילה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, מכל מקום בדיעבד אם בזבז שכרו עמו.

מצוה עוברת

הרמ"א (או"ח סימן תרנו) כתב שמי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת, אי"צ לבזבז יותר מחומש אף שהיא מצוה עוברת.

ובביאור הלכה (שם) הקשה מספק הגמרא בקידושין (כט:) לעלות לרגל ולפדות את בנו מה קודם, ולכאורה כיון שלא נותרו בידו אלא חמש סלעים הרי שוב אינו מחוייב לא בעלייה לרגל ולא בפדיון בנו.

בביאור הלכה יישב, שכל הדין שהמבזבז על יבזבז יותר מחומש הוא באדם שע"י שיבזבז יותר מחומש יש לחוש שמא יעני, אך עני ונצרך לבריות מוציא כל ממונו.

עוד הקשה הביאור הלכה מהמעשה המובא בגמרא בסוכה (מא:) שלקח רבן גמליאל אתרוג באלף זוז להודיעך כמה מצוות חביבות עליהן. ולכאורה אם היה עשיר ביותר עד שאלף זוז הוי פחות מחומש נכסיו אם כן אין בכך כל חידוש כיון שחייב לבזבז עד חומש, ואילו יותר מכן אסור לו לבזבז.

בביאור הלכה יישב, שכל הדין לבזבז עד חומש הוא באופן שזה השיווי האמיתי של הדבר, אך רבן גמליאל היה בספינה ולכך הוצרך לשלם אלף זוז על אתרוגו ולא מחמת שזה שוויו האמיתי ויתכן שבכה"ג מעיקר הדין אינו מחוייב להוציא אף שהוא פחות מחומש נכסיו. אך כתב הביאור הלכה שלא מצאנו בפוסקים שחילקו בעניין זה.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן קסג) הכריח מתוך מעשה זה שאף כשהוא פחות מחומש, אינו צריך לבזבז סכום עתק על קיום מצווה. ועי"ש שהביא שיש בכך מחלוקת ראשונים.

בזבוז ממון רב כשהוא פחות מחומש

האגרות משה הביא מחלוקת ראשונים אם חייב להוציא ממון רב לקיום מצוה באופן שממון זה הוא פחות מחומש, או שהמבזבז אל יבזבז הוא דין כשאין ברשותו ממון רב אך אם חומש נכסיו הוא ממון רב אינו מחוייב להוציאו.

בגדר חיובו כשאינו מחוייב לבזבז

האגרות משה חקר בדין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, מה גדר חיובו אחר שלא היה בידו אלא חומש ולא היה בכך די כדי לקיים המצווה, האם פקע חיובו או שחייב ורק אנוס הוא.

ותלה דין זה במחלוקת הראשונים אם חייב לבזבז ממון רב לקיום מצווה כשהוא פחות מחומש נכסיו, שאם אינו חייב לבזבז משמע שהוא פטור גמור ולא רק כאונס.

פריעת בעל חוב מצוה

הגר"ח (בסטנסיל) הקשה מאחר שפריעת בעל חוב מצוה מדוע יצטרך לשלם יותר מחומש נכסיו הלא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.

ויש שיישבו^{[השלם מקור]} שדין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הוא פטור גמור, ואם אינו מוצא אתרוג אלא יותר מחומש נכסיו הרי הוא פטור ממצוותו, משא"כ לענין חובו הרי עד כמה שלא יפרע כל חובו לעולם הוא חייב ואינו נפטר מחובו כיון שאינו יכול לקיים מצוות הפריעה.

לכפרה

דעת בעל התניא (אגרת התשובה פ"ג) שהחוטא שעליו לכפר על נפשו, מותר לו לתת יותר מחומש לצורך כך. ומקרא מלא דיבר הכתוב (איוב ב ד) "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

לעיון נוסף

• חדש על ה(מ)דף (כתובות נ).

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף