כלי חמדה (לניאדו)/שמות/לז: הבדלים בין גרסאות בדף

<big>'''אחרי'''</big> הודיע אלהים לנו היותו אוהב אותנו כאב את בן בכור ירצה כמ"ש בני בכורי ישראל (שמות ד, כב). וטבע האב לרחם על בניו, מעתה ראוי לתור ולדרוש על מה עשה ה' ככה לבנו בכורו, מה חרי האף הגדול ההוא לשעבדם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה בפרך. ועוד יד פרעה נטויה לכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו הלא דבר הוא. והנה חז"ל אמרו בזה (נדרים לב, א) שעל שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה נענש, שנאמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' (בראשית טו, יג). ואפשר שאמר זה בכפל ידוע תדע, כלומר ידוע אתה שואל ממני ואומר במה אדע, לכך תדע כי גר יהיה זרעך וכו'. והנה אין ענין זה כ"כ חמור לכל זה העונש, אם לא שנאמר כי כאיש גבורתו והב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, על דרך וסביביו נשערה מאד (תהלים נ, ג). עוד אחז"ל בשביל שכרת אברהם ברית עם אבימלך בלתי רשותו ית', ואין כל זה מספיק. והמפרשים ז"ל שפי' בעון מכירת יוסף ולכך נענשו מדה כנגד מדה, נכון הדבר וחמור לחייב העונש והגלות המר, אלא שדברי חז"ל סותרים הדעת הזו באומרם (שבת פט, ב): עתיד היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות וכו'. הרי שגילו לנו היות הגלות הזה מחוייב מאז, וענין יוסף איננו אלא סבה מחייבת ומסבבת להוציא לאור המכוון, מלבד שיש קושי בענין דשבט ראובן ויוסף ובנימין לא יתחייבו גלות, ושבט לוי היה מהראוי להיות גולה ומצטער כפלי כפלים באחיו שהוא הסב בענין יוסף רובו ככולו, שמעון ולוי אחים כלי חמס וכו'. כי באפם הרגו איש וכו' (בראשית מט ה-ו). והיינו על יוסף. וראינוהו יושב בשבת תחכמוני שקט ושאנן מכל שעבוד במצרים, וא"כ לקתה מדת הדין כמו שכתב הרב בעל עקידה ז"ל בשער ל"ב. ואשר אחזה לע"ד בישוב קושי זה הם שתי תשובות בדבר: האחד לקוחה מספר הזוהר, והיא שחטא אדם הראשון חייב בלבול העולם, שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, עד שבאו למצרי' ובעבודה קשה נזדכה קצת ממנה, עד שתכף ומיד בעמדם על הר סיני נגמר התיקון, וכהפסקה הזוהמא הן מצד קדושת המקום הקדוש ההוא, הן מצד הקולות והברקים שרעדה אחזתם שם חיל כיולדה ובזה נפסקה זוהמתן. ומעתה תהיה יראתו על פניהם, ולזה נקראת מצרים כור הברזל, כך מצרים לישראל כור ומצרף, באופן שבין שעבוד מצרים ומעמד נורא של הר סיני יצורפו ישראל, וזה נ"ל שהוא מ"ש הפסוק אל תראו וכו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, יז), הוא מצד הרעד ולבלתי תחטאו מצד פסיקת זוהמת הנחש כאמור. והכי דייק לשון חז"ל (ע"ז כב, ב): ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. לשון פסקה דייקא, שלא ניטלה בעת ההיא בבת אחת הזוהמא, אלא ממצרי' התחיל התיקון ושם בסיני פסקה לגמרי, ואגב זה נקט גבי גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה וכו'. והטענה השנית היא כי לא הונח שלא יהיו חייבי' לא מיניה ולא מקצתו מהגלות ההוא, עכ"ז מוטב שיסבלו עול סבלו ויגיע כמה צרות בערך השלימות אשר יושג להם לישראל אח"כ, כי הגלות יהיה סבה לנטותם שכמם לסבול והיותם מס עובדי אלהי' חיים והכנסם בעול תורה ומצות, ואם לא קדם אליהם שעבוד פרעה לא היו מטים אוזן לשמוע דבר ה', כי מי פרא אדם למוד מדבר אין שליט בו אלא באות נפשו שואף רוח אל מקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילך, ואין אומר השב אשר יכניס עצמו בעול תורה, גם שיבטיחוהו כמה וכמה הבטחות יחד תהיה לו שעה אחת של קורת רוח בעה"ז ופריקת עול מכל ההבטחות וחיי העולם הבא, לא כן כעת אשר ראו כמה מעלות טובות למקום עליהם, והיותם עבדים לפרעה שיבחרו להיותם עבדים לו ית' ויהללו עבדי ה' את שם ה' הבוחר בהם ומוציאם מתחת יד פרעה ויקבלו עול מלכות שמים בסבר פנים יפות. והנה התועלת הראשון הנמשך מגלות מצרים להתחיל למרק זוהמת נחש הקדמוני כהתוך כסף בתוך כור היא מצרי' כור הברזל, ביארו בבירור הנביא יחזקאל ע"ה בפסוקים הלא הם ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם היו לי בית ישראל לסיג כולם נחשת וכו'. וראוי לעורר ראשונה דפעם או' לסיג לשון יחיד ואח"כ או' סיגים לשון רבים, ועוד אחר שאמר בתחלה היו לי וכו' מה צורך לו' בסוף פסוק היו סיגים כסף היו. גם מה טעם לא אמ' בסיפיה דקרא לי כברישיה דקרא. והייינו יכולי' לפרש שמתרעם מישראל שהם סיגים ממיני' ממינים שונים, והם מחשיבים עצמם ומחזיקי' כאלו הם כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים. ז"ש היו לי בית ישראל ובעיני הם סיג ולא של כסף השוה אלא כולם נחשת וכו', כלומר סיג מהמינים הגרועים נחשת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור, כי הפיזור בהם מפחמי' ועצים ושכר האומני' תהיה ההונאה יתירה על השבח. והלואי היו מכירים ערכם אלא הם חכמי' בעיניהם ואע"פ שלפי האמת הם סיגים עכ"ז כסף היו בעיניהם בגודל לבם מחזיקי' עצמם לכסף שיש לה ערך וחשיבות, ולזה לא אמ' סיגי כסף היו לי אלא כתב סיגים כסף היו, שתיבת סיגים מוכרתת וחוזרת למעלה בתוך כור סיגים לפי האמת אלא שבעיניהם נדמה להם שכסף היו כאמור. אמנם נדקדק ג"כ מה טעם הפסוק הא' הזכיר המתכות השאלה בלתי מתיחסים, דהיינו נחשת עם בדיל וברזל עם עופרת, לא כן בפסוק השני נאמר נחשת וברזל ועופרת ובדיל. והוסיף בפסוק זה קביצת כסף מה שלא נאמר בפסוק ראשון כלל ענין כסף זולת בסוף פסוק כדפרשית. גם צריך להבין מה טעם קאמ' כהיתוך כסף דבשלמא נחשת וברזל ניחא דלא נקט כי אין בהם התכה כנודע לצורפי' אכן הבדיל והעופרת שייך בהו היתוך וא"כ אמאי לא קאמ' כהיתוך כסף ובדיל ועופרת, איברא דהיינו יכולים לו' שהיתוך הבדיל והעופרת בנקל ותכף יותך בקצת חום אש, לא כן הכסף ולכן דימה הענין אל היתוך הכסף הצריך חום אש בוער והוא דוגמת החימה עזה והקצף גדול שייעד להתיכם בו כאו' ונפחתי עליהם באש עברתי וכו'. ועלה קאי וכהיתוך כסף וכו'. והנכון הוא כי הוא ית' ראה מעשה ישראל בדור ההוא שנעשו סיגים ונזכר הלכה מענין יציאתם שגם אז היו סיגים והוא ית' במצרי' כור הברזל צרפם כצרוף הכסף ובחנם כבחון הזהב וחזרו להיות כסף צרוף, ז"ש בן אדם היו לי בזמן העבר במצרים היו לי בית ישראל לסיג, הכוונה באו' לסיג בלשון יחיד לו' כי נמצא בישראל שלימות היותם נאמני רוח מכסי דבר, כענין דבר נא באזני העם וישאלו וגו'. שלא גלו סודם למצרים. נמצא שאפילו שהיו סיג היה בהם אחדות בבחינת הגוים והיו כולם לסיג א' מתוך גנותן שלהיותם סיג למדנו שבחם שהיו סיג א' באחדות, והיינו דלא קאמ' לסיגים אלא לסיג, ועם היות שהם בינם לבינם היה בהם קצת תחרות כמו שמצינו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ונאמר בו למה תכה רעך, וכן מצינו שהעיז פניו נגד משה אשר כל זה מוכיח קצת היות תחרות ביניהם, לעומת זה אמ' כולם נחשת ובדיל לו' שכמו שלא יתאחד הנחשת עם הבדיל ולא העופרת עם הברזל, ככה לא נתאחדו הם בהם ישראל, ואם נאמ' שא' היה ופרסמו הכתוב דהיינו דתן ואבירם, ולעולם אימא לך שלא היה בהם פירוד, עכ"ז אפשר שסדר הפסוק המתכות הללו בזה האופן לו' שכמו שלא יש הצלחה בהם מהיותם בזה הסדר, ככה לא היתה הצלחה בישראל כעת ההיא לא יצלחו לכל לולי חסדי ה', וז"ש כולם נחשת וכו' בתוך כור, דהיינו מצרי' סיגים שהיותם סיגים מרובים הוא גרעון בחוקם ושלימותם, אלא שנתקנו וכסף היו ע"י היותם בתוך כור הברזל חזרו להיות כסף, והמכריח פי' זה הוא דהיל"ל סיגי כסף היו, סיגי סמוך, אמנם סיגים הוא מוכרת, סיגית לחוד וכסף לחוד, והיינו לו' דמסיגים נעשו כסף כאמור. ולכן כה אמר ה' כמו שעשיתי אז באף וחימה של גלות מצרים שנתקנו ככה אעשה כעת שהם קבוצת כסף וכו' כי אפי' בשעת כשלונה של ירושלם לא פסקו ממנה אנשי אמונה כמו שדרשו חז"ל בפסוק לא אהיה חובש וכו'. לעומת זה אמ' קבוצת כסף ונחשת וכו', כי בעת שקבלו התורה יצאו מכלל סיגים ונכנסו בכלל קבוצת כסף וכו' להתיך אותם ולבררם וללבנם כאשר יבואו הפורעניות והם יברכו על הרעה מעין הטובה ויכירו כי מה' הוא אז מנחשת וברזל ובדיל ועופרת בהתגנסם שיותכו יחזרו להיות כסף, ז"ש כהיתוך כסף בתוך כור כן תותכו בתוכה, אימתי כשתדעו כי אני ה' שפכתי חמתי עליכם ומידי היתה זאת לכם, אז תעלו במעלה להיות כהיתוך כסף מאחר ששבתם עד המכה אתכם. ז"ש וידעתם כי אני ה' שפכתי וכו'. הרי שפורענות גלות מצרים ופורענות אשר הביא עליהם הוא ית' בירושלם הכל היה לטוב לבררם וללבנם מחלאת וכתמי עון הוא נחש הוא שטן הוא יצה"ר. ומסכים לזה הם פסוקי ההפטרה, ותשר דבורה וכו'. דקשה מאי ביום ההוא דפשיטא דביום ההוא הוה ומאי לאמר, וכן מאי בפרוע פרעות וגו'. וחז"ל פי' במצות פריעה ניצולו. והיינו בפרוע פרעות. וגם צריך להבין כפל אנכי לה' אנכי אשירה, ושלש באו' אזמר לאלהי ישראל. ועוד מאי שייך כאן ענין מתן תורה. ורש"י ז"ל פי' שלפי שחטאו ישראל נמסרו ביד סטרא אחרא, ולכך הזכיר מתן תורה לומר שכשקיימו מה שקבלו בסיני מיד נפדו מתחת יד מבקשי רעתם. גם צריך להבין או' הרים נזלו מפני ה' בלשון רבים וסליק בסיני באו' זה סיני. וכן קשה יתור מפני ה' אלקי ישראל והלא מודעת זו ומספיק מה שאמר מפני ה' זה סיני, או יאמר נא החביב מפני ה' אלהי ישראל, א"כ מה צורך לאמר תחלה מפני ה'. הביאור הוא כי כאן הזכיר יחד שני תועלות מעין התועלות שהזכרנו, שנמשכו ממצרים ועליהם שר בשירים דבורה וברק עם היות הדבר בלתי נאות ומעורב מן הדין שישיר איש ואשה יחד כמ"ש בגמרא, כל שכן לאשה נביאה ואשת איש ואפילו למפרשים שברק בעלה דבורה דברק ולפידות חדא מילתא היא, ברק כלפיד יבער, עכ"ז לאו אורח ארעא לשיר ואפילו עם אשתו כמתני' אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו וכו'. לעומת זה אמר שהוראת שעה היתה מהכרח הנס ולא יגונה, ז"ש ותשר דבורה וברק וכו' ביום ההוא לאמר. ר"ל שהיה מחוייב ליאמר שירה כזאת לפי גודל הנס וביום ההוא לבד להוראת שעה כאמור. והשירה היא כי שוררו על ההכנעה שהכניעם יבין וסיסרא מעין פרעה ולחצם בחזקה על עשותם הרע בעיני ה', וודאי שניכו להם ממה שעשו הרע בעיני ה'. ז"ש בפרוע פרעות בישראל שפרעו פרעון גמור על חטאתם ובהתנדבם להיותם עם ר"ל עם קדוש לה', לכן ברכו ה' על הרעה כי מעין הטובה היא. ואמר שמעו מלכים וכו' לומר כי ענין סיסרא לאו מילתא זוטרתי היא לגבי פרעה אלא גדולה ממנה, והוא כי אחז"ל דחיל סיסרא ארבעים אלף ראשי גייסות היו וכל א' מהם שולט על מאה אלף איש, וקול סיסרא כקול המון מים רבים אשר בזעקו יפיל חומות בצורות וכל חית השדה השלמה לו ולא תזוז מפחד והרעשת קולו, והוא מולך בעולם כמו שהובא בילקוט, לעומת זה אמר שמעו מלכים האזינו רוזנים שהוא דבר נפלא וראוי להטות אוזן אליו, ולכן כל שירי הוא על שאנכי לה' עמו ועבדיו ממה שהפליא לעשות בהצלה זו, לכך אנכי אשירה שנתפרסם שאנכי לה' לא מצד ההצלה והתועלת אשיר אלא מצד הוראתם וודאי שאין הדור הזה כדאי להצלה זו, אלא זכות אבותם הדור ראשון סייע. ז"ש אזמר לה' אלהי ישראל, דהנס הראשון שעשה ה' אלהיהם במתן תורה כי שם צוה ה' לבלתי החיות כל נשמה ונמוגו כל יושבי כנען זהו שסייע אותנו, והוא ע"ג מ"ש חז"ל במכילתא בפסוק הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור וכו'. היכן צוה גבי לא תחיה כל נשמה האמור לישראל בכניסתן לארץ, והיינו אזמר לה' אלהי ישראל, מעין מה שנז' לעיל. הלא צוה ה' אלהי ישראל. אמנם אומרו ענין מתן תורה כאן נ"ל שהוא מובן במ"ש חז"ל בילמדנו בפסוק אנכי לה' אנכי אשירה. זש"ה כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא. בשעה שבא הב"ה ליתן תורה שמעו תבור וכרמל והניחו מקומם ובאו להם ושנו ככרמל בים, והב"ה צוה להם למה תרצדון הרים גבנונים, למה אתם רצים ומדיינים, בעלי מומים אתם, כענין שנאמר או גבן או דק, ההר חמד אלהים לשבתו זה סיני. ואעפ"כ פרע להם הב"ה שכרן בטירוף שנטרפו ובאו, בתבור נפל סיסרא וחיילותיו ונעשה לישרא ישועה בראשו, כיון שנפלו שונאיהם של ישראל נאמר בו אנכי לה' אנכי אשירה, בסיני נאמר אנכי ובתבור נאמר שני פעמים, ובכרמל נתקדש שמו של הב"ה ונאמר בו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים, כנגד אנכי ה' אלהיך עכ"ל. וראוי לדקדק בו ראשונה מהו המום שהיה בהם שפסלן ואמר להם בעלי מומין אתם. איברא דאפשר לפרש שהמומין הם מצד גבהן שהם הרים הגבוהים, והוא ית' לא אל חפץ גבהות כי אם אל זה סיני יביט הר שפל כמו שאבאר בס"ד בפסוק הרים נזלו מפני ה' זה סיני וכו'. והיינו גבנונים המורים על היותם גבוהים ותלולי', והיינו מומם. באופן שתיבת גבנוני' כוללת השני ענינים יחד על גבהן, וזהו לשון או גבן או דק שדרשו חז"ל למומים. עוד צריך לדקדק או' ההר חמד אלהי' לשבתו זה סיני מאי קמ"ל. ועוד קשה או' ואעפ"כ פרע להם, שאם הכוונה הוא שאע"פ שלא עלו לרצון ליתן התורה עליהם עכ"ז נתן להם גמול פשיטא שכן הוא הראוי שכבר עשו בכל מאמצי כחם ואין לאל ידם, ומאי בטירוף שנטרפו די שיאמר פרע להם הב"ה שכרן וקל להבין דעל הטירוף הוא מתן שכרן. ועוד קשה מהו תנחומין של הבל הן אלו שנאמר בתבור אנכי אנכי שני פעמים, ובסיני פעם אחד, והלא הפעם ההיא מכרעת את כולן: