כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/ח: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ניווט כללי עליון}}

אם הנדיבות היא מדה מדינית משובחת מפי כל רואיה מצד עצמה, בראותם איש עיף ויגע להרויח הממון ויהיה ביתו פתוח לרוחה ועניים בני ביתו והוא נדיב נדיבות יעץ, והוא על נדיבות יקום, איש אשר אלה לו לו נאוה תהלה ויהללוהו בשערי בת רבים מעשיו, כי כולם נהנים מנדיבותו. לא זו אף זו ראוי לשבח ולפאר האיש הנדיב הזה אפילו מי שאינו נהנה ממנו, כי מורה על תום לבבו, שנכון לבו בוטח בה' ולא בעשרו, נמצא שהנדיבות ענף מענפי אמונת מציאות ה' ויכלתו והשגחתו, ולכן צדקו יחדיו באברהם אבינו ע"ה הנדיבות והאמונה במציאותו ית' והשגחתו, וזה עון סדום אשר יד עני ואביון לא החזיקה, שמורה היות בהם שורש פורה ראש ולענה בדרוש מציאות ה' והשגחתו. ועוד נאמר: רבים יחלו פני נדיב. אמר כי רבים ואפילו מי שאינו נהנה מהנדיב, עכ"ז יחלו פניו כי באור פניו חיים, ואור ה' נגה עליו, אמנם יש בחינה שנית מצד קבלת המתנות, והוא פרטית אל המקבל מהן ממנו, ועל כן אמר וכל הרע לאיש מתן (משלי יט, ו). שאפילו לא נתן מתנות מרובות כי אם מתן אחד, כל הרע לאיש מתן כדי לקבל ממנו ואולי יחון לו במתן, אמנם הרש כל אחי רש ואפילו שהם רשים כמוהו, ולא מבעיא האחים העשירים שנאוהו, כשיעור הרחקה יתירה, שאפילו מרעהו של הרש רחק ממנו, ומסיבת הרש יען שראוהו מרדף אמרים ומרבה דברים לא המה, ר"ל אין כוונתו בהמה אבל כוונתו למשוך ולהמשיך מדבר לדבר, אולי ימשך לו איזו הנאה ולכך רחקו ממנו, ולזה נ"ל שאמר הכתוב פזר נתן לאביונים וכו' (תהלים קיב, ט). שהכוונה בהיותו פזרן במתנות אביונים, יורה על טוב טעמו וצדקתו עומדת לעד, שהוא צדיק תמים מאמין בה' ונחשב לו לצדקות לעד, כי עושה אלה לא ימוט לעולם מצדקתו ותומו, וג"כ לו נאוה תהלה שהיא מדה מעולה ומדה מדינית מרבה שלום בעולם, זש"ה קרנו תרום בכבוד. שראוי לכל כבוד איש כזה, ירוממו קרנו בקהל עם ובמושב זקנים, ואפשר שרמז באומרו פזר נתן לאביונים, למה שאמרו חז"ל (תוס' ב"ב י' ע"א): שעיקר הצדקה היא כשהנותן אינו יודע למי נותן והמקבל אינו יודע ממי מקבל, וז"ש פזר נתן לאביונים, כלומר כשנותן לאביונים אינו נותן מידו לידם אלא מפזר מעותיו במקום שיש אביונים ומניחם שם כדי שהאביונים יקחום, ו"נתן" לשון עזיבה הוי, כמו ולא נתן סיחון (במדבר כא, כג). וזה עושה כדי שהנותן לא ידע למי נתן והמקבל לא ידע ממי מקבל, ז"ש פזר נתן לאביונים, ר"ל כשנותן לאביונים מפזר אותו ועוזבו ביניהם, כדי שלא ידע הוא למי מהאביונים הגיעו מעותיו, והמקבל ג"כ לא ידע ממי קבל ומי פזר אותם שם, כי כל מעשיו בהצנע לכת עם אלהיו, ואיש אשר אלה לו ודאי צדקתו עומדת לעד, וכמו שחשש לכבוד האביונים שלא יתביישו ככה יחוש הש"י לכבודו וקרנו תרום בכבוד, כמו שכבד הוא האביונים והוא ממש מעין מעשה מר עוקבא בכתובות פ' מציאת האשה (דף ס"ז ע"ב).

עלה בידינו היות הכנסת אורחים מצוה גדולה והוראתה על האמנת האדם במציאות ה' והשגתו.

{{ניווט כללי תחתון}}