ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/צט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה צט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כי תדור. נראה דהכוונה בזה לעשה דכל היוצא מפיו יעשה דכתיב (בפרשת מטות) איש כי ידור נדר וגו' ככל היוצא מפיו יעשה. וקאי על נדרים ושבועות של דברי רשות. וצריך שיזכיר בהן לשון נדר ושבועה. דבלא"ה בדבורא בעלמא לא חיילי עלי' שיתחייב לקיימן. ולזה נמנית מצוה בפ"ע ואין לה ענין עם עשה דמוצא שפתיך תשמור דקאי רק על נדרי גבוה וצדק' וכיו"ב דבדיבורא בעלמא חיילי עלי'. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל (עשין צ"ד) דמה"ט ראוי למנותן שתי מצוות מיוחדות בפ"ע ולא כהרמב"ם שם שמנאן מצוה אחת עיי"ש והביאו גם בחינוך (מצוה תקע"ה) ובזה"ר להרשב"ץ (עשין סי' ל"ח) עיי"ש אבל הבה"ג וסייעתו כללום ג"כ במצוה אחת כדעת הרמב"ם. ונטה בזה רבינו הגאון ז"ל מדעת הבה"ג. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות מנה (בדבור אנכי) עשה דמוצא שפתיך תשמור וכתב שם וז"ל מוצא שפתיך הקימה בפצותך נדנה שקודה עכ"ל. וכוונתו בזה לבאר דעשה זו לא קאי אלא על נדרי גבוה ושל מצוה. וזהו שכתב בפצותך נדנה שקודה. ר"ל כאשר יפצה פיך ליתן מתנה כזו שהנך מוזהר ומזורז על נתינתה. ובדבור לא תשא מנה עשה דככל היוצא מפיו יעשה. וזו היא כוונתו במש"כ בבטאך לעשות ושלא לעשות אל תניא אומר כמלהים (לא יחל דברו) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים עכ"ל. ר"ל ככל היוצא מפיך בשבועה או נדר להשם מלך העולם שמור. וביאר דבריו בהדיא דזה קאי על נדרי ושבועות ביטוי לעשות או שלא לעשות בדברי רשות וכשיטתו דהכא:

ואמנם יש לעיין בזה לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה שלא למנות אלא אחד מהן. וא"כ אחר שמנה כאן העשה דככל היוצא מפיו יעשה. שוב לא הי' לו למנות במנין הלאוין לאו דבל יחל. שהרי לכאורה ליכא נפקותא בלאו זה אלא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה. ובכל כיו"ב אין שניהם באים במנין אלא העשה בלבד או הלאו בלבד. וכזה יקשה גם על הסמ"ק שבסי' נ"ח מנה עשה דמוצא שפתיך תשמור. ומבואר שם דס"ל כדעת הרמב"ם (בסה"מ עשין צ"ד ובפ"א מהלכות נדרים ה"ד) דעשה זו כוללת גם נדרי איסור ושבועות ביטוי דרשות עיי"ש. ואעפ"כ חזר ומנה לקמן (סי' פ"א) גם לאו דבל יחל עיי"ש. אף שדרכו בזה כדרך רבינו הגאון ז"ל בכל כיוצא בו שלא למנות אלא העשה או הלאו כמש"כ בכמה דוכתי. מיהו לענין לאו דבל יחל אפשר לומר דאיצטריך למנותו אע"פ שכבר נמנית העשה. משום דלאו דלא יחל כולל נמי אזהרה למודר. אע"פ שהוא לא נדר ולא שייכא בי' עשה דכל היוצא מפיו יעשה. כמבואר (בפרק יוצא דופן מ"ו ע"ב). וכ"כ הרשב"א והרב המאירי והר"ן ז"ל (בפ"ב דנדרים ט"ו ע"א). והשיגו בזה על הרמב"ם שלא כתבכן עיי"ש. ולדעת הכ"מ (בפ"י מהלכות נדרים הי"ב) גם הרמב"ם ס"ל הכי עיי"ש. אבל לאידך גיסא קשה דהו"ל למנות הלאו ולא העשה. ואפשר לומר בזה עפמש"כ הרשב"א (בנדרים ט"ז ע"ב). וביותר ביאור בתשובות הרשב"א (ח"ג סי' שמ"ג) בההיא דאמרינן התם דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. כגון באומר ישיבת סוכה עלי או תפילין שאני מניח וכיו"ב. דאסור לישב בסוכה ולהניח תפילין. ואמאי לא נימא ליתי עשה דסוכה ותפילין ולידחי לאו דבל יחל. ותי' דנדרים עשה ול"ת. עשה דככל היוצא מפיו יעשה. ול"ת דבל יחל ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש בדבריו. ובתשו' שם הביא כן גם בשם התוס' עיי"ש. וכ"כ החינוך (בפרשת יתרו מצוה ל') עיי"ש. ומה שתמה ע"ז הר"ב משל"מ (בדרך מצותיך) כבר נשאל על זה הרשב"א ז"ל גופי' בתשו' שם. ותירצה על נכון עיי"ש בדבריו. ולפ"ז נראה עפמש"כ התוס' (סוף חולין) בשם ריב"א ז"ל ?דכל היכא דאמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר על הלאו ?לא לקי משום דהא דלא דחי היינו משום העשה שעמו. אבל מ"מ הלאו כמאן דליתי'. דעשה דחי לי' עיי"ש. וכן כתב מהר"ם חלאוה ז"ל (בחי' לפסחים מ"ז ע"ב) עיי"ש. ומה שהקשו התוס' שם לסברא זו מסוגיא דחולין שם כבר ביארנו במק"א דאינו מוכרח. ואדרבה מההיא סוגיא יש להוכיח כסברת הריב"א ומהר"ם חלאוה ואכמ"ל בזה. ומעתה לפ"ז בנדר דדבר מצוה נהי דקיי"ל דנדרים חלין על דבר מצוה כעל דבר הרשות. מ"מ לא מיתסר בדבר מצוה זו אלא משום עשה דככל היוצא מפיו יעשה בלבד. אבל לאו דלא יחל דברו לית בה. שנדחה ע"י העשה דדבר מצוה. ונמצא דמשכחת לה דאיתא לעשה דככל היוצא מפיו יעשה אף במקום דליתא ללאו דלא יחל. ולזה שפיר מנו רבינו הגאון ז"ל והסמ"ק העשה דכל היוצא מפיו יעשה וגם לאו דבל יחל. משום דיש בעשה מה שאין בכלל הלאו. וגם יש בלאו מה שאינו בכלל העשה. ובכל כיו"ב גם לדעת רבינו והסמ"ק נמנין שניהן:

וראיתי לאחד ממוני המצוות האחרונים שכתב בפשיטות דהעשה דככל היוצא מפיו יעשה ולאו דלא יחל שני ענינים נפרדים הם. דלאו דבל יחל אינו אלא בשנשבע או שנדר שלא לעשות דבר. אבל העשה אינה אלא בקום ועשה. ובודאי דמדברי הראשונים ז"ל שהבאתי שכתבו דבנדרי מצוה איכא עשה ול"ת. ולכך אינם נדחין מקמי עשה דמצוה. מבואר דלא ס"ל הכי. וכן מבואר בדברי הרב המאירי (בנדרים ט"ז ע"ב) עיי"ש. וגם לדבריו צ"ל דמאי דכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. הך ככל היוצא מפיו יעשה לא קאי ארישא דקרא. דהא נדר ושבועה דהך קרא מיירי בשנשבע או נדר שלא לעשות כדכתיב בקרא בהדיא לאסור איסר על נפשו. וא"כ לא שייכא בהו עשה דככל היוצא מפיו יעשה שאינה אלא בקום ועשה. אלא מילתא באנפי נפשה הוא. לומר דגם כשנשבע לעשות בקו"ע. או שנדר להביא קרבן וכיו"ב. ככל היוצא מפיו יעשה. וא"כ סכינא חריפא פסקי' לקרא. ולא משמע הכי. וגם מש"כ דלאו דלא יחל ליתא אלא בשלא אעשה ולא בקו"ע. אף דלכאורה משמע הכי מדברי הר"ן ז"ל (ריש פ"ק דנדרים ג' ע"א) על הא דאמרינן התם מה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר וכו' וכתב הר"ן וז"ל אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו דבנדר להביא קרבן ליכא בל יחל. וכן נראה מדברי הרשב"א והר"ן שם (לקמן ג' ע"ב) שכתבו דבנדרים כשעובר על בל יחל לא משכחת לה אלא חד לאו דבל יחל גרידא עיי"ש. והיינו ע"כ משום דבנדר להביא קרבן וכיו"ב דאיכא לאו דבל תאחר לית בי' לאו דבל יחל. שאינו אלא בשלא לעשות. ובנדר שלא לעשות לא שייך בל תאחר. וא"כ לא משכחת אלא חד לאו. אבל באמת אין מזה ראי'. דודאי כשנדר להביא קרבן סתם בלא קביעות זמן לא שייך אלא לאו דבל תאחר ולא בל יחל. משום דלא עבר בבל יחל אלא כשמבטל ועובר לגמרי על נדרו באופן שאי אפשר לו עוד לקיימו. כגון שאסר עליו אכילת הככר ועבר ואכלו וכל כיו"ב. אבל המאחר ועדיין אפשר לקיים ליכא אלא לאו דבל תאחר לחוד. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ עשין צ"ד) עיי"ש. ואע"פ שאם נדר להביא קרבן בזמן ידוע ועבר הזמן ולא הביאו. ודאי עובר בבל יחל. מ"מ בכה"ג ודאי לא עבר בבל תאחר אלא לאחר שלש רגלים. אבל בבל יחל הרי הוא עובר מיד כשעבר הזמן שקבע בנדרו. וא"כ בשעתא דעבר בבל יחל אכתי לא עבר בבל תאחר. ובשעתא דעבר בבל תאחר תו ליכא עבירת לאו דבל יחל. איברא דאכתי משכחת לה כגון שנדר להביא קרבן מהיום עד לאחר שיעברו שלשה רגלים דבכגון זה חיילי עבירת בל יחל ובל תאחר כאחת. וביותר קשה לפמש"כ הר"ן (שם לקמן ד' ע"א) דאי אמר הרי עלי להביא קרבן מיד. עובר לאלתר בבל תאחר עיי"ש. ובזה ודאי שייך נמי לאו דבל יחל עם לאו דבל תאחר. וע"כ מוכרח מזה לכאורה דבנדר כזה שהוא בקום ועשה ליכא אזהרת לאו דבל יחל. אבל ראיתי להר"ן ז"ל גופי' (שם לקמן ח' ע"א) בד"ה והלא מושבע וכו' שכתב שם בהדיא דנשבע לקיים את המצוה אית בה לאו דבל יחל עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל שם עיי"ש. הרי דאפי' בקו"ע איכא אזהרת בל יחל. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קנ"ז) עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל (עשין צ"ד) שהבאתי עיי"ש. ולכאורה מבואר כן בהדיא בסוגיא דגמרא (ריש פ"ק דנדרים ג' ע"ב) דאמרינן התם בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום בל יחל דברו עיי"ש. הרי דגם בנדר דקו"ע קאמר דעובר בבל יחל. אלא דמההיא אין הכרח. דע"כ ט"ס הוא דהא נדרי איסור ליתא לעולם באעשה. כמש"כ הר"ן שם (לקמן ח' ע"א) בד"ה והלא עיי"ש. וכן מבואר בראשונים שם שלא היתה הגירסא כן לפניהם. עיי"ש בש"מ שם ובילקוט (פרשת נשא) וכמו שכבר הרגישו בזה האחרונים אבל כן מבואר בהדיא בפ"ג דשבועות (כ"א ע"א) דאמרינן התם כי אתא רבין וכו' אמר ר"י אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו עיי"ש. הרי בהדיא דאפי' בנשבע שיאכל שהוא בקו"ע הו"ל בכלל אזהרת בל יחל. ואף דלפירש"י לעיל (שם כ' ע"ב) בד"ה קונמות וכו' פליג בהא רב דימי. וס"ל דאזהרת שבועה דלהבא לא נפיק מבל יחל עיי"ש. מ"מ בזה לית מאן דפליג דל"ש קו"ע ול"ש שוא"ת בכלל אזהרת בל יחל הוא. ועי' בתוס' שם בד"ה קונמות וברמב"ם (פ"א מהלכות שבועות ה"ג) ובכ"מ שם עייש"ה ואין להאריך. וכן מתבאר התם (לקמן כ"ו ע"א) דאמרינן דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחנ דברו יצאתה זו וכו' עייש"ה. הרי דבלהרע ולהטיב איכא אזהרת בל יחל אע"פ שהוא בקו"ע. וכן מתבאר מדברי הירושלמי (פ"ג דשבועות ה"ו) עיי"ש היטב.

והנה בירושלמי (ריש פ"ק דנדרים) אמרינן כתיב איש כי ידור מה ת"ל נדר אלא מכאן שכינוי נדרים כנדרים. או השבע מה ת"ל שבועה. אלא מכאן שכינויי שבועות כשבועות וכו'. עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויין הן. לרבי ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה וכו'. מנ"ל איש כי ידור וגו' לא יחל דברו. מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה. אלא מכאן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות כשבועות וכו'. מה מקיים ר"ע ככל היוצא מפיו יעשה. מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו עיי"ש. ומבואר מזה דלאו דלא יחל דברו ועשה דכל היוצא מפיו יעשה ענין אחד הם. וכל מה שיש בלאו ישנו גם בהעשה. והילכך דריש מדכתיב לא יחל דברו מה ת"ל תו ככל היוצא מפיו. והיינו כמו שביארנו בכמה דוכתי דאפי' בל"ת ועשה אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בעשה יתירה. אבל אם נאמר דשני ענינים הם לא ראי זה כראי זה. מה זו שאלה ששאל מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה. וכן מאי פריך לר"ע מה מקיים ככל היוצא מפיו יעשה. כיון דכל חד מזהיר על ענין אחר. אלא ודאי הא ליתא. ואמנם גם לדידן יקשה לכאורה. דהרי ודאי איצטריך עשה דככל היוצא מפיו יעשה לענין היכא שנדר על דבר מצוה. דמשום לאו דלא יחל הי' ראוי לומר דשרי לקיים המצוה. משום דאתי עשה ודחי ל"ת. אבל השתא דאיכא עשה אסור. משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואף דהל"ת נדחה. מ"מ אסור משום העשה שלא נדחית. והנה ראיתי לקצת אחרונים ז"ל שתמהו בעיקר קושית הראשונים ז"ל דליתי עשה ולידחי ל"ת דמאי קושיא. והא (בפ"ב דנדרים שם) מקרא ילפינן לה דנדרים חלים על דבר מצוה. מדכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו. דאפי' יש בנדרו בטול מצות השם לא יחל דברו עיי"ש. וא"כ הרי גלי קרא בהדיא דבהא לא נימא אתי עשה ודחי ל"ת. ונדחקו בזה הרבה. ואין דבריהם נכונים כלל. וגם מדברי הראשונים ז"ל לא נראה כדבריהם כלל ואין להאריך בזה. אבל עיקר תמיהתם לדידי אין בה קושיא כ"כ והדברים כפשטן. דהרי לא אשכחן דגלי קרא אלא דנדרים חלים על דבר מצוה כעל דבר הרשות. אבל אכתי אין הכרח מזה לומר דלא תיתי עשה ולידחי ל"ת. דודאי גם אחר דגלי קרא דחיילי נדרים על דבר מצוה. לעולם אימא לך דאם אמר קונם סוכה שאני עושה היום ואין לו סוכה אחרת לקיים מצותו. אתי עשה דסוכה ודחי ל"ת דלא יחל דברו. ומותר לישב בה בחג. אבל היכא דיש לו סוכה אחרת פשיטא דלא שייך לומר בה עשה דחי ל"ת. שהרי בכל מקום שאפשר לקיים שניהם קיי"ל דלא דחי. ובודאי אסור לקיים בה מצות סוכה. ואע"ג דבשעתא דנדר לא הי' אפשר לו בסוכה אחרת. מ"מ השתא כיון דאפשר לו פשיטא דאין כאן דין עשה דחי ל"ת. אלא דהיינו דוקא בתר דגלי לן קרא דנדרים חלים על דבר מצוה. אבל אי לאו דגלי קרא דחיילי הי' ראוי לומר דדין נדרים בזה כדין שבועות דלא חיילי כלל על דבר מצוה כשהי' בדעתו בשעת שבועתו שתתבטל המצוה בשבועתו זו. אע"פ שאח"כ איגלאי מילתא שאפשר שתתקיים השבועה בלא ביטול מצוה דבתר שעת שבועתו אזלינן. כמבואר בתשו' הרא"ש (כלל ח' סי' ט"ז) והביאה הטור (בחו"מ סי' ע"ג) דהנשבע לפרוע חובו בשבעה בניסן ולא ידע בשעת שבועתו דשבעה בניסן חל בשבת. דחיילא שבועה. ואין זו שבועת שוא כיון דבשעת שבועתו לא ידע דשביעי בניסן שבת הוא. עיי"ש שהביא ראי' מהירושלמי. וכ"כ בתשב"ץ (ח"א סי' ק') בשם הראשונים. וז"ל זה בשעה שנשבע לא הי' יודע שיש איסור בדבר. וכיון שלא נודע לו חלה שבועה עליו. והראי' מדאמרי' (בפרק השולח מ"ו ע"א) ורבנן התם מי חיילא כלל שבועה עלייהו וכו'. וכחבו שם דמהא שמעינן דהא דאמרינן דאין שבועה חלה על ביטול מצוה. הני מילי כשנודע ביטול המצוה בשעת השבועה. אבל אם לא נודע בשעת השבועה אע"ג דמיגליא מילתא בתר הכי דבשעת שבועה הוא ביטול מצוה חיילא שבועה עלי'. דאלתה"כ הול"ל ורבנן מי חיילא שבועה עלייהו. והא הו"ל נשבע לבטל את המצוה. ומדלא אמרינן הכי ש"מ כדאמרן ע"כ וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ מעתה ה"ה לאידך גיסא אם בשעתא דנשבע על דעת לבטל דבר מצוה נשבע אע"ג דבתר הכי נתגלגל הדבר שאפשר לשבועה להתקיים בלא ביטול המצוה. הו"ל שבועת שוא ולא חיילא. וכן נראה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות שבועות הט"ו) הנשבע לחבירו שלא אעיד אם אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא. מפני שהוא מצוה להעיד עיי"ש. הרי דאע"ג שאפשר שלעולם לא ידע לו עדות ואפי' ידע מ"מ אפשר שידעו גם אחרים שיבואו להעיד ולא יבוא לעולם לידי שבועה דביטול מצוה. מ"מ כיון דבשעתא דאשתבע אדעתא דביטול מצוה נשבע הו"ל שבועת שוא. ונראה דאפי' לפי הנראה מדברי התוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ובחי' הר"ן (שם בפרק השולח) דלא ס"ל בזה כדעת הרא"ש והרשב"ץ שהבאתי עיי"ש בדבריהם. מ"מ היינו דוקא התם דודאי יש בדבר ביטול מצוה. אלא דאיהו הוא דלא ידע. לזה לא אזלינן בתר דעתו ולבטל דבר מצוה. אבל היכא דבשעתא דנשבע הי' בשבועתו ביטול מצוה וגם איהו אדעתא דהכי נשבע אלא דאח"כ בתר שבועתו נתחדש ענין שע"י כך אפשר שתתקיים שבועתו בלא ביטול מצוה. וכגון שלא היתה לפניו בערב החג אלא סוכה אחת. ולא הי' אפשר אז בשום ענין לקיים המצוה אלא בסוכתו זו. ונשבע שלא ישב בחג בסוכה זו אלא דבתר הכי בדרך מקרה ודרך רחוקה נמצאת לו סוכה אחרת וכיו"ב. ודאי נראה דלכ"ע בתר שעת שבועתו אזלינן. והו"ל שבועת שוא ולא חיילא כלל. ומותר לישב בה בחג. וכיו"ב כתב בתשו' מהר"ם מינץ (סי' מ'). והביאו בש"ך (יו"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ו). דאע"ג דבאמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה ואכלה תנן (בפרק שבועות שתים כ"ז ע"ב) דאינו חייב אלא אחת. ואמרינן עלה בגמ' שאם נשאל על הראשונה עלתה לו שניי' תחתי' עיי"ש. מ"מ היינו דוקא בהיתר חכם דעוקר הנדר למפרע. והו"ל כמו שלא נשבע כלל שבועה ראשונה. וכפירש"י שם עיי"ש. אבל בהפרת הבעל דאינו אלא מיגז גייז מכאן ולהבא. אע"ג דהפר לה בעלה אח"כ שבועה ראשונה. מ"מ לא חיילא שבועה שניי' ומותרת לאכול הככר. משום שבשעה שנשבעת הו"ל שבועת שוא. הרי דאע"ג דאשת איש מסתמא יפר לה בעלה אח"כ. וכל אשה הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ונמצא שלא הי' מעיקרא הדבר בחזקת ודאי שתעמוד בשבועתה הראשונה. ואפי' הכי אמרינן דבתר שעת שבועה אזלינן. ותו לא חיילא שניי' אפי' אחר שהפיר לה שבועה ראשונה. וכ"ש כאן שבשעה שנשבע הי' הדבר בחזקת ודאי שיש בשבועתו ביטול מצוה. וברירא לן דשבועת שוא היא. אלא דבתר הכי ע"פ סיבה רחוקה ולא שכיחא אירע שאפשר לשבועתו להתקיים בלא ביטול המצוה. דאית לן למימר דבתר שעת שבועתו אזלינן. והו"ל שבועת שוא. ותו לא חיילא כלל אפי' אחר שנזדמנה לו דרך לקיים המצוה בלא שיעבור על השבועה. וכ"ש לפי הנראה מדעת הרי"ף שם דאפי' בהיתר חכם אע"פ שעוקר למפרע. ס"ל להלכה דאפי' אחר שנשאל על הראשונה לא חיילא שניי' כמש"כ מהר"ם מינץ ז"ל שם עיי"ש. וכ"כ בתשובות הרשב"א (ח"א סי' תש"ב) עיי"ש. וכ"כ הרשב"א (בחי' לשבועות כ"ז ע"ב) עיי"ש. ולענ"ד נראה כן מדעת בה"ג שגם הוא השמיט (בהלכות שבועות) ההיא מימרא דרבא. וע"כ ס"ל כדעת הרי"ף דלית הלכתא כרבא. משום דבמסקנא דחינן לה. וכן הראב"ן בהלכותיו השמיטה. ואמנם אפי' לרוב הפוסקים דס"ל דקיי"ל בהא כרבא. מ"מ כבר הרגיש בש"ך (יו"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ב) דיש לחלק בין כשהשבועה אחרונה היא מקיימת את הראשונה. כגון בההיא דרבא דמיירי שאמר בשתי השבועות שלא אוכל דאז הוא דאמרינן שאם נשאל על הראשונה שניי' חלה עליו. ובין כשהשבועה אחרונה היא נגד השבועה הראשונה. שבראשונה אמר שאוכל ובשניי' שלא אוכל או איפכא עיי"ש. ואף שהש"ך שם הניחה בצ"ע. וגם לפי דבריו בשו"ע שם נסתפק בזה עיי"ש. מ"מ בלבוש (שם סעי' י"ז) הכריע להלכה כן דאפי' נשאל על הראשונה לא חיילא בזה שבועה שניי'. וכדבריו מצאתי מבואר בהדיא בריטב"א (שבועות כ"ז ע"ב). והוכיח כן ממתני' דהתם דקתני שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת. ולא קתני התם דהשניי' שבועת שוא. ואילו לקמן (כ"ט ע"א) גבי שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה קתני במתני' הראשונה שבועת ביטוי והשניי' שבועת שוא. והיינו משום דהתם שהשבועה השניי' היפך הראשונה. וכל כמה שלא נשאל על הראשונה אי אפשר לו לקיים את השניי'. הילכך מעתה היא שבועת שוא. משא"כ כאן שהשניי' היא קיום לראשונה אלא שכבר נשבע עלי'. אין ראוי לקרותה שבועת שוא. ואם נשאל על הראשונה שניי' חלה עליו עיי"ש. ואף דמלשון הריטב"א שם אין הכרח כ"כ ויש מקום לדחות. מ"מ כן מפורש בהדיא בדברי הרב הנמוק"י שם שכתב וז"ל. פיסקא שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה וכו'. והא דאמרינן הכא דכיון שנשאל על הראשונה חיילא השניי'. ודאי לא אמרינן הכי אלא באומר שלא אוכלנה שלא אוכלנה. שהשניי' מקיימת הראשונה אלא שלא היתה צריכה. אבל אם אחר שנשבע שלא אוכלנה הדר ואמר שבועה שאוכלנה. לאלתר הויא שבועת שוא. כדתנן במתניתין דלקמן. וא"כ אין לה מקום לחול כלל עכ"ל עיי"ש. ובודאי מקור דבריו הוא מדברי הריטב"א ז"ל כידוע שכן דרכו ז"ל שרוב דבריו לקוחים מדברי הריטב"א. וא"כ הדבר מבואר כדברי הלבוש. וא"כ לפ"ז כ"ש בנידון דידן דהשבועה היא הפך דבר מצוה. ובשעת שבועתו ודאי הי' בדבר ביטול מצוה. אלא דאח"כ נתחדש ענין שעל ידו יש מקום לשבועתו להתקיים זולת ביטול המצוה. ובודאי לא שייך בזה לומר דחיילא שבועה למפרע אלא מכאן ולהבא. דאית לן למימר דתו לא חיילא שבועה כלל. ומותר לישב בסוכה זו דמשעה שיצאה השבועה מפיו שבועת שוא היתה. ואין לה חלות כלל לעולם אפי' אחר שנתחדש ענין שתוכל להתקיים על ידו.

ועכ"פ לפי דברי מהר"ם מינץ ז"ל ודאי מבואר כן. וכדבריו ראיתי מבואר בדברי הרשב"א ז"ל בתשו' (חלק חמישי סי' רי"ח) שכתב שם וז"ל ואפי' את"ל דהלכה כרבא. מ"מ הא שמעינן דליתא אלא משום דכי מתשל מיהא לא חלה ראשונה כלל. ואיתא לשניי' ולא לראשונה. אבל אילו איתא לראשונה כלל (ר"ל דחיילא לפי שעה) וליתא לשניי' אלא מכאן ולהבא. אי אפשר דהא הו"ל השניי' בשעתה שבועה על שבועה וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז הוכיח שם דלמאי דאמרינן דיש שאלה בהקם עוקר החכם את ההקם למפרע. דאל"כ היכי פשיט בנדרים (ס"ט ע"א) האיבעיא דקיים ליכי קיים לכי ונשאל על הקם ראשון מהו. מההיא דאמר רבא אם נשאל על שבועה ראשונה שניי' חלה עליו עיי"ש. והא התם היינו דוקא משום דחכם עוקר הראשונה למפרע. אבל אם לא הי' מתיר אלא מכאן ולהבא לא הוה קאמר רבא דחיילא שניי'. אלא ודאי גם ההקם עוקר החכם למפרע עיי"ש. הרי מפורש להדיא כדברי מהר"ם מינץ ז"ל. וכיו"ב כתב בש"ך (יו"ד סי' רל"ח ס"ק ה') דבנשבע שלא לאכול נבלות וטריפות ואח"כ חלה באופן שהותר לו לאכול נבילות וטריפות. אין צריך להתיר לו שבועתו משום דכיון דבשעתא דנפיק שבועה מפומי' הו"ל שבועת שוא. תו לא חיילא כלל אפי' אחר שהותרו לו מחמת חליו נבלות וטריפות ויש מקום לשבועתו לחול עיי"ש. וכבר הביאו האחרונים ז"ל ראי' לדבריו מדברי התוס' (סוף נדרים) עיי"ש. והשתא א"כ אפי' את"ל דבנדר שחל על דבר מצוה אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת דלא יחל. אכתי איכא נפק"מ טובא במאי דאשמעינן קרא דכי ידור נדר לה' דנדרים חלים על דבר מצוה. משום דאי לאו דגלי קרא. והוה אמרינן דדין נדרים כדין שבועות דלא חיילי על דבר מצוה. כל שבשעת נדרו אי אפשר לנדרו להתקיים אם לא בביטול מצוה. הו"ל נדר שוא ולא חייל כלל. אפי' אם נתחדש ענין אח"כ באופן שאפשר לנדרו להתקיים בלא ביטול המצוה כגוונא דכתיבנא. או כגון שהיתה לו סוכה אחרת שהוקדשה לבה"ב והשתא נפדית. או שהיתה של נכרים והשתא מכרוה לו וכל כיו"ב. דאי לאו דגלי קרא דחיילי בבטול מצוה הי' ראוי לומר דכיון דלא חייל נדר בשעתי' תו לא חייל לעולם. וא"כ אע"ג דעכשיו יש בידו לקיים המצוה בלא"ה. אפי' הכי שרי לישב בסוכה זו שאסרה עליו. אבל השתא דגלי קרא דנדרים חלים בבטול מצוה. לא שרי לישב בה אלא כשאין לו סוכה אחרת. דאז אמרינן אתי עשה דסוכה ודחי ל"ת דבל יחל. אבל כשאפשר לו עכשיו לישב בסוכה אחרת. הו"ל אפשר לקיים שניהם דלא דחי. והיינו דהוקשה להראשונים ז"ל. היכא פסק ותני (במתניתין דפ"ב דנדים שם) דקונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור. דמשמע ודאי אפי' כשהמצו' בטלה בכך לגמרי. ואמאי לא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת דלא יחל. ולזה שפיר הוכרחו לתרץ דהו"ל נדרים ל"ת ועשה ואין עשה דמצוה דוחה ל"ת ועשה דנדרים:

ומלבד זה י"ל בפשיטות טפי דנפק"מ לענין סוכה שאני עושה או שנשבע שלא ישב בסוכה וירדו גשמים בחג דלא מיחייב בעשה דסוכה אפי' בליל ראשון לדעת רוב הראשונים ז"ל. ועי' בטוש"ע (או"ח סי' תרל"ט) ולדעת הריטב"א ז"ל (סוף פ"ב דסוכה. כ"ט ע"א) למאי דמסקינן דשפיכת קיתון היינו הרב לעבד איכא איסורא בישיבת סוכה לשם מצוה בשעת הגשמים עיי"ש. וכן נראה מדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שם. כמש"כ בק"נ על דברי הרא"ש שם עיי"ש. וא"כ אפי' את"ל דאמרינן בה עשה דחי ל"ת. מ"מ נפק"מ טובא במאי דאשמעינן קרא דנדרים חיילי בביטול מצוה. דבשבועה כיון דלא חיילא בביטול מצוה אם אמר שלא אשב בסוכה וירדו גשמים בחג אע"ג דליכא מצוה מותר לישב בסוכה משום דהו"ל שבועת שוא ולא חיילא כלל. אבל מצד עשה דחי ל"ת פשיטא דהוה אסור דבזמן ירידת גשמים ליכא עשה דסוכה. איברא דבזה יש לפקפק דכיון דמאי דחשבינן לה שבועת שוא היינו משום דמשמע דכוונתו לישיבה של מצוה דוקא. דאל"כ הוה חיילא בכולל דרשות. וא"כ ע"כ אין כוונתו ג"כ על ישיבה בזמן ירידת גשמים. ואין זו בכלל שבועתו וא"כ אפי' חיילא על דבר מצוה מותר לישב בה בזמן גשמים. דמעיקרא לא נשבע על ישיבה כזו דלית בה מצוה. ואין מקום לזה אלא ע"פ דעת הרז"ה וסייעתו ז"ל דס"ל דלתלמודא דידן לא חיילא שבועה לבטל דבר מצוה אפי' בכולל דדבר הרשות ואפי' בשוא"ת. כמבואר בראשונים (פ"ג דשבועות) דלפ"ז אין צריך לומר דאין כוונתו לזמן גשמים. דודאי כשנשבע שלא ישב בצל סוכה בחג גם ישיבה בשעת גשמים בכלל ומ"מ הו"ל שבועת שוא כיון דגם ישיבת מצוה בכלל ואין שבועה חלה בביטול מצוה. וכיון דבטל מקצתה בטלה כולה ולא חיילא כלל. וכבר ביארו האחרונים ז"ל דגם בכה"ג אמרינן נדר ושבועה שבטל מקצתן בטלו כולן. ואכמ"ל בזה. וא"כ אי חיילי שבועה אלא דאמרינן דשרי לישב בה מצד טעמא דעשה דחי ל"ת. ודאי דבזמן גשמים אסור. כיון דאז ליכא עשה דסוכה. אבל אי אמרינן דלא חיילא שבועה כלל בביטול מצוה. ודאי אפי' בזמן גשמים שרי לישב. כיון דשבועה מעיקרא לא חיילא כלל ושבועת שוא היא. ואפי' לדעת החולקים על הרז"ה. מ"מ שפיר איכא נפק"מ טובא לשאר ימות החג דישיבת סוכה רשות. אלא שאסור לאכול ולישן חוץ לסוכה. ומ"מ מבואר בתשב"ץ (ח"א סי' ק') דאפי' נשבע שלא לישב בסוכה בימים האחרונים של חג הו"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא. כיון דאי יתיב בה מקיים מצוה דאורייתא עיי"ש בדבריו. אבל עשה דחי ל"ת פשיטא דלא שייך בה. כיון דהרשות בידו שלא לאכול סעודת קבע. ושלא לישן ולא יתחייב בסוכה. שהרי אפי' בעשה דיבום הוה בעינן למימר (בפ"ב דיבמות כ"א ע"א) דאין עשה דוחה ל"ת משום דאפשר בחליצה. אלא דמסקינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עיי"ש. ואפי' הכי לענין שבועה ס"ל להרשב"ץ ז"ל שם דהנשבע שלא לחלוץ הו"ל נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא. משום דכי חליץ מצוה קא עביד עיי"ש בדבריו ובח"ב (סי' קס"ג). וא"כ כ"ש הכא דאע"ג דלענין שבועה חשיבא שבועת שוא כנשבע לבטל את המצוה. מ"מ אינה דוחה ל"ת. כיון דאינה עשה חיובית. ואי בעי לא אכיל ולא ישן ולא יתיב בה. והשתא א"כ נפק"מ בכה"ג דאם לא חיילא כלל ממילא מותר. אבל אי חיילא אלא דבעינן לומר דלישתרי מטעמא דעשה דחי ל"ת דבל יחל. ליכא למישרי אלא בכזית ראשון דליל ראשון. אבל בתר הכי אסור. וא"כ שפיר אשמעינן קרא דנדרים חיילי בביטול מצוה אפי' לכשתמצא לומר דעשה דחי ל"ת דבל יחל. דלא אשמעינן קרא אלא דחיילי ולא הו"ל נדרי שוא. אבל ודאי אכתי י"ל דהיכא דשייך אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. וגם י"ל דנפק"מ לענין היכא דפטור מן המצוה משום דעוסק במצוה אחרת. דבזה לא שייך לומר אתי עשה ודחי ל"ת. כיון דלא רמיא מצוה עלי' משום דקיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה. וא"כ כי נדר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח וכיו"ב. והוא עוסק במצוה אחרת. באופן דפטור ממצות אלו מטעם עוסק במצוה אם עבר ועשה מצות אלו הרי זה לוקה משום בל יחל גם אי לאו דאית בה עשה דככל היוצא מפיו יעשה. משום דכיון דעסיק במצוה אחרת לא רמיא עלי' מצוה זו דסוכה ולולב וכיו"ב דנימא עשה דחי ל"ת. אבל אי לא חיילי נדרים בביטול מצוה. מעיקרא לא חייל נדרא כלל ובכל ענין לא עבר בבל יחל בקיום המצוה. ונפק"מ זו איתא אפי' לרוב הראשונים דלא ס"ל כדעת הרז"ה. דודאי כיון דאיתא למצוה ואי מקיימה מצוה קעביד אלא שנפטר ממנה משום עוסק במצוה פשיטא ודאי דהו"ל בכלל שבועתו ונדרו. וזה פשוט. ואע"ג דלענין מצוה סוכה נסתפקתי במק"א אם נפטר משום עוסק במצוה. דנראה דבאכילת מצה בליל ראשון לא מיפטר משום עוסק במצוה. מדדרשינן כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וכיון דגם העוסק במצוה מוזהר על אכילת חמץ. ממילא מיחייב נמי באכילת מצה. והשתא כיון דסוכה דליל ראשון גמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות. אית לן למימר דגם ממצות סוכה דליל ראשון לא מיפטר מטעם עוסק במצוה ואכמ"ל בזה. מ"מ אכתי יש נפק"מ טובא בזה בשאר מצות. ושפיר הוקשו התוס' והרשב"א והמאירי והחינוך דנימא אתי עשה ודחי ל"ת. דמדגלי קרא דנדרים חיילי בביטול מצוה ליכא למשמע דלא נימא אתי עשה ודחי ל"ת. והוצרכו לתרץ כתירוצם דלא דחי משום דאית בהו נמי עשה דככל היוצא מפיו יעשה. ואין מקום כלל לתמיהת האחרונים ז"ל:

איך שיהי' עכ"פ לפ"ז יש לתמוה מדברי הירושלמי שם. דהרי ודאי איצטריך קרא דככל היוצא מפיו יעשה לגופי' לענין נדרים שנדר בבטול מצוה. דלא מיתסרי אלא משום עשה דככל היוצא מפיו יעשה. והי' נראה לכאורה להוכיח מזה כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דעשה דמוצא שפתיך תשמור כוללת אחד נדרי גבוה ואחד נדרי רשות. וא"כ לפ"ז גם בלא קרא דככל היוצא מפיו איכא בנדרי רשות ל"ת ועשה ולא מידחו מקמי עשה אחריתא. וקרא דככל היוצא מפיו יעשה אינו אלא עשה יתירתא. ולא איצטריך אלא לדרשא כדקאמר בירושלמי שם. אבל לרבינו הגאון ז"ל וסייעתו קשה טובא לכאורה מדברי הירושלמי אלו. אמנם נראה דבלא"ה יש לתמוה בדברי הירושלמי שם מדאמרינן בירושלמי (בפ"ב דנדרים הלכה ב') דאין שבועה חלה לבטל את המצוה מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב. מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא דבר של איסור בדבר של מצוה. וקאמרינן התם עלה הוון בעון מימר שוגג. הא המזיד לא. אשכח תני רבי ישמעאל אומר ככל היוצא מפיו יעשה לא היוצא מפי שמים עיי"ש. הרי דלרבי ישמעאל גופי' איצטריך קרא דככל היוצא מפיו יעשה לומר דנשבע לבטל את המצוה לא חיילא אפי' לענין לאו דשבועה ללקות במזיד. וא"כ היכי קאמר רבי ישמעאל הכא כתיב לא יחל דברו מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה אלא מכאן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות כשבועות. והרי הך קרא לא אייתר. דלרבי ישמעאל גופי' איצטריך למעט נשבע לבטל את המצוה מלאו דשבועה. ולכן נראה דחדא באידך מיתרצא. דבאמת הך דרשא דדריש רבי ישמעאל התם מקרא דככל היוצא מפיו יעשה דריש לה בתלמודא דידן (בפ"ב דנדרים ט"ז ע"ב) מקרא דלא יחל דברו. דברו אינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים עיי"ש. וא"כ לא צריך להכי קרא דככל היוצא מפיו יעשה. ונראה דהיינו דקאמר רבי ישמעאל הכא. כתיב לא יחל דברו מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה. כלומר דאם לא איצטריך דיוקא דכל היוצא מפיו אלא למאי דדרשינן מיני' למעט היוצא מפי שמים. לא איצטריך קרא. דשמעינן כבר הך מילתא מקרא דלא יחל דברו. דמשמע דברו לא יחל אבל מיחל לחפצי שמים. מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה וכו'. וא"כ לפ"ז ודאי אעיקר קרא דככל היוצא מפיו יעשה ודאי לא קשאיל מה תלמוד לומר. דודאי איצטריך לעשה בנדרים ושבועות דהיכא דחיילא על דבר מצוה לא נימא אתי עשה דמצוה ודחי ל"ת דנדרים ושבועות. אלא על ייתורא דהיוצא מפיו קאי דלא איצטריך. דמאי דדרשינן מיני' למעט היוצא מפי שמים איכא למשמע מקרא דלא יחל דברו. ולהכי דריש מיני' לרבות כינויין. ומאי דדריש בירושלמי לקמן הך דרשא למעט היוצא מפי שמים מקרא דככל היוצא מפיו יעשה. ודאי עיקר מילתא אקרא דלא יחל דברו קסמיך. אלא דרשא הפשוטה טפי נקט. דאי לאו דאיצטריך קרא לכינויין ודאי הוה דרשינן הך דרשא מההוא קרא דכל היוצא מפיו. דדייק טפי להך דרשא. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי גם בתלמודא דידן. וכמש"כ הראשונים בכמה דוכתי. כמו בפ"ב דסוכה (כ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה בכתיבה מתגרשת. ובפ"ק דמו"ק (ח' ע"א) בתוס' ד"ה נפק"ל עיי"ש ובשאר דוכתי. וכיו"ב פירש בקה"ע שם דרק מייתורא דכל קדריש עיי"ש בדבריו. אבל דבריו תמוהים. דהרי בירושלמי קאמר בהדיא כתיב לא יחל דברו מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה. הרי דרק משום דכבר שמעינן לה מקרא דלא יחל דברו הוא דדריש. ולפירושו אין לזה ביאור כלל. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. וא"כ אין מהירושלמי שום ראי' נגד דעת רבינו הגאון והרמב"ן ז"ל:

ומ"מ נתבאר דשפיר מנה רבינו הגאון ז"ל גם לפי דרכו עשה דככל היוצא מפיו יעשה. אע"פ שמנה במנין הלאוין לאו דבל יחל. משום דאיתא לעשה גם במקום דליתא ללאו דמשכחת לה ע"ד שנתבאר. עוד נראה ע"פ מאי דאמרינן בירושלמי (ריש פ"ק דנדרים) איתפלגון רבי יוחנן ורבי אלעזר. רבי יוחנן אמר אין לוקין על האיסרות. ר"א אמר לוקין עיי"ש שכן הוא עיקר הגירסא. כמבואר בירושלמי דיבמות (פי"ג ה"ב. ובריש פ"א דנזיר) עיי"ש. וכ"כ הר"ב פ"מ שם עיי"ש. ופי' בקה"ע שם דאיפליגו בנדר בלא התפסה דר"י סבר דעיקר הנדר אינו אלא בהתפסה שיתפיסנו בדבר הנדור. אבל ר"א ס"ל דעיקר הנדר אינו אלא שיאמר דבר זה אסור עלי. ובין שהתפיסו בדבר הנדור בין שלא התפיסו. הוא עיקר נדר האמור בתורה עיי"ש. ופירושו הוא הנכון. ודלא כפי' הפ"מ שדבריו תמוהים עיי"ש ואין להאריך. ולפ"ז מבואר דעיקר פלוגתייהו היינו. דלר"י ס"ל דכיון דכתיב בקרא כי ידור נדר דדרשינן מיני' דלא מהני התפסה אלא בדבר הנדור. וא"כ עיקר קרא לא מיירי אלא בהתפסה. ועלי' קאי לאו דלא יחל דברו. א"כ אין לנו בקרא לאו אלא בנדר שע"י התפסה. ואע"ג דודאי גם נדר שלא ע"י התפסה הוי נדר גמור מדאורייתא. מ"מ אינו אלא בכלל קרא דככל היוצא מפיו יעשה. ואיתרבי אפי' לא אמר אלא דבר זה אסור עלי. אבל לאו לית בי'. והילכך לא לקי. ומה"ט אמרינן בירושלמי (ריש פ"ק דנזיר) אע"ג דאמר ר"י אין לוקין על האיסרות מודה הוא הכא שהוא לוקה עיי"ש. והיינו משום דדוקא בנדר דכתיב בההיא פרשה כי ידור נדר. הוא דס"ל לר"י דלא קאי הלאו אלא על נדר שהתפיסו בדבר הנדור. אבל בנזירות דלא כתיב בי' התפסה. ודאי לוקה על לאוי דנזיר אפי' בלא התפסה. ובהכי מתפרשים ג"כ דברי הירושלמי (דפי"ג דיבמות שם) דפריך עלה דתניא רבי יהושע אומר קטנה שנשאת בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדרי' וכו'. וקשיא דרבי יוחנן על דרבי יהושע נישואיה דרבנן הפר נדרה תורה ואת אמרת הכין (פי' דלרבי יוחנן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא. א"כ נדרה דאורייתא ואיך יפר לה בעלה שאין נשואין שלו בה אלא מדרבנן. ועי' נדה (מ"ו ע"ב). א"ר זעירא לית כאן הפר נדרים וכו' (כלומר סמי מכאן הפרת נדרים בדברי רבי יהושע) רבי ניסא שאל ויהי כן באיסרות רבי יוחנן אמר אין לוקין על האיסורות עיי"ש. כלומר דפריך דאין צריך לשבש הברייתא אליבא דרבי יוחנן. משום דר"י לטעמי' אזיל דס"ל אין לוקין על האיסורות. דעל נדר שבלא התפסה אינו לוקה משום דאין בו אלא עשה דככל היוצא מפיו יעשה. ובמ"ע שרי לספות לקטן איסור דאורייתא אפי' בידים כמש"כ בהג"מ (פרק כ"ט מהלכות שבת). והביאו בב"י (או"ח סי' רס"ט) עיי"ש. וא"כ הוה מצי לאוקמי דהא דקאמר רבי יהושע דקטנה זכאי בהפרת נדרי'. היינו בנדרים שבלא התפסה. דלית בהו אלא עשה. דשרי לספות לקטן בידים. והילכך מיפר. אע"ג דנדרי' מדאורייתא ונשואין אינן אלא מדרבנן כן נראה ביאור דברי הירושלמי שם. והמפרשים לא יצאו בו ידי חובתם עיי"ש ואין להאריך. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דזו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל. ופסק כר"י דקיי"ל כר"י לגבי ר"א תלמידו כידוע. וא"כ משכחת לה דאיתא לעשה דככל היוצא מפיו יעשה וליתא ללאו דלא יחל בנדרים בלא התפסה. ולהכי שפיר הוצרך למנות עשה זו מלבד מה שמנה במנין הלאוין לאו דלא יחל דברו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.