שיטה מקובצת/בבא מציעא/כג/א

שיטה מקובצת בבא מציעא כג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא של בעל הבית חייב להכריז. אי קשיא וליקשי מסיפא וכו' ואומר רש"י איידי דנקט וכו'. ואיכא למימר אי מסיפא הוה אמינא ארשות היחיד קאי. ומיהו אשכחן בעלמא כהאי גוונא חדא במסכת שבת פרק במה אשה ובפרק הקורא את המגילה לעז יונית לכל כשר והא קתני יונית ליונים אין לכולי עלמא לא ורישא קתני בהדיא יונית לא יצא וזו גדולה מהם ואחרת בבתרא בפרק לא יחפור הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ואף על גב דקתני לה בסיפא בהדיא שלשה מביא וקורא דייק לה מרישא והתם לא הוה מצטריך לאתוי רישא כלל. הרמב"ן.

אין מעבירין על האוכלין. יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליהן. ואינו מחוור חדא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמרינן בעירובין גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקא וכו' ואמר ליה טול גלוסקא ואמרינן עלה שמע מינה אין מעבירין וכו' ואם אין דורסין עליהם קאמר למה ליה למימר טול גלוסקא יניחה במקומה ולא ידרסה. לכך הנכון כדפירש רש"י ומיהו הכא דאמרינן מעבירין על האוכלין פירושה שעוברין עליהם ודורסים אותם וכדמוכח שמעתין ואיידי דנקט אין מעבירין נקט נמי מעבירין ולא נקט עוברין. הריטב"א ז"ל.

והא איכא גוים וכו'. הא כתיבנא לעיל דיש מפרשים מילתיה דרבה דמשום הכי סבירא ליה דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן משום דחיישינן שמא נשתנה הקשר או סימן אחר על ידי הדריסה לפיכך אין אנו סומכין עליו והקשו על פירוש זה דכשאנו רואין שלא נדרס מאי איכא למימר וגמרין לא נקט אלא סימן העשוי לידרס דמשמע אפילו שלא נדרס. ויש לומר דסבירא ליה לרבה דכיון דנפל במקום עשוי לידרס איתרע הסימן ויש לחוש דילמא נדרס ולא מנכר וכמי שאין בו סימן דמי. ולהאי שיטתא ניחא דפריך הכא לרבה ולא לרבא והכי פירושו והא איכא גוים דדרסי ולא איכפת להו ותקשי לרבה דסבירא ליה דכל דנפל במקום העשוי לידרס דאיתרע סימנה ויש לחוש אפילו לחששא רחוקה ואף על גב דלא נדרס חיישינן דילמא נדרס ולא מנכר ואם בא זה ונתן סימן בהאי סימנא ממש לא סמכינן עליה דחיישינן שמא נדרס ונשתנה ואין זה חפץ של זה אלא של אחרים והילכך מעתה תקשי לרבה דהא עשוי לידרס על ידי גוים אבל לרבא ניחא.

ומיהו הרמב"ן דחה פירוש זה בשתי ידים שזו חששא רחוקה עד מאד שישוב על ידי הדריסה סימנו של זה כסימנו של זה וכדכתיבנא לעיל וכל שכן היכא דאנו רואים דלא נדרס כלל היכי ניחוש שמא נדרס ונשתנה הא ודאי חששא רחוקה טובא היא זאת וחס ליה לרבה דיסבור כן אלא ודאי משום יאוש בעלים נגעו בה וכדפירש רש"י וכדכתיבנא לעיל וכן פירשו בתוספות. ואם תאמר ומאי פריך והאיכא גוים דאמאי חייש לגוים והלא ישראל העובר שם ורואהו חייב לסלקו משם קודם שיבא הגוי וידרוס עליהן כדמוכח בעירובין וכי תימא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו אם כן בלא גוי נמי ניחוש לישראל שידרוס עליו כיון שאינו רואה וכי תימא דאכתי חייש לדריסת גוים קודם שיעבור שם ישראל אם כן לרבא נמי לפרוך והלא גוים שקלי ליה כיון דחיישת דקדמי גוים לישראל. ותירצו בתוספות דדריסה שכיח לפי שדורסין דרך הילוכן אבל נטילה לא שכיח אבל קשיא להו לתוספות דהיכי פריך דניחוש שידרסוהו גוים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה. ותירצו בגליון תוספות דפריך לרבה דסבירא ליה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואפילו מצאו קודם שנדרס מתיאש דחושב מסתמא נדרס אם כן גם מתיאש אולי נדרס על ידי גוים. ויש לי לפרש דלעולם לא חיישינן דקדמי גוים לישראל אלא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו ולא תקשי אם כן בלא גוי נמי דאיברא דחיישינן שמא לא יסתכל הישראל לפום ריהטיה להסירו משם ויבא הגוי וידרוס עליו ומיהו לא חיישינן למיעוט הסתכלות כולי האי שידרוס עליו ממש ולהכי לא פרכינן אלא אי איכא גוים. אי נמי יש לפרש דפשיטא ליה דאיכא מיעוטא דישראל שאינן רואין וידרסו והכי פריך והאיכא גוים וסמוך מיעוטא דגוים למיעוטא דישראל דדרסו ולאו אדעתייהו והוה ליה פלגא ופלגא וכן כתבו המפרשים וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: והאיכא גוים וכו'. תמיה לי אם אתה חושש למיעוטא דגוים וכלבים אפילו לרבא נמי קשיא דהא משום יאוש בעלים נגעו בה ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז. ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים ובככרות דוקא משום דגוים חיישי לכשפים דאם כן בכל שאר אבידה באתרא דשכיחי גוים הרי אלו שלו ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא באסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי. ומתוך הדחק יש לי לומר דלמציאה בתר רבים שדינן לה אבל לדריסה אפילו למיעוט או לבהמה וכלבים חוששים דהרבה עוברין ודורסין שלא בהשגחה והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא ליה אבל לרבא ניחא. ומיהו אכתי קשיא לי לפי גירסת ההלכות דגרסי לעיל גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו מייאש מינייהו דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתייאשים מהם אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא ולדידיה נמי על כרחך באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן לה. ואיכא למימר לפי אותה גירסא דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה וטעמא דבהמה וכלבים אף על פי שהן מיעוט מפני שהן תדיר מחפשין אחר האוכל ואי איכא אינהו משכחי ליה ובעלים חוששים ומייאשין כן נראה לי. עד כאן לשון הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: והא איכא גוים. פירוש שדורסין אותן אם כן הוה ליה סימן העשוי להדרס. וקשיא לי דכיון דגוים מיעוטא נינהו למיעוטא לא חיישינן ומשום הא לא מייאשי בעלים מסימן שלהם וכדאשכחן בעיר שרובה ישראל ומיעוט גוים דמשום מיעוט גוים לא מייאשי בעלים לומר דדילמא משכח לה גוי. ושקיל לה ויש לומר דדריסה דהויא ממילא כיון דאזלי גוים התם ודרסי לפי תומם כך הוא מיעוט כרוב דאף על גב דישראלים לא דרסי גוים דרסי אבל לענין נפילת אבידה או מציאתה לעולם יש לנו לומר דמרובא נפל או דרובא משכחי לה כן נראה לי. ורבותי תירצו דהכא הא איכא מיעוט ישראל שמעבירין על האוכלין לפי תומם וסמוך מיעוטא דישראל למיעוטא דגוים או דבהמה וכלבים והוה ליה כפלגא ופלגא וגם זה נכון. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: ואם תאמר ואי אמרינן דמשום מיעוטא דגוים דדרסי עלייהו מייאש מרייהו מינייהו אם כן מצא אבידה בעיר שרובה ישראל אמאי חייב להכריז נימא דמרא אייאש מינה מימר אמר אתא גוי ושקיל ליה. ויש לומר דבעלמא ודאי לא חיישינן למיעוטא דגוים אבל הכא משום הכי חיישינן להו משום דאיכא מיעוטא דישראל דדרסי ולאו אדעתייהו וסמוך מיעוטא דגוים להאי מיעוטא והוה ליא פלגא ופלגא. עד כאן.

באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים. ואף על גב דאמרינן לעיל גבי תמרי דזיקא כיון דאיכא שקצים ורמשים ויש גורסים שם והאיכא בהמה לכלבים אין כל המקומות שוין וכדאמרינן הכא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים הא סתם המקומות משכח שכיחי. הריטב"א.

והאיכא בהמה וכלבים וכו'. פירוש שעוברים עליהם ומשחיתים הסימן וקשה לרבה אבל לומר שמתייאש שמא יאכלום בהמה וכלבים וקשיא לכולהו לא קאמר דודאי שכיחי טפי אינשי דנטלי להו מבהמה וכלבים שיאכלום ובני אדם הרואים אותם יטלום מהם אבל לחשש השחתת סימן די בכל דהו. זה נראה לי לפרש לפי פשט הגמרא דמשמע דלא מקשי אלא לרבה ובאמת הדרן קושיין לדוכתיה וצ"ע.

לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו'. האי לישנא לא דייק שפיר דלא שייך למימר לימא כתנאי אלא אמימרא דאמוראי אבל היכא דפליגי אמוראי לא שייך למימר אלא לימא פליגי בפלוגתא דתנאי הילכך איכא לפרושי דאכל חדא מאמוראי קאמר לימא כתנאי דרבא דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן היינו כתנאי ורבי יהודה פליג עליה ורבא דאמר הוי סימן הויא נמי כתנאי ותנא קמא דרבי יהודה פליג עליה. וליתא להאי פירושא כלל דבשלמא עליה דרבה פריך שפיר דהא ודאי לא אתיא כרבי יהודה דרבי יהודה אפילו בסימן הבא מאליו קאמר דהעשוי לידרס הוי סימן אבל לרבא לא קשיא כלל דאיכא למימר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בסימן הבא מאליו דכמו שנפל מאליו כך נופל ממנו בדריסה כל דהו אבל סימן העשוי בידים אינו נשחת בדריסה ובעלים נמי לא מייאש מיניה.

והנכון דהא דפריך לימא כתנאי לא קאי אכל חד באפי נפשיה אלא אפלוגתייהו בחדא מחתא קאי והכי קאמר לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ושפיר פריך אתרווייהו דכי היכי דרבה איירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא על ידי עצמו הכי נמי רבא מיירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא מאליו זהו שכתב רש"י לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ודוו"ק. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאליו הוי סימן וכו'. פירוש ומאי כל דבר שיש בו סימן כלומר שראוי לישחת ולהשתנות על ידי הדריסה דכמו שנופל בו בלא השגחה כך נופל ממנו במעט דריסה ואף על גב דלא פליגי בנתינה דכולי עלמא מודו דאמרינן שנתנוהו בעלים שם או ידעו בו ונותנים אל לבם גם לזאת ולא מייאשי מכל מקום להיותם בלתי קבועים כל כך וראויות להשחת במעט סיבה ודריסה פליגי. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק לפום מאי דקאמר דסברוה. ואהדר ליה אי סלקא דעתך דתנא קמא וכו' פירוש דכיון דילפת מינה לכל סימן העשוי לידרס בין קבוע בין אינו קבוע משמע דסבירי להו לרבנן בכל סימן עשוי לידרס אמרינן דלא הוי סימן ורבי יהודה לרבותא נקט כל שיש בו שינוי לומר דכל סימן אפילו הגרוע שבהם ואפילו עשוי להדרס הוי סימן ומחלוקתן רחב לתנא קמא ככרות של בעל הבית נמי ולא ראה רב זביד לחלק בסימן העאוי להדרס בין סימן לסימן ולהכי אהדר דכולי עלמא סימן העשוי להדרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין פירוש ולא איכפת לן אם מעבירין והיינו משום דקסבר דבכל דבר פליגי בין באוכלין בין בדבר אחר כמו שאמר רבי יהודה סתם כל דבר שיש בו שינוי ואם המשל היה באוכלין לא איכפת לן. אי נמי אפשר דסבירא ליה דמעבירין על האוכלין ולהכי לא אוקי פלוגתייהו בהכי אבל רבא סבר דאין מעבירין ובאוכלין דוקא פליגי וכל דבר דקאמר רבי יהודה לאו דוקא ולהכי קאמר כיצד והכי קאמר כל דבר אוכלין שיש בו סימן ואף העשוי לישחת על ידי דריסה חייב להכריז דברור לו שלא ידרס דאין מעבירין. שיטה.

סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאליו הוי סימן ומעבירין על האוכלין מאי לאו בסימן העשוי לידרס קמיפלגי פירוש ולא פליגי אלא ברשות הרבים ואף על גב דכולה מתניתין בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד בר מכריכות הך דרבי יהודה נמי בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד היא אלא דמאי דדייקינן מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו לאו הכרחא דפליג עליה דרבי יהודה בכל ענין אלא ברשות הרבים לחוד וכי מוקמינן בסמוך פלוגתייהו בסימן הבא מאליה פליגי בכל ענין בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד. הריצב"ש.

אמר רב זביד משמיה דרבא אי סלקא דעתך דקסבר תנא קמא וכו'. ואיכא למידק דשפיר פריך רב זביד ולעיל מיהו נמי פרכינן עליה דרבא מהא דככרות של בעל הבית ולא שני לה אלא משום דאין מעבירין על האוכלין אבל פשיטא דליכא למימר דסבירא ליה לתנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין. ודע דרש"י כתב וזה לשונו: הוי סימן דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו ודבר שיש בו סימן הוא ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי הרי הוא שלו משום דקסברי מעבירין וכו' ורבי יהודה סבר הוי סימן ואף על פי שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן. עד כאן. פירוש לפירושו אף על גב דבגמרא נקט מר סבר לא הוי סימן ומר סבר הוי סימן ומשמע דרבי יהודה אתא לפלוגי עלייהו דרבנן ליתא דאם כן קשיא דכיון דרבי יהודה אתא לפלוגי עלייהו דרבנן הוה ליה לפרושי להדיא רבי יהודה במאי פליג עלייהו דרבנן ולימא הכי רבי יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז ואפילו ברשות הרבים כיצד וכו' לכך פירש רש"י דרבי יהודה אמר סברתו בלי שום חולק ולהכי סתים למילתיה דמיירי בכל ענין בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ושוב רבנן פליגי עליה ברשות הרבים. מעתה יש לי לומר דמאן דסבר דפליגי בסימן העשוי לידרס הכי פריש למתניתין ככרות של נחתום לכולי עלמא הרי אלו שלו וככרות של בעל הבית מתלוקת דרבי יהודה אומר כל שיש בו שינוי וכו' ולדידיה ככרות של בעל הבית חייב להכריז והא דקתני בסיפא ככרות של בעל הבית חייב להכריז היינו לדברי רבי יהודה וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי בתלמודא דמפרשינן משניות וברייתות בכהאי גוונא.

וניחא קצת השתא דלעיל כי פרכינן לרבה מככרות דייקינן לה מרישא ולא מותבינן ליה ממאי דקתני בסיפא להדיא משום דסיפא הוי מצינן למימר דאתיא כרבי יהודה ומיהו לבתר דמפרשינן דלא פליגי רבי יהודה וחכמים בסימן העשוי לידרס נצטרך לתירוצא דרש"י דלעיל כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

הא דפריך רב זביד משמיה דרבא לכולי עלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין לא איצטריך ליה השתא טעמא דמעבירין על האוכלין אלא משום דרבא לא סלקא ליה אלא דוקא בטעמא דאין מעבירין נקט נמי כרבא מעבירין. ועוד משום דפירכיה דרבא דפריך ליה לרבה מככרות של בעל הבית תליא בהא נקט ליה נמי הכא. ועוד דכיון דלמאי דסברו אוקימו דלכולי עלמא מעבירין כל מאי דאפשר דלא נפלוג עלייהו לא נפלוג אבל רבה דלא אפשר ליה בלאו הכי פליג ואמר דאין מעבירין כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריצב"ש: נראה לי דלא פליג רבא אמאי דקיימא לן אין מעבירין על האוכלין מההיא דרבן גמליאל דעירובין שאמר לגוי מבגאי טול גלוסקין הללו אלא הכא הכי קאמר ואפשר דמעבירין כלומר דמהכא לאו הכריח למימר אין מעבירין דבין מעבירין ובין אין מעבירין לא נפקא לן מידי דהא סימן העשוי לידרס הוי סימן אלא פלוגתייהו אם היה כאן סימן כלל כיון שהוא עשוי מאליו. עד כאן.

כללא דאבידתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס וכו'. פירוש בדבר שיש בו סימן אבל בדבר שאין בו סימן אף על גב דלא שמעינן דאיאש כיון דידיע דנפיל מיניה הוי יאוש כדמוכח סוגיין דלעיל. ולא דמי לגזילה דלא קני בה יאוש דהתם היינו טעמא משום דבאיסורא אתא לידיה אבל הכא בהיתרא אתא לידיה. הר"ן.

אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד בין בדרך נפילה בין בדרך הנחה חייב להכריז. ואם תאמר ואי דרך הנחה הוא היאך יטול דהא קיימא לן דאפילו ספק הנוח לא יטול וכל שכן ודאי הנוח וכדתנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וכן קרדום בצד גדר. ויש אומרים דכי אמרינן ספק הנוח לא יטול בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכדמוכחא שמעתין לקמן. אבל מקצת המפרשים פירשו דספק הנוח אפילו בדבר שיש בו סימן לא יטול וכדבעי למימר קמן ודהכא לא קשיא דכי אמרינן דספק הנוח או ודאי הנוח לא יטול כשהוא במקום המשתמר דאיכא למימר שהניחו שם להצניעו והיום או מחר יבואו בעלים ליטלו ואם הוא מקום המשתמר קצת ואינו משתמר לגמרי הוי ספק הנוח ואם הוא מקום המשתמר יפה הוה ליה ודאי הנוח אבל יש הנחה אחרת שאינה להצנעה כלל אלא שבא דרך שכחה כגון שעמד שם לעשות עסקיו והניח כליו סמוך לו ושכחם שם. וזה אנו דנין כשנמצאת האבידה במקום שאין משתמר כלל וזה דומה לנפילה אלא דבנפילה ליכא סימן מקום ולא סימן מנין במעות מפוזרין וכיוצא בו ובדרך הנחה יש סימן וזהו דרך הנחה האמור באן וכל מקום שהזכירו סימן מנין או סימן מקום אינן אלא כזה וזה יהיה לך אב לכל הפרק להבדיל בין הנחה זו ובין ספק הנוח ובין ודאי הנוח וזה דבר שנכשלו בו גדולים. דוק ותשכח. הריטב"א.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף