תפארת יעקב/גיטין/פז/ב

תפארת יעקב גיטין פז ב

דף פ"ז ע"ב

בתוס' בד"ה ודלמא סי' שווי' וכו' כיון ששמו חתום תחת גט הראשון. לפי מה שכתבתי לעיל דמיירי שאנו רואין דכולה חתימה חד כתב היא ואדם אחד כתבה אתי שפיר בפשיטות דהא מופקע ועומד הוא בצידו אבל לפי' התוס' לעיל דכתב אחר הוא היאך שייך שמופקע מחמת שמו כיון דאין זה כתב של זה בד"ה דהא תנן וכו' דאיכא לדחויי דבכתבו שוה לעדיו מיירי ע"כ. דבריהם צ"ע לכאורה דס"ס מוכח מגופה דמתני' דהיכי מיירי אי באחד יונית ואחד עברית א"כ יתכשרו שניהם ואי בשניהם יונית למה יוכשר בעברים ראשונים ואי שניהם עברית למה יוכשר ביונים ראשונים:

וכדי להבין דברי התוס' הללו הי' נראה לי לומר דודאי איכא למימר דמתני' שהימיני כתוב עברית והשמאלי יונית, והשתא אם הראשונים עברים הימיני כשר דע"כ על העברי חתמו דעל גט הכתוב עברי צריך שיחתמו עברית וכן להיפך אם היונים ראשונים ע"כ על השמאלי חתמו דנכתב יונית אבל הא אין לומר דתרווייהו כשרין דכיון דעברים ראשונים על העברי יש לומר דהיונים ג"כ על הראשון חתמו והכוונה בנו של ראובן ויעקב דבתרא נמשך לבן ראובן דלקמא ובן ראובן הוא החתימה, ואף דאין לחתום יונית גט עברי היינו להכשיר על ידו אבל כאן כבר נתכשר בראשונים עברים שוב אין לחוש, וכמו כן להיפך ביונים ראשונים אין להכשיר הימיני דיש לומר דעברים דאח"כ ג"כ על השמאלי חתמו בן יעקב ונמשך לראובן דלקמא אבל ראשונים אין לחוש דגט שכתבו יונית צריך ע"ח יונים וכן עברית צריך עברית והיינו דמקשה דתנן גט שכתבו עברית ועדיו יונים וכו' כשר א"כ אי נחוש כן גם על הראשונים יש לחוש דחתמו על השני ועיקר חתימת העברים הוא בן יעקב שעל השני בצירוף ראובן דלקמא ועיקר חתימת היונים בנו של ראובן דקמא בצירוף יעקב דבתרא כמו שמצטרפין יעקב עד לראובן דלקמא להכשיר הראשונים וע"כ דלא חיישינן לזה ומסתמא כסדר שהוא חותם ראשון כך חתם א"כ ליתכשרו שניהם, ואהא משני דלמא גונדלית חתמו וחתמו היונים כמו העברים וכן להיפך, ובראשונים אין לחוש כיון שלא קדם לו אחר למה שינה מדרכו:

אך אכתי יש להקשות למה לעיל כשהקשו ולתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד, לא הביאו הך משנה דגט שכתבו עברית דאי בעינן כתבו שוה לעדיו אין להכשיר השמאלי בעדות העברים וע"כ דמשמע לי' למקשה דסתמא קתני אפי' שניהם עברים ושניהם יונים ומ"ש כאן דלא סגי לי' בלי הך משנה:

ויש לי לומר עוד בפשיטות טפי בכוונת התוס' דיש לפרש מה שאמרו במתני' את שהעדים ראשונים נקראין עמו תרתי קאמר דבעינן ראשונים דוקא ויהיו נקראין עמו שיהא חתימת העדים מתפרשת כמו כתב הגט שאם עברי עברי ויוני יוני לא שיהא הגט כתוב עברית ועדים יונית או להיפך וזהו הפי' נקראין עמו, ולכך מייתי ראיה דגט שכתבו עברית ועדיו יונים לא איכפת לן א"כ ע"כ דהכוונה נקראין עמו רק דאי עברים ראשונים הימיני כשר וכן להיפך, אך עדיין לא נמלטנו מקושיא הנ"ל דאי ס"ד דיש מקום לומר במתניתין דבעינן כתבו שוה לעדיו א"כ הוי לי' לאתויי לעיל כדמקשה דליתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב עד הך מתני' דגט שכתבו עברית ועדיו יונית ולהיפך כשר דאל"כ אי אפשר להכשיר ב' גיטין בחד חתימה כיון דאחד כתוב יוני ואחד עברי מיהו השתא איכא למימר דלעיל לא הוצרך להביא מתני' דגט שכתבו עברית דבלא"ה משמע לי' דמתניתין סתמא קתני ואפי' שניהם כתובין בלשון עברי וא"כ כה"ג יתכשרו שניהם בראובן וביעקב עד, אבל הכא דמקשה דיתכשרו אחד ביונית ואחד בעברית, א"כ לולא הך משנה לא מתכשרי תרווייהו אי שניהם בכתב אחד, וז"ב:

בפירש"י דלמא גונדלית וכו' דא"כ לא משכחת עברי חתום על השני. הקשה מהרש"א דהוי לי' לומר דלא משכחת יוני על הראשון ולק"מ דנקט עברי לפי שהוא ראשון במשנה נקט החסרון בעברי, גם מה שהקשה דמשכחת כלהו אחד לק"מ דהא בעי ליתן טעם דשניהם פסולין א"כ הוצרך לומר משום דיש לחוש לתלתא אחד וחד אחד דאי משום כלהו אחד הוי הראשון לעולם כשר דכלהו אשני ליכא למימר דראשון לא חתם גונדלית, ועמ"ש בתוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה ע"א וכו' ור"ת מפרש וכו'. ולדעתי פירושו דחוק מאד חדא דלמה לו להביא ראי' ממשנה ע"א עברי וע"א יוני כיון דמצי להקשות משני עברים בלי ראי' כלל ועוד היאך קאמר ולתכשר האי כיון דאין להקשות רק אקמא הוי לי' לומר ולתכשר קמא [וטפי הוי לי' לגרוס כפירש"י והכוונה אי עברי קמא לתכשר קמא ואי יוני קמא לתכשר בתרא ודוק], אמנם גם פירש"י דחוק מאד דמשמע בהדי' דסיפא דע"א עברי מתפרש כמו הרישא, ועוד מנא לן להקשות דלמא כך הפי' במשנה דכולם חתמו כסדרן מתחת זה לתחת זה ורש"י לא גריס במשנה שני פעמים מתחת זה לתחת זה:

לכן נראה לי דודאי הכוונה במתניתין בפשיטות שחתמו כסדר כמו ברישא, וכוונת הגמרא להקשות שיש לנו להכשיר שניהם כיון שיש כאן שני עברים ושני יונים ואין העדים חותמין זה בלא זה א"כ היה להם לחתום עברי לעברי ויוני ליוני ומדלא חתמו כך ש"מ דעל גט ראשון חתם עברי ויוני וכן על השני ואין שייכות ליוני ראשון לשני כלל וכן עברי לעברי אבל אי היו חתומים כולם על הראשון או על השני הי' להם לחתום מין אצל מינו עברי לעברי ויוני ליוני, ואהא משני דיש לומר תלתא אחד וחד אחד א"כ היוני שחתם על הראשון לא היה לו בן זוג כלל כי היוני השני על השני חתם ואין לו שייכות עמו הלכך ממילא אין קפידא אי חתם בין העברים כיון שאין לו עוד יוני שני וכן להיפך בעברי, ומעיקרא ס"ד דלא חיישינן דחד חתם גונדלית וחד לא רק או גונדלית או כסדרן ומשני דיש לחוש לזה גם כן, כנ"ל:

והנה הר"ן כתב דבסיפא קמש"ל דאפילו לעברי חיישינן לגונדלית ודבריו תמוהין דמרישא מוכח זה דאל"כ ביונים ראשונים לתכשרי שניהם דראשונים לא חתמו גונדלית ועברים אינם חותמין גונדלית וע"כ דחיישינן לעברים לגונדלית אבל אין צורך לזה כלל דעיקר קמש"ל דחיישינן חד גונדלית וחד לא, כנ"ל:

במשנה חתמו עדים בראש הדף וכו'. הר"ן בשם הרמב"ן הביא ראיה מהנך משניות הללו לדעת הרי"ף דע"ח נמי כרתי לר"א דאל"כ אי איכא ע"מ כלהו כשרין ואי ליכא ע"מ כלהו פסולין בלא"ה וע"כ דע"ח נמי כרתי, והנה לכאו' אין זו ראי' כלל דהא מ"מ נ"מ בע"ח היכי דליכא ע"מ דהך גט דכשר והוי חתימה נכונה דנין דהי' מן הסתם ע"מ אבל הך גט שאינו חתום כדין אין דנין ממנו דהיו ע"מ, אך לכאורה דברי הרמב"ן מוכרחין דמ"מ היאך קתני את שהעדים נקרין עמו כשר וע"כ שהגט יוצא מתחת ידה דכיון דליכא ע"מ אי אפשר לדון דהיו ע"מ רק בגט יוצא מתחת ידה א"כ אפילו הי' השני ג"כ כתוב וחתום כהלכתו לא היתה השנית מגורשת כיון שאין הגט בידה ואין לה ע"מ דאי יש לה גם עכשיו מגורשת:

אלא שיש להקשות בזה גם לשיטת הרי"ף דס"ל ע"ח כרתי בלי ע"מ מ"מ פשיטא דהיינו דוקא כשהגט יוצא מתחת ידה אבל כשאין הגט יוצא מתחת ידה פשיטא דלא מהני בלי ע"מ שנמסר לה הגט כמו שכתב הר"ן להדי' מילתא בטעמא וכן מבואר להדי' בדברי הרמב"ם א"כ לדידי' נמי תיקשי אי איכא ע"מ כלהו כשרין ואי ליכא ע"מ א"כ את שהעדים נקרין עמה שאנו מכשירין ע"כ שהגט בידה א"כ בלא"ה אפי' היו שני הגיטין כהוגן לא מתגרשת רק זו שהגט בידה ואי נמסר לחבירתה בע"מ השתא נמי מגורשת גם חבירתה:

לכן נראה לי כמו דאמרינן כל שהגט ביד האשה דנין דנמסר לידה מיד הבעל ולא מיד אחר בא לידה א"כ כמו כן בב' גיטין כשרין כל שישנו ביד אחת מהן כולן מגורשות דודאי כבר נתגרשו כולן ונשאר ביד זו, דשני הבעלים כחד גברא הן וכל אחד לא יניח רק שיגיע לאשתו כדין לא על ידי אחרת שלא כדין, תדע דאל"כ ניחוש גם לאותה שהגט בידה כיון שאין לה ע"מ שמא ביד חבירתה ניתן וחבירתה מסרו לה, וע"כ דלא חיישינן שלא ינתן לשום אחת מהן רק בידיעת הבעלים וכשינתן לאחת תיכף יטלנו ממנה וינתן לבעל השני הרוצה לגרש ואי לא ירצה לגרש לא יניחנו ביד זו שיוכל לבוא לאשתו שלא כדין, והשתא שפיר קאמר דזו שהעדים נקרין עמו מתגרשת אבל השנית אינה מגורשת כיון שאין לה ע"ח ומה בכך דניתן לה ג"כ אפילו הי' יוצא מתחת ידה לא היתה מגורשת אבל אי היה נחתם ג"כ כהוגן היתה מתגרשת אפי' אינו ת"י דודאי נמסר לה ג"כ כנ"ל, ולפי זה גם לשיטת התוס' יש לומר כן דאי הי' עליו ע"ח אנו דנין דניתן לחבירתה ג"כ ומסתמא ניתן כדין בע"מ אבל כיון דליכא ע"ח נהי דניתן לה ג"כ אבל אין לדון דניתן בע"מ כיון שאין עליו ע"ח כהוגן ועוד דהבעל אינו מדקדק בגט זה כלל כיון שאין עליו עדים ויכול להיות דלא ניתן לה כלל, וזה ברור:

אמנם בין להרי"ף בין להתוס' אני תמה בלא"ה היאך אמרו בכאן שניהם פסולין והרי לעיל בגט שאין עליו עדים דת"ק קראו פסול פליג ר"א דכשר רק שינתן בע"מ ולמה כאן קורא לגט זה פסול מאחר דבע"מ כשר וכי בשביל שיש מציאות דאינה יכולה להביא ע"מ קורא לגט זה גט פסול ואפי' בלי ע"ח כלל אינו פסול רק שצריך ע"מ:

לכן נ"ל דהכא מיירי בגט שהביא השליח ממה"י או בא"י דאף דהאמינו לשליח דהוא שליח הבעל ולומר בפני נכתב ובפני נחתם היינו דוקא היכי שהגט חתום יפה בעדים דמדאורייתא כבר העידו העדים על כל הכשר הגט רק מדרבנן אצרכו קיום ומשום עיגונא האמינו לשליח והמניהו רבנן אבל כל שאין הגט חתום בעדים כדינו אין השליח נאמן כלל וכלל ולא מהני כלל ליתנו בע"מ ואף דאמרינן לעיל דדוקא היכי דאיכא עדים בעי ר"א חתימה לשמה לאו למימרא דבלי עדים אין צריך שיאמר רק בפני נכתב ומהימן דהא ליתא כמו שבארנו כל זה באריכות רפ"ק דמכילתין הלכך שפיר קאמר דגט כזה האחד כשר וניתן בע"מ והשני פסול ולא מהני ע"מ כלל וכ"כ התוס' לעיל במשנה דשני גיטין שכתבן זה בצד זה דמיירי ע"י שליח וה"ה הך משנה ולפי זה פשיטא דאין ראיית הרמב"ן מוכרחת כלל כנ"ל:

בתוס' בד"ה חתמו עדים בראש הדף וכו' דכי היכי דלא קיימו אהאי וסיפא דסיפא וכו'. לכאורה קשה כיון דמוכח מסיפא דסיפא דלא אמרינן כי היכי א"כ אכתי לא איצטרך רישא כלל דהכל מוכח מסיפא דקתני שניהם פסולים. ש"מ דבין רגליו בין גגו כלפי כתב לא מהני דאי בגגו כלפי כתב כשר למה שניהם פסולים וליכא למימר משום דכי היכי דא"כ בסיפא דסיפא נמי יפסלו שניהם מכח כי היכי וכו', וצ"ל דשאני סיפא דסיפא דלא אמרינן כי היכי כיון דהגט הכשר הוא ככל גיטין בלי שינוי כלל לכך דנין דעליו חתמו אבל בסיפא דשניהם לא נחתמו כסדר כל גיטין הלכך אף דבפני עצמו גגו כלפי כתב כשר אבל בשני גיטין פסולין תרווייהו מכח כי היכי לכך איצטריך רישא דאפי' גגו כלפי כתב פסול דאי דוקא רגליו כלפי כתב מה צורך לרישא הא מסיפא מוכח דעכ"פ רגליו כלפי כתב פסול:

אלא דאכתי קשיא לי גגו כלפי כתב מנא לן דפסול דאי משום דתיקשי רישא למה לי הא בלי רישא יש לומר דבין רגליו כלפי כתב בין גגו כלפי כתב כשר ומ"מ בסיפא שניהם פסולין דכיון דבפני עצמן תרווייהו כשירין ממילא כאן שניהם פסולין כיון דלא נודע אהי קאי כמו דפסלינן לעיל בב' גיטין עברי ויוני דדלמא גונדלית חתם וכלהו אחד ש"מ אף דאחד ודאי כשר מ"מ שניהם פסולין דלא ידעינן איזהו וה"ה כאן כיון דיש לומר דקאי אהאי ויש לומר דקאי אהאי שניהם פסולין ומסיפא דסיפא לא קשיא דהתם שאני דדנין דודאי אאותו שהוא חתום כסדר כל גט עליו חתמו כיון דע"כ צריך לחלק כן, כנ"ל:

גם בגמרא לקמן יש לדקדק דפריך לרב אי ס"ד דגגו כלפי כתב כשר למה בהקיף ראשו של זה וכו' שניהם פסולים ליחזי הי מינייהו כלפי כתב וליתכשר, ולמה לא משני שאני סיפא דכי היכי דלא קיימי אהאי לא קיימו אהאי ומ"מ בסיפא דסיפא חד כשר דכיון דחתימו כסדרן ככל גט עליו חתמו, ולדברי התוס' הכי הוי לי' להקשות אי ס"ד בגגו כלפי כתב כשר למה לי רישא אבל ממה דשניהם פסולים לא קשי' כלל, ולענין הקושי' הראשונה יש לומר כיון דחזינן בגמרא לקמן דפרכינן לרב דחתם מן הצד מסיפא דהקיף ראשו של זה וכו' ש"מ דאין לחלק בין מן הצד לראשו כלל א"כ אכתי מוכח דגגו כלפי כתב פסול דאל"כ רישא למה לי הא מסיפא מוכח עכ"פ דרגליו כלפי כתב פסול, והא ליכא למימר דתרווייהו כשרין דהא קתני מן הצד פסול ועכ"פ ברגליו כלפי כתב ודאי פסול ולמה לי רישא וע"כ להורות דאפי' גגו כלפי כתב פסול כנ"ל, אבל סוגית הש"ס לקמן קשה לפרשה לפי' התוס' כנ"ל ולולא דברי התוס' יש לנו לומר דלא אמרינן כי היכי רק אי שניהם כשרין וממילא שניהם פסולין דהי מינייהו מכשרת אבל אי אחד כשר בפני עצמו ואחד פסול אין לפסול תרווייהו רק אותו שהוא פסול ושפיר פריך לקמן וסיפא דסיפא דנקט הוא להורות בכל אופן דפעמים שניהם פסולין ופעמים אחד כשר ורישא נמי כיון דבא לומר מן הצד ומאחוריו נקט נמי מראשו וסיפא איצטריך להורות דשניהם פסולין אפילו גגו כלפי כתב. כנ"ל:

בגמרא וליחוש דלמא הני תרי גיטי הוי וכו' אבל להא לא חיישינן שלא הי' רק גט אחד השמאלי וחתכו למעלה וכתב הימיני בצידו, לפי שאין לעדים לחתום כל שיש גליון לפני חתימתם לא מבעי' זה אצל זה שיכול לעשות שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת אלא אפי' זה תחת זה יעשה שני שטרות כל אחד בע"א ויצטרפו ואפי' למ"ד אין מצטרפין בכה"ג ליכא לאקשויי הכי דאיכא לאוקמא שהם חתומים זה אצל זה, ועוד נראה לי פשוט דלא חיישינן כלל שזייף בכתיבה של הגט דאנו רואין שני הגיטין של סופר מובהק ולא חיישינן שהסופר עשה זיוף ואם הוא עצמו זייף היה ניכר הפרש בין כתיבתו לכתיבת הסופר ואנו רואין כתב שני הגיטין שוה של סופר אחד לכך לא חששו כאן רק לשני גיטין והוא זייף ע"י חתיכה של הקלף לא ע"י כתיבה ועמ"ש לקמן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף