תפארת יעקב/גיטין/נב/ב

תפארת יעקב גיטין נב ב

דף נ"ב ע"ב

בתוס' בד"ה דאתי למימר להו הקשה בקונ' וכו' וא"ת לעיל כו'. ולדעתי נראה ליישב מתרי טעמא חדא דע"כ לא שייך חשש נשרפו חיטך בעליה רק אי המקח קיים אז חושב הלוקח כיון דקנה ממנו ומקיים המקח דהמוכר יחוס עליו ויציל וסומך על זה והמוכר באמת לא יציל אבל היכי דהמוכר יחזור בו ויבטל המקח פשיטא שלא יסמוך על הלוקח שיציל דמה לו להציל דכי בשביל שחזר בו המוכר יציל אותו מהפסד וא"כ בודאי טרח ומציל בעצמו ולא יסמוך על הלוקח, ועוד דדוקא במוכר שייך האי טעמא דהלוקח סומך דהמוכר יציל כיון שלא משך ממנו רק קנה במעות וחושב דאין המקח נגמר עדיין אבל כאן בלוקח שמשך מיתומים בלי מעות דהם חוזרין בהם ויודעין שאינו של לוקח כלל א"כ מאיזה צד יסמכו דהלוקח יציל, וז"ב:

ועוד נראה לפע"ד דבלא"ה לא דמי כלל לדלעיל בלוקח שמשך מיתומים והוקר כל כמה שאין המוכר חוזר בו הלוקח בודאי רוצה בקיום המקח כמקדם רק המוכר הוא שבא ללוקח וחוזר בו א"כ תיכף כשחוזר בו מה לפירותיו בבית לוקח ע"כ צריך הוא להוציא תיכף א"כ לא שייך שיאמר נשרפו חיטך דקודם שיחזור הלוקח יציל וכשחוזר תיכף מוציא אותם מרשותו, אבל להיפך במוכר שקיבל מעות מיתומים והוקר דמוכר בא אצלם ושואל מהם שרוצה לחזור בו אם יאמרו שאינם רוצים כבר הם ברשותם לגמרי ועליהם אין להוציאם תיכף דכך קנו ממנו שיהיו אצלו עד שימשכו שיפנו מקום על הפירות ועכ"פ תיכף כשלא ירצו לחזור ויפול דליקה לא יציל המוכר, וגם זה ברור:

ומה שהביאו התוס' ראי' מהאומנין דנעשו ש"ש אין ראיה לפע"ד דהתם הי' לו הנאה גמורה באמת מה ששלח לבית חמיו דהם רואים שהוא משתדל ליקח מתנה להכלה ובהנאה זו הוי ש"ש אבל הכא לא הי' לו שום הנאה רק שהי' יכול להנות ודי שיהא ש"ש קודם חזרה ולא לאחר חזרה דשוב אינו יכול להנות כלל:

בגמרא תניא ראב"י אומר וכו'. דע שאני מסתפק במה שפטרו חכמים לאפטרופוס משבועה לרבנן במינוהו ב"ד ולאבא שאול במינהו אבי יתומים אי מכל שבועה פטרוהו או דוקא מהך שבועות דנשבעין שלא בטענה כגון שותפין ואריסין דכל השבועה מתקנה הוא ובאפטרופוס פטרוהו מחשש דאתי לאימנועי, אבל אי מחויב שבועה דאורייתא כגון שנאבד ממנו חפץ ידוע לכ"ע צריכין לישבע, ולא מבעיא למאן דאמר דשבועת שומרין נשבעין על טענת קטן כמבואר ברא"ש פרק שבועת הדיינין, אלא אפי' למ"ד דכי יתן איש ולא קטן אשבועת שומרין נמי קאי, אבל היינו שהקטן מסר לו, אבל אפטרופוס שנמסר לידו ע"י ב"ד וכדומה הוי כנתנם גדול ומשבועה דאורייתא לא פטרוהו וכן משמע לי מלשון התו' שכתבו אבל כל כמה דלא ידעינן אי נאבד כלום אין להשביעו על דבר זה בלא טענה. משמע מלשון זה דאי הוי ידעינן שנאבד משביעין אותו [ועמ"ש בתוס' ביאור דבריהם] אלא דקשיא לי למה ישבע הא בעלמא נמי הקשו שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומוקמינן לה בעדים ושטר ולדידן אפי' בלא עדים ושטר משום דהוי העזה לומר להד"ם והחזרתי כמו שכתב הר"ן פרק כל הנשבעין, אבל אפטרופוס כיון דאית לי' מיגו דמכר החפץ להאכיל ליתומים ממילא ליכא שבועה מדאורייתא כלל, אלא שיש לומר דמ"מ כיון דהבנים יודעין שלא מכר החפץ אף דהיו קטנים, לא מבעיא לראב"י לעיל דאית לי' אפי' בבנו אינו מעיז אלא אפי' לרבנן, מ"מ כיון דעכשיו מכירין בשיקרו אינו מעיז וחייב לישבע:

ואשר הביאני מה הוא שאני תמה שאחר שפסקו הלכה כאבא שאול הביאו ברייתא דראב"י והלכה כמותו היפך הלכה דמקודם וכן ברייתא דר' תחליפא, לכן נראה לי דזה אינו סותר הלכה כאבא שאול דבהא הלכה כוותי' דמינהו אבי יתומים יש לפטור ומינוהו ב"ד ליחייב והיינו משבועת תקנה אבל לא משבועת שומרים וראב"י ור' תחליפא לענין שבועת שומרין מיירי, אלא דלישנא דברייתא דר' תחליפא נראה לי לכאורה דשבועת שלא פשעתי פטרו לאפטרופוס אפי' משבועה דאורייתא, דכיון דאסור להזיק ולפשוע בממון חבירו וכ"ש בשל יתומים לא חשדינן לי' לאפטרופוס שפשע הלכך אי הוי כש"ח לא הי' עליו שבועה כלל רק כיון שהוא כנושא שכר חייב לישבע שנאנסו ומזה לא אתי לאימנועי ג"כ דאינו חושב שיגנב ויאבד ממנו דבר, אבל אי חשדת לי' שפיר אתי לאימנועי:

איברא מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו ומתשובותיו שהביא המחבר סי' ע"ב ס"ה משמע להדיא דאפי' משבועת שומרין דהוא מחוייב מדאורייתא פטרוהו לאפוטרופס אלא שיש שם גמגום במה שכתב ליישב למה לא קאמר משום פרוטה דר"י דא"כ אפי' מינוהו אבי יתומים נמי, ובאמת ר' תחליפא במינוהו אבי יתומים מיירי להדיא והדבר צ"ע לפע"ד ועמ"ש בתוס' ועיין בטור סי' ר"צ בשם הרמ"ה מ"ש בזה:

בד"ה לכרגא פי' בקונ' וקשה וכו' ולדעתי לק"מ דודאי כל שאר צרכי יתומים מה שהוא להוציא עבורם על צורכם לא להרויח פשיטא דהכל בכלל מזונות וקמש"ל הנך ג' אף שהוא שלא להרויח דאין מזה ריוח ליתומים מ"מ מזבנינן בלא אכרזתא כיון דנחוץ הוא, אבל לצרכי יתומים מה שאפטרופס מוכר לעסק היתומים להרויח פשיטא דיכול לעשות כעושה בשלו ואין צריך הכרזה כלל וגדולה מזה נראה לי דכל הנך ג' דקא חשיב הכוונה אפי' לוה לצורך מזונות וקבורה וכרגא וצריך לפרוע יכול למכור בלי הכרזה דכיון דנחוץ הוא צריך שיהא לו בקל ללות והרי קבורה פירשו התוס' בעצמם בדיבור שאח"ז לפרוע מה שלוה לקבורה א"כ ה"ה מזוני לפירש"י ע"כ הכוונה כך דהא פשיטא שלא ימתינו דהא צריכין לאכול, אבל אם לוה לצורך עסק היתומים והגיע הזמן ואין לו לפרוע צריך הכרזה:

בד"ה ולקבורה וכו' דאם לוו לצורך קבורה וכו'. אין הדבר מוכרח כי יש לפרש דיכול למכור בלא הכרזה ואין צריך ללות לצורך קבורה ולשלם אח"כ אחר הכרזה רק יכול למכור מיד אבל לוה לצורך קבורה צריך הכרזה אבל יש להכריח אי ס"ד בלוה לצורך קבורה צריך הכרזה תיקשי לוקמא משנה דשום היתומים בלוה לצורך קבורה ומזוני דפשיטא דנזקקין ובעי הכרזה וע"כ דלהלואה זו לא בעי הכרזה, כנ"ל:

בתוס' בד"ה הלכה כאבא שאול אבל אפוטרופס שנתמנה וכו' לא מימנע בשביל זה שמשלם כשפשע וכו' דבריהם דחוקין ואני אומרה בלשון אחרת דדוקא התם לא שייך לומר דניחוש שיפשע כיון שיפטר דאין אנו דורשין שם לטובת יתומים רק לטובת הכלל הלכך חששו טפי שמא יפרוש אף דמזה יוכל לצמוח רעה ליתומים מ"מ לאו לטובת יתומים מוקמינן לי', אבל הכא דממנין לטובת יתומים כל שיפטר אם יפשע רעה הוא לדידהו שלא ישגיח יפה על עסקיהם אמנם גם הראי' שהביאו מפרק המפקיד אינה ראי' לפי שיש לפרש מה שאמר שם אנא לבקרא מסרתי' היינו דאי לא"ה הוי אמרינן דהוי מקח טעות לגמרי ואין השור של יתומים כלל והוא היזיק בידים שנתן מעות של יתומים לאיש אשר אין להוציא מידו, אבל כיון שמסרו לבקרא הי' הכוונה שאם לא יצלח למלאכה ישחטנו לצורך יתומים ולא הי' מקח טעות וממילא אפי' פשע פטור ואין להאריך בזה, כי נראה לי עיקר דחייב ממה דפליגי הכא באפיטרופא דמפסיד ואי באונס למה נסלקנו ואי בפשיעה אי פטור מ"ט דמ"ד לא מסלקינן לי' וע"כ דחייב ומ"מ ס"ל מ"ד דמסלקינן לי' דשמא לא יהא לו לפרוע ואנן חזינן דמפסיד אין זה אפטורופס כראוי כנ"ל:

בא"ד ומיהו נראה וכו' כל כמה דלא ידעינן וכו'. עיין מהרש"א מה שפי' כוונת התוס' ומלבד הדוחק אין דבריו מובנים דמ"מ היאך שייך לומר בעי מיתן זוזי דאינו נודע כמה יצטרך ליתן וע"כ הכוונה דכיון דאדם רוצה ליתן מעות עבור זה א"כ זה שנעשה אפטרופא בלי מעות כלל לא אתי לאימנועי א"כ אין ראי' כלל:

אבל כוונת התוס' נראה לי פשוט דס"ד כמו דאפטרופס חייב כשפשע ודאי. כן נשביענו על פשיעה דמזה לא אתי לאימנועי ודוקא לישבע שלא עיכב כגנב אתי לאימנועי, אבל לא לישבע שלא פשע דלא נחשד כגנב ועל זה הביאו ראי' דנהי דפשע חייב אבל אין להשביעו על זה כמו על טענת שלא עיכב דכן משמע בירושלמי דמחלק בין ממון ושבועה בפשיעה ש"מ דשבועה על פשיעה ג"כ אין משביעין לרבנן כדאית להו ולאבא שאול כדאית לי' כנ"ל, וכבר כתבתי דממה שכתבו כל כמה דלא ידעינן או נאבד משמע דאי ידעינן יש לחייבו שבועה שלא פשע ומשמע דכל שבועת שומרין מחייבינן לאפטרופס היכי דמחויב בעלמא לישבע ולא פטרוהו רק משבועות תקנה וזהו דלא כנראה מדברי הרשב"א בחידושיו כאן וסי' ע"ב ס"ה בשמו, ובטור סי' ר"צ בשם הרמ"ה משמע ג"כ כדברי התוס' ועמ"ש בגמרא בזה:

במשנה המטמא וכו' בשוגג פטור במזיד חייב. כתב הרמב"ם בפי' המשנה דבמזיד חייב על שני פנים או מערב או מנסך וכגון שהי' שוגג שלא ידע שחייב מיתה והזיד שידע שאוסר היין, ודבריו תמוהין לכל מעיין דהוא נגד הסוגיא דמפורש טעם אחר דמשעת הגבהה קני לה, ועוד דקי"ל חייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין מן התשלומין:

ונראה לי שסובר הרב ז"ל דאפי' לר' ירמי' דס"ל משעת הגבהה קני לה היינו דוקא בשוגג דכיון דילפינן לה מכה אדם ממכה בהמה לא ילפינן רק שלא יתחייב בהכאה כמו מכה בהמה אבל לא שלא יתחייב בהגבהה דקודם הנזק, אבל במזיד כיון דהגבהה צורך ניסוך הוא הרי הגביה על חיוב מיתה לא נתחייב בה כמו על גוף הניסוך:

ויש לי להביא ראי' לזה מתוך דברי התוס' מכות דט"ז ע"א בד"ה אי דקטלה דהקשו דילמא מיירי בשוגג, וקשה הא חייבי מיתות שוגגין פטורין מן המלקות כדמוכח פרק אלו נערות דאפי' ממון פטור כ"ש מלקות דתרווייהו בגופו כדמוכח בחולין דף פ"א דטפי יש לפטרו מלקות מממון, ואף דהרמב"ם ס"ל דחייב מלקות כבר הקשה עליו הלח"מ פט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ה', וע"כ כיון דהמלקות על הלאו שגירשה לא נפטר מהם רק במזיד משום דעבירת הלאו והביטול הוי כמו עקירה והנחה אבל בשוגג לא אמרינן עקירה צורך הנחה, וכן צ"ל במהרש"א שם ע"ש דאל"כ אין הבנה לדבריו:

הן אמת כי נראה לי ליישב קושית מהרש"א בלא"ה, לפי שנתקשו בעיני דברי התוס' שם דכתבו שם וז"ל, וא"ת דלמא מיירי דקטלה ומ"מ לא הוי קם לי' בדרבה מיני' דמיירי שהרגה בשוגג ע"כ, והדבר תמוה דתרתי דמיירי למה לי והוי להו לומר דלמא מיירי שהרגה בשוגג, וכל רואה יראה שדברי התוס' הללו אין להם הבנה כלל, לכן נראה דבלא"ה יש להקשות בש"ס למה לא מוקי לה דקטלה במזיד שהיה גואל הדם או אחר למ"ד שהיה רשות ביד כל אדם דאינו מחויב מיתה ומ"מ ביטל עשה ובהא אפי' חייבי מיתות שוגגין ליכא דהא אינו בחיוב מיתה כלל, וצ"ל כיון דהתורה פוטרתו משום דיחם לבבו והשיגו ולא נתכוון לבטל כלל רק לנקום נקמתו מה שהוא מצוה או רשות חשיב כהרגה שלא במתכוון דודאי לא מחייב מלקות על הביטול דהוי כמתה מאליה:

ומעתה נ"ל דכך הוא כוונת התו' דלמא מיירי דקטלה והיינו במזיד כהך לישנא דש"ס אי דקטלה [דבמזיד נופל לשון קטלה], ואי קשי' הא קם לי' בדרבה מני' דמיירי שהרגה האשה בשוגג וקטלה הוא במזיד דמיתה לא נתחייב ומלקות חייב מכח ביטול העשה, ואהא תירצו דזהו כמו מתה מאליה כמי שהרגה שלא במתכוון כיון שלא נתכוון לבטל העשה רק לנקום נקמת הנהרג שהרגה, ובזה אתי שפיר טפי לישנא דכגון שכתבו בתירוצם ובפשיטות אין לו הבנה כלל ולהנ"ל הוי לי' כגון הכוונה כמו שהרגה שלא במתכוון דאז ודאי הוי כמתה מאליה ה"ה נמי בהרגה לנקום נקמת הנהרג כנ"ל, ומ"מ בכוונת הרמב"ם נראה לי עיקר כמש"ל, ומיושב קושית התוס' לרב ור' ירמי':

ובהכי ניחא לי דפריך ומ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב, ויש להבין כיון דס"ל כר' ירמי' מה צורך לו לומר מערב ולא מנסך כפשוטו תדע דפרכינן לשמואל מ"ט לא אמר מנסך לולא דס"ל קים לי' בדרבה מיני' וכיון דרב ס"ל כרב ירמי' למה יאמר מערב, ולהנ"ל ניחא כיון דצריך לפרש מזיד דמתני' שהיה שוגג במיתה ניחא לן טפי ליפרושי מערב ומעיקרא דלא ידע דקים לי' בדרבה מיני' פריך למ"ד מערב למה לא אמר מנסך ובתר דחדית לן דקים לי' בדרבה מיני' רק רב כר' ירמי' ומפרש מזיד דמתניתין שהיה שוגג במיתה פריך מ"ט לא אמר מערב, ולפי זה יש מקום לומר דשמואל מודה לרב ירמי' רק דלא ניחא לי' לאוקמא מתניתין שהי' שוגג במיתה ועמ"ש בתוס':

בגמרא מערב פירש"י מערב יין נסך ביין כשר ואסרו בהנאה עכ"ל. ביאור דבריו לפי מה שאמרו פרק בתרא דע"ג דאיכא גווני ביין נסך שנתערב דאסור בהנאה ואיכא גוונא דמותר, והיינו בזרק איסור לתוך היתר מותר בהנאה דבטל ברוב ולהיפך או שעירב הרבה ביחד שאינו בטל אסור בהנאה וסובר הרב ז"ל שאם עירב באופן דמותר בהנאה ומותר למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו לכ"ע פטור דאף דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק או מטעם תקנה היינו דוקא היכי שעשה מעשה בגופו אף שאין ההיזק ניכר בו חייב, אבל היכי שלא עשה מעשה בגופו כלל כגון שלא אסרו בהנאה דגוף היין הכשר לא נאסר כלל רק מה שאסור בשתי' הוא מכח היין הנסך שבו שאי אפשר להסירו בכה"ג לא הוי רק גרמי ובהא בהיזק שאינו ניכר לכ"ע פטור וכן פי' בהדיא בב"ק דבעינן שיעשה מעשה בגופו, והיינו שיאסרנו בהנאה ע"י עירוב או ע"י ניסוך אבל כל שלא אסרו בהנאה פטור, ומה שפירש בב"ק שנסכו ממש דקאי למ"ד מנסך ממש ומעיקרא שם כתב דאי זרק לתוכו יין נסך לא חסרי' מידי דמזבין לי' חוץ מדמי יין נסך שבו והיינו דבזרק היין מותר בהנאה והי' מותר אף בשתי' רק דנסך שבו מעכב עליו אבל היין בעצמו של היתר לא נאסר כלל משא"כ היכי דעירב אותו באופן שלא נתבטל ואסור בהנאה, גם גוף היין של היתר נהפך להיות איסור והוי כעביד מעשה בידים כמ"ש הרמב"ן ז"ל פאד"מ לענין דיין שהורה בכשירה שהיא טריפה דהוי כעביד מעשה דמשעה דמסיק עלה שמא דטריפות חסרה וה"ה הכא, אבל כשלא נאסר היין בהנאה וגם היזק שאינו ניכר הוא, בהא לכ"ע פטור כן נ"ל, וכוונת רש"י כאן שעירב באופן שאסרו בהנאה:

שם קים לי' בדרבה מיני'. יש לדקדק דלמה לי טעמא משום דמיתה פוטרת מתשלומין, אפי' לא היתה פוטרת כלל ס"ס כיון דחייב מיתה יש לפטרו מכח היזק שאינו ניכר דלא שייך שלא יהא כל אחד הולך ומנסך יינו של חבירו כיון דחייב מיתה ורחוק לומר דהך סוגיא למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק, ועוד דעכ"פ רב דמפרש מנסך כדרב ירמי' ומשעת הגבהה קני לה, וקשה מה בכך ס"ס לא שייך כאן שלא יהא הולך ומנסך דיתחייב מיתה ובודאי לא שייך לומר דאוקימתא דרב רק למ"ד שמי' היזק הוא. ואמת דיש לומר דמפרש לה שהי' שוגג במיתה ושפיר שייך שלא יהא וכו' אבל גם זה רחוק דניחוש לישראל שינסך יין לגילולים ולא ידע שהוא איסור ועובד ע"ג, וצ"ל דודאי כל שתקנו חכמים דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק לא חילקו בין העושה דבר השכיח לעשות או לא שכיח, תדע אטו אם יטמא אדם טהרות באופן דלא שכיח יפטר, וכמו כן מנסך כיון דתקנו דשמי' היזק, בשביל שעשה איסור חמור ג"כ לא נפטר בשביל זה ועמ"ש בתוס' בד"ה מנסך:

שם ואידך כדר' ירמי' וכו'. משמע דרב ירמי' לאו אהך דרב אמרה דאי ליישב דברי רב להחזיק פירושו מנסך ממש, הוי לי' לומר אמר ר' ירמי', ומדקאמר כדר' ירמיה משמע דר' ירמי' לאו בדרב ושמואל תליא כלל, ונראה לי דר' ירמי' מיירי שהגביה באמת על מנת לגזלו ממש ואח"כ נסכו דבהא כ"ע מודו דמשעת הגבהה קני לה רק במתניתין אי אפשר לאוקמא רק שהגביה לנסך דהא לא הוזכר במתניתין רק מנסך ובהא ס"ל לרב דהא הוי כמו מגביה על מנת לגזול, ושמואל ס"ל כיון דהגביה על מנת לנסך לא קני לי'. וזה שפירש"י דאגבהה על מנת לגזלו היינו דר' ירמי' בהכי איירי, ובמתני' פליגי בדר' ירמי' אי על מנת לנסך לאסרו חשיב כעל מנת לגזול או לא, וזה שפירש"י בחולין דהגביה על מנת לאסרו דהתם לפרש מתניתין למאן דאמר מנסך ודאי לא מיירי רק במגביה על מנת לנסך דלא קתני רק מנסך, אבל כאן בדר' ירמי' פירש על מנת לגזלו, ועמ"ש בתו' בד"ה מנסך דמיושב בזה קושית התו' שם:

אלא דאכתי איכא למידק לרב גופא כיון דהיזק שאינו ניכר הוא ובנסך ממש אומר לו מדאורייתא הרי שלך לפניך א"כ היאך נימא דמה שהגביה לנסך קני שלא יוכל לומר לו הרי שלך לפניך דהיאך יקנה בהגבהה לנסך טפי מנסך גופא דאומר לו הרי שלך לפניך ולא קני מדאורייתא, וצ"ל דס"ל לרב דמדרבנן קני לה כיון דמדרבנן היזק שאינו ניכר חייב:

ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' על רש"י בחולין שם דפ' במגביה בהמה ושחטה לכ"ע חייב והרי הכא במנסך מיירי בהגבהה ומ"מ למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא הוי נסך כלל, ולפי הנ"ל לק"מ דהתם מדאורייתא קני בהגבהה דס"ס הגביה על מנת לגוזלה דלשוחטה הוי גזילה גמורה דפשיטא דשוחט בהמת חבירו חייב לשלם לו היזק מחי' לשחיטה מדאורייתא הלכך שפיר קני לה אבל הכא כיון דהכל מדרבנן דמדאורייתא לא קני כלל דלא הגביה רק על מנת לנסך ולא עדיף מניסוך גרידא רק מדרבנן קני לה ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לאיזה צורך תקנו רבנן שיקנה הא אי לא יקנה לא יאסר כלל ולמה יקנה כדי שיאסור משא"כ בשוחט דע"כ קני דמגביה ע"מ לשוחטה הוי לגזול ממש בלי ע"ג כלל, כנ"ל:

שם ולמ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב. כבר כתבתי שיש להקשות בזה דמאיזה צד יאמר מערב כיון דס"ל כדר' ירמי' פשיטא דמנסך עדיף טפי, ושמואל גופא לולא דקים לי' בדרבה מיני' הוי מפרש מנסך, ונראה לי דהכי מקשה דהוי לי' ליפרושי מערב דהוי רבותא טפי דלא עביד איסור ע"ג ומ"מ חייב, דליכא למימר דמנסך ממש עדיף דקמש"ל דלא נימא קים לי' בדרבה מני' הא זה לא מוכח כלל דאיכא ליפרושי באמת מערב וע"כ דידעינן מסברא כר' ירמי' א"כ יש לנו לומר דמתניתין מערב קתני דהוי רבותא אף דלא עבד איסור ורב ודאי לא פליג בגוף דין מערב דאינו חייב, ואהא משני דס"ל לרב דמתניתין מנסך קמש"ל דלא נימא קים לי' בדרבה מיני' דליכא למיטעי כלל מערב דהיינו מדמע ולכך מפרש רב מנסך ממש דממתניתין גופה דייק לה, וכבר כתבתי לעיל לפרש לדעת הרמב"ם בפשיטות:

בתוס' בד"ה מנסך וכו' ומטעם שלא יהא כל אחד הולך וכו' כאלו הוא היזק ניכר. אף דפשיטא דלא שייך שלא יהא וכו' היכי דקים לי' בדרבה מיני' כיון שיתחייב מיתה, מ"מ משמע להו דע"כ מודה שמואל דלא פלוג רבנן אפי' היכי דחייב מיתה דאל"כ למה לי' לשמואל משום דמיתה פוטרת מתשלומין אפי' אינה פוטרת מ"מ ס"ס כיון דחייב מיתה לא שייך שלא יהא וכו' ופטור מטעם היזק שאינו ניכר וע"כ דלא פלוג, מיהו בהא איכא למימר דהש"ס מיישב אפי' למ"ד שמי' היזק מיהו לרב תיקשי מה בכך דקני' בהגבהה ס"ס למ"ד לא שמי' היזק למה יתחייב וע"כ דלא פלוג משום שלא יהא וכו', ואהא קשיא להו אפי' קים לי' בדרבה מני' ליחייב משום לא פלוג מכח שלא יהא כו' ותירצו דלא גרע מהיזק ניכר ובניכר פשיטא דלא שייך לא פלוג דבהא לא תקנו כלל דבלא"ה לעולם חייב ולא משכחת שיפטור רק בקים לי' בדרבה מיני' דלא שייך שלא יהא כלל, והיינו דקשיא להו מגונב חלבו דבלא זה הי' מקום לומר דטעמא דשמואל דלא שייך שלא יהא בחיוב מיתה משא"כ התם דעשה היזק ניכר ודוק אך בעיקר הקושיא כבר כתבתי דהכא עיקר המחלוקת כיון שהגביה על מנת לנסך כמו שפירש"י בחולין הלכך חשיב לי' קים לי' בדרבה מיני' משעת הגבהה אבל בגונב חלבו לא הגביה על מנת לאכול רק לגזול ואח"כ אכל לכולי עלמא חייב:

בא"ד וקסבר שמואל דניסוך נמי דומה לדר' אבין ורב ירמי' ורב דהכא סברי וכו' א"נ קסבר וכו'. אין לשונם עולה יפה כי מאחר דבתירוץ ראשון כ"ע מודו דניסוך דומה לדר' אבין דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה רק רב ור' ירמי' כלישנא בתרא לא ה"ל לומר וקסבר שמואל דהא לכ"ע דמי ניסוך לדר' אבין להך לישנא ולשון זה שייך לתירוץ השני, דאינהו קסברי דאפשר לניסוך בלי הגבהה ושמואל סבר דדמי לדר' אבין, גם לא הבנתי למה בתירוץ ראשון כתבו רב ור' ירמי' ובתירוץ השני כתבו א"נ קסבר וכן בשלישי זכרו רק ר' ירמי' בלבד ואולי דלרב אי אפשר לומר רק כתירוץ ראשון דלאינך תירוצים יקשה דכמו דרב מסייע עצמו מר' ירמי' כן סייע שמואל מר' אבין והוי לי' לומר ואידך כדר' אבין כיון דרב כר' ירמי' ושמואל כר' אבין וכן לתירוץ השני דכיון דשמואל סבירא לי' אי אפשר לניסוך בלי הגבהה ממילא יש לו סיוע מר' אבין לכך הוצרכו לומר לרב דפליגי בהני תרי לישני דהתם הלכך כיון דלא נתברר בדברי ר' אבין כחד מהני לישני לא הוזכר ר' אבין כאן כלל, אבל לר' ירמי' י"ל כאינך ב' תירוצים ג"כ, ודוק:

אמנם בגוף דבריהם מה שכתבו ורב ור' ירמי' יש מקום ליישב בלא"ה, לפי מה שכתבתי לעיל דע"כ לא אמרינן עקירה צורך הנחה רק במזיד אבל בשוגג אף דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין מ"מ כיון דילפינן מכה אדם ממכה בהמה לא אזלינן בהא רק בתר שעת הנזק בלבד הלכך רב מוקי לה להך דהכא בשוגג במיתה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה הלכך אזלינן בתר שעת הגבהה, ושמואל לא ניחא לי' לאוקמא בשוגג כיון דקתני שוגגין פטורין מזידין חייבין משמע דבמזיד לגמרי מיירי וניחא לי' ליפרושי מערב:

בא"ד והיינו דלא כר' אבין. ולדעתי לא קשה מידי שהרי בפירוש אמרו בשבת ק"ג ע"א התולש עולשין בקרקע חבירו פטור אף דהוי פסיק רישא ולא ימות כיון דלא ניחא לי' ביפוי הקרקע לא איכפת לן א"כ הכא כיון דלא נתכוין רק לזרוק לאויר חצירו שיקנה הגניבה אף דנח אח"כ לא מיחייב כיון דלא ניחא לי' בהא כלל לכך הוצרך לשנויי דאמר לו שלא יקנה עד דלא וניחא לי' בהנחה, תדע דכאן בדברי ר' ירמי' אמרו משעת הגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דניסך והתם לא קאמר הכי רק מדמטי' לאויר חצירו קניא לענין שבת לא מיחייב עד דנח, והיינו דהתם אפי' בתר דנח אינו מתחייב בנפשו כיון דלענין שבת בעינן הנחה והוא לא נתכוין רק לזרוק לאויר החצר ולא ניחא לי' בהנחה כלל, ותמהני על התוס' שהעתיקו סוגיא דהתם מתחייב בנפשו לא הוי עד דנח וזה אינו רק כמו שכתבתי:

בא"ד ועי"ל כמו תרומה ונטמאת וכו'. דבריהם צריכין ביאור קצת דבמה נפשך אי למ"ד שמי' היזק תירצו תיקשי הא מוכח בש"ס לקמן דלמ"ד שמי' היזק בתרומה וחמץ ג"כ אינו יכול לומר הרי שלך לפניך ואי למ"ד לא שמי' היזק מיירי) א"כ למה לי דהוי בשעת ניסוך קים לי' בדרבה מיניה הא בלא"ה הוי היזק שאינו ניכר וע"כ דמ"מ חייבוהו מכח שלא יהא כו' א"כ מהאי טעמא יש לחייבו על הגבהה, וצ"ל דכוונתם דה"מ דחייבו מכח שלא יהא רק בעושה בידים אבל בממילא למ"ד לא שמי' היזק לא חייבוהו כלל, תדע דבחמץ ותרומה אומר לו הרי שלך לפניך אפי' מדרבנן, והשתא ס"ל לשמואל דהכא אף שהזיק בידים מ"מ כיון דבעת שהזיק הוי קים ליה בדרבה מיני' חשבינן לי' כאלו נעשה ממילא וא"כ אומר על הגבהה הרי שלך לפניך ורב סבר כו':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף