תורת הקנאות/סוטה/מ/א

תורת הקנאות סוטה מ א

דף מ' ע"א

בנעילה דיומא דכיפורי מאי אמר. בתוס' דקדקו אמאי לא אמר בנעילה דתענית כו'. ובקרן אורה כתב דהני אמוראי דמפרשי הפסוקים בבלאי נינהו ואין ת"צ בבבל וליכא נעילה אלא דיוה"כ כו' ע"ש. והנ"ל דהתוס' דלא תי' כן הוא לפי מה שכתבו בשבת דף ט' ע"ב בד"ה הא לן. דרב שהי' מבבל היה אומר לתלמידיו שמא"י לפי שדרכן הי' להתרחק שלא היו יכולין לעסוק כ"כ בביתם כו' ע"ש. וא"כ ה"נ מסתמא היו לפני האמוראים דבבל תלמידים גם מא"י וה"ל לפרש גם נעילה דתענית. ובמ"ש הר"ן רפ"ד דתענית (דף ט' ע"א מדפי הרי"ף) דלכך לא פי' נעילה דתענית דהוא בכלל נעילה דיוה"כ ע"ש. תקשי דיומא דכיפורי דנקיט הש"ס מיותר דיותר הל"ל סתם בנעילה דיכלול כל הנעילות דיוה"כ ודשאר תענית ועמש"ש הריטב"א ודו"ק.

כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה. לכאורה קאי אכל הנך דחשיב גם אדמנחתא דתעניתא. אך י"ל דזה יאמר בגבולין כדאומרים הא דפ' הרואה בחזי חלמא כמ"ש התוס' דמשום סכנה התירו. וה"נ דהפסוקים דמנחה דתענית דכ' התוס' לעיל סד"ה אם עונינו ענו בנו. דהתירו למיבעי רחמי בעת רצון כהא דפ' הרואה כו' ע"ש. הרי דמשוו זה להא דפ' הרואה וא"כ כמו דהא דפ' הרואה אמר אף מי שאינו אומר פסוקי דהסברת פנים. ה"נ יאמרו פסוקי דרחמי דמנחה דתענית. והב"ש כתב מההר"י מולין דהא דהרואה חשיב מאזין דמראה דמקבל ברכת־כהנים ומבקש שיתהפך חלומו ע"ש. וכזה שייך גם בפסוקי דרחמי דג"כ מראה שמקבל הב"כ ומבקש מה' שתתקיים הברכה וינצל מהצרות. ודע דמלשון אינו אלא טועה. לכאורה משמע דאסור בגבולין. וצ"ע כיון דסובר דנתקן במקדש לומר לכבוד שם המיוחד. הרי שם ס"ל סברת רב אחא דהאמירה כבוד הוא להסביר פנים ולא חייש להא דאינו מאזין ומדוע תתהפך הסברא בגבולין למיחש לאינו מאזין ולאסרו מה"ט. וכשנפרש דטועה האומרן בגבולין משום חיוב ואיסור ליכא היה ניחא. אך ממ"ש התוס' דהא דהתירו גבי חלום הוא משום סכנה. משמע דבלא סכנה אסור מטעם דאינו מאזין. ואולי י"ל דבמקדש משום חביבות שמיעת הזכרת שם המיוחד יהיב דעתי' ומאזין אף כשיאמר הפסוקים וכעין דאמרי' לענין תרי קלי דלא משתמע דבחביב משתמע כדהובא לעיל (דף ל"ט ע"ב) בתוד"ה עד ושם כתבו דב"כ דחביב משתמע תרי קלי מב' כהנים ומ"מ כשהוא בעצמו עונה אינו שומע ע"ש. ואף אנו נאמר דרק בגבולין קול עצמו מונעו מלשמוע קול הכהנים. אבל במקדש דהחביבות התם יותר מחמת שם המיוחד גם קול עצמו לא יטרידו מלשמוע ברכת־כהנים. ועמש"ש דגם להסובר דאומרן בהזכרת השם היינו לאחר ההזכרה וצ"ע. ובמ"ש התוס' מר"ח דהא דר"ח בר אבא ודר"ח בר פפא ודר"א הלכתא נינהו. הק' בהגהת הרד"ל אדרבה מדאמוראי דבבל מפרשי הני פסוקים ומכללם מ"ז ור"מ ור"ז ש"מ דהלכתא נינהו והיו רגילין לאומרן בבבל כו' ע"ש. והנ"ל עפ"מ דאיתא בעירובין דס"ב ובתענית דכ"ו דנהגו אורויי לא מורינן ואי עבדי לא מחינן בהו ע"ש. וא"כ י"ל דאמירת הפסוקים הוא ענין דנהגו והאמוראי ספרו מנהג העם ומדלא מיחו אין ראיה דסברי כן להלכה להורות די"ל דהוי כשאר נהגו דלא מחינן. ורק ר"ח בר אבא ור"ת בר פפא ור"א מצינו דס"ל דאין להורות שיאמרו ור"א בר' חנינא מורה שיאמרו יש לפסוק להשואל שלא יאמר. ובא"ח (סי' קכ"ח סכ"ו) פסק דאין לומר שום פסוק ע"ש. ולדברינו י"ל אף דכן ראוי להורות להשואל מ"מ אין למחות ביד האומר הפסוקים וכדמשמע מהני האמוראים. ולפי"ז גם כשנפרש טועה דאר"ח בר אבא למחות ביד האומרים. אית לן למיעבד כהני אמוראי דמשמע דלא מיחו. והמאירי כתב דמסתבר ליה טפי סברא דהסברת פנים כו' ע"ש. וצ"ע מאן ספין להכריע בין סברת האמוראים:

דאמר איהו חד טעמא ואמר אמורי' חד טעמא ולא קפיד. ולשון המאירי ואמורי' אמר טעמא אחרינא ר"ל כו' שאמורי' מחליפו כו' ע"ש. ולשון מחליפו משמע דטעם דר"א לא אמר האמורי' כלל. ול"נ דל"ש ענוה אלא אענין כבוד דעוה"ז. אבל על כזה גם עניו יקפיד דביבמות (דף צ"ו ע"ב) מצינו דקפיד ריו"ח על ר"א דלא אמר השמעתא משמו משום דעי"ז שפתותיו יהיו דובבות בקבר ע"ש. ולכך גם עניו יקפיד דגם כשיאמר בשמו מה שלא אמר ל"מ לזה. וע"כ נראה דאמר טעמי' דר"א אלא דהוסיף גם טעם דנפשי' וע"ז הוא דשייך שלא להקפיד מדרך ענוה ועי' במהרש"א:

ואפ"ה לא איתותב דעתיה מיניה. י"ל כפי דנקיט בש"ס התחיל ר"א באגדתא קודם לא ה"ל לרחב"א להיות לו תרעומות על ר"א. אך בע"י הגי' דרחב"א אתחיל בשמעתא מקודם ושפיר שייך תרעומות על ר"א דה"ל להמתין עד שיסיים השמעתא. עוד נ"ל דאין סברא דכ"כ יקפיד משום העדר הכבוד דידיה אלא משום מניעת הזכות הגדול דת"ת דרבים שנמנע מאתו:

רנ"א מהכא ויקם המלך דוד על רגליו כו'. הא דלא נ"ל לר"נ ילפותא דר' יצחק. נ"ל משום די"ל דאין הטעם משום אימת ציבור אלא משום דגזה"כ הוא שיהא פנים כנגד פנים כדאיתא בדל"ח ע"א. וגם עורפי העם נגד הכהנים אין להיות. ובמ"ש המהרש"א דיליף מדמשמע דהי' יושב וקם מפני אימת צבור. כ"כ המאירי. והנ"ל דא"ל דעשה כן לפנים משורת הדין. דאם אינו מהדין אסור למחול על כבודו דמלך אין כבודו מחול כדאיתא לקמן דמ"א ע"ב [יע"ש בב"ש] וגמרי' מיני' כעין דגמרי' מבועז שישאל אדם בשלום חבירו בשם כדאיתא בברכות (דף ס"ג ע"א):

שמא נפסקה לו רצועה כו' ואמרי ב"ג או ב"ח הוא. והק' הט"א במגילה (דף כ"ד ע"ב) בד"ה מימין שאמרו בפניו ידיו ורגליו. דא"כ בע"מ ברגליו אמאי לא ישא כפיו מפני תקנה זו דחליצת מנעל שיסתכלו בו מוטב שישא כפיו במנעליו דרוב פעמים לא שכיח פסיקת רצועה ולא יהא לעז וכשלא ישא כפיו כלל יש יותר לעז ותי' משום לא פלוג השוו אותו לכל הכהנים שאין נושאים־כפיהם במנעל ה"נ בבע"מ ברגליו אין נושא־כפיו במנעל כו' ע"ש. והנ"ל דבפשוט י"ל לפרש"י דחשש מום ברגל הוא מתוך שיסתכלו ברגליו יראו ידיו וכדהביאו שם בדיבור הקודם. וא"כ גם כשנ"כ במנעליו יש החשש שיסתכלו בשינוי דנ"כ במנעל ועי"ז יראו ידיו. וזה כעין מ"ש הב"י סי' קכ"ח לענין כשאין שאר כהנים משלשלין טליתיהם והוא ישלשל ע"ש. וכיון דיש חשש בזה מצו למונעו מנ"כ אף היכא דעובר בעשה גם בלא קריאה כמו בכהן אחד עט"ז סי' קכ"ח סק"ג. וכדמצינו בכמ"ד דמאיזו חשש עקרו ד"ת בשוא"ת עי' יבמות דף צ'. אבל שיבטלו עשה משום לא פלוג לחוד זה לא מצאתי כעת. ועי' במשל"מ (פי"ב מגירושין הט"ו) דהיכא דלא איתמר לא נאמר ל"פ רבנן. עוד אעורר דודאי לטעם דלעז ל"מ ריצוי דכהן שלא יחוש לזה דאנן ניחוש דע"י שיסברו שהוא ב"ג לא יפרישוהו מטומאת מת כשלא יהא נודע לו. אך לטעם דכבוד צבור. צע"ק אי מהני שיהא נ"כ במנעל כשימחלו הצבור. ולכאורה תלי במ"ש הב"י סי' קמ"ג בהא דאין קורין בחומשין מפני כבוד צבור דמהמרדכי ס"פ הקומץ ור' ירוחם נראה דבמחלו צבור על כבודם קורין ושמהירושלמי לא משמע כן ע"ש. ולכאורה נד"ד דמי לזה. ולכאורה נראה דל"מ מחילתם מחשש איזו רואה שאינו מהצבור המוחלים ולא ידע שמחלו ויסבור שהוא מן הדין וצ"ע:

מעבר לתחילת הדף