תוספת יום הכיפורים/יומא/עג/ב

תוספת יום הכיפורים יומא עג ב

תוספות יום הכפורים
חידושי פרק יום הכפורים דף ע"ג ע"ב

מתני' יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וכו'. ופירש רש"י מפרש בגמרא דכל הני איקרי עינוי וגבי יוה"ך כו' איכא למידק דמה בא רש"י ללמדנו י"ל דק"ל כיון דהתנ' בא לספור כל הדברים האסורים ביוה"ך הו"ל למתני נמי מלאכה ולזה תירץ רש"י דמלאכה לא אצטריך למתני משום דמקרא מלא דבר הכתוב לא תעשו כל מלאכה והנך דתני אצטריך משום דאינם מפורשות בכתוב ומפרש בגמרא דנפקא ליה לתנא כל הני מה' ענויים דכתיבי כו' וזה נראה שהוא כונת הרמב"ם בפי' המשניות שכתב וז"ל לא בארה התורה מעשה מאלו הדברים כו' יע"ש ובחבורו הלכות שביתת עשור פ"א כתב מ"ע א' יש ביוה"ך והיא לשבות מאכיל' ושתיה כו' יע"ש וכתב הרב בעל ל"מ דכונתו לפסוק כדאמרינן לקמן ריש פרקין תנו רבה ור' יוסף כו' ע"ש וכן נראה מדברי הסמ"ג עשין ל"ב יע"ש ולעד"ן דזה א"א דהרי הרמב"ם מייתי בפי' המשנה כנגד ה' ענויין ולכן נראה דהא דתני דנפקא משבת שבתון לא פליג אמ"ד כנגד ה' ענויין דהא ודאי אצטריכו דאלו לא כתיב אלא ה' ענויין הייתי אומר דלעולם לא צוה הכתוב אלא על אכיל' ושתיה ונכפל הצויי כמה פעמים כדאשכחן בשבת וכמה מצות דנכפלו כמה פעמים ומכח שבת שבתון שמעינן דכונת הכתוב לומר דיש שבתון מענויים אחרים מלבד ענוי אכילה ואי לא נאמר אלא שבת שבתון ולא היה מזכיר ה' ענויים לא הייתי יודע כמה ענויים ריבה הכתוב לכך נכתבו ללמד דהן ה' ענויין לא פחות ולא יותר וגם ידעי' מכח לשון עינוי מדרשת כמה קראי דהכונה הוא על רחיצה וכו' דאשכחן דאיקרו עינוי באופן דדרשת ה' עינויים היא מוכרחת וליכא מאן דפליג עלה ודוק:

אסור באכילה ושתיה כו'. קשה בשלמא אכילה ושתיה שפיר נקט להו ברישא דעיקר עינוי דקרא הוי באכילה ושתיה דיש בהו כרת אבל אידך עינויין רחיצה וסיכה כו' אמאי נקט להו בהאי סדרא דרחיצה דאיקרי עינוי יליף לה מדוד וסיכה מדניאל ונעילת הסנדל מדוד ותשמיש המטה מדברי תורה ולכאורה היה נראה לומר דכיון דה' ענויי כתיב כנגד ה' עינויין אלו לא הוה כתיב אלא חד עינוי הוי לאכילה ושתיה ועינוי ב' אתי לאיסור רחיצה והוה שרינן סיכה דאינו כל כך עינוי אתא עינוי ג' ואסר סיכה והוה שרינן נעילת הסנדל דאינו כ"כ עינוי אתא עינוי ד' ואסרו והוה שרינן תשמיש המטה אתא עינוי ה' ואסרו באופן דהתנא שנאן דרך לא זו אף זו דכל המוקד' מחברו הוא יותר עינוי משל אחריו ומכח ריבוי קראי מרבים לכולהו עינויי כדאמרן אך קש' דהסברא הוא דאלו לא הוו כתוב אלא תרי עינויי הוה אמינא עינוי אחד לאכילה ושתיה ועינוי ב' לתשמיש המטה דאשכחן דבתורה גופיה איקרי עינוי מה שאין כן רחיצה וסיכה וכו' דילפינן להו מדברי קבלה ואם כן היה ראוי להקדים תשמיש המטה לרחיצה וי"ל דאה"נ אלא דשנה התנא קודם איסר רחיצה ואח"כ ת"ה לאשמועינן אגב אורחיה דמי ששמש מטתו או ראה קרי יכול להתפלל בלא טבילה דאם לא כן אלא דאסור להתפלל בלא טבילה כיון דתנא דאסור לרחוץ ובכלל רחיצה היא הטבילה מלתא דפשיט' הוא דאינו יכול לשמש מטתו דאם ישמש יצטרך לטבול אלא ודאי מכח דתני רחיצה קודם ת"ה רמז לנו דמי ששמש מטתו או ראה קרי אינו זקוק לטביל' וקרוב לזה מצאתי שכתב מרן סימן תרט"ו בשם הירושלמי יע"ש וכיון דתנא רחיצה תנא סיכה דכ"כ ורחצת וסכת וכיון דהני איקרי עינוי מדברי קבלה תנא נמי נעילת הסנדל דאיקרי עינוי מדברי קבלה והדר תני ת"ה דאיקרי עינוי מד"ת ודוק:

והמלך והכלה ירחצו פניהם כו'. משמע דמלך וכלה אסורים בנעילת הסנדל וקשה דכי היכי דהתירו רחיצה למלך משום מלך ביופיו כו' ה"נ ראוי להתיר למלך נעילת הסנדל דגנאי לראותו יחף דזה בכלל מלך ביופיו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מלכים י"ל דיכול ללבוש אנפלאות של בגד ומשי חשוב והוא יופי גם כן אך קשה למה לא התירו לו סיכה י"ל דרחיצה עושה את האדם נאה אבל סיכ' אינו כדי שירא' נאה אלא משו' תענוג ולכן לא התירו:

רש"י דר"א אכולהו קאי כו'. כונתו דל"ת דרישא דמלך וכלה הוי לכ"ע ולא פליג ר"א אלא אסיפא דהחיה קמ"ל דאכולהי קאי והכריחו לומר כן מדתנן והחיה בוי"ו דאם איתא דר"א לא פליג אלא אחיה היל"ל החיה בלא וי"ו דהיינו דסיים רש"י אכולהו קאי מלך וכלה וחיה דלכאורה קשה דלא הול"ל אלא אכולהו קאי ותו לא אלא דכונת רש"י לרמוז ונפקא מינה לענין הלכ' דס"ל לרש"י דהלכתא כרבנן ועוד יש הכרח דאכולהו קאי מהברייתא דמייתי בגמרא דף ע"ח ע"ב תניא המלך והמלכה לא ירחצו את פניהם רחב"ח אומר משום ר"א המלך והכלה ירחצו את פניהם כו' הרי בהדיא דפלוגתא דר"א ורבנן אכולהו קאי וראיתי בעץ חיים של מ"ח מהר"י חאג"יז זלה"ה שכתב וז"ל ובתוספת כתבו מספקא ליה לר"י אי חכמים דאוסרין במתניתין קיימי המלך וכלה או לא ונפקא לן מינה משום דקי"ל כרבנן ע"כ וק"ל דכיון דבעי בגמרא מתניתין מני רחב"ח דאמר משם ר"א אם כן חכמים הם חכמים דר"א ובבריית' בהדיא פליגי אכולהו ועוד דקל"ו שיש דעת שלישית כשלא שמענו בפי' ונראה דמשום דבברייתא פלגינהו בתרתי מש"ה מספקא ליה לר"י דדלמא במתניתין לא פליגי עכ"ל והנה דבור זה של התוספת לא נמצא בגמרא שלנו המודפסות אבל בתוספות כ"י מצאתיו וגם הר"ן הביאו ובאמת דהוא תמוה כמו שהקשה הרב מר חמי ז"ל ומה שתירץ דבריו סתומים ויראה לי כשנדקדק בבריית' אמאי פלגינהו בתרתי ונראה דטעמא דכיון דטעם דמתיר ר"א במלך וכלה משום דבעו יפוי וטעם החיה דמתיר ר"א דתנעול הסנדל הוא משום צנה אם כן הטעמים הם מוחלקים וכיון שכן לא שייך למתנינהו בחדא בבא אלא בתרי בבי וכיון דתנא דמתניתין שנה כולהו בחדא בבא איכא למימר דמתניתן ר' היא ונסיב לה אליבא דתנאי ובמלך וכלה ראה רבי דברי ר"א דירחצו את פניהם וסתם כותיה ולא רמז שהוא מחלוקת ר"א ורבנן וגבי חיה לא ראה דברי ר"א לפיכך שנה לנו מחלוקתם ואמר והחיה כו' דר"א וחכמי' אוסרין כלומ' דלגבי חיה הלכתא כחכמי' ולא שנה ר' דפליגי במלך וכלה וכל זה אנו מצדדים מדעש' תנא דמתניתין הכל בבא א' ולא בתרי בבי כתנא דברייתא דהוא הסדר הנכון כיון דטעמיהם מוחלקים או דלמא תנא דמתניתין לא חש לדקדוק זה למתני להו בתרי בבי ופלוגתא דר"א אכולהו קאי והלכתא כרבנן ועיין בל"מ סוף ה' שביתת עשור יע"ש:

כל האוכלים מצטרפים כו'. קשה דמלתא דפשיטא הוא דכיון דכל האוכלין שיעורם שוה וכל המשקין שוה שיעורם פשיטא דמצטרפין ובשלמא סיפא דהאוכל ושותה אין מצטרפין אצטריך דאע"ג דאין שיעורם שוה משום דבפ"ד דמעילה פליגי ר"י ורבנן לענין טומאה במידי דאין שיעורם שוה אי מצטרפי או לא כדמייתי לקמן בגמרא אלא במידי דשיעורם שוה פשיטא דמצטרפין וי"ל דכיון דאיסו' אכילה ביוה"ך יצא מכלל כל איסורין שבתורה דכל איסורין בכזי' והכא בככותבת וטעמא משום דבהכי מייתבא דעתיה כדאמ' בגמ' הוה ס"ד לומר דלא מייתבא דעתיה אלא כשאוכל כותבת מדבר א' אבל אי אכל מעט מלחם ומעט מבשר ומעט מפירות ובין כולהו הוי ככותבת לא מייתב' דעתיה קמ"ל אם כן כל האוכלין מצטרפין כו' אתא לאשמועינן דעירב כמה מאכלות יחד וכן במשקין עירב כמה משקין יחד והוה ס"ד דכיון דאוכל מאכלי' מעורבי' דלאו אורחייהו לערובינהו הו"ל טעמו פגום ולא מייתבא דעתיה קמ"ל דאפילו בכהאי גוונא מייתבא דעתיה ודוק:

האוכל ושותה אין מצטרפין. קשה כיון דרישא נקט דינא באוכלין ומשקין ה"נ בסופא הל"ל האוכלין ומשקין כו' י"ל דבא לרמוז לנו מ"ש בגמ' דף פ' ע"ב אמר ר"ל ציר שע"ג הירק מצטרפין לככותבת כו' ובפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"א מייתי הא דר"ל ופרש"י שם וז"ל ציר שעל גבי ירק משקה היוצא מן הירק לישנא אחרינא כו' יע"ש ולפי זה אלו הו"א האוכלין ומשקין הו"א דציר שעל גבי ירק אינו מצטרף דהכי משמע לישנא אבל השתא דתני האוכל ושותה שמעינן דוקא אוכל ושותה אבל מי שאוכל משקה הציר בדרך אכילה כגון ציר ע"ג ירק מצטרף ועיין מ"ש מ"ח בעץ החיים ודוק:

גמרא אסור ענוש כרת לא נצרכה כו'. קשה לישנא דלא נצרכה דהיל"ל אלא מתניתין בחצי שיעור דלא נצרכה משמע דהקושי' היא פשיטא דעליה א"ש לישנא דלא נצרכה י"ל דכונת המקשה א"א לומר דהיה רוצה דלתני יוה"ך חייב באכילה כו' דבאידך עינויין לא שייך לישנא דחיוב דאינו חייב כרת אלא איסורא גרידא אית בהו אלא כונתו הוא דכיון דבאכילה ושתיה חייב כרת לא הי"ל למתני אלא הכי הול"ל יום הכפורי' אסור ברחיצה כו' כדאית' לקמן בגמ' ברייתא דתני הכי בשאר ספרי דבי רב ודין אכילה ושתי' כבר שנאו התנא בסיפ' האוכל ככותבת הגסה כו' חייב ומשני לא נצרכה אלא לחצי שיעור כלומ' רישא אצטריך ללמד דחצי שיעור אסור ודוק:

רש"י חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור כו'. יראה דכונתו דבא לאשמועינן דלא תימא דחצי שיעור ממש דהיינו חצי זית ג"כ אסור מן התור' אבל פחות מחצי שיעור דהיינו כל שהו יהיה מותר מן התורה דאם כן אף אנו נאמר ע"כ לא פליג ר"ל אלא בחצי שיעור דשאר איסורין דלא הוי אלא חצי זית אבל ביותר מחצי זית בשאר איסורין ובחצי שיעור דיו כיפור דהיינו חצי כותבת דהוי קרוב לכזית דכותבת הגסה הוא פחו' מעט מביצ' והביצ' יש בה ב' זתי' א"כ בחצי שיעור דיוה"ך דהוי קרוב לכזית דלמא מודה ר"ל ולא ק"ל מידי ע"כ השמיענו דכשאנו אומרים חצי שיעור אסור מן התורה לאו דוקא אתמר אלא אפילו כל שהוא במשמע דכל שיצא מכלל השיעור המקובל לנו ליכא לפלוגי בין חצי שיעור לכל שהוא למאן דאסר וה"ה לר"ל דמתיר חצי שיעור ליכא לפלוגי בין חצי זית ליותר מחצי זית דהיינו פחות מכזית בכולהו מתיר ר"ל ומה שסיים רש"י לקמן בשמעתין דריש לה מכל חלב הוא כמביא ראי' מדבריו דאין לחלק בין חצי שיעור לפחות ויותר דהא לקמן דריש לה מכל חלב ור"ל הוצרך לאוקמו' דהך איסורא הוי מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא ואם איתא דמודה ר"ל בפחו' מכזית לוקי דרשא דקרא בפחות מכזית אלא ודאי למאן דאסר חצי שיעור מן התורה הוא אפילו כל שהוא ומאן דמתיר הוא אפילו פחות מכזית וה"ה פחות מככותבת ביוה"ך ועיין בהרמב"ם פ"א מה' חמץ דין ז' ועיין מה שדקדק שם מרן בכ"מ ובה' שביתת עשור פ"ב כתב והאוכל חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות וכתב ה"ה דק"ו הוא מדין איסורין של דבריהם ולפי דבריו שם משמע דאפילו בכל שהוא יש מכת מרדות וזה סותר למה שנר' מדבריו בה' חמץ ודוק:

הניחא למ"ד חצי שיעור כו' דאתמר כו' הניחא לר"י אלא לר"ל כו'. קשה למה זה חזר לומר הניחא לר"י דהוא שפת יתר ונראה דהמקשה כפל דבריו לרמוז דאלו היה מ"ד מותר אמורא אחרינא כגון ר' ושמואל לא הוה קשה דהתירוץ הוא פשוט דחצי שיעור אסור מדרבנן אבל לר"ל א"א לתרץ כן דחצי שיעור אסור מדרבנן דא"כ לא נחייב עלה קרבן שבועה ור"ל ס"ל דחייב קרבן שבועה כדלקמן והתרצן ידע כונת המקשה דהיא זו ואפ"ה לא חש לקושיא זו והשיב מודה ר"ל שאסור מדרבנן והטעם דמחייב על חצי שיעו' קרבן שבועה משום דכיון דאית ליה היתר מן התורה חייל כדמפרש לקמן ודוק:

מודה ר"ל שאסור מדרבנן. פרש"י ומתניתין נמי מדרבנן קאמר עכ"ל וקש' דדין זה דחצי שיעור דלר"י אסור מן התורה ולר"ל אסור מדרבנן הוי בכל איסורים שבתורה אם כן מ"ש דהשמיענו תנא דמתניתין דינא דחצי שיעור ביוה"ך טפי משאר איסורין דעלמא ובשלמא לר"ל ניחא דאשמועינן דאפילו חצי שיעור דיוה"ך דהיינו פחות מכותבת דהוא יותר מכזית שרי מן התורה כ"ש בשאר איסורין אלא לר"י קשיא ובזה ניחא לי מאי דאמרו בגמר' הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר דבכל מקום דקאמ' תלמודא בשלמא לפ' או הניחא לפ' אלא לפ' קשיא דרך המעיינים לבקש איזה דוחק לאותו אמורא דאתמר עליה הניחא ולפי מ"ש הניחא לר"י הוא משום דלר"י נמי ק' מ"ש דהשמיענו התנא דחצי שיעור אסור מן התורה ביוה"ך טפי משאר איסורין ואפשר לומר דטעמא הוי משום דרצה לרמוז לנו דאיסורא דחצי שיעור הוי מן התורה דומיא דרחיצה וסיכה כו' דכולהו הוו איסורא מן התורה כמ"ש קצת פוסקים ולשיטת שאר הפוסקים דשאר עינויין הוו מדרבנן ק"ל תרתי איך עירב תנא דינא דחצי שיעור דהוי מן התורה עם איסור עינויין דהוי מדרבנן ותו מ"ש דדין חצי שיעור השמיענו התנא ביוה"ך טפי משאר איסורין ולזה אפשר לומר משום דסד"א דבשלמא בשאר איסורין כגון חלב דהאיסור הוא דהאוכל עצמו הוא אסור לפיכך גם בחצי שיעור אסור מן התורה אבל ביוה"ך דהאוכל עצמו הוא מותר והאיסור הוא אגברא דחייב להתענות אם כן הו"א דוקא בכשיעור דאיכא יתובי דעתא אסור אבל פחות מכשיעור ליכא יתובי דעתא ואדרבא יותר צער הוא לו שהתחיל לעורר תאות המאכל ופירש סד"א דליכא איסור דאורייתא קמ"ל אך קושיא קמייתא קשיא למ"ד דשאר עינויי' דרבנן גם למ"ד דשאר עינויין דאורייתא קשיא איך מוקי ר"ל דמתניתין איירי בחצי שיעו' והוי אסור דרבנן ושאר עינויין הוו דאורייתא ודוחק לומר דהנך פוסק' דסברי דשאר עינויין דאורייתא הוי לפי סברת ר' יוחנן אבל לר"ל מודו דהוו מדרבנן ושתי הדעות הנזכר הביאם הר"ן באריכות ר"פ יע"ש:

אי הכי לא נחייב עליה קרבן שבועה כו'. מהכא משמע דלר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה מלתא דפשיטא דאם נשבע שלא יאכל ואכל דלא מחייב עלה קרבן שבועה דמושבע ועומד מהר סיני ואפילו במידי דרבנן הוה ס"ד דלא מחייב עלה קרבן שבועה דמושבע ועומד מלאו דלא תסור אלא דהתרצן חידש לו דבמידי דרבנן כיון דאית ליה היתר מן התורה קא חייל עליה קרבן שבועה אבל לר"י דס"ל דחצי שיעור מן התורה גם התרצן מודה דלא מחייב עליה קרבן שבועה וקשה דאמרינן פ"ג דשבועות דף כ"ג ע"ב אהא דתריץ ר' ושמואל ור"י דמאי דתני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות חייב דמיירי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים דר"י לא אמר תירוצא דר"ל משום דמוקים ליה למתניתין כדברי הכל משמע דר"י הו"מ לאוקומה כר"ל וזה תימה דלר"י דסבר חצי שיעור מן התורה א"א לאוקומה בחצי שיעור דאם כן לא חיילא עליה שבועה וראיתי שם בתוס' שכתבו וז"ל וא"ת לימא דהכי טעמו כו' וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא כו' יע"ש ומה שהקשה הריב"ל ח"ב בדיבור זה תירץ הרש"ך ח"ג סי' צ"ג יע"ש וקשה אמאי לא דחו התוס' פירוש ראשון מכח סוגיא דהכא דמוכח בהדיא דלר"י דסבר דחצי שיעור מן התורה לא חיילא שבועה אפילו בשבועה שלא אוכל חצי שיעור וי"ל דס"ל התוספת דסוגיא דידן לא מכרעה דנהו דהוה ס"ד דמקשה דאפילו דאסורא דרבנן לא חייל שבועה מכל מקום לפי המסקנ' דבאיסורין חייל שבועה ה"ה לחצי שיעור אף למ"ד דאסור מן התורה כיון דליכא איסור מפרש בכתוב אלא רבוייא בעלמא חייל שבועה ואתיא סוגיא דידן כההיא דפ"ג דשבועות דמוכח ממ"ש דר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כדברי הכל משמע דאי לאו הך טעמא הוה מוקים לה כר"ל אלמא דגם לר"י דחצי שיעור מן התורה חייל עליה שבועה וכן מוכרח לומר דזו היא דעת הרמב"ם דפסק בפ"ב דה' שביתת עשור ופ"א מה' חמץ ופ"ג וי"א דמ"א דחצי שיעור מן התורה כר"י ואפ"ה כתב פ"ה דשבועות שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילה וטרפה וכו' ועיין מ"ש שם מרן ז"ל וכיוצא בזה כתב הל"מ ה' שביתת עשור ועיין בתשובת הרשב"א סי' תרי"ו דחולק על זה:

גם הר"ן כתב פ"ג דשבועות דף שי"ב ע"ב אהא דתניא דנשבע להרע לעצמו כו' כתב ואע"ג דבפ' החובל אמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו כו' ודבריו קשים להולמם דהתם פרק החובל דף צ"א ע"ב אמרינן דהא דאין אדם רשאי לחבול בעצמו הוא פלוגתא דתנאי דהך תנא דתני דנשבע להרע ולא הרע חייב היינו משום דסבר אדם רשאי לחבול בעצמו כו' ולפי דבריו מאי דוחקיה לאוקומה כתנאי אימא דאע"ג דאינו רשאי לחבול בעצמו מ"מ לענין שבועה חלה משום דאתיא מדרשא ונ' לי ליישב דמה שהוכרחו בגמ' שם לומ' דהא דאין אדם רשאי לחבו' בעצמו הוא פלוגת' דתנאי משום דהך תנא דתני נשבע להרע לעצמו חייב תני דהרשות בידו ומדקתני הרשות בידו משמע דשרי ליה לאיניש לחבול בעצמו ואפילו איסורא ליכא אמנם בפ' החובל שנינו דאין אדם רשאי לחבול בעצמו והיינו כר"א הקפ' ומ"מ אפילו להך תנא דסבר דאין אדם רשאי לחבל כו' אם נשבע לחבול בעצמו חייל עליה שבועה משום דהא דאין אדם כו' אתי מדרשא וכל מידי דאתי מדרשא חייל עליה שבועה והתנ' דתנא נשבע להרע לעצמו חייב דהרשות בידו קושטא דמלתא קאמ' לפי דעתו דסוב' דאדם רשאי לחבול בעצמו אבל האמת הוא דאע"פ דהיה סובר כר"א הקפר' היה סובר נמי דחייל עליה שבוע' כיון דאתי מדרש' באופן דמה שהוכרח התלמוד לומ' שם דפליגי תנאי אי אדם רשאי לחבול בעצמו הוא אמת מכח לשון התנאים דח"א אין רשאי וח"א דהרשות בידו אבל לענין חיוב שבועה אף למ"ד דאין רשאי לחבול בעצמו חייל עליה שבועה משום דאתיא מדרשא ולזה כיון הר"ן במ"ש ואע"ג דבפ' החובל כו' כונתו לומר דלא תידק מדברי התנא דתני נשבע להרע לעצמו חייב דהרעה רשות דהיינו דוקא משום דס"ל דהרעה לעצמו רשות לפיכך חייל שבועה דלא היא אלא אפילו הוה ס"ל כמ"ד דאין אדם רשאי לחבול לעצמו אפ"ה חייל שבועה משום דמדרש' אתיא לן וכל מידי דאתי מדרשא חייל שבועה אלא דהך תנא דשבועות קושט' דמלת' קאמר לפי דעתו דרשאי אדם לחבול בעצמו ופליג אמתניתין דהחובל דתנן התם דאין אדם כו' וההיא מתניתין אתיא כר"א הקפר ואנן קי"ל דאין אדם רשאי כו' ואפ"ה חייל שבועה משום דאתי מדרשא וכן כתב הרמב"ם פ"ה דשבועות וז"ל נשבע להרע לעצמו כגון שיחבול לעצמו כו' יע"ש זה נ"ל ליישב דברי הר"ן ועיין במ"ץ ח"א סימן מ' ובספ' בני שמואל סימן מ"ג ומ"ד ומ"ה ומ"ו והראנ"ח ח"ב סימן ס"ב מ"ש על דברי הר"ן ולענין דינא אם נשבע לאכו' חצי שיעור או לפרוע רבית דרבנן האחרונים האריכו למעניתם ונחלקו בזה לכמה סברות עיין בתשובות רלנ"ח סימן ק"ד דף ק"ל והמבי"ט ח"א סימן נ"א ורדב"ז סימן רמ"ח וקצ"ה ומהראנ"ח ח"ב סימן כ"א וס"ב ומהרי"ט י"ד סימן מ' ובש"ך י"ד סי' רל"ט ס"ק י"ח ומסקנא דמלתא לע"ד באיסורין דרבנן הגם דחיילה שבועה שב ואל תעשה עדיף ולא שבקי' ליה לעבור לעשות איסורין דרבנן והוא הדין במדרש חכמים ובתשובה הארכתי בזה:

בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. פרש"י ז"ל בכולל שבועה שלא אוכל כו' וקשה דבפ"ג דשבועות הקשו על זה דבעלמא לאו משכחת לה אלא כי היכי משכחת לה ומשני אלא כדרבא כו' ופרש"י שם דהדר ביה מתירוצא קמא דאמר שבועה שלא אוכל כו' ודחה שם רש"י הגירסא דהוו גרסי משכחת לה כדרבא כו' והתוספת קיימו אותה גירסא ולפי דבריהם לא הדר ביה מתירוצא קמא כמו שיראה המעיין והשתא ק"ל על רש"י דלפי פי' דהדר ביה תלמודא מתירוצא קמא היכי מייתי לה הכא דר"י מתרץ המשנ' בכולל שבועה שלא אוכל כו' והא הך תירוצא אדחי דלא משכחת לה בהן ובשלמא לפירוש התוספת שם דלא הדר ביה תלמודא ניחא וע"כ דברי רש"י צ"ע וראיתי פ"ג דשבועו' דכ"א ע"ב דמייתי שם גמ' הך שקלא וטריא דר"י מוקי לה בכולל דברי' המותרי' עם האסורי' ושם כלכל רש"י דבריו ע"פ שיטתו וז"ל כלו' אם הוא נשבע על הנבלות לבדן לא היתה שבוע' חלה כו' עכ"ל ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף