תוספות יום טוב/שבת/יב
|
< הקודם · הבא > מפרשי הפרק רע"ב מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
הבונה. כתבו התוספות צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה עכ"ל. ולי נראה לתת טעם דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהי סיומא דאבות מלאכות רצה לשנות ולפרש מאי דסמיך לה והוא מכה בפטיש ולפי שמכה בפטיש מעין מלאכת בנין הוא ומלאכת בנין שכיח טפי טובא הלכך נקט הבונה קודם מכה בפטיש. וכמ"ש בס"ד בשם התוס' ברפ"ק דמאי דשכיח טובא מקדים התנא לשנותו קודם:
הבונה כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו:
המסתת והמכה בפטיש. פי' הר"ב והיא תולדה דמכה בפטיט. ומפרש בגמ' אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ"ש:
והמכה בפטיש. פי' הר"ב היא גמר מלאכה של חוצבי אבן וכו' וכן פירש"י [* ועיין מ"ש בפ"ז סוף משנה ב' בס"ד] והקשו בתוס' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט [מכה בפטיש] דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל. ונ"ל לתרץ דברי רש"י שסובר דמשנתינו באה לפרושי כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך ובהווה עכשיו באתה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן הוא ממאי דמפרשינן בגמ' גבי הבונה וכן גבי החורש דחזיא לכך וכך ודכותיה גבי משכן וכו' כמ"ש כל אחד במקומו בס"ד. ש"מ דלא סגי לגמ' לפרושי מלאכה שהיתה במשכן בלבד אלא דעיקר פירושא דמתניתין מאי דשכיחא האידנא אלא שצריכין על כל פנים למצוא כיוצא בו במשכן וזה הוה ליה לרש"י לפרש ג"כ: ובמעצד. פי' הר"ב קופיץ קטן. ועיין פירוש אתר בס"פ בתרא דבבא קמא ובמ"ה פרק בתרא דמכות ובמשנה ד' פרק י"ג דכלים:
זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא. גמ'. ופירש רש"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן:
ומלאכתו מתקיימת. פירש הר"ב שא"צ להוסיף עליה. וז"ל הר"ן שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו:
בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. לשון הר"ן:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס וכו'. פי' הר"ב שכן מרדדי טסין וכו' גמ'. [* ועיין מ"ש בס"ד בסוף מ"ב פ"ז] וצריכין אנו לומר שאע"פ שכן היו עושין מ"מ לא חשיב ליה לת"ק שתהא מלאכה בפני עצמה שיתחייב עליה העושה. אבל א"ל דת"ק ס"ל שלא היו עושין כן. שא"א שיחלקו במציאות והרי אנו רואים שכן עושין הנפחין והם חרשי ברזל וכמ"ש הרמב"ם [* ואף רש"י כתב שכן ראה בעלי מטבעות שבמקומו עושין כן ע"כ]. ועיין מ"ש בס"ד במשנה ד' פרק עשירי [* ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר"ש בן גמליאל עיין פ"ח דעירובין]:
בעריכה
החורש. אף על גב דלפום סדרא דנקט עד השתא ה"ל להקדים לשנות הכותב דהוא נשנה סמוך לבונה באבות מלאכות מ"מ הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר גומא או מחסר דבר ועוד דדמיין בשיעורין דבונה וחורש שניהם בכל שהו כך נ"ל:
כל שהוא. מפרש בגמ' דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת וכתב רש"י דאף על גב דלענין הוצאה תנן ספ"ט זרע דילועים שנים ה"מ לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה ע"כ. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:
והמקרסם והמזרד. פי' הר"ב שניהם לתיקון אילן. וכתב הרמב"ם שחייב משום זורע:
המלקט עצים וכו'. וכתב הרמב"ם דלתקן הארץ משום חורש ולתקן האילן משום זורע ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ"כ בלקיטת עשבים:
כדי לבשל ביצה קלה. עיין בפי' הר"ב במ"ה פ"ח ומ"ה פ"ט וכאן קיצר:
געריכה
בין מב' סמניות. לגי' זו פי' הר"ב כגון שכותבין א' לסימן אחד וב' לסימן שנים וכן לשון הרמב"ם. וא"ת דהא מרישא שמעת לה הכותב ב' אותיות משני שמות וי"ל דאי מרישא ה"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן שיהא מלה ותיבה אחת. כמו שני אותיות שהיו במשכן לדעת איזו בן זוגו והיינו לייחד בזיווג וחיבור היו נכתבין אבל כשכותב ב' אותיות לשני סימנין אין זיווגם עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפני עצמו אימא לא לחייב שהרי לא כתב תיבה שלימה קמשמע לן. וא"נ איפכא דה"א דהואיל וכותב לשם סימן באות אחת יתחייב שהרי נשלם בו כוונתו לסימן שרוצה בה קמ"ל שצריך כמו כן דוקא שנים. ועי"ל שלא נתכוונו לא' וב' ממש אלא בדוגמא נקטינהו ומשנתינו בשאר רישומין וסמניות קאמרה וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקום. וז"ל המגיד בפי"א מה"ש בשם רב האי גאון. ב' סימניות שאינן אותיות ידוע בכתב שהן נקראים סימנין בעלמא כגון נונין הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע כדמפורש בפרק כל כתבי עכ"ל:
שם משמעון וכו'. וכתב הרמב"ם ואף ע"פ שמ"ם [זו] סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון° וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אילו נתכוין לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהא חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות עכ"ל ומבואר בבריית'. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ י"ד:
דעריכה
הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. לגופה לא צריכה דהא כבר תנן בס"פ דלעיל בזה הכלל כל [חייבי] חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אלא משום דבעי למתני בסוף פירקין פלוגתא דר"ג ורבנן בכותב בשני העלמות להכי תנא ברישא הכותב בהעלם אחד חייב:
בסם כו'. עיין משנה ב' פ"ב דמגילה. ומ"ש שם בס"ד:
ורבי יהושע פוטר. פי' הר"ב וכן הרמב"ם ואפי' הוציא דם. ועיין בפירושם לרפי"ד. ועוד דהכא לא מחייב רבי יהושע כיון שמחשבתו היתה למלאכת הכתיבה לא לחבול ולהוציא דם וכדתנן בסוף פרק ד' ממסכת כריתות:
העריכה
אחד בארץ ואחד בקורה. ר"ל כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה. הרמב"ם:
כתב אות אחת נוטריקון. פירש הר"ב כגון קו"ף קרבן וכו'. שבשעת הסכנה היו כותבין כן כדתנן במשנה י"א פ"ד ממסכת מעשר שני. וה"ה בכל זמן ובכל מקום שהסכימו עליו אנשי מקום ההוא שיהיה אות פלוני סימן לתיבה פלונית. [* ופירוש נוטריקון כתב התשבי כי בלשון יון ורומי קורין לסופר נוטאר"יו וכן פי' בערוך ודרך הסופרים לכתוב בקצרה לכן קורין לסימנים נוטריקון כלומר דרך סופרות [1] בל"א קאנצליו"ש [2]:
ועריכה
אחת שחרית ואחת בין הערבים פי' הר"ב כיון דה"ל שהות בינתיים וכו' וקשיא לי ממ"נ אי איירינן בזדון שבת ושגגות מלאכות הא מפרש"י ברפ"ז דאפי' ימים שבינתיים לא הוי ידיעה לחלק. ואי בזדון מלאכות ושגגת שבת הא לא אמרינן התם אלא ימים שבינתיים הווין ידיעה שא"א שלא שמע וכו' ומשמע דדוקא ימים דהיינו ששת ימים שבין שבת לשבת אבל משחרית לערבית לא ותדע דאלת"ה א"כ העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ויודע עיקר שבת שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת. הרי אתה יכול למצוא שיתחייב על כל שבת שתי חטאות אם עשה שחרית וערבית ובתוס' הקשו דה"ל לפרש שיעור השהות כלומר דשחרית ובין הערבים אינו שיעור מפורש ועוד הקשו מגמ' דהתם וכתבו דנראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאע"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר"ג ע"כ:
רבי גמליאל מחייב. פי' הר"ב דסבר אין ידיעה וכו' גמ'. וכתבו התוס' נראה דטעמו משום דכתיב (ויקרא ד') או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה:
וחכמים פוטרין. עיין מ"ש בס"ד בס"פ דלעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |