תוספות יום טוב/סנהדרין/י

תוספות יום טוב ‏ סנהדרין י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף משנה מפרשי הפרק שנדפסו על הדף רע"ב תוספות יום טוב תפארת ישראל - יכין מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם הון עשיר רש"ש דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל ישראל וכו' כתוב בפירוש רש"י [בהגהתו של בעל חכמת שלמה] ונראה למורי דאלו הן הנחנקין ראוי שיקדם לפרק זה. דמעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו. והדר מפרשי הני דאין להם חלק לעולם הבא. עכ"ל. ועל פי הדברים האלה הסופרים ומדפיסי הגמרא סדרו לזה הפרק לאחרונה אחר הנחנקין אבל בגמרא ירושלמי ששם לא ראו לשון רש"י לפניהם הונח במקומו הראשון לפני הנחנקין. וראיתי שזו היא נוסחת הרמב"ם כמו שאכתוב לשונו בפתיחת מסכת מכות. גם באבות מרגלא בפומיה לזכור פ' חלק בשם העשירי לפרקי סנהדרין. ולפיכך אני אומר לקיים גרסא זו. ושהיא עיקרית. וזה לפי שבפרק הזה מבאר דיני עיר הנדחת שנזכר בפרק הקודם אלו הן הנהרגים. רוצח ואנשי עיר הנדחת. ומשלים דיני רוצח והנמשך אליו מדין התערובות ושיש בו חיוב שתי מיתות ומי שלקה ושנה. וזכר שממיתין אותו במיתה שאינה מהארבע מיתות. ואגב זה שונה גם כן הדומים לזה ואגב טמא ששימש. תני נמי זר ששימש. ועכשיו הוא מן הראוי להשלים ג"כ דיני עיר הנדחת. אלא מפני שרוצה להזכיר שאין להם חלק לעולם הבא. הוכרח לבאר תחלה שיש לכל ישראל חלק לעולם הבא. ואע"פ שכל ישראל ר"ל אפילו חייבי ארבע מיתות בית דין כמ"ש הר"ב. ולפי זה היה יותר ראוי שזה הלשון יסופר אחר הנחנקין. כדי לכוללם גם כן. מכל מקום מפני תשלום דין עיר הנדחת שבזה הפרק יש לו דין קדימה. ואגבן הוצרך להקדים כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא וא"נ לגרסת בעל חכמת שלמה שבפירוש רש"י כתוב דכל ישראל אגדה היא. והתחלת הפרק ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו הכי משום עיר הנדחת שונה זה הפרק קודם. ומקדים כל שאין להם חלק לעולם הבא ואין ראוי שיפסיק בדיני נחנקין לדיני עיר הנדחת. שכבר בא זכרם בפרק הקודם אלא ראוי הוא לסמכם כך נראה בעיני. ועוד יש לי ראי' בר"פ דלקמן כמו שאכתוב שם בס"ד. ובריש מכות כתוב בפרש"י בהדיא דהנחנקין הוא סיומא דסנהדרין:

שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ארץ זו משל. כלומר ארץ החיים. והוא העה"ב. הרמב"ם פ"ג מהלכות תשובה. ועיין סוף פ"ק דקדושין:

האומר אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא [לקמן] מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא. כופר הוא. הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה. [*מה לו] ולאמונתו. וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא. הלכך כופר גמור הוא. רש"י:

ואפיקורס. כתב הר"ב המבזה וכו'. עיין מ"ש במשנה י"א פ"ג דאבות. ומלת אפיקורוס היא ארמית ענינה מי שמפקר ומבזה וכו' הרמב"ם. ועיין עוד פירוש שני להר"ב במשנה י"ד פ"ב דאבות:

בספרים החיצונים. פירש הר"ב ספרי מינים. כגון ספרי אריסט"ו היוני. ובמשנה כ"ב פ"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ:

[*והלוחש על המכה. נ"ל דלרבותא הוא. אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ"ש כשחולי בכל גופו. ומתיישב בזה דקדוקו של ב"י בטוי"ד סימן קע"ט ודלא כסברתו שהיא בהפך]:

ב

ירבעם. דכתיב (מלכים א' י"ג) ויהי בדבר הזה לחטאת בת ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה. להכחיד בעה"ז. ולהשמיד לעה"ב. גמרא דף ק"א [ע"ב]:

אחאב. דכתיב (שם כ"א) והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל. עצור בעה"ז ועזוב בעה"ב. גמרא דק"ב:

ומנשה. דכתיב ביה (מלכים ב' כ"א) ויעש הרע בעיני ה' [וגו'] כאשר עשה אחאב מלך ישראל מה אחאב אין לו חלק לעה"ב. אף מנשה אין לו חלק לעה"ב. גמרא שם:

בלעם. נתן סימן בעצמו אמר (במדבר כ"ג) תמות נפשי מות ישרים [וגו']. אם תמות נפשי מות ישרים תהא אחריתי כמוהו. ואם לאו הנני הולך לעמי. גמרא דף ק"ה. ומ"ש הר"ב ואע"ג דבלעם מאו"ה הוה וכו'. משום דקי"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. עיין מ"ש במשנה י"ד פ"ג דאבות בשם הרמב"ם:

ודואג. דאמר דוד (תהלים נ"ב) בבא דואג האדומי ויגד לשאול וגו'. גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. גמרא דף קו:

ואחיתופל. לא אתפרש בגמרא אבל נ"ל מדכתיב (שם נ"ה) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. ודרשוהו בגמרא על דואג ואחיתופל מכלל דשוים הם. ואפשר לי עוד לדרוש דכתיב (שמואל ב' י"ז) ויחנק וימת ויקבר וכלום היה המקרא חסר באומרו ויחנק ויקבר. מאי וימת. אלא דמית מיתה תנינא לעה"ב:

ונחזי. דכתיב (מלכים ב' ח') וילך*) אלישע דמשק. להיכא אזל. א"ר יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר. א"ל חזור בך א"ל כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות חשובה. מאי עביד. איכא דאמרי אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים וארץ. וא"ד שם חקק בפיה. והיתה מכרזת ואומרת אנכי ולא יהיה לך. וא"ד רבנן דחה מקמיה. שנאמר [שם ו'] ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו. מכלל דעד השתא לא הוו פיישי. [גמרא דף ק"ז ע"ב] :

ג

ואין עומדין בדין. לעה"ב שאחר התחייה. וכענין שנאמר (דניאל י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ומנא אמינא לה דמתניתין בדין זה מיירי. ולא בדין שאחר המות. שכן פירש"י לקמן. אבל עומדין בעדת רשעים שחיין ונידונין. ע"כ:

אבל עומדין בדין. משום דלית לי' שום מעוטא כדמשכחת בדור המבול מלא ידון ודור הפלגה נמי עומדין בדין הן. ולא הוצרך למתני בהו. ונקט לה הכא משום רבי נחמיה. ומשכחת להו כה"ג כמו שהראיתיך מקומות במשנה ו' פ"ד דביצה:

אלו ואלו. אנשי דור המבול. ואנשי סדום [כדמפיק מקרא] ובחדא פליג ר' נחמיה. רש"י. כלומר דבדור המבול לית פלוגתא:

לא יקומו רשעים במשפט וכו'. רשעים. דור המבול דכתיב [בראשית ו'] כי רבה רעת האדם. חטאים. אנשי סדום. דכתיב בהו רעים וחטאים לה' מאד. רש"י:

עשרת השבטים. שהגלה סנחריב שנאמר (מלכים ב' י"ח) וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי. רש"י:

אין עתידים לחזור. לשון רש"י לא בבניהם ובני בניהם קאמר אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק שרשעים גמורים הם. אבל בניהם והדורות הבאים זוכין ומזכין. ע"כ. דאלת"ה הא קשו קראי דיחזקאל שבסוף הספר כתב בחלוק הארץ שהוא לי"ב שבט. וכבר הארכתי בזה בספר צורת הבית בספ"ג בס"ד:

שנאמר. וישליכם. משמע שיהו כולן גולין במקום א' אל ארץ אחרת. והיינו עשרת השבטים שהגלם סנחריב והושיבם במקום אחד כדאמר שהוליכם למדינת אפרי"קא אבל שני השבטים לא גלו במקום אחד אלא נתפזרו בכל ארצות. ועליהם הוא אומר (זכריה י') אשרקה להם ואקבצם. רש"י:

ר"א אומר מה היום מאפיל ומאיר. מה היום מאפיל בבקר אפל ובצהרים מאיר. א"נ בערב אפל והולך ולמחרתו מאיר אף עשרת השבטים עתיד לחזור להיות להם חלק לעה"ב. רש"י:

ד

אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעה"ב. והא דפירש הר"ב בריש פירקין דאפילו אלו שנתחייבו מיתה בב"ד וכו'. ומאי שנא אנשי עיר הנדחת משאר מחוייבי מיתה בב"ד שלא תהא להם כפרה וכדאשכחן נמי בסוף פ"ו נתעכל הבשר וכו' שפירש הר"ב כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו. והתם על כל הרוגי ב"ד קאי כדתנן לעיל מינה. הא מלתא מיתרצה כמ"ש התוספות פ"ו דף מ"ז. דהא דתנן הכא שאין להם חלק לעה"ב. הני מילי דלא איקטיל. אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק [לעה"ב] . ע"כ. ואע"ג שזה שכתבו כן הוא בדברי המקשה דהתם. כיון דאיקטיל הויא להו כפרה. מ"מ אע"פ שסברא זו נידחית. דבמיתתן עדיין אין להם כפרה. מ"מ נתעכל הבשר יש להן כפרה. וכמו שהארכתי שם בס"ד. ומכיון דכפרה יש להן הדרן קושיא זו לדוכתא אמאי אין להם חלק לעה"ב. אי לאו תירוצא דתוספות:

ועד שידיחום אנשים וכו'. דת"ר יצאו אנשים אנשים ולא נשים. אנשים ולא קטנים. גמרא:

וצריכין ב' עדים והתראה. דת"ר לאמר שצריכין עדים והתראה לכל א' וא'. ופירש"י לאמר נלכה ונעבדה משמע [שצריך לומר] לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים. אלמא צריך עדים לכל א' וא' שיעידו עליהם מה שאמרו. וה"נ צריך התראה לכל א' וא' מהם:

לכל א' וא'. כתב הר"ב שהיו מרבים להם בתי דינין. לאו משום [דאין] דנין ב' ביום א' כדתנן בפ"ו משנה ד' דהא אמרן התם דמיתה א' [ובעבירה א'] דנין. ואותן נשים דשמעון בן שטח לאו בעבירה אחת היו. דאיכא באוב. ואיכא בידעוני. והכתוב חלקן לשנים. ולפיכך אמרו ליה לשמעון דאין דנין שנים ביום א'. אלא משום דנפישי עדים לכל א' וא'. ואין פנאי לחקור כל א' וא' ביום א' מרבין להם בתי דנין כדי שתקובל עדותן ביום א' ויוגמר דין כולם ביום א'. ואי אתה מענה את דינן. רש"י דהכא ורפ"ו דף מ"ו. ומ"ש הר"ב מביאין אותן לב"ד הגדול כדתנן במשנה ה' דפ"ק דאין עושין עיר הנדחת אלא ע"פ ב"ד של ע"א:

ה

החמרת והגמלת וכו'. כתב הר"ב שנשתהו בעיר ל' יום. גמרא. ורמינהי כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש. [משנה ה' פ"ק דב"ב] אמר רבא לא קשיא הא למיהוי כבני מתא לתת לצרכי העיר. הא למיהוי מיתבי מתא. סגי בל' יום. וקרינן בהו את יושבי העיר ההיא:

נכסי צדיקים שבתוכה. והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה. רמב"ם פ"ד מהלכות עבודה זרה:

אובדין וכו'. ת"ר החרם אותה ואת כל אשר בה. פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. שללה ולא שלל שמים. ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו. מי גרם להם שידורו בתוכה. ממונם. לפינך ממונם אבד. גמרא. ופירש"י דבכל דוכתא דריש ר"ש טעמיה דקרא ע"כ. ולי נראה דכיון דלענין דין לא נפקא מיניה מידי נתנה תורה לדרוש טעמיה. כדאשכחן נמי במשנה ה' ו' פ"ח ובשאר דוכתין:

ו

עושין לה רחוב. דרחובה דהשתא נמי משמע. גמרא:

ההקדשות שבתוכה יפדו. אם הם בדק הבית כמו שאוכיח בסמוך:

ותרומות ירקבו. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן לה בתרומה ביד כהן וכו'. ואם תרומה ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת. וז"ל הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות עבודה זרה מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף. ע"כ. כלומר ולא דמי להקדשות דתנן בהם יפדו. דאותן הן דבדק הבית שאין להם אלא קדושת דמים ורש"י פירש שבעיר אחרת. כלומר לכהן שלא הודח עמהן. וקשה לי דמאי מהניא דהא הוי נכסי צדיקים שבתוכה. אלא משמע לי שבעיר אחרת דוקא. דקיימא לן שללה. ולא שלל חברתה שבתוכה.

מעשר שני. כתב הר"ב אע"ג דממון ישראל הוא. לא דקיימא לן הכי. דהא בהדיא פסק הר"ב במשנה ג' פרק ד' דמעשר שני כמאן דאמר ממון גבוה הוא. אלא אפילו למ"ד דממון ישראל הוא קאמר:

יגנזו. ולא סגי להניחם שירקבו כמו בתרומה. משום דמעשר שני וכן כתבי הקדש הכל מותרין בה ונהנין בהן. חששו שאם יניחום שיהנו מהם. מה שא"כ תרומה דליתא אלא לכהנים. וכהנים זריזין הן. ולא יהנו ממנה [*לפי הא דכתבתי משמא דגמרא במשנה ג' פ"ח דברכות]:

כל זמן שהרשעים בעולם. מאן רשעים אמר רב יוסף גנבי. גמרא [דקי"ג]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.