תוספות יום טוב/סנהדרין/יא

תוספות יום טוב ‏ סנהדרין יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המכה אביו ואמו. דכתיב (שמות כ"א) ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ"ש בריש פרק ז']. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם:

וזקן ממרא. איכא למידק בסדורא דנקטה מתניתין. דמכה אביו. וגונב. ניחא דכתיבי בהדדי בפרשה משפטים. אבל הבא על אשת איש דכתיב בקדושים. וזוממים וכו' ובכלל א"א הן. ה"ל למנקט קודם זקן ממרא ואינך דכתיבי בפרשה שופטים. והרמב"ם בס"פ ט"ו מהלכות סנהדרין הקדים א"א לכולם. נראה טעמו שכן בנסקלין נמי הקדימו העריות לכולן. ונראה לי לפי שראה התנא להתחיל המסכתא שאחרי זאת בדין עדים זוממין מאחר שזכרם בזה הפרק. וכדאיתא בגמרא דהתם. תנא התם קאי כל הזוממים וכו'. לפיכך ראה כי טוב שיזכיר א"א וזוממין וכו' באחרונה. כדי שכאשר יבארם יהיו בסיום הפרק. ויסמוך אליו תחלת מסכת מכות המתחלת בדין עדים זוממין. ומכאן ג"כ ראיה להקדים פרק חלק להנחנקין:

ממרא. כמו ממרים הייתם (דברים ט'). רש"י:

[*וזוממי בת כהן וכו'. כתב הר"ב כשהיא נשואה וכו' עיין מ"ש בפ"ט משנה ג']:

עד שיעשה בהן חבורה. אימא עד דקטל לי' מקטל. ס"ד קטל חד בסייף [כדתנן ברפ"ט] ואביו בחנק. ולמ"ד חנק חמור מהרג. מאי איכא למימר. אלא מדכתיב (שמות כ"א) מכה איש ומת מות יומת. וכתיב (במדבר ל"ה) או באיבה הכהו בידו וימות ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא ואימא אף ע"ג דלא עביד ביה חבורה. כתיב במכה בהמה נפש [ונפש משמע דם דהוה חבורה. [רש"י] ואם אינו ענין לנפש בהמה (דה"נ) [דהא א"נ] הכחישה באבנים [דלא עשה בה חבורה] חייב. תנהו ענין לנפש אדם [דהיינו אביו. דאע"ג דלא בעיני מיתה. חבורה מיהא בעינן]. גמרא. ותמיהא לי דלא כתיב נפש גבי מכה בהמה אלא בהורגה. אבל במזיקה לא כתיב אלא מכה בהמה סתם. כדמוכח קראי דסוף פ' אמור. ובמכילתא פ' משפטים דרשינן הכי. אתה אומר מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה. אמרת. ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה [דאל"ה אין כאן נזק]. מדת עונשין מעוטא לא יהיה חייב עד שיעשה בהן חבורה. הא מה ת"ל מכה אביו ואמו עד שיעשה בהן חבורה:

והמכה לאחר מיתה פטור. כתב הר"ב דהא לא מחייב עד שיעשה בהן חבורה וכו' וכפירש"י והרמב"ם. אבל ליכא למימר דמדאצטריך לרבויי גבי מקלל ש"מ דמכה לא. דאין ללמוד ממקלל דשאני מקלל שהוא בסקילה. מ"מ מצינו בגמרא מקשינן הכאה לקללה. ועל היקש ליכא למיפרך. הלכך צריכי לפרושי מה"ט:

עד שיכניסנו לרשותו. ובגנבת שור ושה במשנה ו' פ"ז דב"ק תנן הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ונסתפקו התוספות אי ה"נ הגביהו כמו שהוציאו דמי או דלמא הכא שאני דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ"ש דברשות בעלים לא מהני כלל:

שנאמר והתעמר בו ומכרו. ות"ק נמי בעי עימור כדפירש הר"ב וכ"ש מכירה דבה לית פליגתא ולא היה צריך להאריך*) להביא הכתוב כ"ש ומכרו:

רבי יהודה מחייב. כתב הר"ב דכתיב מאחיו למעוטי עבדים. פירשתיו במשנה ג' פ"ח דב"ק:

וחכמים פוטרין. כתב הר"ב דסברי מאחיו לאו למעוטי עבדים וכו' ואלא למעוטי מאי ויש לומר דמשום דמ"ם מבני ישראל אתיא למעוטי. הלכך לא סגי דלא לכתוב מ"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן. ולהכי כתב מאחיו משום המ"ם וה"נ לר"י לא דריש מ"ם דמאחיו מהאי טעמא דאצטריך לגופיה. ומ"מ ס"ל דממילא אמעוטי עבדים לפי שאינם בכלל אחיו. ועוד נ"ל דאצטריך אחיו כדתניא בגמרא ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לאביו. או לאחיו. או לאחד מן הקרובים דפטור. ולר' יהודה תרתי במשמע מאחיו. ואין נ"ל לומר דאה"נ דלר"י חייב במכרו לאחיו כיון שהרמב"ם פוסק בפ"ט מהלכות גניבה כר"ש ואי איתא דר"י חולק. הא קי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י:

ב

אחר יושב על פתח הר הבית. כתב הר"ב הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים. וכן פירש"י. ונראה שסברתם לקרב הבתי דינין אל המקום היותר מקודש שבאפשר. ולפיכך פירש פתח הר הבית. הוא הפתח אל העבר שלפנים ששם מתחלת עזרת נשים ולא בפתח שאל העבר שבחוץ. והרמב"ם בפ"ג ובפ"א מהלכות ממרים ובפ"א מהלכות סנהדרין כתב לשון המשנה:

כך דרשתי וכו' כך לימדתי וכו'. אין להוכיח מהכפל דחדא במחלוקת מפי השמועה וחדא במחלוקת בדבר שבסברא. שהרי בגמרא דמסקינן דבשניהם נעשה זקן ממרא לא הוכיחו כן מכפל הלשון. אלא יש לפרש דל' דרשה כלומר לרבים בבית המדרש. ול' לימוד לתלמידיו שמשמשין לפניו בביתו. א"נ מדרש משמעות דורשין ולימוד מהמדות שהתורה נדרשת בהן. ובערך דרישת המשמעות נקראו לימוד. והראשון נראה לי עיקר:

אם שמעו אומרים להם. ר"ל אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו וכו' עד שיגיע הדבר לב"ד הגדול. ואם ב"ד הגדול מקובלים בדבר ההוא יודעים מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו שום דבר ידונו בו כפי הסברות והקישות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. הרמב"ם בפירושו. ולומר שהשני בתי דינין אינן רשאין להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו ולא זולת. וזה לפי שלא נאמר ע"פ התורה אשר יורוך. אלא בסנהדרי גדולה היושבים במקום ר"ל בלשכת הגזית. כדדרשינן וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. וכתבו התוספות בפ"ק דעבודה זרה דף ח' וא"ת ירושלים נמי איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני דכתיב במקום אשר יבחר ה'. וי"ל דלגבי דיני נפשות לא איקרי מקום אלא לשכת הגזית. שהיתה חציה בקדש וחציה בחול. והיינו טעמא משום דבעינן סנהדרין סמוך לשכינה. וה"נ אמרינן כל המעמיד דיין שאינו הגון. כאילו נטע אשירה אצל מזבח דכתיב שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה'. ע"כ. וא"כ אינו נעשה ממרא אפילו לא ישמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם שע"פ קבלתם כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם ונ"ל שזהו שהכריחו להרמב"ם. שבחיבורו פ"ג מהלכות ממרים כתב בענין אחר וז"ל ובאין לב"ד שעל פתח הר הבית. אומרים להם ב"ד כך הוא הדין אם שמע וקבל מהן מוטב וכו'. וכתב הכ"מ נראה שהוא מפרש אם שמעו זקן ממרא [ובית דינו] וקבלו לעשות כדברי אותו ב"ד אומרים להם סברתם. ע"כ. והא דהרמב"ם מהפך וכותב אם שמע אחר שאמרו להם. לפי שקבלתם הראשונה לשמוע לא סגי שהרי אם אח"כ יחזור לשמועתו ולמודו אינו נעשה ממרא אלא שכוונת המשנה אם שמעו וקבלו דהיינו בין קודם שיאמרו בין אחר שיאמרו אלא שאם לא יקבלו עליהם מעיקרא אין להם לזקוק לאמירה כלל שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע לכך נקט התנא אם שמעו קודם שאמרו להם. והרמב"ם נקטיה בסיפא לפי שעיקר השמיעה צריך שתהיה גם לאחר האמירה דאי לאו הכי לא מהני ולא מידי והניח השמיעה הראשונה במשמע מכלל הדברים דאי לא שיקבלו לשמוע מעיקרא פשיטא שלא יהיו נזקקין לומר להם. כלומר כיון שאין בידם להכריח אלא תולה בעצמו של הזקן ובית דינו לשמוע ולקבל:

אלו ואלו באים וכו'. אבל באותם היושבים ראשונה לא אמרו אלו ואלו באים לפי שגם השניים אינם אלא של כ"ג כמו הראשונים. אבל הרמב"ם כתב בין בהראשונים. בין בשניים כולן באים וכו':

חזר לעירו וכו'. ואם הורה לעשות חייב. ואפילו הוא אמר ג"כ מפי הקבלה. כמ"ש לעיל. והטעם כתב הרמב"ם בחבורו [פי"ג] שהתורה חלקה להם כבוד. וסיים בפירוש משנה דלקמן כמו שחייבה המקלל אביו ואמו מיתה. לכבוד אביו ואמו. ע"כ. ועקביא בן מהללאל שעמד בשמועתו כדתנן בספ"ה דעדיות ולא נהרג לפי שלא הורה לעשות. גמרא:

תלמיד שהורה לעשות וכו'. כתב הר"ב והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב"ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב"ד הכתוב מדבר. וכן לשון רש"י בפירוש במופלא שבב"ד מומחה לב"ד. וסיים למעוטי תלמיד. וסיימו התוספות ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתי. ע"כ. עיין (בפירוש הר"ב) [צ"ל מש"כ] *)במשנה ה' פ"ק דמכילתין. ומשנה ד' פ"ק דהוריות. וז"ל הרמב"ם [בפירושו] במופלא ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה:

ג

חומר בדברי סופרים וכו'. לא שארבע בתים הם מדברי סופרים. ושמדברי תורה אפילו חמש. דא"כ היאך תחייבהו התורה מיתה מה שהוראת התורה עצמה היא כך. אלא כל שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא. ד"ס קרינן ליה. כלומר דבר שאלולי קבלו סיפרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. וזו היא אחת מהראיות שכתב הכ"מ [בריש הלכות אישות] לדברי הרמב"ם דמרגלא בפומיה למקרי ד"ס לדבר שהוא מן התורה וכמ"ש בריש מסכת עירובין:

האומר אין תפילין וכו' להוסיף על ד"ס חייב. שאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ויש בו להוסיף [על מה שפירשו חכמים] ואם הוסיף גורע [ופוסל הראשון בתוספתו] ואין לנו אלא תפילין דקיל"ן בית חיצון רואה את האויר פסול. הלכך אי עביד ד' בתים ונעשים בהכשר. והניחם בראשו. כי הדר אייתי בית אחר ואנח גבייהו ונמצא שבית החיצון אינו רואה את האויר. הרי שהוספתו גורעו ופוסלו. אבל בלולב וציצית לא משכחת לה. דלולב אי אין צריך אגד האי לחודיה קאי. והאי לחודיה קאי. ואיצריך אגד גרוע ועומד הוא [וכי תימא דנאגד בכשרות ונטלו ואח"כ הוסיף עליו. דאי הכי לא גרעיה. ולא פסליה. דמכי אגבהיה נפיק ביה. תוספות] וציצית נמי כשבא להוסיף עליו חוט תשיעי אחר שקשרן יצטרך להתירן ולחזור ולקשרן. ונמצא דגרוע ועומד הוא. [ואי לא עביד הכי. הוי תעשה ולא מן העשוי ולא פסליה. הראב"ד פ"ד מהלכות ממרים]הכי מיפרשא מתניתין בגמרא. ולהלכה יש דעות תמצאם בפ"ד מהלכות ממרים וכפי כוונת החבור אין להאריך בזה:

כדי לעבור על ד"ת פטור. כשהודה בחיובו בהם. אבל הוא יבטל אותה כמו שאמר לעבור על ד"ת עד שיודה שהיא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתת ב"ד לפי שלא יהרג מי שמבטל מצות עשה. אבל אם אמר אין תפילין על דרך כפירה יהרג מצד שהוא מין. הרמב"ם [בפירושו] כלומר ותניא בפ"ב דעבודה זרה דכ"ו המינין. מורידין ולא מעלין. ולפיכך ז"ש בחבורו רפ"ג מהלכות ממרים לא מעלין אותו צריך לומר שסמך על לשונו בפ"ד מהלכות רוצח ששם כתב שמצוה להרגן ואם לאו וכו':

חמשה טוטפות וכו'. כתב הר"ב לטטפת לטטפת לטוטפת כתיב הרי כאן ארבע פרשיות כאשר הגהתי כך היא הגרסא בפ"ד דזבחים דף ל"ז. ובפ"ג דמנחות דף ל"ד וכתבו התוספות. שמע. והיה אם שמוע כתיב לטטפת והיה כי יביאך כתיב ולטוטפת בספרים מדויקים. אבל בין פ"א לתי"ו לא כתיב וי"ו. ותימא היכי משמע תרי. ואי הוה אמרינן גורעין ומסיפין ודורשין ניחא אבל לא אשכחן אלא בתחלת תיבה ובסוף תיבה וכו'. ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' תפילין כתב גם לטטפת בתרא [של והא"ש] מלא בוי"ו קמא. וצ"ע. [*שוב ראיתי בתוס' פ"ק דמכילתין ד"ד ע"ב שהביאו למ"ה פ"ז דבכורות דהתם דורשין וגורעין ומוסופים אפילו באמצע התיבה. וכתבו עוד דבירושלמי איכא פלוגתא דר' אמי בשם ר' יוחנן אמר גורעין לדרוש מתחלת הפרשה לסופה פירש מתחלת התיבה לסופה. ור' יוחנן בשס ר' ירמיה [נ"ל דגרס ר"י בשם ר' יוחנן] אמר אפילו באמצע תיבה. ור"ת מפרש דוי"ו דולטטפת דריש. וה"ג לטטפת לטטפת ולטטפת הרי כאן ד'. ואע"ג דר"ש לא דריש וי"ו. וי"ו למ"ד דריש. כדאמרן בהערל [דף ע"ב] גבי והנותר עכ"ל]. ועיין בא"ח ס"ס ל"ו. ואמרינן תו בברייתא דהתם [מנחות שם] שזו דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר א"צ טט בכתפי [שם מקום] שתים. פת באפריקי שתים:

ד

אין ממיתין אותו לא בב"ד שבעירו. אבל דנין אותו בב"ד שבעירו כמ"ש במשנה ה' פ"ק. ופירש"י שם בגמרא דף ט"ז דכי כתיב וקמת ועלית. בהוראה כתיב שבאין לשאול מה יורו וחוזר לעירו. ואם הורה לעשות כבתחלה נדון כשאר המומתין בכ"ג. ע"כ:

ולא בב"ד שביבנה. כתב הר"ב כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבת במקומה דתניא [דף פ"ז] אל המקום מלמד שהמקום גורם:

ולא בב"ד שביבנה. אלא מעלין וכו'. פירש הר"ב שאלו לב"ד שבלשכת הגזית וכו' ושהה וכו' עד שגלתה וכו' וכפירש"י וצריך לפרש אלא מעלין וכו' כשהב"ד חוזר. והתוספות הקשו קושיות רבות והעלו דדוקא כשנגמר דינו קודם שגלתה דלאחר שגלתה בטלה ד"נ. ע"כ. ולי היה נראה לומר דאלא מעלין אינו חוזר על ולא בב"ד שביבנה. אלא על לא בב"ד שבעירו בלבד:

רבי יהודה אומר אין מענין וכו'. בברייתא בגמרא א"ל ר"י וכי נאמר יראו וייראו. והלא לא נאמר אלא ישמעו ויראו. למה מענין וכו':

ה

מה שלא נאמר לו. פירש הר"ב ונאמר לחברו. ובגמרא כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר (ירמיה מ"ט) כה אמר ה' הנני שובר את קשת עילם. נשא חנניא קל וחומר בעצמו. מה עילם שלא באה אלא לעזור את בבל. אמר הקב"ה הנני שובר את קשת עילם. כשדים עצמן על אחת כמה וכמה. אתא איהו בשוק התחתון אמר (ירמיה כ"ח) כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל אמר לי' רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר. אמר ליה כיון דאתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאתמר ליה דמי. הוא ניהו דלא נאמר לו. ובהכי לא קשיא איכה נדע שהרי ירמיה השיבו (שם) בבא דברי הנביא וגו'. ומיהו להתראתו צריך שיהיו נביאים. ואף על גב דבכובש פריך בגמרא [דף פ"ט] מאן אתרי. היינו טעמא דלא סלקא דעתיה שידעו הנביאים מה שנאמר לאחר. אבל הכא ידע הנביא שקל וחומר זה יש לו פירכא. ושלא ניתן להדרש בנבואה זו שנאמרה לו:

אבל הכובש את נבואתו וכו'. כתב הר"ב דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי. קרי ביה לא ישמע. וקרי בי' לא ישמיע. וקרי ביה לא ישמע הוא עצמו וכו'. ובגמרא לא אמרו בלשון הראשון קרי ביה. אלא דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע. וקרי ביה לא ישמיע אל דברי. והכי פירושו דכתיב והאיש אשר לא ישמע. היינו המוותר שהוא משמעות הכתיב כמי שאינו שומע לדברי ה' שדבר הנביא בשמו. וקרי בי' לא ישמיע. היינו כובש. ופירש רבינו בגור אריה מדלא כתיב אשר לא ישמע אל דבריו. כדכתיב לעיל. אליו תשמעון. ש"מ דבנביא עצמו מדבר שלא ישמיע דברי הש"י. א"נ מדלא כתיב אשר יעבור. ע"כ. וקרי ביה לא ישמע אל דברי. כלומר פסקיה לקרא בסכינא חריפא ולא תתחיל לקרות והיה האיש אשר לא ישמע. אלא אשר לא ישמע ובנביא גופיה קאמר. ונ"ל דדיוקיה מדלא כתיב ואשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי. ואנא ידענא דמוותר על דברי הנביא קאמר. שהרי הוא מוסב על אליו תשמעון. אלא להכי כתב והיה האיש אשר וגו' למדרש מיניה תרתי. והיה האיש. דהיינו מוותר. ואשר לא ישמע דהיינו העובר על דברי עצמו:

והמוותר על דברי נביא. המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא. רש"י. ולשון הרמב"ם [בפירושו] והמוותר על דברי הנביא שיקל ויעלים עין בדברי הנביאים ולא יעשה מצוותם על הדיוק והדקדוק:

ו

המתנבא בשם ע"ז. שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. גמרא:

שכל הזוממין מקדמין וכו'. כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת. אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נדון. רש"י רפ"ק דמכות. ושם פירשו התוספות דלהכי קאמר מקדימין כלומר ודאי אתה צריך להמיתם במיתה (שהמיתו) [שרצי להמיתו]. אבל ודאי אם אינך יכול. אפ"ה נמי נמיתם בכל מיתה שנוכל. ע"כ. [*ומיהו מסקי דדוקא באחת מהארבע מיתות משום דהוו רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד. שבהם מפורש שאם אי אתה יכול וכו'. ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה) מייתי נמי עיר הנדחת והנסקלין. ומזה קשיא לי על הרמב"ם שבפרק י"ד מהלכות סנהדרין השוה כל המומתים לדין זה. שאם אי אתה וכו' שימיתהו בכל מיתה שיכולים להמיתו בה. ולא חילק ביניהם רק שגם באותה מיתה דוקא יד העדים תהיה בהם בראשונה. ולא כן ברוצח שבאותה מיתה יד כל העם שוה בו. והכ"מ לא העיר בזה]:

חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. ונראה בעיני דה"ק חוץ מכשהוזמו לבת כהן עם בועלה שגם בועלה נדון. דמתקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו אבל כשלא זממו לאחיו. כגון שאין מכירין אותו או שלא התרו אלא בה ולא בו. או שהוא בן תשעה שנים ויום אחד שהוא פטור כדתנן בפ"ה דנדה [דף מ"ה] דהשתא אין לנו להקישה לו. דאין ה"נ דמקדימין אותם לדין שלה. וז"ש רש"י. לאחיו. ולא לאחותו. כל היכא דבעדותן מתחייבין איש ואשה וכו'. גם ל' הרמב"ם יורה שכן דעתו שכתב בספ"כ מהלכות עדות שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן. ונגמר דין לראובן שיחנק. ודין הנואפת לשריפה. ואח"כ נמצאו זוממין הרי אלו נחנקין ולא נשרפין. ע"כ. ש"מ דבעי שיהא נגמר דין הנואף. אלא שראיתי לתוספות בריש פ"ק דמכות שהוכיחו דאע"פ שאין דין בבועל נדונין בחנק. ולדבריהם צ"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא (דר"ע) [צ"ל דריש פרקין] ונקט ובועלה. אע"ג דלא איצטריך ליה הכא:

סליקא לה מסכת סנהדרין

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.