שערי ישר/ב/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ועפ"ד יש מקום לתרץ מה דהקשה בש"ש ש"ב פ"ב בהא דכתבו תוס' כתובות פרק המדיר ד' ע"ה וז"ל ומיהו תימא לר"י דהיכא מצינו למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הוי אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף והא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנוי' וכי תימא אדרבה העמידנה בחזקת שלמה והשתא הוא דנעשה מום. הרי מום לפניך דכי האי גוונא חשבינן תרתי לריעותא גבי מקו' שנמדד ונמצא חסר וכו' ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף. עכ"ל. וקשה טובא מ"ש חזקת טומאה מחזקת פנוי' ובחזקת טומאה וטבל מצרפינן את החזקות לתרתי לריעותא נגד הגוף של המקו' וחזקת היין, ועי' בס' ש"ש דמתרץ דבמקו' לא חשיב כחזקת הגוף דמה שנתחסר מעט מים אינה שנוי במים הנשארים, וביין ונמצא חומץ מתרץ עפי"מ דאמרינן בגמ' ב"מ מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא וקלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר משו"ה אין החימוץ שנוי בגוף. יעו"ש. והנה ביין ונעשה חומץ ודאי תמוהים דברי הש"ש דהרי לענין גזילה חשיב שנוי יין והחמיץ כמבואר בב"ק פ' הגוזל הרי אף שקלקולו בתוכו מ"מ מעיקרא הי' יין ועתה נעשה למין אחר רק דיש יין שאינו מחמיץ ויש יין שמחמיץ ולענין זה אמרינן בגמ' ב"מ פרק איזהו נשך דלא חשיב רבית כשנתן מעות אחמרא בתשרי ומבחרי לה בטבת משום דמעיקרא נתן על יין שאינו מחמיץ רק מעיקרא לא הי' אפשר להבחין ועתה ניכר. יעו"ש. אבל לענין השתנות ודאי דגם יין שמחמיץ בעת שנעשה חומץ הוא שנוי הגוף והוי חזקת הגוף כמומים, וגם לענין מקוה אין דברי' מחוורים כ"כ דאף דחיסור המים אינו שנוי בגוף המים, אבל חסרון במדה הוי ג"כ השתנות והרי במפריש על פירות בחזקת שהם קימים ונמצאו אבודים איכא ג"כ חזקה והתם לא יצויר חזקה אחרת רק חזקת שלמות דהאיבוד אינו משנה כלום את דין הפירות והדרא הקושיא לדוכתא, ועפ"י דברינו לעיל י"ל דשאני חזקת הגוף במומין מחזקת הגוף דמקוה, דכיון דלעצם המקוה אינו נוגע ספק זה דהרי פסולה ועומדת היא ורק אל הטובל בה נוגע ספק זה, ובארנו לעיל דלהטובל בה יש לו חזקת המקוה ואצל הטובל אינו חשוב כחזקת הגוף, רק חזקה על טבילתו שהיתה בכשרות מחמת שהמקוה היתה בחזקת כשרות, והוי חזקה נגד חזקה, ובהצטרף לזה ריעותא דהרי חסר לפניך הוי תרתי לריעותא, אבל במומים דהאשה לפנינו ונוגע צדדי הספק לה לדין כתובתה, אף דעכשי' המומים לפנינו מ"מ כשאנו דנים על זמן הקדושין מוקמינן אותה בחזקת שלא הי' בה מומים אז בזמן ההוא ובמקום חזקת הגוף ממש אין חזקת פנוי' חשובה נגדה אף לצרף עם הריעותא של חסר לפניך, וכן מוכח ענין זה בגמ' כתובות ד' ע"ו דאיתא שם רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופי' רש"י שם דחזקת הגוף של האשה אינו מועיל לאב כיון דהכתובה אינו נוגע להאשה רק להאב וגבי האב לא אמרינן דחזקת גוף שלה תהני לדידי' יעו"ש. וכן העלו בתוס' שם כפירש"י דלכאורה הוא דבר מתמיה דהרי חזקת מקוה מהני לטמא וכל כיוצא בזה, אלא נראה דהכונה בזה דבאמת גם אצל האב איכא חזקה רק דאינו חשוב כחזקת הגוף רק חזקה על דין גבית הכתובה ולא מהני חזקה להוציא ממון דגם רוב לא מהני ורק חזקת הגוף עדיף כמש"כ לעיל בפ"א משום דהיא מכרעת את מקור הספק על עצמות המקרה אם נתהוו המומים וזה רק אם ספק זה נוגע להאשה עצמה ובדידה איכא חזקת הגוף ממש, אבל אצל האב הוא חזקה דעלמא ואינו מהני להוציא ממון וכ"כ יתפרש מש"כ בתוס' ד"ה כלה לדון דלא יועיל חזקת החמור לגבי בעל החמור הוא עפ"י דרך זה דהוי חזקה ככל חזקה דעלמא, רק אינה חזקת הגוף ממש:

אמנם לפי"ז לכאורה קשה בהא דאמרינן שם ריש נדה על הברייתא דהי' בודק את החבית להיות מפריש עלי' תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק דהוי תרתי לריעותא העמד טבל על חזקתו והרי החמיץ לפניך ומאן תנא חבית ר"ש דלגבי מקוה נמי ספיקא משווי לה ומוכח דלרבנן הוי ודאי טבל. יעו"ש. והרי הכא לענין היין שעשה תרומה ממנו ג"כ נוגע ספק זה כמו שנוגע לשיריים וכיון שבארנו לעיל בסברת התוס' דבכה"ג שחזקת הגוף הוא על הדבר עצמו שאנו דנים עלי' לא מהני חזקה אחרת לגרע את חזקת הגוף אף בצירוף הריעותא, דהשתא, לפי"ז מהראוי להיות שהיין הנפרש לתרומה ודאי תרומה והיין של השיריים ודאי טבל, דאצל היין של השיריים חשיב חזקת היין האחר רק כחזקה דעלמא כמו במקוה והוי תרתי לריעותא ואיך יתכן כזאת דהוי תרתי דסתרי, ול"ד למסוכן ברה"י שהוציאוהו. לרה"ר דקיי"ל כרבנן דטהרות שנגעו ברה"ר טהורים ודאי ומה שנגעו ברה"י ודאי טמאים והוא בתוספתא פ"ו דטהרות הובא לעיל ש"א פי"ז, דהתם אף דהמעשה אחת היא דאם הי' חי אח"כ ברה"ר ודאי שהי' חי מעיקרא ברה"י אבל דיני הטהרות אינם תלוים זב"ז, אבל בנידון דידן שתרומה צריכה לשיריים והשיריים לתרומה קשה ודאי להחזיק את התרומה בתורת ודאי תרומה והשיריים בתורת טבל ודאי, ונראה לי די"ל דמיירי בכה"ג דליכא נפ"מ לענין היין הנפרש לתרומה דכן משמע לשון הברייתא דהי' בודק את החבית להיות מפריש וכו' היינו התרומה היא בחבית מדומע עם הטבל והולך ומפריש בכל פעם לפי חשבון הטבל שנשאר עוד בחבית וכשנעשה הספק ליכא נפ"מ כל כך לענין חבית זו דהרי היין שבתוכה עכ"פ מדומע מחמת ההפרשות הראשונות שהי' ודאי יין ואסור בשתי' ואנו דנים רק לענין השיריים ומשו"ה מדמינן למקוה. כנ"ל: ובזה יש לתרץ שיטת הרמב"ם בפ"ה מה' תרומות וז"ל התורם חבית של יין על היין ונמצא חומץ אם יודע שהיתה חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם אחר שתרמה החמיצה הרי זה תרומה ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום וכו' ואין אחת משתיהן מדמעת בפני עצמה והאוכל אחת משתיהן אינו חייב חומש וכו'. הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן ולאח"ז בדקה ומצאה חומץ וכו' עד ג' ימים ודאי יין וכל יין שחשב אותם הימים שהתרומה שלו בחבית זו הרי הוא מתוקן מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנה תרומה שני'. עכ"ל. ובפ"י מה' מקואות פסק הרמב"ם במקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה"ר ובין ברה"י כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ונתקשו הראשונים והאחרונים פסקי הרמב"ם דסתרי אהדדי דבה' תרומות פסק כר' שמעון דהוי ספק ולענין מקוה פסק דתרתי לריעותא כודאי הוא והאריך בזה המשל"מ בה' מקואות שם ובס' ש"ש ש"ג פ"א, ובכסף משנה פ"ה מה' תרומות הכ"ד כתב בזה"ל ומ"מ יש לתמוה דהא בסוף קדושין ובריש ה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר"ש אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר"ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא, ש"ל דהילכתא היא. עכ"ל. ודברי' אינם מובנים לי כלל דהרי מ"מ קשה שני פסקי דהרי לענין מקוה, פסק כרבנן וכאן כר"ש כמו שהקשו הרשב"א והריטב"א בריש נדה ובפ' עשרה יוחסין ואם הי' נראה להרמב"ם לפסוק כהאי ברייתא דהי' בודק את החבית מחמת סוגית הש"ס פ' המוכר פירות יהי' הדין גם לענין מקוה כן, ועוד לא אבין כלל מאי ראי' היא מהא דפליגי אמוראי ר"י וריב"ל שם בפ' המוכר פירות בפירושא דעד ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק אם ג' ימים משעת בדיקה ודאי יין ואח"כ ספק, או ג' ימים משעה שנמצא חומץ ודאי חומץ ומעיקרא ספק. יעו"ש. דהרי אף אם נימא דלא קיי"ל כהאי ברייתא מחמת דלרבנן כל היכא דהוי ספק יהי' ודאי טבל משום תרתי לריעותא מ"מ נפ"מ לדינא דלר"י ג' ימים הראשונים ודאי יין והיין שהפריש עלי' מתוקן ולריב"ל יהי' ג' ימים הראשונים ודאי טבל משום תרתי לריעותא, וגם במה שתירץ המל"מ והש"ש לא מצאתי בדבריהם דברים מתקבלים על הלב:

וע"פ מש"כ לחלק בין היין הנפרש לתרומה ליין השיריים יש לפרש דמש"כ הרמב"ם ם בדין הי' בודק את החבית דמכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שני' הוא ג"כ כדרך שפסק בה' מקואות דהוא כודאי משום תרתי לריעותא דהרי לא הזכיר כאן לענין התרומה שמפריש שני' שיהי' עלי' דין ספק לענין אם נפלה למקום אחר לענין דמוע) ומה שכתב דמכאן ואילך ספק כונתו דהוי ספק חומץ במציאות אבל לענין דין טבל י"ל דהוי כודאי, והא שדקדק הש"ס מלשון הברייתא דמכאן ואילך ספק דהוי ספק ורמינן מזה אמקו', הוא משום דבברייתא לא אסיק דין הפרשה שני' ומשמע דמכאן ואילך הוי דין ספק, אבל הרמב"ם שהוסיף וצריך להפריש שני' אינו מוכח כלל בלשונו דמ"ש מעיקרא מכאן ואילך ספק שתהא כונתו שישאר דין ספק על היין השיריים דהרי אמר שהספק הוא על החימוץ וזה ודאי דגם לרבנן נשאר הספק על החימוץ, ומה דכתב הרמב"ם בה' הקודמת דבספק מתי החימוץ הוי דין ספק ממש גם לענין דימוע ולענין חומש התם מיירי ששניהם קימים כמו דאסיק הראשונה אינה מדמעת ואין חייב חומש על אכילת אחת מהן וכיון דהתרומה ראשונה קימת ובה לא מהני תרתי לריעותא דחזקה דגופה עדיפא כמש"כ א"א שיהי' דין ודאי על שניהם דהוי תרתי דסתרי, ובשני שבילין שהלך באחד ועשה טהרות ובשני ועשה טהרות ג"כ הדין אם שניהם קימים שניהם תלוים והתם הוא מדרבנן דמדאורייתא מוקמינן כ"א אחזקי' דשם אין דין זה שייך לחבירו כלום רק המציאות סותרות אהדדי והכא הדינים מתנגדים זל"ז דתרומה פוטרת השיריים ואם אין שיריים ליכא תרומה, וקצת ראי' לזה מהא דפריך הש"ס ריש נדה מחבית דברייתא דהי' בודק ולא פריך ממשנה דהתורם יין ונמצא חומץ ריש פ"ג דתרומות והיא ההלכה שפסקה הרמב"ם שהבאנו ומצאתי בר"ש שם שכ' דה"ה דהוי מצי לאתויי מהך משנה אבל זה דוחק דממשנה אלימא למיפרך ולפמש"כ ניחא דלא מצי למיפרך מהמשנה דכיון דשניהם לפנינו ומשו"ה פסק הרמב"ם בדין האמור במשנה פ"ג כצורתה, ובדין הברייתא דהי' בודק הוסיף רק דצריך להפריש שני' ולא כתב בה דין ספק לענין חומש וכן לענין דימוע. כנ"ל:

אמנם יש לדון בזה כיון דעל היין שעשה לתרומה והוא בפנינו יש לו חזקה עלי' באופן דלא מגרע תרתי לריעותא וראוי לומר שיהי' דין מוכרע עלי' וממילא יהי' דין היין שנפטר כודאי חולין כיון דעיקר הספק נולד ביין של תרומה והיין הנפטר בא בתולדה, אבל באמת אין דומה ענין זה לכל התולדות, דהנה בעובדא דינאי שאם היתה האם לפנינו והיתה ניתרת ע"י חזקה הי' מהני לבן ממילא, אבל בנידון זה כשאנו דנים על היין של תרומה עלינו לדון על התרומה והשיריים וחד דליכא דין תרומה בלא שיריים ואם חזקת יין זה לא מהני על השיריים לא מהני החזקה גם על היין של תרומה:

ועפ"מ דרך זה יתישבו גם דברי התוס' פ"ק דכתובות ד' ט' בהא דאר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עלי' דפריך הש"ס ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתי' ספק אין תחתי' ספק אונס ספק רצון ומשני ל"צ באשת כהן ובתוס' שם כתבו וז"ל וא"ת ונוקמה אחזקתה שהיא כשירה לכהונה ונימא דלאו תחתי' זנתה וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה, עכ"ל והקשו האחרונים על דבריהם למה לא נימא דהוי תרתי לריעותא שיצטרף חזקת כשרות לכהונה עם הרי בעולה לפניך ותהי' כשירה לכהונה יעוי' בפנ"י שם ובס' דו"ח להגרע"א. ולפמש"כ דרק היכא שאנו דנים על דבר אחר שבא מכח הדבר שבו נולד הספק שעל אותו הדבר הי' חזקת הגוף אז אמרינן משום תרתי לריעותא הוי כודאי, אבל באותו דבר עצמו דאיכא בו חזקת הגוף לא מהני תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף, לק"מ דהרי איכא בה חזקת הגוף ומשו"ה אינה מתכשרת משום תרתי לריעותא, ואף דלפי"ז קשה למה אמרינן דבאשת ישראל הוי ספק ספיקא כיון דלדברינו במקום חזקת הגוף לא מהני מידי חזקה אחרת וחשוב כודאי תחתי' ונשאר רק אונס ספק רצון, אבל ענין זה כבר נתבאר בלא"ה אם ספק שאינו שקול מחמת חזקה מגרע דין ס"ס עי' לעיל ש"א פי"ט:

והנה לכאורה משמע היפוך דברינו מדברי תוס' קדושין ד' ע"ט לענין פלוגתא דרב ושמואל דאיתא התם בקדשה אבי' בדרך והיא קדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דרב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם דכתבו התוס' שם דאם לא קדשה רק אבי' לחוד גם לשמואל אין לחוש לקדושי אבי' כלום משום דאיכא חזקת פנוי' והרי היא בוגרת לפנינו. יעו"ש. דמשמע לכאורה דגם בחד גופא מהני תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף אבל באמת לפי המבואר שם דמיירי ביומא דמשלים ששה חדשים דליכא חזקת הגוף כלל כמש"כ ברש"י שם דביום זה ליכא חזקת נערות ובתוס' שם ע"ב ד"ה מי איכא כתבו דרגילות לבוא סימני בגרות בבוקר ועכ"פ מפורש שם בגמ' דליכא חזקת הגוף דאמרינן שם אבל הכא מי איכא למימר העמיד הגוף על חזקתו ולפי"ז אין ענין זה סותר כלום לדברינו:

והנה לענין הדין בתוך ששה חדשים באופן שיהי' תרתי לריעותא שקדשה אבי' לחוד דהוי ספק מקודשת ספק פנוי' ואיכא חזקת פנוי' והרי היא בוגרת לפנינו דלפמש"כ. דבכה"ג בחד גופא לא מהני תרתי לריעותא לסתור את חזקת הגוף והוי בחזקת מקודשת ודאי ע"י אבי', ואם נימא להיפוך דגם בחד גופא אמרינן תרתי לריעותא מהראוי להיות שתהי' ודאי פנוי', ושיטת האחרונים הח"מ והב"ש באהע"ז סי' ל"ז דפסקו דבכה"ג נמי הוי ספק קדושין לא הבנתי טעמם ונמוקם, אכן גם פסקי הטוש"ע שם דבתוך ששה חדשים אם קדשה אבי' וקדשה א"ע דצריכה גט משניהם דהוי ספק מקודשת משניהם, יעו"ש, לכאורה קשה דבכה"ג דליכא חזקת פנוי' ודאי חזקת הגוף עדיף מחזקה דהשתא כמו דמבואר בריש נדה ולמה חיישינן לקדושי דידה, אלא שכדברי הטוש"ע מוכח קצת מלשון הש"ס דפריך אילימא בתוך ששה בהא נימא רב היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה, משמע דלשמואל ניחא דגם בתוך ששה חיישינן לקדושי שנים ומשו"ה פסק הטוש"ע לדינא כן, והטעם בזה י"ל דלענין אשת איש לא סמכינן אחזקה מדרבנן כמ"ש בגמ' יבמות פד"א, ולפי"ז נסתייע קצת משיטת הב"ש והח"מ לשיטתו דבחד גופא לא חשוב תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף, דאל"כ למה פסקו בקדשה אבי' לחוד דהוי ספק מקודשת דהיכא דאיכא תרתי לריעותא מפורש בדברי תוס' דלא חיישינן לקדושין, אמנם התבוננתי בדברי הב"ש שכ' בזה"ל ונראה אם קדשה אבי' לבדו תופסין קדושין וחזקת פנוי' לבד לא מהני אלא בסוף ששה חדשים דאיכא תרתי לטיבותא ומדהיא השתא בוגרת מיהו אינו אלא ספק קדושין כיון דחזקת פנוי' סותר וכ"כ בח"מ עכ"ל. הרי דנקט דבכה"ג ליכא תרתי לריעותא והטעם בזה נראה דסובר דרק במקוה וביין אמרינן הרי חסר לפניך משום דשנוי זה הנמצא עכשי' אם נאמר דנעשה מזמן קודם אין בזה הבדל בערך ההשתנות רק בהקדמת הזמן, אבל לענין בוגרת בתוך ששה חדשים כל מה שנקדים את מקרה הבגרות אנו מגדילים את ערך ההשתנות ובכה"ג ליכא הצטרפות דהרי היא בוגרת לפנינו ונשאר חזקת הגוף נגד חזקת פנוי' והוי ספק קדושין ואף דחזקת הגוף עדיף אבל הלא הטוש"ע פסקו דגם היכא דקדשה א"ע ג"כ דליכא חזקת פנוי' מ"מ חיישינן לקדושי שניהם וכמש"כ לעיל דהוא מדרבנן. וצ"ע: עוד נלענ"ד בכלל ענין תרתי לריעותא בהא בהקשו בש"ש ובנתיבות סי' ל"ד לענין עד שעבר עבירה ולא נודע הזמן דפסק הרמ"א דכל מה שהעיד כשר מחמת חזקה יעו"ש והקשו האחרונים הנ"ל למה לא מצטרף חזקת ממון דהשתא לתרתי לריעותא, וע"ש שתירץ בחזקת ממון אינה חזקה מכרעת. יעז"ש. ומדברי הרמ"א מוכח דכל עדותו כשר גם נגד חזקת אשת איש, ולדעתו נראה דרק במקוה ויין וכדומה מה שנמצא עכשי' הוא מציאות קימת ושייך בזה חזקה דהשתא אז מצרפינן לתרתי לריעותא אבל בפסול מחמת עבירה אין עלי' עכשי' כלום רק שנפסל מחמת עבירה שעשה לא שייך בזה חזקה דהשתא לומר כשעת מציאתו דמקרה אינה מתמדת היא לומר כמו שעכשי' לאחר עבירה כ"כ נתחזיק דכבר היה כן ובזה מתורץ גם דברי התוס' כתובות ד' ט' שהבאנו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף