שערי ישר/א/יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ונחזור לעניננו דמדברי הש"ס מבעל שמחל על קנויו מוכח דאשה אינה נאסרת על בעלה ע"י רגלים לדבר לחוד אף למשווי דין ספק ואף דלא קיי"ל להלכה דמהני מחילת בעל אחר הסתירה הוא מטעם אחר משום שכבר נאסרה ע"י קנוי וסתירה, ועוד דגם לפ"מ דקיי"ל דקודם סתירה מהני מחילת הבעל ג"כ יש להוכיח ענין זה דהרי אם מחל הבעל על קנויו שלא בפני האשה ג"כ מועיל מחילתו לבטל דין הקנוי ואז כשנסתרה היא מותרת אף כשלא בטל הוכחת הרגלים לדבר הרי דלכו"ע לא מהני הוכחת רגלים לדבר למשווי לספק זונה, אבל כ"ז הוא רק אם עצם מעשה הזנות לא נתברר רק אנו מסופקים ע"י הוכחות ורגלים לדבר אבל אם ראו עדים או הבעל את עצם המעשה והספק בזה אם הי' באופן האוסרתה על בעלה כספק אונס ספק רצון אז הדר לדין ספיקות דעלמא דאין בזה ענין אין אשה נאסרת בלא קנוי וסתירה דכיון דעצם הביאה נתבררה בעדים ומה שהיא נאסרת אינו ע"י הוכחות והשערות בעלמא וכן מבואר להדיא בסוגית הש"ס בפ"פ בפ"ק דכתובות דאין אשה נאסרת בלא קנוי וסתירה אלא בעדים אבל במצא פ"פ חשוב כעדים היינו דבעצם הזנות הוי ידיעה ברורה והספק הוא אם באונס או ברצון אם תחתי' או לא וספק זה אינו שייך לכלל דאין אשה נאסרת והוי כספק דעלמא. ומצאתי אח"ז בתשו' ח"ס אה"ע ח"א סי' קל"א שהעלה שם להלכה דכל ספק זנות באשת איש בין אם היה הספק בעצם המעשה ובין עצם המעשה ברור וידוע והספק הוא אם באונס או ברצון לעולם אינה נאסרת על בעלה מפני שאין אשה נאסרת על בעלה בלי קנוי וסתירה, ומתרץ מה דאיתא בגמ' פ"ק דכתובות באומר פ"פ מצא דנאמן לאוסרה עלי' היכא דהוי חד ספיקא ספק אונס ספק רצון הוא משום דכיון דהיא מכחישתו ואינה טוענת נאנסתי הוי הוכחה ורגלים לדבר והוי כמו בקנוי וסתירה אלא דקיל קצת מקנוי וסתירה דבקנוי וסתירה לא מהני חזקה וספק ספיקא ובפ"פ מפורש בגמ' דבס"ס אינה נאסרת, ובתוס' שם מפורש דחזקה הי' מהני להתירה אם לא הי' בזה חזקות סותרות זא"ז, ומסקנתו להלכה דבספק שקול איזה ספק שיהי' האשה מותרת בלי חזקה ובלי ברי מטעם דאין אשה נאסרת בלי קנוי וסתירה, והיכא דאיכא רגלים לדבר קצת נאסרת בחד ספיקא ומותרת בס"ס או בחזקה, ואם יהי' רגלים לדבר ממש כרגלים לדבר של קנוי וסתירה חשיב כודאי ולא יהני ס"ס וחזקה זהו תורץ דברי' מה שהעלה בתשו' הנ"ל מה שנגעו לענינו ומה מאד תמוה לי פשר דברי' דאם נימא דגזה"כ דשאני ספיקות בזנות של אשת איש מכל ספק איסור של תורה וכל ספק איזה שיהי' התירה תורה כספק ערלה בחו"ל וכספק ממזר, ורק ברגלים לדבר כקנוי וסתירה שהוא כעין רוב לאיסור אז אסרה תורה כודאי מנין לנו לעשות פשרה ברגלים לדבר קצת שלא יהי' בגדר ספק וגם לא בגדר רוב ואינו כלול בכלל אין אשה נאסרת בלי קנוי וסתירה אף שרגלים לדבר כזה אינו כקנוי וסתירה, עוד קשה טובא שיטתו בגמ' שם בסוגיא דפ"פ, דבשלמא על ספק אונס י"ל דאיכא רגלים לדבר מדלא טענה נאנסתי אבל על ספק תחתי' ספק אינה תחתי' ליכא הוכחה מדלא טענה לאו תחתי' דאינה רוצה להפסיד כתובתה וטוענת בתולה הייתי וכתובתי מאתים וכשתאמר מקודם זנתה תפסיד מנה ובאמת עיקר דברי' מוכרחים מדברי התוס' שם ע"ב בד"ה מאי לאו וז"ל וא"ת וניהמנה לדידה במיגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי דנאמנת לר"ג דפסקינן כוותי' וי"ל דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר ועוד דאין זה מגו דמיפסלא נפשה מכהונה. עכ"ל,. וכיון דגם מגו לא הוי משום דאינה רוצה לטעון כן האיך נשווי רגלים לדבר מדלא טענה כן דילמא רוצה להכשיר עצמה לכהונה או דאינה רוצה להודות שנבעלה מאחר: עוד הביא שם דברי הרשב"א במשמרת הבית בתוה"ב בית ד' שער ב' וז"ל, ועוד שזו ודאי בספק א' אסורה היא מדאורייתא משום ס' סוטה ואילו א"א שראינו שנבעלה אין תולין ד"ת להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך ואין כאן אלא חד ספק ספק אונס ספק רצון וס' דאורייתא לחומרא. עכ"ל. וביאר הח"ס לפי שיטתו שהטעם משום דאיכא רגלים לדבר מדלא טענה נאנסתי משו"ה נאסרת בלי קנוי וסתירה הנה מלבד גודל הדחק דלא נזכר בדברי הרשב"א שום רמז על הוכחה זו מדלא טענה נאנסתי, הנה על פי דרכו יהי' דברי הרשב"א נגד דברי' דלשיטת הח"ס ברגלים לדבר זוטא כזה אינה נאסרת כסוטה ספק שע"י קנוי וסתירה רק הוי כשאר ספיקא דעלמא ומותרת היכא דאיכא ס"ס וגם מועיל חזקה ובדברי הרשב"א מפורש דלא מהני חזקה, וכן מה שהביא מתוס' סוטה ד' כ"ה שכ' דמשנה דהנושא אשה ולא מצא לה בתולים לא שייך לספק סוטה שע"י קנוי וסתירה משום דהכא איכא רגלים לדבר. יעו"ש. והוכיח מזה דשיטת התוס' דהיכא דאיכא ספק אונס ספק רצון היא מותרת משום דאין אשה נאסרת בלא קנוי וסתירה וקיל ספק זה מכל ספק איסור הנה כל הרואה יראה דאין שום רמז רמיזא בתוס' להתיר אשה שזנתה ודאי וס' באונס ס' ברצון דמלבד שכל דבריהם שם הוא רק לענין כתובה ולא לענין איסור. לבעלה דלבעלה ספק סוטה שע"י קנוי וסתירה כודאי, רק שדנו לענין כתובה דלא ילפינן מקרא לענין זה שקלו וטרו מ"ש ספק זה מהתם, וגם לענין כתובה לא כתבו דבלא קנוי וסתירה ספק אונס ספק רצון אינו נחשב לספק רק דבלא רגלים לדבר מהני טענת ברי דידה ובס' סוטה שע"י קנוי וסתירה אף שלענין כתובה לא הוי ספק כודאי אבל חשיב יותר מספק שקול ולא מהני ברי דידה ולא חזקת כשרות והוי ספק דלב"ש גובה משום שטר העומד לגבות ולב"ה המע"ה וע"כ נלענ"ד דבכגון דא אין חולקין כבוד לרב ורשאי אני לומר שדברי' בתשו' זו אינם מכוונים כלל להלכה ואם כי לא יאונה לצדיק כמוהו מכשול בהוראה דעובדא שלו שהאשה טענה נאנסתי רבו הפוסקים הראשונים שמתירים דבס' שקול נאמנת היא בטענת ברי דידה, אבל לא מטעמא שכ' הח"ס שהוא משום דאין אשה נאסרת בלא קנוי וסתירה טעם זה חס מלהזכיר דמטעם זה נתיר גם בלא טענה דידה ובלא שום חזקה וזה נגד דברי הש"ס בסוגיא דפ"פ ונגד פשטות כל הראשונים וכנראה דחקו לזה הקושיא שנשתבשה בשם המרדכי שהביא הב"ח בסי' ס"ח והאמת הוא כדברי הט"ז שטעות הדפוס נזדמן לפני הב"ח ובדפוסים שלנו כתוב כדברי הט"ז שהביא המרדכי פסק הלכה. יעו"ש:

אמנם מה שראיתי בתשו' עונג יו"ט סי' קע"א שמפרש דברי הרשב"א במשמרת שהבאנו לעיל דסובר דא"א שזנתה וס' באונס ס' ברצון הוי כודאי כסוטה ספק שע"י קנוי וסתירה ומדחיק שם לפרש סוגית הש"ס דפ"פ דמפורש שם דס"ס מותרת ובס' טומאה ברה"י דהוי כודאי לא מהני ס"ס ודחק לתרץ דהיכא דשויא אנפשי' חד"א שאני דאינה אסורה אכו"ע ול"ד לסוטה חילוק זה אינו מתקבל על הלב, ולענ"ד ברור הוא דלא נתכון הרשב"א לאסור בס' אונס ס' רצון שיהי' כודאי כס' סוטה שע"י קנוי וסתירה דהרי מסיק הרשב"א בסוף דברי' וס' דאורייתא לחומרא ועל ס' סוטה שעשתה תורה כודאי לשיטת הרשב"א בחי' ליבמות פ"ק דעל סוטה ספק בעל לוקה עלי'. יעו"ש. לא ויתכן דשום פנים שיאמר הרשב"א בלשון ס' דאורייתא לחומרא דמשמע דרק הוי לחומרא ולא כודאי אלא נראה שמדברי הרשב"א אלו מוכחת שיטת בעל תבואת שור בסי' כ"ט שהוכיח דסובר כר' יונה דבס' השקול אם רק נולדה ריעותא לפנינו לא מוקמינן אחזקה יעו"ש. ועד"ז מדוקדק לשון הרשב"א שכ' שאין תולין ד"ת להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך היינו כיון דראו שנבעלה והס' שמא באונס ע"ז לא מהני חזקה כשיטת ר"י הנ"ל ועי' בתשו' ברית אברהם ח' אה"ע סי' פ' שהאריך בענין זה למצוא מקורים בראשונים דלא מהני חזקה מה"ת באתיליד ריעותא ולפמש"כ יהי' לנו דברי הרשב"א אלו ליסוד גדול לענין זה ול"ד לתרי ותרי דמוקמינן אחזקה דהתם לפי עדות המתירין לא נעשה שום מעשה אבל אם נעשה מעשה רק הספק אם הי' באופן האוסר הוי שור שחוט לפניך ולא מוקמינן אחזקה כנלענ"ד ואף שנראה קצת מלשון הרשב"א שהובא בשטמ"ק פ"ק דכתובות בשמו כדברי תשו' עויו"ט דז"ל והא דר"א דאסר באשת כהן א"נ בקטנה בת ישראל דוקא במכחישתו וטוענת בתולה שלמה נבעלתי וכו' אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה וכו' נאמנת דהא קייל כר"ג וכו' ולא גרע פ"פ ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת והרי היא כחתיכת ספק חלב ספק שומן דעד א' נאמן עלי' ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה הא אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא וכו' וסוטה שנסתרה היינו טעמא משום דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ותדע לך דהרי נסתרה בלא קנוי אינה אסורה לבעלה ואפי' לר"י וכו' ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י נמי טמא וגמרינן לה מסוטה אעפ"י שאין רגלים לדבר דאלמא סוטה לאו משום טענת רגלים לדבר היא ליתא דס' טומאה היינו משום דליכא מאן דאמר בהא לא נטמא, אבל סוטה שנסתרה דטענתה ברי אי לאו משום רגלים לדבר לא מטמאינן לה וכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה שיש רגלים לדבר דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק ברשויות ויש בו דעת לישאל אבל לרגלים לדבר לא אקשינהו רחמנא לדעת רבנן דר"ש ולר"ש אקשינהו לגמרי כדאיתא בריש נדה עכ"ל הצריך לנו שהובא שם בשם הרשב"א ז"ל דמוכח פשטות דברי' דבסוטה בחד ספק כס' אונס ס' רצון היכא דלא טוענת ברי אסרינן לה גם בלי רגלים לדבר כסוטה ודאית אבל כשנדייק בסוף דברי' שכ' דכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה ע"י רגלים לדבר דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק רשויות וכו' נראה להדיא דאין ספק זנות באשת איש ספק טומאה ממש אלא דמה דאקשינן ספק טומאה ברה"י לסוטה מהראוי להיות שיהי' ערך ספק שקול כמו בסוטה וכיון דבסוטה איכא רגלים לדבר שהוא יותר מספק שקול איך ילפינן שבזה הורתה תורה שיהי' ספק טומאה שמדת צדדי הספק שקולים ודאי טמא כסוטה, וע"ז תירץ דבסוטה שמתגדל צד הנוטה שזנתה ע"י הרגלים לדבר לעומת זה מתגדל צד המטהר אותה ע"י טענת ברי דידה ובמצטרף נוכל לקרות זה כספק שקול ויכולים אנו לומר דמה דאקשה תורה ספק טומאה ברה"י לסוטה הוא בספק שקול בלא רגלים לדבר, וכן מה דמשמע מדברי הרשב"א שכ' ותדע דאם נסתרה בלא קנוי אינה אסורה לבעלה היינו דמזה מוכח דבעינן דוקא רגלים לדבר משמע דאם הי' איזה רגלים לדבר היתה אסורה בלי קנוי וסתירה דאם נימא כמש"כ דגזה"כ היא דוקא קנוי וסתירה מה מוכיח הרשב"א מזה דאינה נאסרת בלא קנוי דסוטה האמורה בתורה הוא מחמת רגלים לדבר הלא אף אם הי' גם בסתירה לחוד רגלים לדבר ג"כ לא היתה נאסרת דחסר קנוי, אבל האמת יורה דרכו דרגלים לדבר בלא קנוי וסתירה לא מהני להוציאה מבעלה כמו שכתבנו מסוגית הש"ס דסוטה מבעל שמחל על קנויו רק הרשב"א כאן לא נחית לברר דין זה דבחי' למס' יבמות הביא דעת האומרים דבדבר מכוער תצא מבעלה וכ' שם דלדבריהם יפרשו דלאו דוקא בקנוי וסתירה דגם עדי כיעור מיחשבו לדבר ברור. יעו"ש. ושם הקשה בעצמו מסוגית הש"ס דסוטה הנ"ל דלא גרע בעל שמחל מעדי כיעור וכמו שהוכיח לענין עדי כיעור כ"כ הוכחתנו חזקה לענין רגלים לדבר שע"י קנוי וסתירה שהרגלים לדבר לחוד אין מועיל לאסור רק בהצטרפות עצם הדין של קנוי וסתירה וזה ברור בס"ד:

ובהא נחתינן וסלקינן דכל שלא ראו עדים או הבעל עצם הזנות כדרך המנאפים אין להוציאה דגזה"כ דבעינן ראית דבר ברור אם לא שיהי' בגדר אנן סהדי דאז חשיב כדבר ברור אבל אם הרגלים לדבר הוא הוכחה בכדי לספק על הזנות אף אם מוכיח יותר מספק שקול לא מהני דבעינן דבר ברור וכל שהרואה מסתפק אם הי' בזה איזה מעשה לא ראו דבר ברור, וכ"ז אם לא ראו עצם מעשה הזנות אבל אם ראו שנבעלה ומסופקין אם באונס או ברצון בכה"ג ודאי חשוב ראית דבר ברור ודינה כספק זונה היינו ספק סוטה אבל לא כספק סוטה האמור בתורה שחדשה תורה לעשותה כודאי גם למלקות או רק הוא איסור מחודש שגלתה תורה בלשון עשה כמש"כ לעיל בפי"א דדין זה הוא מחודש בתורה שהוא דוקא ע"י קנוי וסתירה ולא נוכל לדמות ספק אחר לזה ומשו"ה קי"ל להש"ס דס' אונס ס' רצון הוא ככל ספק איסורין דבחד ספיקא אסור וס"ס מותר, ובדרך זה אזיל שיטת תוס' שם בסוגיא דפ"פ דשקלו וטרו שיהנו חזקת כשרות או חזקה אחרת, ועפי"ז עלינו להכריע דספק סוטה אינו באמת ספק טומאה ממש שיהי' דין חילוק רשויות בזה רק התורה צותה הלאו דלא יוכל בעלה וגו' אחרי שהוטמאה, או העשה של ונטמאה שעפ"י האמת הרבה עבירות הם מטמאים את הנפש משו"ה קראה התורה בלשון זה וכדי להורות ולרמז הדין של ספק טומאה ברה"י, ולפי"ז מה דאיכא חילוק רשות לענין הסתירה בסוטה הוא רק משום דבעינן שתתחשב סתירה מוכחת על הזנות אחר הקנוי. ועפי"ז שיטת הרמב"ם שהבאנו בפרק הקודם דפסק עפ"י הירושלמי דאם קנא לה על שני בני אדם יחד ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה שהיא אסורה כדין סוטה האמורה בתורה מכוונת בטוב טעם דאף שלענין ספק טומאה ממש בכה"ג הוי רה"ר דכל בי תלתא הוי רה"ר לענין ספק טומאה, מ"מ לענין סוטה שאינו תלוי בחילוק רשויות רק באופן הסתירה כיון שקנא לה משניהם ונסתרה עמהם חשיב קנוי וסתירה ומה דאמרו בגמ' ריש פרק שני נזירים מה סוטה בועל ונבעלת שהם שנים אף כל ספק טומאה בשנים הוא מסתם סוטה כפי הרגיל שסתם יחוד הוא באדם אחד והתורה שגלתה ללמד ספק טומאה ברה"י הוא על דרך המאורע בסוטה כפי הרגילות, אבל לפי האמת בסוטה אף אם הי' שלשה יחד גם כן טמאה אם רק חשיב קנוי וסתירה ודברי הר"מ פשוטים ונכונים בעזהי"ת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף