שיירי קרבן/נזיר/ה/ג

שיירי קרבן נזיר ה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אם בסבור שיש לו ונמצא שאין לו כו'. וקשה הא תנן ומצאה שנגנבה משמע שהבהמה נגנבה ולא מעות וע"ק מאי משיב מעשיר והעני שאני התם שבשעת הנדר היה עשיר משא"כ כאן שגם בשעת הנדר היה עני ונראה דה"ק אם בשלא אמר בפירוש שעל בהמות שבביתו נדר אלא שמצא אח"כ שנגנבה בהמותיו הא ודאי דמי' לעשיר והעני ואין סברא שיפקע ממנו נזירותו בשביל כך בלי התרת חכם ועמ"ש בסמוך:

באומר הריני נזיר על הבהמה שיש לי בתוך הבית כו'. וקשה כיון תלי נדרו בבהמה א"כ אפי' אם עד שלא נגנבה נזר לא יהא נזיר וי"ל דלא מיקרי תולה נדרו בדבר אלא בדבר שבגללו נדר אבל הכא אין הפרשת הקרבנות סבה לנדרו א"נ אם משנגנבה נזר אינו נזיר ואפי' התרת חכם א"צ דהוי נדר בטעות בשעת הנדר שהרי פירש שהוא נודר הואיל ויש לו בהמה בביתו אבל עד שלא נגנבה ה"ז נזיר שבשעת הנדר לא היה שום טעות ומה שנגנבה אח"כ ה"ל נולד. ועל כרחך לומר כן דלא תיקשי מאי פריך בסמוך מעשיר והעני הא ודאי שפותחין בכך שהיה עשיר והעני. דאין זה נולד כמפורש בירושלמי נדרים פ"ט ה"ד ועוני לאו כנולד שהעניות מצויה אלא ודאי דקשיא ליה וכי עשיר והעני תיפקע ממנו נזירותו בלי התרת חכם ומתניתא משמע דא"צ התרת חכם וכ"מ לשון הש"ס דקאמר תיפקע ממנו נזירותו. גם מהא דקמיבעיא בסמוך החזירוה הגנבים בלילה למפרע כו' מוכח דא"צ התרת חכם. דאס"ד ע"י התרה וכי לאחר התרה יחזור לאיסורו הלא כבר נעקר הנדר מעיקרו ואי משום דהחרטה היתה בטעות הלא נדרו בשעת החרטה היה בטעות ורש"י ותו' לא פירשו כן אלא מתני' להתיר ע"פ חכם איירי. ומקשי תו' כל פתחי נדרים ליהוי כנולד ומתרצי' שאני נולד שכיח ע"ש. אף שכן הוא בירושלמי נדרים פ"ט ה"א ותהות לאו כנולד הוא א"ר הילא התהו' מצוה. מ"מ קשה לתירוצם שהרי ידעו שיחרב הבית א"כ שכיח הוא שיחרב בימי נזירותו. מיהו הרמב"ם בפי' המשנה כ' דכולא מתני' איירי בלא התרת חכם ונחום שטעה והתירן ר"ל שאין בנזירותן ממש וא"צ התרה. וחכמים אמרו מי שנדר קודם שנחרב הבית ה"ז נזיר וצריך התרת חכם. לפי שלא הי' נדר בטעות בשעת נדרו והיינו דפריך דה"ל למימר לא הייתם יודעין שהבית עתיד לחרוב א"כ היה נדר בטעות בשעת הנדר ומשני כיון שלא היו יודעין באיזה יום הי' אפשר שינהוג נזירת' בעוד שהבית קיים א"כ לא הוי נדר בטעות בשעת הנדר. וכ"כ רפ"ב מה' נזירות מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו שנזר על דעת שיביא' במלאת ימי נזרו (והיינו כדאמרי' בסמוך באומר הריני נזיר על הבהמה שיש לי בתוך הבית) מצאן שנגנבו אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר ה"ז נזיר ואם אחר שנגנבה נזר אינו נזיר שזה נזר בטעות ע"כ. הרי דסובר שא"צ התרת חכם ככל נדרי טעות. ונראה שדעתו היכא שהי' נדר טעות בשעת הנדר אף התרת חכם אינו צריך. אבל אי לא היה טעות בשעת הנדר לרבנן אף התרת חכם לא מהני אי פתח לו פתחו מנולד לפי שלא ניחם על שבועתו והיה רוצה שלא יתחדש לו דבר ויעמוד בנדרו. וכ"כ פ"ו מה' שבועות. אבל לר"א דאמר פותחין בנולד מתיר בכה"ג ע"י שאלה לחכם וכ"כ נדרים פ"ט בפי' המשנה. אבל אי ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו וכ"כ פ"ו מה"ש. והא דקאמר בבבלי אמתני' אמר רבה שטפוהו רבנן לר"א ואוקמיה בשיטתייהו. היינו הא דמשמע מר"א דאמר פותחין בנולד שמע וטעה ודאי נולד כהאי שהיה טעות בשעת הנדר פותחין בו וא"צ התרה אבל הא דפליג ר"א ואמר שפותחין בנולד שלאחר הנדר להתיר ע"י חכם אין הדין כן. וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ומכאן יתבאר שענין מאמר ר"א פותחין בנולד ר"ל שא"צ הפרה ונתבאר מדבר שבא בנדרים שהוא צריך הפרה לדעת ר"א וכבר בארנו זה לשם. ודבריו תמוהים לפום ריהטא. אך לפמ"ש ניחא שכוונתו לומר רבנן פירשוהו לקבלתו (דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו) ומאמר דר"א שפותחין בנולד שהיה הטעות בשעת הנדר משום נדר טעות שא"צ התרה אבל ר"א בעצמו פי' הדבר שצריך הפרה כשפתח להנודר פתחו מנולד שלאחר הנדר. ומעתה מ"ש הלח"מ פ"ב מה' נזירות שנראה מדברי רמב"ם בפי' המשנה שרבנן לקחו דברי ר"א לעצמן וסברי כמותו דפותחין בנולד כו' וזה מתמיה מאוד שנולד הוי אפי' לאחר שנדר כדאמרי' בנדר מפלוני ונעשה סופר וא"כ נזר עד שלא חרב בה"מ אינו נזיר. ובודאי בחיבורו חזר בו דא"כ מתני כר"א לכך אינו נזיר וכיון דלא קיי"ל כר"א דפותחין בנולד אמאי פסק כמתני' ומ"ש בפי' המשנה צ"ע שדבריו מתמיהין ע"כ. ונהפוך הוא שדבריו מתמיהין. דודאי לא חזר בחבורו מפירושו. ולאו מדברי עצמו אומר כן אלא שכן מבואר מסוגיין כמ"ש. גם דברי הבבלי מתפרשין יפה ופירש"י ותו' דתוקם בסוגיית הבבלי. ותימא איך חשב הלח"מ דר"א בכל מילי אמר שא"צ הפר' הרי סיים ונתבאר מדברי ר"א שצריך הפרה וכ"כ בנדרים. ולדברי הלח"מ סותר דברי עצמו תכ"ד גם פי' כאן סותר פי' בנדרים גם מ"ש הרמב"ם פ"ח מה' נדרים מי שנדר ונלד לו דבר שלא הי' בלבו בשעת הנדר ה"ז אסור עד שישאל לחכם ויתיר את נדרו ע"כ. היינו ע"פ נולד שישאל לחכם ויאמר אלו הייתי יודע הנולד לא הייתי נודר ועתה נהפכה דעתי ואני מנחם על נדרי וזה שכתב ויתיר נדרו כמו שביארנו היינו כמ"ש פ"ו מה' שבועות.. ומה שמקשה הכ"מ שם פ"ו לשיטת הרמב"ם מאי ראיה מייתי הש"ס לר"א ממשה ע"ש. נ"ל דלר"מ דלרבנן תרתי בעינן שיפתח הנודר בפתח דנולד וינחם על נדרו ולר"א פותחין להנודר בנולד וא"צ שינחם על נדרו ומייתי ראיה ממשה שהחכם פתח בנולד שהרי הקב"ה אמר למשה כי מתו וכו' ורבנן אמרי שהיו עניים ואין עניות נולד דשכיח טובאי ומ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אלו התיר נחום להם נדרם בהתרת חכם אין מחלוקת שזה מותר. נראה דר"ל שהיה מתיר להם ע"ש חרטת עצמם. אך לשון מתני' משמע שהוא פתח בהנולד א"כ אפי' התרת חכם לא מהני וי"ל סובר הרמב"ם שדין זה אינו טעות דאף לרבנן בכה"ג אם עבר החכם והתיר הוי התרה ועוד אי סובר כר"א אין לקרותו טועה. הרי ביררת הדברים כשמלה שכל דברי הרמב"ם בפי' ובחיבורו אחת הן ומיוסדים על אדני אמת וצדק:

אר"ז הוה צריך כו'. בבבלי בסוגיין גרס' א"ר יוסף אי הואי התם ה"א להו הכתיב היכל ה' כו' ופירש"י להני דאמרו שנזרו לאחר החרבן כו' איך טעיתם דקאי ולא ידעיתון דליחרוב ע"כ. והקשיתי נדרים פ"ט ה"ד בתו' בד"ה אר"ז כו' וקשה הא הני שנדרו לאחר החרבן משום נדר בטעות התירו ולא בפתח וחרטה. ואף שרש"י פי' במתני' שהתירן ממש בהתרת חכם מ"מ עיקר ההיתר משום נדר בטעות שכבר היה חרב כמ"ש תו' מיהו י"ל דרש"י סובר זה שהיו אומרים דנדר בטעות היה אנן סהדי דשקר ענו בו דודאי ידעו שנחרב א"כ אין כאן טעות אלא כיוונו אף שיהיה הבי' חרב אנו נזירים. וכל זה דחוק. והעיקר כמ"ש בנדרים שם דרב יוסף כר"ז וסתמא דש"ס כר' הילא ע"ש:

הן דצריכא ליה כרבנן כו'. וקשה הא רבנן אמרי דלעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן וא"ל ר"י בר אחא הוא דאמר הכי לרבנן אבל ר' ירמיה מספקא ליה אי פליגי רבנן לחומרא וסברי דבעינן כזית דגן או דלמא לקולא דרשב"ג סובר דבירק מזמנין עליו אבל אינו מברך להוציא אחרים ידי חובתן דא"כ מאי קאמר רשב"ג חולק אשמעון בן שטח הא שמעון בא להוציא אחרים ולא סגי דלא אכל ונראה פשיטא ליה לר' ירמיה דרשב"ג סובר אפי' להוציא אחרים סגי באכילת ירק אבל לרבנן מספקא ליה אי פליגי לחומרא וסברי להוציא אחרים בעינן כזית דגן או דלמא לקולא פליגי וסברי דאפי' ירק לא בעי לאכול להוציא אחריה בברכת המזון דכל המחוייב בדבר מוציא אחרים ידי חובתן. והא דאמרינן בירושלמי דברכות פ"ג שניא היא ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. היינו כשמעון בן שטח אבל רבנן מפרשי לקרא דוקא מי שאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית הוא יברך אבל אם שבע בפחות מכזית לא יברך. וא"ת מדבעי לר"י אם האוכל ירק יכול להוציא אחרים ש"מ דמודו רבנן דמצטרף אלא דאינו מוציא דאל"כ במאי פליגי וי"ל חדא מינייהו נקט וה"ה דמיבעיא ליה אי מצטרף. וא"ת אי לא אכל כלל איך יאמר ברוך שאכלנו משלו ויש לומר לרבנו ודאי צריך שיאמר ברוך שאכל משלו. והרא"פ פי' בברכות פרק שלשה שאכלו יהבו ליה ואכל והיינו ירק שהרי לא נאמר ביה שנטל ידיו ע"כ. ואין נראה דא"כ למה לא שתה כוסו כדי לברך עליו דעדיף מירק שמברכין עליו מעין ג' ופשיטא הוא כשאמר ינאי שיתנו לו לאכול שגם מים נתנו לו. וכתב עוד על הראשונה במה דס"ל היכא דלא אכל הוא יכול להוציא אחריה שהרי אמר ברוך שאכל ינאי וחביריו הוא שלא כדין ע"כ. וא"נ ודאי מה שאמר תחלה נברך שאכל ינאי לא אמר אלא דרך שחוק והיתול שהרי ינאי כעס על זה ואין נברך עיקר ברכת הזימון אלא ברוך כו'. גם בבבלי מפורש שאמר היכי אברך ברוך שאכל ינאי. ועוד מה לו להזכיר ינאי לימא נברך שאכלתם משלו וכ"ע על השניי' שהוא לא אכל אלא ירק ואפ"ה היה מברך בה"מ והוציא אחרים שאכלו פת ומדפליג ר' ירמיה ש"מ דסובר דהשניי' כדין עשה ופשיטא ליה ולעיל מיבעיא ליה ע"כ. ותימא מנ"ל שלא אכל אלא ירק דלמא אכל פת הבאה בכסנין וקבע סעודתי' עלייהו וצריך לברך המוציא ובה"מ וא"צ נטילה כמ"ש השל"ה. מיהו הט"ז ומג"א כתבו ריש סי' דצריך נטילה. מ"מ עדיין איכא למימר שאכל דבר הצריך לאחריו ברכה מעין ג' וסובר ינאי בכה"ג יכול לברך ברכה מעין ג' וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ועוד אם כן ר' אבא היינו כר"י בר אחא בסמוך ומאי קמ"ל ריב"א. ועוד א"כ פשיטא דחלוקין נמי על הראשונה והוה ליה למימר אכולא חולקין או אף על השני'. ועוד דסובר ר' ירמיה שהשנייה כדין עשה דלמא ספוקי מספקא ליה. וכ"ע הן דצריכא ליה הא דמיבעיא ליה אליבא דרבנן דלא שמיע לו איך סבירא ליה אבל לרשב"ג פשיטא ליה דכדין עשה ע"כ. וא"נ מדמיבעיא ליה אם האוכל ירק יכול להוציא אחרי' ש"מ שמצרפין אותו פשיטא ליה קשה מאי קמיבעיא ליה הא ודאי דסברי רבנן דאינו מוציא אחרים דאל"כ במאי פליגי. וא"ל דמיבעיא ליה אי פליגי רבנן מדקאמר לרבנן מיבעיא ליה. משמע מפורש דרבנן פליגי על רשב"ג. וכן משמע לשון הברייתא. וכ"ע דברי חכמים ריב"א ור"י אמרו אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן אפי' להצטרף ע"כ. גם זה אינו מחוור שאין לשון דברי חכמים מתפרש כן בכל מקום ועוד מדקאמר בסמוך מתני' רשב"ג משמע דפשיטא דרבנן פליגי. ופירושינו בסוגיא מחוור כשמלה ואין נפתל בלשוניה. ועיי' ביפ"ח פ' מקץ ותראה שדחק הרבה לישבה. ולפמ"ש אין מקום לקושיותיו. והא דקשיא להרשב"א מהא דרב ושמואל (ברכות דף מז) נראה אי גמרי סעודה לא מצטרף איך בירך שמעון לינאי ותי' מסתברא דהא נמי לגרמי הוא דעבדי ע"ש לפמ"ש הן הן דברי ר' אבא דחלוקין על השניי'. וצ"ל דר' אבא אף על השניי' קאמר לגרמי הוא דעבד. עוד כ' הרשב"א שם ולענין שנים שאכלו דגן וא' ירק אפי' לאיצטרופי לא עד דאיכא ג' דאכלי דגן וכ"כ הרי"ף וראיה מסוגין דמסיק מתניתא כרשב"ג ורבנן פליגי עליה והא דמקשי בבבלי מרשב"ג דסובר המקשה דלא פליג רשב"ג כדטעה דרשב"ג אף להוציא אחרים אמרה. והא דלא משני חכמים פליגי ארשב"ג משום דבעי לתרוצי ככולהו תנאי וכקושטא דמלתא דאף רשב"ג לא אמרה אלא לאצטרופי ורבנן פליגי עלה אפי' לענין צירוף ע"כ. ואני תמה הא ודאי חלוקין הירושלמי והבבלי בלשון מזמנין דהירושלמי סובר מזמנין פירושו להוציא אחרים לפ"ז צ"ל דרבנן ורשב"ג פליגי דרבנן קאמרי לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן. והבבלי סובר דאיכא לפרושי נמי מזמנין לשון צירוף ואין הכרח דפליגי רשב"ג ורבנן. אבל להרחיק פלוגתייהו ולומר דרשב"ג סובר דבשלשה האוכל ירק מוציא אחרים ולרבנן אפי' תיצטרופי לא. ודאי רחוק הוא מדעת. והשתא להבבלי דלא פליגי רשב"ג ורבנן הך ברייתא דסוגיין שנים פת ואחד ירק אתיא ככ"ע ומזמנין היינו איצטרופי. ותדע דר' ירמיה קאמר רשב"ג פליג אשמעון בן שטח. ואס"ד מזמנין הינו אצטרופי י"ל דלא פליגי והא דשמעון היינו להוציא אחרים ורשב"ג אצטרופי קאמר כדמשני בבבלי אלא ודאי כדאמרן. והא ליכא למימר דירושלמי אינו מחלק בין אצטרופי להוציא אחרים דהא ר' ירמיה מיבעיא ליה לרבנן אע"ג דמצטרף אי יכול להוציא אחרים. ומעתה מ"ש תו' ברכות דף מח בד"ה תשעה כו' ועוד דא"כ דלרבנן לשלשה מצטרף קשה דר"י אדר"י דהכא אר"י לעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפי' שתה ובירושלמי קאמר ר"י לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי' מצטרף אלא ש"מ כאן בעשרה וכאן בשלשה ע"כ לפמ"ש ל"ק ר' יוחנן אהדדי אלא הירושלמי והבבלי בפירושו דמזמנין פליגי אבל חלילה לעשות מחלוקת חדש בין רבנן ורשב"ג ובין שני התלמודיים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף