שואל ומשיב/ד/ג/לז

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן לז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לצורבא מרבנן ברק השנון ני'.

אשר בקשת מאד למצוא ישוב למה שראית בספר יראים להר"א ממיץ ז"ל מצוה רמ"ג שכתב וז"ל ולא ידעתי מאין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנהו ב"ד למי שירצו כדתנן בחומש דתרומה דנותן קרן לבעלים וחומש למי שירצה וספק בידי עד יורה מורה צדק עכ"ל. הנה הקשית לשאול להביא צווארי במה שהניח הרא"ם בצ"ע וגם להודיע ולגלות מה שהעלימו חכמי הש"ס ולא הודיעו לבני אדם מהיכן למדו זאת ואולי הוא הל"מ. אך כאשר השקפתי ביראים שלי ראיתי שכתבתי בגליון עיין רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ד ועיינתי שם ומצאתי שרוצה לתרץ זאת ונדחק דלפמ"ש דעונשין מה"ד ומעתה אם כשעשה הדבר והפסידו ממון מהראוי שישלמו לו כמו בגנב דמשלם הכפל לבעלים ומטעם שזה נצטער על הגניבה מהראוי שיזכה בכפל ה"נ כיון שנצטער זה שפרע מה שלא חייב ה"נ ראוי שישלם לו וכי היכא דבשכבר עשה משלם לבעלים הכפל ה"נ מכאשר זמם דמשלם לבעלים הנה מלבד דלמ"ד אין עונשין מן הדין אף בממון ועיין בב"ק דף ב' ע"א בתוס' שם שנסתפקו בזה א"כ יקשה מנ"ל ואף די"ל דבאמת האי לאו ק"ו רק גילוי מלתא בעלמא למי ישלם ומה עונשין מן הדין שייך בזה ועיין ר"פ הנשרפין דבגילוי מלתא עונשין מן הדין ונחלקו אביי ורבא ואף למ"ד דאף בגילוי מלתא אין עונשין מן הדין מכל מקום בכה"ג דהוא צריך לשלם רק למי שיתנו זאת פשיטא דבכה"ג עונשין מן הדין אך בגוף הדבר לא נוח ואטו טעמא דקראי ניקו ונדרוש לפי שנצטער ולא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקראי ומ"ש בטעם השני דררשינן מהא דכתיב לעשות לאחיו והך לאחיו יתירה וע"כ דעשיה יהי' לאחיו ע"ש הנה מלבד דחלילה לנו לדרוש דרשות מה שלא מצינו שדרשו חז"ל אף גם תמה אני היאך לא זכר שם דחז"ל דרשו במכות דף ה' ע"ב במשנה דלאחיו משמע שעדיין הוא קיים ולהוציא מלבן של צדוקים שדרשו עד שיהרג ע"ש הרי דלאחיו אינו מיותר וע"כ קושית הרא"מ עדיין במקומה. אך אחר דהרדב"ז פתח לה פתחא בהרמנותי' דמר לפענ"ד נראה בפשיטות דמפשטא דקרא אנו למדין דכיון שחייב כאשר זמם אף שלא עשה מעשה וא"כ דקנסו לעדים על מה שזמם לעשות לאחיו וא"כ מהראוי שישלם לאחיו הקנס דאל"כ לא יהי' הקנס דלפעמים יתנו הקנס למי שהעדים בעצמם ירצו ליתן והיכן נתקיים מצות התורה לקנוס אותו וגם למי יתנוהו ויהי' ממון שאין לו תובעין וע"כ לא אמרינן גבי תרומה דחומש למי שירצה רק שם דהחומש הוא כפרה והכהן א"י למחול כמבואר פ"ו מתרומות וא"כ הכפרה על מה שאכל תרומה וחטא לד' יכול ליתן למי שירצה ולא חיישינן דלמא משהי' דלכפרה הוא ועיין ב"ק דף מ"ם דנסתפקו בזה כיון דלחברי' בעי מיתבי' לא חמור עליו מכל מקום עכ"פ לכהן הוא צריך ליתן וכמו כל מתנות כהונה והוה כגבוה אבל כאן אם נימא דלא בעי למיתן לבעלים מי יבקש מאתו ויכול לומר שיתנו לאיזה שירצה ויהיה נשאר בידו או שיתנהו למי שיתן לו אח"כ בחזרה כנ"ל מצד הסברא. אך לפענ"ד יצא לחז"ל מהא דאמרו בכתובות דף ל"ב בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין ואי נימא דיכולין ליתן למי שירצו שוב יקשה למה יהי' מקרי מלקות ותשלומין דהרי המלקות בא להם בשביל לא תענה ברעך וא"כ הוה מלקות לזה דהיינו בשביל שהעידו על חברו שקר וכדכתיב לא תענה ברעך והתשלומין לזה ועיין בכתובות דף ל"א דסד"א דלדעת הריב"א בכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה חייב רק ברודף דניתן להציל לכל אדם אף להאדון שנתחייב תשלומין עבור העבד וכאן לא שייך זאת דעכ"פ המלקות לא נתחייב רק רק למי שהעיד עליו שקר והממון נתחייב לכל אדם וגם לשיטת ר"ת בתוס' עכ"פ בעדים זוממין חייבין במיתה לזה ותשלומין לזה דמהראוי שיתקיים הזמה כלפי כל אחד ע"ש ולפ"ז גם כאן המלקות אינו רק לחבירו והתורה חייבו ממון וקנס קנסו שיתן ממון לכל מי שירצו הב"ד וא"כ לא מקרי מלקות ותשלומין לאחד וע"כ שלאותו שחייב מלקות נתחייב ממון ושפיר פטרו חכמים ממלקות ורבתה תורה עדים זוממין לתשלומין וז"ב ור"מ גמר ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם וע"כ דמשלם התשלומין לבעל ממון. ובזה ישבתי לנכון קושית התוס' בכתובות דף ל"ב שם ד"ה סברי בהא דקאמר הש"ס מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד למה לי והקשו דלמה לי יד ביד תיפוק לי' מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם משמע דכמו שרצה לחייבו ממון ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהו"א דהממון יתנהו למי שירצה ושוב לא יהי' מלקות ותשלומין לאחד וע"כ צריך קרא דיד ביד להורות על דבר שניתן ביד וע"כ דממונא משלם להבעלים ואינו לוקה ומדברי התוס' שם סתירה גלויה להיראים דהרי תירצו דהו"א דכאשר זמם מיירי דוקא במיתה ומלקות ולא בממון ולדברי היראים הא מדכתיב לאחיו משמע ממון דיעשה לאחיו וע"כ דליתנהו להני מילי שחידש הרדב"ז ודו"ק היטב עכ"פ דברי חז"ל חיים וקיימים ומיושב קושית היראים

והנה שמעתי אומרים בשם חכם אחד דבכלל לימוד דהזמה שייך למי שרצו להפסיד דהרי עולא סובר דממון משלם ואי ממונא לקולא הקשו התוס' דא"כ אתגורי אתגור וכתבו דחס רחמנא על ממונו של נחבל ולפ"ז ה"ה בעדים זוממין צ"ל כן וא"כ שוב ע"כ דשייך למי שרצו להפסידו.

ומעתה רבינו הרמב"ם דלא כתב ענין נשיאת עון והחיוב להגיד רק בשנים כמ"ש הכ"מ בפ"א מעדות ה"א א"כ יש לומר דבשנים יש חיוב בדיני אדם לכך לא כתב בפי"ז כ"א בע"א אבל כל הפוסקים ס"ל דגם בע"א מצוה להעיד וא"כ אין חילוק בין ע"א לשנים ובדיני אדם פטור אף בשנים וכמ"ש ומעתה שפיר נסתפק היראים אם החיוב והוא עד אם לא יגיד קאי על ע"א או לא וכמ"ש. והנה כ"ז כתבתי לפי הבנת הכ"מ אבל לפענ"ד נראה דגם הרמב"ם מחייב גם בעד אחד להגיד כפשטת לשונו בפ"א ה"א דמתחיל העד מצוה להעיד משמע בע"א ומ"ש הכ"מ דכוונתו לשנים הוא דחוק אבל מכל מקום ס"ל לרבינו דגם שנים אינם מחוייבים כל שכבשו עדותן דאינו רק גרמא בעלמא והוא מפרש דמה שאמר הש"ס פשיטא היינו שעכ"פ חייב לצאת ידי שמים כיון שמצוה להגיד מן התורה וכמ"ש השיטה מקובצת וע"ז משני בע"א דה"א דפטור אף לצאת ידי שמים ולכך הביא סוף פי"ז הדין בע"א לאשמעינן דאף בע"א חייב לצאת ידי שמים אף דשייך מי יימר וגם דברי הכ"מ יש להסכים לזה. ובאמת שלפענ"ד יש לתמוה למה בשוכר לא יתחייב גם אם שכר עידי שקר דמי יימר דמשתבע אף באמת וכדאמרו בשבועות דף ל"ב ואם כן מהראוי שיתחייב לצאת ידי שמים ועכ"פ באם אירע שלא רצה לשבע מהראוי שיתחייב לצאת ידי שמים ואפשר דכה"ג פשיטא דפטור כיון דיכול הי' לשבע באמת כנגדו ומקרי גורם דגורם ופטור אף לצאת ידי שמים ודוקא ביודע עדות דמסתמא לא הי' נשבע לשקר נגד העד הוא דחייב לצאת ידי שמים. עכ"פ דברי היראים נכונים מה שנסתפק בזה. ולפענ"ד נראה ברור דבע"א אינו מחוייב להגיד כלל ואינו בכלל דאם לא יגיד מהא דאמרו בירושלמי פ"ק דסנהדרין הלכה יו"ד וכן בשבועות וז"ל אמר לע"א הרי את מקובל עלי כשנים יכול יהיה חייב להעיד ת"ל והוא עד או ראה או ידע את שהוא כשר להעיד והובא בר"ן בשבועות פ"ד הרי מפורש דאינו בכלל אם לא יגיד אף שמקבלו כשנים וכן הוא פשטת לשון הש"ס בב"ק דף נ"ו אלא בע"א ומשמע דאינו מחויב מן התורה להגיד וה"א דלא לחייב אף לצאת ידי שמים וברמב"ם וכן בטוש"ע משמע דגם ע"א מצוה להעיד כמו שנים וצ"ע מהש"ס דילן ומירושלמי וגם בהא דחייב בדיני אדם ג"כ לפענ"ד ברור דגם בשנים אינו חייב וראיה ברורה דאלו בשוכר עדי שקר פריך הש"ס ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי נחייב ובכובש עדותו לא פריך רק דאורייתא ומשמע דפטור בדיני אדם רק דעכ"פ לצאת ידי שמים חייב וע"כ צ"ע דברי ריא"ז שהביא הרב בכנה"ג שדעתו דחייב אף בדיני אדם וצע"ג. ובדברי היראים שהבאתי למעלה שנתקשה בעדים זוממים דמנ"ל דהוא לבעלים דמאחר שהוא קנס יתנהו למי שירצו אמרתי ליישב דברי הראב"ד פ"ח מעבדים דאין בקנסות דין תפיסה מועלת כ"א במקום שחסרו ממון ולא נודע טעמו ועכ"מ ולח"מ ובתשובה לענין מודה בקנס הארכתי בזה. ולפמ"ש היראים דכל דהוא מודה בקנס והתורה פטרתו שוב אף כשתפס לא נתחייב דיוכל לומר לאחר אני אתן דבאמת קנס ראוי ליתן למי שירצה רק דהתורה גלתה דיתנהו לו וזה כשיש עדים אבל במודה בקנס דלא גלתה התורה שוב יוכל לומר למה תפסת אתה ואני רוצה ליתן לאחר דאינו רק קנס ולפ"ז זהו בכל קנסות אבל במקום שחסרו ממון שוב מצד היושר הוא שיתנהו לזה שחסרו ממון ומה לו ולאחר שלא חסרו ממון כלל וז"ב ודו"ק. ובזה יש לומר ג"כ מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דפלגא ניזקא דקנסא שאני משאר קנסות ואמרינן לי' זיל שלים אף דלא כפינן לי' לשלם והוא תמוה מאד דמה טעם יש בה וכבר הארכתי בזה בתשובה הנ"ל בכמה וכמה דברים ולפמ"ש יש לומר דכל דחסרו ממון שוב מהראוי לתנו לו דחסרו ואמרינן ליה זיל שלים דעכ"פ נתחייבת ובשלמא בשאר קנסות יכול לומר אני רוצה ליתן לאחר ולא לזה משא"כ בזה דעכ"פ חסרו ממון ולמה לזו יתן לזה שחסרו ודו"ק כי יש להאריך בזה ואכ"מ. והנה במ"ש למעלה בשם הרדב"ז דילפינן דהוא לבעלים מהא דחייבה התורה הכפל לבעלים הנה נפל ברבבוותא שהרמב"ן בשרש השמיני משרשי המצות דעתו דקנסא מקנסא לא ילפינן כמו דלא ילפינן ממונא מקנסא כמו כן קנס מקנס וחולק על הרמב"ם שם שכתב דלא תצא כצאת העבדים היא שלילה דהו"א דיוצאת בראשי האברים כמו עבד כנעני וע"ז קמ"ל דאינה יוצאת ואינו רק שלילה וע"ז כתב הרמב"ן דאי אפשר לומר כן דהרי אינו רק קנס ומקנס לא ילפינן דחידוש היא ובזה שקנסה התורה קנסה משא"כ במה שלא מצינו ע"ש שהאריך בזה וא"כ אי אפשר לומר דילפינן קנס מקנס. מיהו יש לישב דכאן אינו רק גילוי מלתא בעלמא דלמי שחייבתו התורה לשלם הכפל כמו כן לזה יתן הקנס דהזמה וב"כ וב"כ הוא צריך ליתן ובכה"ג לא שייך לומר דקנסא מקנסא לא ילפינן. והנה מדי דברי בדברי הרמב"ם והרמב"ן אלו אעתיק כאן מ"ש בזה לתמוה על הרמב"ן דמ"ש דקנסא מקנסא לא ילפינן דא"כ למה לי קרא דמוכר עצמו אינו נרצע דממעטינן זה בקידושין דף י"ד מדכתבה התורה ורצע אדוניו את אזנו ולא אזן דמוכר עצמו והרי זה ודאי דמה שנרצע הוא קנס שקנסו התורה לפי שהלך וקנה אדון לעצמו וכדאמרו בקידושין דף כ"ב וא"כ מה"ת להתחייב מוכר עצמו בזה כיון דקנסא מקנסא לא ילפינן. עוד אני תמה מהא דאמרו בקידושין דף כ' בגופו נכנס בגופו יצא אמר רבא לומר שאינו יוצא בראשי אברים כעבד ולדברי הרמב"ן למה צריך קרא לזה והא קנסא מקנסא לא ילפינן וא"ל כפירוש הרמב"ן דלא תצא כצאת העבדים היינו דה"א שיוכל האדון לפטור עצמו ממזונות ע"י שהפיל שינה וסימא עינה ולגזול ממנה דמי עינו מנעו הכתוב דז"א שצוה הכתוב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ע"ש שהאריך הנה זה שייך באמה העבריה אבל לא בעבד עברי דאם ירצה שלא לזונו יצא לחירות ופשיטא דלא יכול לגזול ממנו דמי שינו ועינו ומשלם לו דמי שינו ועינו כמו בחובל בחבירו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מעבדים הלכה ו' ועיין כ"מ שכתב אע"פ שלא מצאתי מפורש אפשר דנפקא לי' מהא דאתקש עברי לעבריה ואני תמה על עצמי דלא זכר שר שהוא מפורש בש"ס דאינו יוצא בראשי אברים כעבד ובאמת שחכם עדיף מנביא דמ"ש דיליף מהקישא לאמה העבריה גם זה נזכר במכילתא והוא דעת ראב"י ועיין במהרש"א שם אבל לדידן ילפינן מקרא דאם בגפו יבא וגם דברי הלח"מ תמוהים דלא נזכר כן בתוס' ע"ש עכ"פ על עבד עברי לא שייך כלל למעט כמ"ש הרמב"ן והרמב"ן בעצמו כתב דלפי שפרט הכתוב בכאן אמה העבריה שמא נאמר א"כ יהא העבריה יוצא בראשי האברי' כדאמרו בקדושין דף י"ד הוקש עברי לעבריה. והנה מ"ש בקדושין דף י"ד באמת לא נמצא שם כלל ההיקש לענין זה וכבר כתבתי שכן דרשו במכילתא הובא ברש"י בחומש פרשת משפטים אבל אני מתפלא על עצמי דמה יענה הרמב"ן (חסר כאן). והנה לכאורה היה קשה לי מה פריך הש"ס האי מלא תצא כצאת העבדים נפקא הא באמת ההפלאה הקשה אם נימא דע"ע אין גופו קונה ורבא חידש דע"ע גופו קנוי וכדאמרו בדף ט"ז שם ואם נימא דאינו קונה א"כ איך שייך למילף מק"ו דע"כ ה"א שאני עבד כנעני דגופו נקנה והרי כל דהוא חציו ב"ח אינו יוצא בראשי האברים כדאמרו בב"ק דף צ' והיינו משום דאין הגוף כלו שלו מכ"ש אם אין גופו קנוי כלל להאדון רק קנין פירות בכה"ג פשיטא דאינו יוצא לחירות ולפ"ז אמה העבריה דודאי גופה קני אם נימא דמעות הראשונות לקידושין נתנו ואם כן קדשה האב לאדון וגופה נקנה לו וא"כ בכה"ג פשיטא דיכולה לצאת בראשי האברים משא"כ בעבד עברי דאין גופו קנוי והרב בעל הפלאה כתב בפשיטות דמכאן יצא לו לרבא דקנוי גופו בעבד עברי ואני תמה דמלבד דהתוס' נסתפקו שם דהתנא דמשנה לא יסבור כן אף גם דשמואל באמת ס"ל להיפך בב"מ דף ק"ג דעבד עברי אין גופו קנוי ע"ש ולדידי' לא אצטריך קרא דאינו יוצא בראשי אברים ולא מסתבר כלל דבאמת נחלקו בזה ת"ק וראב"י אי גופו קנוי והי' מקום ליישב בזה קושית הריטב"א דלראב"י היאך יצא לו שא"י בראשי אברים ולפמ"ש אתי שפיר אבל כבר כתבתי דלא מסתבר כלל לומר כן דא"כ קשה קושיא זאת ואף דאביי מקשה לרבא ורבא ס"ל דעבד עברי גופו קנוי אבל מכל מקום מה קושיא דלמא האי תנא דברייתא ס"ל דאין עבד עברי גופו קנוי (כאן חסר).

והנה לכאורה קשה לי בהא דפריך הש"ס האי מלא תצא כצאת העבדי' נפקא הא הרמב"ם בפ"ה מעבדים הלכה ה' כתב שאין יוצא בראשי אברים אלא עבד שמל וטבל לשם עבד לפי שחייב במצות אבל עבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי אברים כ"א בשן ועין המפורשים כמ"ש בתשובה אחת לדייק כן מלשון רבינו שכתב אבל העינים והשינים הן מפורשין בתורה ומשמע דבזה יוצאין הכל לחירות כיון שהם מפורשים בתורה והכ"מ לא הבין כן ע"ש ולפ"ז יקשה לשני דאם לא הי' כתיב רק כצאת העבדים הו"א דדוקא בראשי אברים כמו שיוצא עבד שמל וטבל וכל מצוה שהנשים חייבות עבדים חייבים והו"א דתהי' יוצאת בזה לכך קמ"ל דאינן יוצאין אבל בשן ועין דאף עבדים שלא מלו וטבלו יוצאין לחירות ה"א דיוצאין עבדים ולכך קמ"ל בגפו יבא דאף בזה אינו נפקע דבגופו נכנס בגופו יוצא והיא קושיא גדולה. מיהו יש לומר דכיון דכל הטעם דבראשי איברי' אינם יוצאים הוא משום דלא כתיב מפורש בתורה כמו שסיים הרמב"ם שהשן ועין מפורש בתורה ולפ"ז היאך אפשר לומר דלא תצא כצאת העבדים לא קאי רק אראשי אברים שהעבדים יוצאין בהם הא זה אינו מפורש בתורה ואיך אפשר דלא קאי התורה רק מה שאינו מפורש בתורה ועל שן ועין דכתיב מפורש לא קאי וכעין זה כתב בחידושי הר"ן פ"ק דחולין דף יו"ד גבי ביאה דרך אחוריו שמה ביאה יעו"ש ושפיר פריך הש"ס ודוק ובזה י"ל ראיה לפירוש הרמב"ם דלא תצא כצאת העבדים היא שלילה דהוא דיוצאת בראשי אברים מק"ו דעבד כנעני דהרי חזינן דבגיותן אינם יוצאין בראשי האברים רק בשן ועין ועבד שמל וטבל שהוא מחויב במקצת מצות יוצא בראשי אברים א"כ הו"א דאמה העבריה שהיא יהודית ונתחייבת באותן מצות שתצא לחירות בכל ראשי אברים כמו עבד שמל וטבל ולא שייך לומר דמקנסא לא יליף דעכ"פ חזינן שכל מי שנתחייב במצות רבתה התורה טפי שיצא לחירות ובזה י"ל דקדוק לשון רבינו שבפ"ד ה"ו כתב אין אמה העבריה יוצאה בראשי אברים שנאמר לא תצא כצאת העבדים הנה כתב סתם ראשי אברים ואחר כך כתב וכן עבד עברי אם הפיל לו שינו או סימא את עינו משלם לו כדין החובל בחבירו הנה דקדק לכתוב שן ועין ולמה לא כתב סתם ראשי אברים ואם לאשמועינן דמשלם לו עינו ושינו הנה זהו גם בשאר אברים דמשלם לו דמי חבלה ולפמ"ש יש לומר דהו"א דדוקא ראשי אברים שאינו רק בעבד שמל וטבל הוא דאין ישראל יוצא אבל שן ועין שאף בעבד בגיותו ג"כ יוצא מכ"ש בעברי ולכך קמ"ל מפורש בשן ועין דאף בזה אינו יוצא בעברי וגזירת הכתוב הוא משא"כ באמה העבריה דמרבינן מקרא דלא תצא כצאת העבדים דהוא ודאי קאי על שן ועין כמ"ש דזה מפורש בקרא ולכך אמר סתם ראשי אברים לכלול הכל בזה וז"ב והוא כפתור ופרח בלשון רבינו האמנם גוף הדין שדייקתי מלשון רבינו פ"ה מעבדים ה"ה שעבדים בגיותן אינם יוצאין כ"א בשן ועין אף שכן נראה מלשון רבינו שהרי סיים וכתב אבל העינים והשינים הרי הן מפורשין בתורה ולאיזה צורך כתב זאת ואף שהכ"מ הבין כפשוטו שכתב כלומר וא"צ למנותם הנה לדבריו היה לו לכתוב זאת בה"ד במנותו כ"ד ראשי אברים שיוצא לחירות וגם הא עיקר הכ"ד ראשי אברים נלמד משן ועין המפורשים כמ"ש בה"ד וא"כ לאיזה צורך העתיקו כאן וע"כ דלהורות בא רבינו לחלק בעבדים שהם בגיותן שאין יוצאין רק בשן ועין המפורשים בתורה משא"כ בשאר ראשי אברים שאינם רק מדרש חכמים וכדאמרו בקידושין דף כ"ד. אבל מה אעשה שלא ראיתי גילוי לזה בטוש"ע יו"ד סי' רס"ז ומפשטות דבריהם נראה שבעבדים בגיותן אף בשן ועין אינן יוצאין וכן נראה מהסמ"ג עשה פ"ז שכתב סתם דבעבדים בגיותן אינם יוצאין בראשי אברים ולא חילק כלל וכעת לא מצאתי מי שידבר בזה ואני הנראה לפענ"ד בדקדוק לשון רבינו כדרכי הטוב כתבתי וצ"ע בזה כי גם גוף החילוק שחלק רבינו בין עבד שמל וטבל לסתם עבד לא כתב הכ"מ מקור לזה ואני תמה על רבינו דהרי במדרש רבה בראשית פרשה ל"ו סי' ח' אמר ר"י בר זבדי מה טעם עבד יוצא בשן ועין מהכא וירא ויגיד והיינו שבשביל שעיקר עבדותו הי' בשביל זה ונלקה באברים האלו כמ"ש היפ"ת שם ולרבינו הא מה שקלל נח לכנען שיהיה עבד היה עבד שלא מל ולא טבל ולא נתחייב במצות ואינו יוצא לחירות כלל וא"כ איך יהי' יציבא בארעא שכל עיקר מה שיוצא בשן ועין הוא מכנען וכנעני גופא שלא מל ולא טבל לא יצא וע"כ כמ"ש בהבנת דברי רבינו דדוקא בשאר ראשי אברים אינו יוצא אבל בשן ועין יוצא ולכך שפיר אמר במדרש דמה שיוצא הוא משום וירא ויגיד ואף דלהקל אין למדין הלכה מפי המדרש היינו אם אומר הדין כיון שלא נעשה לענין הדין אין למדין הלכה מזה אבל כאן שנתן טעם איך אפשר שישתנה הדין ולא שייך הטעם כלל וכעין זה חילק הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' קס"א ועיין יפ"ת שהקשה דלמה לי קרא דאין אמה העבריה יוצא בראשי אברים הא לא שייך הטעם של המדרש ע"ש אלמא דבכה"ג למדין מאגדות. ובזה מיושב היטב קושית היפ"ת שם שהקשה שם בשלמא שן ועין בשביל וירא ויגיד אבל שאר כ"ד ראשי איברים מפני מה יוצא בהם ולפמ"ש אתי שפיר דעבד בגיותו באמת אינו יוצא רק בשן ועין לבד לא בשאר כ"ד ראשי אברים ורק עבד שמל וטבל שנתחייב במצות הקלה התורה עליו טפי ודו"ק היטב כי ת"ל יפה פירשתי בדברי רבינו כנלפענ"ד:

והנה דרך אגב אומר במה שנשאלתי בהך דב"ק דף נ"ו שהבאתי למעלה שהתוס' כתבו שם ד"ה פשיטא דחוץ לב"ד לא שייך אם לא יגיד שיכול להגיד ולהעיד וע"ז שאל אותי עלם משכיל מפה לבוב ושמו כמר משה וואלף ני' דהא אכתי איכא נ"מ באם הי' מזימים לעדים ושאל אותם שיזימו ואמרו שאין יודעין להגיד ובתוך כך שלם זה הממון ואם נימא כשיטת הפוסקים דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ בשכבר שלם תו א"י להעיד דהא הו"ל כאשר עשה ונתחייבו על אשר לא הגידו אף שלא היה הכפירה בב"ד. והנה בפשיטות השבתי דהרי נתחייבו מצד דיני דגרמי כמבואר בסי' ל"ח וא"כ אין נ"מ אם נתחייבו מפני שלא הגידו או שגרמו לו היזק ואף אם נימא דמכל מקום מהראוי להתחייב על מה שלא הגידו מכל מקום נראה לפענ"ד כיון דהם ראויים להגיד רק שיהי' עדות שאילה"ז בכה"ג לא מקרי אם לא יגיד דמצד הגדת עדות ראויים הם ובלא"ה נראה לפמ"ש בתשובה דמה דאמרו בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה אף דאיכא ק"ו אם כאשר זמם חייב מכ"ש כאשר עשה וכתבתי עפ"י דברי הרשב"א ריש ב"ק דלכך בבור אין עונשין מן הדין אף דק"ו הוא משום דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ולפ"ז בהזמה דחידוש היא דמה חזית דציית להני ציית להני א"כ ג"כ אין עונשין מן הדין ולכך כאשר עשה ל"מ והארכתי בזה ולפ"ז כאן לענין שיתחייב משום אם לא יגיד לא שייך לחייבו דממנ"פ הם באמת ראויים להגדה רק דהוה כאשר עשה ואינם נאמנים להגיד דדלמא הראשונים אמרו אמת וכיון שכן שוב לא שייך לחייבם על אשר לא הגידו דכל שמשקרים לא חייבן התורה להגיד רק שיגידו האמת ואמת ראוי להגדה אף בכאשר עשה ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד וקצרתי. והנה במה שהבאתי דברי הרמב"ם והרמב"ן שנחלקו בענין לא תצא כצאת העבדים אם היא שלילה או חיוב דהיינו ל"ת. באמת שלולא דמסתפינא להביא צווארי בעול המחלוקת של שרי התורה האלו פן ירוצו גולגלתי בחרבות פיהם אשר כל רז לא אנס להם לכאורה הייתי אומר דבתורה לא שייך ענין שלילה שכל ששללה התורה שלא לעשות כן ניהו דאינו מניעה הא ממילא היא מניעה דכל אזהרות התורה הם שלילות שלא לנקום ולנטור ולא נקבע בלבותינו שנאה וקנאה וכדומה רק אהבת שלום וריעות וא"כ מה נ"מ אם היא אזהרה או שלילה אלא שזה בכללות האזהרה אבל בפרטי חלקי האזהרה לא שייך זאת עד"מ לא תצא כצאת העבדים דאינו יוצא בראשי אברים הנה לא נוכל לומר שזה אכזריות וכדומה או חמלה על האדון שהרי ראינו בעבד כנעני שיוצא בזה וא"כ אם חסה תורה על עבד כנעני מכ"ש על העבד עברי כדבר האמור ברמב"ם ורמב"ן בשורש השמיני הנ"ל וע"כ אין לך לומר רק שכן גזרה חכמת התורה וא"כ היא שלילה גמורה לא אזהרה וכן לא יבקר הכהן לשער הצהוב שזה אי אפשר לומר שהיא אזהרה שאחר שבמקום אחר באותו ענין צריך הכהן לבקר ולא שייך ענין צוואה לאסור שיבקר וע"כ שהיא שלילה שא"צ לבקר שכבר טמא הוא אבל אמרו לא יומתו כי לא חופשה מה שאמרו שניהם הרמב"ם והרמב"ן שזה ענין שלילה הנה אף שהיא שלילה מכל מקום כל שהרגו הוא חייב כאילו שפך דמים שאחר ששללה התורה שלא יומתו ממילא נעשה ממנו אזהרה. אך לפענ"ד כוונת הרמב"ם דכל שהיא שלילה א"כ א"א לחשבו בכלל הלאוין מידי דהוה אלאו הבא מכלל עשה שאינו נמנה בכלל הלאוין כמ"ש הרמב"ן סוף שורש א' וכן הסכים במגלת אסתר שגם הרמב"ם דעתו כן ונוסף עוד שאינה מונה לא בעשין ולא בלאוין שאינו מצות עשה ואינו ל"ת גמור שלא נצטווה בלשון לאו ואף שכיון שאמרה תורה עשה כך וממילא משמע שלא לעשות כך כמו שהוא לאו הבא מכלל עשה אבל כיון שאינו רק שלילה שלא הזהירה שלא לעשות רק שנעשה כך וממילא נשמע שבא לשלול שלא נעשה כך וזה אינו בכלל הלאוין וא"כ ה"ה בלאו שלא בא בלשון אזהרה רק שלילה בלבד שלא נעשה כך שא"צ לא נוכל לעשותו כלאו גמור ונשאר בשלילה רק שממילא כל ששלל חיוב מיתה ממילא אסור להרגו ככל איש הפטור ממיתה אבל אינו עובר בלאו של לא יומתו וז"ב כשמש.

ובזה נראה לפענ"ד שצדקו דברי רבינו במה שאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו היא שלילה והרמב"ן טען שזה מניעה שלא נחלוק על הכהונה כדרך שחלק קרח ועדתו ולפמ"ש באמת כל שלילה היא אזהרה שאחר שאמרה תורה שלא יהיה כקרח וכעדתו ממילא נהיה מוזהרים רק שאין לוקה על לאו זה וגם אינו עובר בלאו הזה שזה אינו רק שלילה ובאמת התורה עצמה אמרה שלא יהי' עונש בבליעה ושריפה כקרח וכעדתו רק צרעת בלבד וא"כ אי אפשר לומר שזו אזהרה שא"כ למה לא יהיה העונש וע"כ היא שלילה וממילא לא נעשה כן וכמ"ש. ובזה צדקו דברי הרמב"ן שמביא בקרא דבגדיכם לא תפרומו שדרשו חז"ל דאבל שלא פרם ושלא פרע חייב מיתה ואמר הוא שאינו רק אסמכתא בעלמא והיא שלילה שאתם לא תהי' חייבים ואחרים חייבים והמג"א אמר שמנ"ל שיש לומר דאבל אחר חייב מיתה בידי שמים וזה אינו שלא נמנה בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים אבל באמת היא רק שלילה ולא שייך בו לאו ועונש וגם אם נימא שהיא מניעה מ"מ יפטור אחר דלאו הבא מכלל עשה אין עונשין ואינו בכלל לאו ועשה ומכ"ש בזה וז"ב.

ובזה ל"ק גם כן מה שאמר מלאו דלא יפדה שהרמב"ם חשבו בכלל השלילה שאין לו פדיון והרמב"ן כתב דלמאן דדריש שלא יתן דמים ויפטור מן המיתה היא מניעה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל ששלל שלא יפדה ממילא היא מניעה שהרי התורה שללה שלא נעשה זאת לפטרו ממילא נשאר בחיובו ול"מ לו הפדיון ככל שאר חייבי מיתות חמורות בידי אדם שלא ניתן לפדיון אבל לענין ערכי עלי לא שייך לומר שהשלילה היא אזהרה דאדרבא בכל אדם אם אמר ערכי עלי חייב לערוך ולשלם ולמה יזהיר כאן וע"כ שהיא שלילה. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו בזבחים דף ס"ו דלא יבדיל א"צ להבדיל והביאו הרמב"ם שם והיינו שהיא שלולה ולפי מ"ש מה נ"מ סוף סוף כל שגזרה חכמת התורה שתשלול בהן הבדלה א"כ שוב אין להבדיל דהרי כן גזרה חכמת התורה וניהו דאינו עובר בלאו ואינו רק שלילה מכל מקום עכ"פ שינה מעבודת הקרבן שצריך לפי חכמת התורה ושוב פסול הקרבן אך נראה דזה שאמרו שם מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש"מ א"צ להבדיל והיינו כפירוש רש"י דאם הכוונה שאסור להבדיל א"כ מנ"ל דבעולה צריך הבדלה דלמא אמרה תורה דיכול להבדיל ולא קשה כלל שכאן גזרה חכמת התורה שאין להבדיל וכאן התירה תורה וע"כ דכאן א"צ להבדיל ושוב אין חילוק בין חטאת לעולה שבשניהם ברצון תליא וע"כ דעולה צריך להבדיל וז"ב ועיין בתוס' שם ד"ה אלא ובזה מיושב מה דקשה לי טובא במה דאמרה תורה כל איש אשר בו מום לא יקרב והן מניעות ולאוין ולוקה עליהן וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מביאת מקדש הא"ב ומהיכן נלמוד זאת ואולי אינו רק שלילה בלבד דה"א שהן כשאר כהנים ומה נ"מ אם יש בהם מום קמ"ל דלא יקרב והיא שלילה אבל לאו מנ"ל (ובאמת לפמ"ש רש"י דבדין הוא שלא יקרב ע"ד הקריבהו נא לפחתיך א"כ שוב היא אזהרה גמורה דגם מצד הסברא אינו ראוי שלא יקרב וזהו שביארה תורה כי כל איש אשר בו מום לא יקרב אבל הוא ע"ד דרש) אבל לפמ"ש אתי שפיר דכל דשללה תורה שאין לקרב אל הקודש ממילא חלל עבודה ולוקה על שחלל עבודה ואדרבא התורה השמיענו דאינו במיתה כשאר מחללי עבודה ממה שאינו בתורת חילול ממש רק שהיא שלילה והמעיין בלשון הרמב"ם ימצא כי הדברים כנים בכוונתו ודוק היטב כי לדעתי כוונתי נקודה נפלאה בכוונת רבינו והוא ענין נחמד ת"ל וזה לדעתי מ"ש הרמב"ם דכל שצותה התורה שננקה נפשותינו מהפעולות ונשלול ממנו הפעולות האלו היא אזהרה גמורה ולא נודע למה ולפמ"ש א"ש כי כל שצותה התורה שננקה נפשותינו ושללנו ממנו הפעולות האלו א"כ שלא לרצון הבורא הוא וממילא מוזהרים אנחנו שלא נעשה כה ואף שאינו רק שלילה ואי אפשר למנותו בכלל המצוה היינו אם התורה אמרה שהיא שלילה לא תאכל הטמא וכדומה במקום שהי' שלילה אבל במה שצוה שננקה נפשותינו מכלל שלא רצתה התורה בו וא"כ היא מניעה גמורה. ובזה מיושב היטב מה דק"ל לרמב"ן דא"כ יהי' לוקה ע"ז והרמב"ם מודה שאינו לוקה והמג"א חתר להשיב ולא מצא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא יוכל ללקות דאינו רק שלילה בלבד רק שנלמד מזה שלא רצתה התורה בזה ויהי' בכלל הענין אבל מלקות אין לנו בזה דלא עדיף מלאו הבא מכלל עשה ואין לוקין ואף דלאו הבא מכלל עשה אינו נמנה היינו בצווי תורה כל שאינו בא לא עשה בפירוש ולא לאו בפירוש אי אפשר למנותו אבל כאן מדצוה הקב"ה שננקה נפשותינו ולא לעשות זאת והוא אומר שלא עשה כזה וכזה ושלל מנפשו הפעולות האלו מכלל דהוא נצטווה שלא לעשות כזאת שאל"כ למה יצטרך לנקות נפשו והא הוא רשות בעלמא וע"כ שאינו שלילה גמורה ומלקות אי אפשר ללקות דהא לא בא לאו מפורש וז"ב כשמש והודות לד' כי גלה לי רז זה להבין דברי רבינו לאשורו ת"ל ועיין צל"ח פסחים כ"ד מה שהאריך ליישב דברי רבינו הרמב"ם ורבינו הרמב"ן ולפמ"ש הדברים מפורשים ועיין יבמות דף מ"ם ובירושלמי ריש יבמות ה"א דאמר גבי יבמה שנאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל יבמה יבא עליה למצוה וכן אמרו גבי מנחה ולכאורה צ"ב דמ"ט לא יהי' באמת רק שלילה בלבד דמצוה ליכא דהו"א שיהיה אסור קמ"ל דמותר והוא רשות. אך נראה דשאני התם שנאסרה וא"כ כל שאינו מצוה מהראוי שלא יהיה מותר ויתקיים באיסור אשת אח כמו שנאסרה וע"כ דמצוה היא וא"כ התורה התירה ודוק היטב כי זה כלל חדש דכל שהיתה מקודם אסורה לא שייך בזה ענין שלילה ומבואר היטב הלשון יכול תחזור להתירה הראשון דהיינו שיהיה שלילה קמ"ל דהיא מצוה ודוק היטב ועיין מצוה קכ"ט שם מבואר ודוק.

אחר שנים רבות אמרתי לפשוט הספק שנסתפק היראים למה יתנו הקנס להניזום ולפענ"ד נראה דהנה במכות אמרו משלשין בממון ואין משלשין במכות ופירשו בש"ס דאביי אמר אתיא רשע רשע ורבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא א"ה ממון נמי ממון מצטרף מלקות לא מצטרף ופירש רש"י דהרי קבל מה שרצו להפסידו בין כלם והוא תימה דסוף סוף הרי רצה זה להענישו מלקות שלימה וממון משלם ולמה יתן שליש ועיין בריטב"א. אך לפענ"ד היה נראה דהנה בהא דיליף רשע רשע כתב הריטב"א שם דאף דאין דנין אפשר משאי אפשר ויש מי שתירץ דאי נימא דאף במלקות דינא דמשלשין ואי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם א"כ במיתה דא"א למקטל מחצה א"כ הי' לן למפטרינהו בשלשה דאי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם וע"כ דקטלא דכלהו כאשר זמם הוא וה"ה במלקות ותמה הרמב"ן ע"ז וא"כ אין ענינו מה דיליף מג"ש דרשע רשע וע"כ דאין זה רק גילוי מלתא וא"כ יש לומר דבמיתה דאי אפשר קטלינן ומלקות אפשר וע"כ מסיק דאביי ס"ל דיליף אפשר משאי אפשר ע"ש ולפ"ז יש לומר דלרבא דס"ל דאין למדין משאי אפשר וכמ"ש הריטב"א שם ואף בגז"ש ס"ל דאין למדין מאי אפשר א"כ עכ"פ במלקות יש לומר דבעי כאשר זמם והרי רצה לחייבו מלקות שלימה. ובזה מבואר ההבדל שבין ממון למלקות דבממון דמצטרף לגבי הניזום אי נימא דאין משלשין וכל אחד ישלים א"כ יקבל הניזום יותר ואנן בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו והרי יקבל יותר מכאשר זמם משא"כ במלקות דאין הנדון מקבל כלום וכן נראה מהריטב"א בעצמו שפירש כן ולפ"ז ע"כ מוכח דצריך ליתן לאחיו זאת דאל"כ יקשה היאך נעשה בממון דאם נימא דאין משלשין ויתנו העדים יותר מכאשר זממו דהם זממו להפסיד מנה והם יתנו עד"מ ק"ן בשלשה ואם נימא דמשלשין ביד מי יצטרף דהא אין נותנים ליד הניזום דבשלמא כל שנותנין ביד הניזום מצטרף בידו ומתקיים כאשר זמם אבל כשנותנין לאחר אינו מתקיים ביד הניתן לו דהא הב"ד יחלקו לכל מי שירצו ולא יגיע לאחד כאשר זמם וגם ביד העדים לא יתקיים כאשר זמם ואם כן היאך יתקיים כאשר זמם וע"כ דנותנין ביד הניזום וזה ברור והיא קילורין לעינים. ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דאמרינן דעדים זוממין גלי קרא דממונא משלם מקרא דיד ביד והרי שם ביד ביד דדרשו ממון היינו למי שחבלו וה"ה בעדים זוממים ומכ"ש לעולא דס"ל דבכ"מ דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וגמר מחובל ומעדים זוממין וא"כ אי נימא דממונא לקולא קשה וכי אתגורי אתגר והתוס' הקשו כן בחובל ותירצו דחס רחמנא על ממונא דנחבל וא"כ גם בעדים זוממין צ"ל כן ובפרט אם נימא דבממון כאשר עשה ג"כ מחייב אם כן אפסדי' לממונו ומהראוי לחוס על כספו ולפ"ז כל דביד הב"ד לתת לכל מי שירצה א"כ קשה למה ממונא משלמי וכי אתגורי אתגר וע"כ דנותנים להניזום וז"ב ודוק. ובזה נראה לפענ"ד לפרש הא דאמרו בכתובות דף ל"ב מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד והתוס' נתקשו בזה דלמה לי יתורא ת"ל מקרא דיד ביד משמע ממון וגם ועשיתם לו כאשר זמם משמע ג"כ ממון ע"ש שכתבו דה"א דדוקא במיתה ומלקות מיירי קרא ולא בממון ודבריהם דחוקים ויש לכוין דלמ"ד דבממון חייבים כאשר עשה א"כ קרא דכאשר זמם במיתה ומלקות דוקא אבל ע"כ דדבריהם דחוקים דכאשר עשה הוא רק ק"ו ועונשין ממון מן הדין אבל פשטא דקרא קאי כאשר זמם אכלהו ולפמ"ש יש לומר דהנה רבא דיליף דאין משלשין במכות יליף מכאשר זמם לעשות לאחיו וממון משלשין משום דמצטרף משא"כ מלקות דבעינן שילקה כשיעור שרצה לחייב ולפ"ז ז"ש מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם והיינו מלקות שלימה ולכך נקט בלשון יחיד ועשיתם לו כאשר זמם דהיינו לכל אחד מעדים וא"כ אי נימא דגם בממון מלקי לקי א"כ למה לי קרא דיד ביד והא בלא"ה ע"כ לא ישלשו בממון דלא יתקיים כאשר זמם וע"כ דכל אחד יתן כל מה שרצה לחייב וע"כ דיד ביד מורה שינתן לו דמי שנתחייב וא"כ שפיר משלשין בממון וכמ"ש ואם כן שפיר אצטריך יד ביד וגם מכאשר זמם לא נפיק דהא לא יתקיים כלל כאשר זמם ודוק היטב. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמר ר' יוסי במכות דף ו' בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר ואיך מצינו לומר כן דהרי קי"ל דמשלשין בממון וא"כ אם הי' שלשה וארבעה משלשין ומרבעין כמ"ש רש"י בדף ג' שם ולפ"ז כשנמצא אחד מהם קרוב או פסול והוא בודאי אינו משלם כאשר זמם דאינו בגדר עד כלל וא"כ שוב יצטרכו הכשרים לשלם בעדם והוה יותר מכאשר זמם וכעין שהבאתי בשם הריטב"א דאם נימא דמשלשין במכות ממילא במיתה עושין להם יותר מכאשר זמם ואם כן ה"ה בממון כל שעכ"פ נתכוונו ביחד ל"מ אם נימא דאף בלא הכירו בפסולם נמי הוה נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא אף אם נימא דבעי שיכירו בפסולם עכ"פ רצו להצטרף יחד ולא רצו הכשרים לחייב יותר משליש ורביע לפי ערך ומשלמין יותר ונמצא שלא מתקיים כאשר זמם ואף בממון בעינן כאשר זמם וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ג בסופו שא"צ דרישה וחקירה אבל כאשר זמם בעי ועיין נוב"י סי' ע"ב ובתשובה הארכתי בזה וא"כ בעי כאשר זמם ובפרט דעכ"פ מן התורה ודאי בעי דו"ח וכאשר זמם לכ"ע בד"מ אם כן היאך אפשר דלא יתבטל כל העדות והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דמזה ראיה ברורה לשיטת הראב"ד דבעדים שהוזמו לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דל"ש שנצטרפו בראיה דהא לא הי' שם ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דס"ל דאף בכה"ג נתבטל העדות ומטעם שכתב הב"ח דהעדים שהוזמו אומרים שנצטרפו בשעת ראיה אף דלא נאמנים היינו לענין עונש הזמה אבל לענין שיהיה שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול נאמנים לבטל העדות שוב קשה דלא הוה כאשר זמם ולפ"ז יש לומר דר"י ורבי נחלקו בזה ובלא"ה יש לומר דלרבי דס"ל דגם בד"מ צריך שיתרו בהם ושואלין למחזי קאתיתו או לאסהודי קאתיתו וע"ש בהסוגיא ובתוס' ומהרש"א וא"כ שוב כל שאמרו שהתרו בהם נאמנים עכ"פ לגבי עצמם דנצטרפו ונתבטל העדות כלו ודוק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל. ומן האמור נראה לפענ"ד ליישב הא דמבואר בחו"מ סי' א' דעדים שהעידו עדות שקר והוזמו דמשלמין ממון והקשה בנתיבות שם דהא באמת עדים זוממין מהראוי שילקו רק דגלתה התורה שממון משלמין מדכתיב יד ביד ולפי"ז זהו דוקא ממון דכאשר זמם אבל ממון דדיני דגרמי דאינו כאשר זמם מהראוי שיתחייב ועיין קצה"ח סי' ל"ח שהרגיש ג"כ בזה ובספר גאון צבי שנדפס מחדש ובמפרשי הים ר"פ הכונס מ"ש בזה ולפענ"ד אין התחלה לקושיא דהשתא ממון דכאשר זמם דלא עשה מעשה ולא הפסיד לחבירו דלא שייך לומר דחסה התורה על ממון של זה שהפסידו דעדן לא נפסד אמרה תורה שישלם ממון ולא מלקות אף דהמלקות חמור מכ"ש בהפסידו ממון ממש דכבר שילם ע"י עדותו דפשיטא דחייבין לשלם ממון ולא מלקות ובפרט דמלקות דלא תענה באמת הוה לאו שאין בו מעשה רק דגלתה התורה דוהי' אם בן הכות הרשע דבמקום דאי אפשר לקיים כאשר זמם לוקין כדאמרו ריש מכות אבל עכ"פ מהראוי לומר דישלמו דהפסידו וגרמו לו נזק ממה שילקה דלא עשו מעשה וז"ב ופשוט. ובזה מיושב היטב הא דהקשו כל הקדמונים ובש"ך סי' ל"ח בהא דפריך הש"ס במכות דף ג' כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והקשו דאדרבא דבאמת אינם נאמנים רק דלגבי נפשייהו כל שהודו הו"ל הודאת בע"ד ורצו להפסיד ממון לכך חייבין ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהודו ששקר העידו נתחייבו מלקות ושוב אינו לוקה ומשלם וא"ל דממון ישלמו בעדים זוממין דזהו דוקא כשהוזמו באמת אבל כאן דלא הוזמו רק שהודו א"כ אולי לא הפסידו ומהראוי לחייב מלקות יותר וא"ל דאין אדם משים עצמו רשע ופטורי' ממלקות דזה אינו דהא כבר נודע מ"ש הג"א פרק הגוזל קמא במעשה דפרגא דלפטור מממון נאמנים להשים עצמם רשעים א"כ כאן כל דע"י המלקות נפטרו מממון אף דלענין שילקו לא יהיו נאמנים מכל מקום נאמני' עכ"פ לענין ממון והוה עכ"פ חייבי מלקות שוגגין דפטורין ועיין קצה"ח סי' ל"ח מ"ש בזה ובגליון ציינתי דבר"ש פ"ז דתרומות משנה א' מבואר שם היכא ס"ל לרבא בחייבי מלקות שוגגין ולק"מ דכבר כתב הפ"י בב"מ דף ס"ד דכל דהלאו הוא משום הפקעת ממון ודאי ממון משלם וא"כ כאן הלאו הוא בשביל הפקעת ממון שלו דהתורה לא רצתה שיתן הלוה רבית ודוק. ובגוף הספק שנסתפק היראים למה לא יתנו הקנס למי שירצו הב"ד לפענ"ד ש"ס ערוך הוא בב"ק דף ל"ח בהא דאמרו שלא יהא חוטא נשכר ופריך הש"ס וניתבי' לעניים ומשני דהו"ל ממון שאין לו תובעין וקשה אכתי למה לא יגבו הב"ד ויתנו למי שירצו וע"כ דכל שאינו ברור למי יתן חיישינן שגם הב"ד יתרשלו ולא יגבוהו וה"ה בזה חיישינן שיהיה החוטא נשכר וגם הב"ד יתרשלו ולכך שייך להניזם דאז הוא יחוש לעצמו ולא ישקוט וינוח עד שיקבלו ושאני חומש דתרומה דלכפרה קאתי בודאי הוא בעצמו יתנהו ולא יעכבו וכדאמרו לענין חייבי חטאות ואשמות ועיין בתוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה זר.

והנה שאלני אחד מהתלמידים בהא דאמרו בכתובות דף ס"ז דלאחר שבא לידי גיבוי מוכרין כל כלי תשמישו ופירש"י דמשום קנסא הוא אף דהוה ממון שאין לו תובעין מ"מ קנסינן ע"ש ובתוס' וע"ז הקשה דהא בב"ק אמרו דל"ש בממון שאין לו תובעין קנס ולק"מ דשם לענין דנתקן שיתנו לעניים אמרינן דיש לחוש שמא ידחה לעניים דהו"ל ממון שאין לו תובעין ולכך מוטב דיתן לה כדי שלא יהא חוטא נשכר אבל שם שפיר מגבין הב"ד דניהו דהו"ל ממון שאין לו תובעין מכל מקום הב"ד מגבין מיניה כדי שיקנסו אותו ומוטב יותר משלא יקנסהו כלל וז"פ להמעיין. והנה בהא דאמר רבא בכתובות דף י"א ואי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה הביא בשיטה מקובצת שם בשם שיטה ישינה שהקשה דליתבי' לעניים וכתב דכל הקושיא היא רק על שאנו מוציאין ממונו מספק דאיכא למימר שמא תמחה משתגדיל אבל כל שכבר הוציאו ממנו מספיקא לא נגזל ממנה ותמה עליו מוהר"ב בשיטה שם דזה קושית הש"ס בב"ק שם ומשני דהו"ל ממון שאין לו תובעין וד' יודע שבראשית השקפה כאשר ראיתי כן תמהתי כן. ולפענ"ד נראה דהנה רש"י פירש לכי גדלה לא יהבינן לה עד שתגדיל וביאר בשיטה מקובצת שם דהיינו שאנו מוציאין הממון מתחת ידו ונותנין לב"ד עד שתגדיל שמא יאבדו מעותי' וילך לו ע"ש ולפי זה כאן דעיקר הקושיא היא לכי גדלה נמי ממחיא ונפקא דהא קטנה אין לה קנס כדדייקינן בר"פ אלו נערות דנערה אין קטנה לא וכמ"ש בשיטה מקובצת כאן בהדיא דעיקר קושית הש"ס מלכי גדלה ואם כן לא שייך תירוצי הש"ס דהוה ממון שאין לו תובעין דהא היא באמת תשתדל להגבות דבידה שלא למחות ויהי' הקנס מגיע לה וע"ז שפיר הקשה דא"כ מאי מקשה לכי גדלה ממחיא ונפקא דא"כ אז יתנהו לעניים ומה קושיא וע"ז כתב דזה אינו דכל שכבר גבו המעות לא חיישינן לשמא תמחה ונצטרך ליתן לה ודלמא תמחה אח"כ. וביאור הדברים דבאמת יש להעמיד על החזקה שלא תמחה אך חזקת ממונו של זה עדיף וחיישינן שמא תמחה אבל כל שכבר הוציאנו הממון מרשותו שוב אי אפשר לגזול ממנה. אמנם זה אינו דא"כ מה פריך הש"ס לכי גדלה נמי ממחיא גבי כתובה והא גם שם שייך לומר כן. אך העיקר נראה דלפמ"ש בשיטה שם דיש לפרש דעיקר קושית רבא הוא למ"ד דיש קנס במקום מכר והיינו דגם לקטנה מגיע קנס א"כ שוב לא שייך לומר דהו"ל ממון שאין לו תובעין דהא הקטנה גם כן אין לה יכולת לתבע ועיין בטור וש"ע חו"מ סי' צ"ו ואם כן גם אם יתנו לה לא יהי' ממון שיש לו תובעין ואם כן שוב שפיר קשה וליתבי' לעניים ודוק היטב. אמנם באמת גוף קושית השיטה דהא קטנה אין לה קנס לא זכיתי להבין דמכל מקום יגיע לה הקנס בנערותה ואכתי יכולה למחות כל שלא גדלה ונתבגרה וצ"ע דאולי לכי גדלה היינו בהיותה נערה בת י"ב שנה ותביא שתי שערות וכן נראה עיקר ושפיר מקשה השיטה. אמנם קשיא לי על התירוץ שמקשה למאן דס"ל דיש מכר במקום קנס והלא טפי ראוי לומר דרבא לשיטתו דמוקי בסנהדרין דף ע"ג דמיירי המשנה במניחה שלא יהרגנה ור' יהודה היא והוא בר פלוגתא דר"מ וס"ל דגם בקטנה יש לה קנס וכיון דע"כ מוקי כר"י שפיר מקשה הש"ס דגם קטנה מגיע לה קנס. מיהו יש לומר דבקטנה לא שייך דין רודף כלל דאפגמה קפיד רחמנא ובקטנה לא שייך פגמא כ"כ דאין לה פגם כ"כ ודוק כי יש לי אריכות דברים בזה ועיין שיטה מקובצת ר"פ אלו נערות שנסתפק אם בקטנה מפותה שייך דין רודף משום דפתוי קטנה אונס היא ע"ש ודוק. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דבריבית קצוצה דנחלקו ר"י ור"א אי יוצא בדיינים והנה לר"א דדריש מקרא דוחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי א"כ שפיר מבואר דיתנו להלוה אף שגם הלוה עבר על לאו דלא תשיך ולא תשימון וגם הרי נתן מדעתו מ"מ גזירת הכתוב הוא שמשיב להלוה אבל מצד הסברא היה יכול להיות דאף דהתורה גזרה שיוציא בלעו מפיו מכל מקום יוכלו הב"ד ליתנהו למי שירצו וכדפריך וליתביה לעניים ומשני דהו"ל ממון שאין לו תובעין וכאן לא שייך דהב"ד יתרשלו בדבר דהרי שייך להיפך גם כן שלא יהי' חוטא נשכר דהלוה חטא ועבר ולמה יתנהו לו. ובזה נראה לפענ"ד בהא דפריך בב"מ דף ס"ב מ"ט דר"י ואמרו מקרא ומשמע דמצד הסברא דברי ר"א נכונים ואח"כ שאל מ"ט דר"א ומשמע דמצד הסברא דברי ר"י נכונים דאל"כ הי' לו לפרוך ור"א מה דריש בקראי דר"י כדפריך על ר"י אח"כ ועיין פ"י שם. ולפמ"ש יש לומר דמצד הסברא באמת הדין נותן שיוציאו בלעו מפיו והו"ל כמו גזל אבל אינו דומה ממש לגזל דהרי גזל מהראוי להשיב להנגזל אבל כאן הלוה גם הוא עבר וא"כ מהראוי שיתנה הב"ד למי שירצו ואף דאין לו תובעין מכל מקום שייך הסברא שלא יהיה חוטא נשכר ומוטב יותר לתנהו לאחר ממה שיתנהו להלוה הרשע וכמ"ש ור"י אמר דאינו יוצא בדיינים כלל וע"ז שאל מ"ט דר"י והיינו ניהו דא"צ להחזיר להלוה מכל מקום למה לא יוציאו בלעו מפיו וע"ז משני מקרא דלמיתה ניתן ולא להשבון והיינו שא"צ להשיב כלל וע"ז פריך מ"ט דר"א דאמר שישיב להלוה והיינו דניהו דקראי דר"י לא משמע לי' וס"ל דהוה אסמכתא בעלמא וכמ"ש הפ"י אבל עכ"פ מה ראה שיתנהו להלוה והי' להם להב"ד לתת למי שירצו כדי שלא יהא חוטא נשכר וע"ז משיב מקרא דוחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכא דניחי וגזירת הכתוב הוא דיתן להלוה. ובזה נכון היטב מה שכתב הט"ז בסימן קס"א דכל שאינו תובעו אינו חייב ליתן והוציא כן מדברי רש"י וכלם תמהו בזה דמה נשתנה מכל מצות גזילה וכדומה דחייב אף כשלא תבעו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כאן מהראוי לתנהו למי שירצו וכדפריך וליתבי' לעניים וכל עיקר התירוץ משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין וחיישינן שיתרשלו הב"ד ולפי זה עכ"פ אינו חייב רק עד שיתבענו הלוה דאל"כ גם הוא לוה רשע ולמה יתנהו לו והרי גם הוא אינו תובע. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י דהקשה דמה פריך מ"ט דר"י ולימא משום דס"ל לר"י בכ"מ לוקה ואינו משלם וגם כאן לוקה ואינו משלם ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר קושית הש"ס דלמה אינו יוצא בדיינים לגמרי ומהראוי שיתנהו הב"ד למי שירצו וא"כ בכה"ג לוקה ואינו משלם כיון דהוה מלקות לזה ותשלומין לזה ובכה"ג בודאי לא שייך שתי רשעיות ועיין בתוס' כתובות דף ל"א וגם באמת אם ניתן להלוה יש מקום ליישב דכאן אינו משם אחד דהרי המלקות אינו בשביל מה שהלוה לזה דהרי גם הלוה לוקה ואם כן אינו משם אחד ולא שייך לוקה ומשלם דאינו משם אחד כדס"ל לר"מ שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין ומכ"ש אם אמרינן דמשלם למי שירצו הב"ד דבודאי לא שייך לוקה ואינו משלם דאינו משם אחד והו"ל מלקות לזה ותשלומין לאחר. ובזה מבואר מ"ש ע"כ יכין רשע וצדיק ילבש ע"כ רבית קצוצה וכלם תמהו דמה ענין ע"כ יכין רשע לזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם דנותן להלוה הוא משום דלא שייך שלא יהא חוטא נשכר דחיישינן שמא יתרשלו הב"ד דהו"ל ממון שאין לו תובעין ואף דמחזירין להלוה הוא משום דהמלוה הוא רשע יותר מהלוה שזה אנוס שלא רצה להלוותו בלי ריבית ולפ"ז זהו להרשע עצמו אבל בנו למה יתחייב להחזיר הוא ודאי צדיק ואם כן למה יהנה הלוה הרשע וז"ש רש"י ע"כ יכין רשע ולא יהנה והיינו שעיקר מה שצותה תורה הוא להוציא בלעו מפיו לפי שהוא רשע יותר מהמלוה וגם חשו שיהי' ממון שאין לו תובעין ויתרשלו הב"ד ויהנה המלוה ולכך כשמת בנו שהוא צדיק למה יחזיר וז"ש ע"כ ריבית קצוצה ופירש"י וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו ומזה הוציא הט"ז שאינו חייב רק כשתבעו והיינו משום דכל עיקר מה שנותן לו הוא בשביל שיתבענו דאל"כ יהיה ממון שאין לו תובעין וא"כ כל שאינו תובעו שוב אינו מחויב להחזיר לזה ודוק היטב ויש להאריך בזה בכל הסוגיא ואין הגליון מספיק. והנה במ"ש לעיל מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בענין לא תצא כצאת העבדים כעת קשה לי לשיטת הבה"ג דהיא מניעה מ"פ האי מלא תצא כצאת העבדים נפקא דלמא בגפו אצטריך שיהי' עשה ולא תצא היא לאו וע"כ דזה אינו רק שלילה לבד ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף