שו"ת מהרש"ל/לז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
הנני בא על דבר הלכה ול' עד' היא הלכה פסוקה ולכן לא אחוש להאריך הענין הוא כי בא הנה הסופר אחד מארץ רוסיאה והוא מוסמך ואמרתי לו שיכתוב לי זוג של תפילין וכתבן ונתנן לי ובדקתי אותה והיו כתובין כתקנן אך דבר אחד ראיתי בהן לא נכשר בעיני וזה הדבר כי היה פרשת שמע מסיימת באמצע שיטה ופרשת והיה אם שמוע היתה מתחלת בראש הדף ובראש שיטה ואמרתי לסופר לא יעש' כן במקומינו לסיים פר' שמע באמצע שיטה ולהתחיל פרשת והיה אם שמוע בראש שיטה וגם במקומכם אי איפש' שיעשו כן שהרי הרא"ש והרמב"ם והמרדכי ז"ל כולם מסכימים שהג' פרשיות תהיו פתוחות ופרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה וכשהיא כתובה באופן הזה נקראת פרשת והיה אם שמוע פתוחה שהרי כתב הרמב"ם בפ"ח פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע שיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחילת שיטה שניה וגם הרא"ש הסכים לזה שכתב הפתיחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה או בתחילתה כדי תשעה אותיות הילכך אם נשאר עדיין בשיט' כדי ליכתוב ט' אותיות או יותר יניח חלק ויכתוב בראש השיטה שתחתיה וכו' הרי שנראה בפירוש דבאופן כזה מיקרי פתוחה אליבא דכ"ע והוא השיב לי הנה בכל הארץ אשכנז עושים אות' כן ואין פוצה פה ומצפצף וחכמי רוסיאה לא קטולי קני באגמא נינהו וכדי לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק והביא לי ג' זוגות תפילין ישנים כתובים כתיבה אשכנזי' והיו כתובים על זה האופן ג"כ ואשתומם שעה חדא לאמר מה ראו על ככה ועל מה הם סומכים האם נאמר שסומכים על דברי בעל העיטור שכתב שכל ד' פרשיו' שבתפילין יעשה פתוחות וזה דבר זר מאד שלא יעלה על דעת להניח דברי הר"ם והרא"ש והמרדכ"י וליפסוק כבעל העיטור ונתתי את לבי לתור ולבקש ולדעת מאנה יצא להם זה ומצאתי שאיפשר שהם סוברים כהרא"ש בצורת הפתוח' או הסתומ' ומסתמ' דהכי הו' דכל בני אשכנז בתר הרא"ש גרידי ואמנ' הם יפרשו דברי הרא"ש שמבי' הטו' בהלכות ס"ת באופן אחר ממה שנרא' לענים וז"ל הטור הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיט' או בתחילתה כדי ט' אותיות הילכך אם נשאר בשיטה עדיין כדי ליכתוב ט' אותיות או יותר יניח חלק ויתחיל בראש השיטה שתחתיה ואם נשא' פחות מזה או שסיים בסוף השיטה יניח כדי ט' אותיות בראש השיטה שתחתיה ויתחיל לו משם ולהלן והסתומה צריך שיהיה חלק באמצע כדי ג' אותיות הילכך אם נשאר עדיין חלק כדי להניח ג' אותיות ולהתחיל בפרשה אחרת בסוף השיט' יעשה ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בתחילת שיטה ג' ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה עליונה של ראש הדף חלק ויתחיל בשניה עכ"ל:
והנה הפירוש אשר נרא' לע"ד הוא שכוונת הרא"ש לומר שצורך הפתוחה היא באה מ"ב פנים הא אם סיים הפרש' שלמעלה באמצע השיטה ויש עד סוף השיטה שיעור כדי ליכתוב ט' אותיות ורוצה להתחיל לכתוב פרשה פתוחה יניח עד סוף שיטה חלק ויתחיל הפרשה הפתוחה בראש השיטה ואם סיים בסוף שיטה יניח מתחילת השיטה שתחתיה שיעור תשעה אותיות ויתחיל הפרשה הפתוחה באמצע שיטה והסתומה היא שיש חלק באמצע השיטה כדי ג' אותיות והפרשה מתחלת בסוף השיטה ואם סיים הפרשה בסוף השיטה או בסוף הדף יניח שיטה א' חלק ויתחיל בתחילת שיטה שלישי' סוף דבר היכר צורת הפתוחה או הסתומה הוא בתחיל' הפרש' הפתוח' או הסתומה ובפי' הזה מפרשים מהרי קארי ומהר"י אבוהב עיין בהילכות תפילין אמנם הם יפרשו דברי הרא"ש באופן אחר כי מה שאומר הרא"ש הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה או בתחילתה כו' פירושו בין הפרשה הפתוחה ובין הפרשה הבאה צריך להניח חלק שיעור ט' אותיות וכן מה שאמר והסתומה צריך שיהא חלק באמצע פירושו ג"כ בין הפרשה הסתומה לפרשה הבאה אחריה סוף דבר החלק שצריך להניח כדי להכיר שהפרשה פתוח' או סתומ' היינו בסוף הפרשה הפתוחה או הסתומה ולכאורה ירא' כי זה הפי' הב' הוא יותר מחוור מן הפי' ה"א שהרי הטור כתב ואם סיים הסתומ' בסוף הדף יניח שיטה עליונה שבראש הדף וכו' ובשלמא כפי הפי' הב' אתי שפיר מאי דכתב ואם סיים הסתומ' כלומר ואם סיים הפרשה הסתומה בסוף הדף והוא צריך להניח עתה חלק כשיעור הסתומה אמנם כפי הפי' ה"א יקשה מאי קאמר ואם סיים הסתומ' צריך להניח דאמאי צריך להניח הואיל וכבר סיים הסתומ' והלא בתחילת הפרשה הסתומה צריך להניח חלק ולא בסופה דאטו אם סיים פרשה סתומה בסוף הדף ורוצה לעשות פתוחה אחריה איך יניח שיטה אחת חלקה והלא תראה כמו סתומה וזאת הקושיא גם כן תיפול במה שכתב הרא"ש בהלכות קטנות וז"ל ואם סיים פרשה סתומה בסוף השיטה יניח שיטה א' חלק ויתחיל בשיטה שנייה עכ"ל גם כפי הפי' הב' יתורץ קושי' אחת שמביא מהר"י קארו שהקשה למהר"י אכוהב וז"ל וכתב מהר "י אבוהב שאע"פ שפרשת קדש אין ניכר שהיא פתוחה לפי שאין כתובה קודם לה דבר באינך דאיפשר לתקוני מתקנינן ופרשת קדש תקרא פתוח' לפי שהיא התחלת התפילין ואין קודם לה דבר עכ"ל: והנה כפי הפי' הב' היכר גדול יש לפרשת קדש שהיא פתוחה במה שמניח שיעור ט' אותיות חלק בסוף הפרשה וכי תימ' שאם סברת הרא"ש הוא כפי פיר' ה"ב יקשה כי איך אומ' הרא"ש שפרשת והיה אם שמוע סתומה והלא אי אפשר לעשו' לה היכר של סתומה הואיל ואין פרשה אחרת כתוב' אחריה י"ל דהואיל ואינ' מסויימת באמצע שיטה כמו האחרו' תקרא סתומ' אע"פ שאין כתו' אחריה דבר שהרי כיוצא בזה כתבו התו' בפ' הקומץ על מה שאמרו הגמרא בעניין המזוזה ועוש' פרשיותיה סתומות וז"ל קצת קשה דנקט לשון רבים ואין שם כי אם פרשה אחת ושמא משום על הארץ שבסוף שיטה אע"פ שאין כתוב כלום אח"כ עכ"ל הרי דמשום דעל הארץ מסיים בסוף השיטה מיקרייא פרשת והיה אם שמוע סתומה והנה כפי סבר' הפי' ה"כ שההיכר של הפרשה הפתוחה או הסתומה היא בסופה דברי התו' מיושבות כי הוקשה להם דאיך אומר פרשיותיה סתומות לשון רבים והלא אי איפש' לעשות אלא פרשה אחת סתומה דהיינו פרשת שמע לפי שעושין בינה לפרש והיה אם שמוע היכר סתומה אמנם פרש' והיה אם שמוע איך איפשר לעשות לה היכר סתומה בסופה הואיל ואין פרשה אחרת כתובה אחריה ומתרצים ושמא משום על הארץ שבסוף שיט' מיקריי' סתומ' אעפ"י שאין כתב כלום אח"כ באופן שתראה פרש' והיה אם שמוע סתומה ומ"מ מיקרייא סתומה כי אם היתה מסיימת באמצע שיטה היה נראית כפתוחה ודאית אמנם עתה דמסיימ' בסוף שוטה נהי דאינה סתומה ממש הואיל ואין כתוב כלום אח"כ אבל עכ"ז יותר נראה שהיא סתומה מפתוחה אמנם כפי סברת הפי' הא' שההיכר של הפרשה הפתוחה או הסתומה הוא בתחילת' דברי התו' קשין להולמם שכפי זאת הסברה צריכין אנו לומר שמה שהוקשה לתו' הוא איך אומר פרשיותיה לשון רבים והלא פרשת שמע אי איפשר לעשות סתומה לפי שאין כתו' קודם לה דבר וא"א לעשות סתומה אלא פרש' והיה אם שמוע וא"כ מה מתרצי' דמשם דעל הארץ בסוף השיטה דאכתי יקשה שאין כאן פרשותיה סתומות וכי תימא שכוונת התו' לומר דהואיל ועל הארץ בסוף שיטה נראה שהפרשה הבאה אחריה סתומה דאם היה על הארץ באמצע שיטה היה נראה שהפרש' הבאה אחריה פתוחה ודאית אבל השתא דעל הארץ בסוף שיטה נראה דהפרשה הבאה אחריה סתומה ואעפ"י שאין הפרשה האחרת כתוב כאן אמר פרשיותיה סתומות הואיל ויש בסוף פרש' והיה אם שמוע היכר שהיא סתומ' ולזה כיוונו התו' כאומרם ושמ' משו' על הארץ שבסוף השיט' אעפ"י שאין כתו' כלו' אח"כ זה א"א לאמרו דא"כ מאי פרשיות' דקאמ' דמשמ' דמפרשיו' המזוזה קאי ע"כ נ"ל ע"ד כי צריכין אנו לדחוק ולומ' כי כוונת התו' לומר דמאי דאמ' פרשיותיה סתומות אינו רוצה לומ' שיהיו פרשיותיה סתומות כדין פרשה סתומה ממש אלא הכוונה היא לומר שסיימו בסוף השיט' ומה שאומר פרשיותיה סתומות הוא לשון מושאל וזה הפי' נראה לע"ד שהוא אמתי כדברי התו' ממה שכתב המרדכי ז"ל מצאתי בסמ"ג ותו' שאנ"ץ שהיו כותבין על הארץ בסוף שיטה והרי חשוב כסתומות כיון שנתמלאת כל השיטה עכ"ל אבל אכתי קשה שכפי זה הפי' מה אומרים התו' אעפ"י שאין כתוב כלום אח"כ שהרי כבר תרצו למה שהוקשה להם ולא עוד אלא שהדברים האילו אין להם קשר ושייכות עם מה של מעלה אמנם נלע"ד שזה יובן עם מה שכתב המרדכי וז"ל ותימ' דנהגינן השתא דכתבינן על הארץ בתחילת השיטה ונראה הטעם דומיא דס"ת דלעיני כל ישראל באמצע השיטה שנראה אז שהדבר נגמר דכשמסיי' בסוף השיטה כמו שאר השורות נראה כאילו רוצה לכתוב יותר עכ"ל וא"כ נאמר שכוונת התו' לומר דאעפ"י שאין כתב כלום אח"כ והיה ראוי ליכתוב על הארץ בתחיל' השיטה כמו לעיני כל ישראל שכותבין אותו כאמצע השיטה להראו' שהדב' נגמר וא"כ ג"כ על הארץ היה ראוי לעשות בתחילת שיטה להראות שהדבר נגמר וא"כ איך נאמר דמה שאמר ועושה פרשיותיה סתומות היינו שיסיים על הארץ בסוף השיטה הואיל ואין ראוי לעשות כן עכ"ז אומרים התו' דשמא משום דעל הארץ בסו' שיט' מיקרי סתומו' אעפ"י שאין כתו' כלום אח"כ ולא היה ראוי לסיים בסוף השיט' זהו הנע"ד בזה הדיבור ונחזור לעניינו ונאמר דאיפשר שעל זה הם סומכין לסיים פרשת שמע באמצע שיטה ולהתחיל פרשת והיה אם שמוע כי הם סוברים דלדעת הרא"ש היכר הפתוחה או הסתומה הוא בסוף הפרשה עצמה וא"כ אותו החלק שבסוף פרשה שמע הוא עושה לפרשת שמע פתוחה ולא לפרשת והיה אם שמוע ופר' והיה אם שמוע מיקרי סתומה הואיל והיא מסיימת בסוף השיטה אמנם נלע"ד שאין ראוי לסמוך על זה הפי' לעשות מעשה מכמה טעמים חדא שהסברה היא היא זרה עד מאוד לומר שהפרשה תקרא פתוחה בעבור שבסופה יש חלק ועוד שהרי הרא"ש בהלכות קטנות כשמפרש צורת הפתוחה והסתומה אומר אח"כ ז"ל והרמב"ם ז"ל כת' דפתוחה בסוף שיטה היא פתוחה ולא הפתוחה בתחילת שיט' ואם סיים בסוף שיטה מניח שיטה אחת חלק וסתומה היא באמצע או בתחילת שיטה עכ"ל נראה מכאן דלא פליג הרמב"ם אלא במה שכתב דפתוחה בתחילת שיטה לא הוי פתוחה ומה שכתב דסתומה בתחילת שיטה ולא פליג עליה בדבר אחר ואם כפי הפי' הכ' מחלוקת יותר גדול מזה יש ביניהם שלדעת הרא"ש צורת הפתוחה והסתומה הוא בינה לפרש' הבאה אחריה ולדעת הרמב"ם צורת הפתוחה והסתומ' הוא בתחילת כמו שנרא' מתוך דבריו כפי' שכתב בפ"ח אם גמר באמצע שיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה בתחילת השיטה השינית עכ"ל ועוד שבפי' הב' הפי' פרש' ויעל היא פתוח' הואיל והיא מסיימ' באמצע שיטה כדאיתא בפרק הקומץ והר"ם כתב שהיא סתומה ולא מצינו חולק עליו ועוד דא"כ יקשה במה שאמר בפרק הקומץ איני והאמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע הדף ההיא באמצע שיטה איתמר דאי איפשר לומר דבאמצע שיטה איתמר דא"כ הוה ליה למימר דפרש' ויעל היא פתוחה ומינה הוה ידעינן דהיא מסיימת באמצע שיטה דאי מסיימת בסוף שיטה היא סתומה כמו פר' והיה אם שמוע דהיא סתומה משום דמסיימת בסוף שיטה על כן נלע"ד שהפי' ה"א שפירישי' בדברי הטור הוא אמיתי ומה שהקשינן לעיל ממה שכתב הטור ואם ליישב הסתומה וממה שכתב הרא"ש ואם סיים פרשת סתומ' בסוף השיטה כו' איפשר ליישב ולומר דסתומ' שכתבו פירושו מסויימת והכי פי' דברי הרא"ש ואם סיים פרשת מסויימת בסוף שיטה וכן מה שכתב הטור ואם סיים הסתומה כלומר המסויימת או איפש' דסתו' שכתבו הוא על דרך מה שאומר הגמ' ועושה פרשיותיה סתומות וכתבו בתוספית' דמקרייא פ' והיה אם שמוע סתומה משום דמסיימת בסוף השיטה ה"נ האי דקאמ' הרא"ש ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה כלומר ואם סיים פרשה סתומה דהיינו בסוף שיטה והכי דייק לישנא שמביא הטור ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה עליונה של ראש הדף חלק כו' ואיכא למידק דהוה לי' למימר ואם סיים הסתומ' בסוף הדף ובסוף השיט' וכ"ת דסוף הדף משתמ' סוף הדף לגמרי דהיינו אף סוף השיט' זה א"א ואמרו שהרי אמרינן בפרק הקומץ סתם בא לו לגמור לא יגמור באמצע הדף אלא מקצ' והולך עד סוף הדף ואח"כ אומ' לעיני כל ישראל באמצ' שיטה נראה דסוף הדף לא משתמע עד סוף השיטה ג"כ אלא סוף הדף מקרי בשיטה אחרונה אפי' באמצע וא"כ נחזור לקושייתינו שכפי פי' הב' שפיר"י דמאי דקאמר ואם סיים הסתומה בסוף הדף ובסוף השיטה דאטו אם סיים בסוף הדף באמצע שיטה למה צריך להניח שיטה עליונה חלק יתחיל בסוף השיט' של סוף הדף אמנם כפי מה שאמרנו דסתומה ר"ל בסוף שיטה אתי שפיר דהוי ליה כאילו אמר ואם סיים בסוף השיטה ובסוף הדף ואחזור לענייני הראשון ואומר שאין ראוי לסמוך על הפירוש שפירשנו בדברי הטור ולעשות מעשה לסיים פרשה שמע באמצע שיטה ולהתחיל והיה אם שמוע בתחלת הדף ובפרט כי מהר"י קארו ומהר"י אבוהב אינם מפרשי' דברי הטו' כמו אותו הפי' וכל זמן שלא נמצא על מה שיסמוך המני' תפילין כאילו אינו מקיים מצות תפילין כתקנה ונרא' בעיני דודאי אי איפש' שיעשו דבר כזה בארץ אשכנז ולכן ראוי למחות במי שמניח תפילין כתובין בזה האופן מה שנלע"ד כתבתי: הצעיר משה בכ"ר משלם:
בן חכם ישמח אב דולה מים מבורות עמוקים וממעין התבונה שואב עץ שתול על מים ועל יובל התבונה ישלח שרשיו עתי' נכסין עתי' משח לבו כלב הארי לא יירא כי יבא חום ובשנת בצורת לא ירעב גיסי החכם הוותיק הר"ר משה י"א הגעתני איגרתך גם המשא ומתן אשר כתבת על ענין תפילין ושמחתי כראותי אותך משתדל לרדת לעמק' של הלכה ולא נשאת פנים למקבת בור נוקרת בו היום הזה גלית מעלי חרפת האשכנזים המלעיזים אותי על שאיני בודל כל בין השמשות מדרכי הספרדים ופניתי הבית מלפלפל על דרך אשכנזים שהרי כבודך הפרזת על מדתי שאני להלכה' אמרתי אבל לא למעש' כי בודאי בכל מה שפשפשתי בענין מעשיהם מצאתי שענייניהם מכווני' במעשה על פי התלמו' והתוס' וכ"ת בעניין התפילין פסלת את מעשיהם ולא הנחת להם מקום וגם אני אודך במ' שאתה סבו' שהתפילין שלנו יותר כשרים אמנם לפסול התפילין שלהן לכ"ע בזה אינני מסכים עמך וכדי לרדת לעומק העניין אודיעך שבדקתי הרבה תפילין ומצאתי אותם על ג' תמונות התמונה הראשונה היא הנהוגה באלה הארצות ששתי פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימות בסוף הדף באמצע שיטה ופ' שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופו ופרשת והיה אם שמוע מתחל' באמצ' שיטה התמונה ה"ב ש"ג הפרשיו' הראשונות מתחילות מאמצע שיטה ומסיימו' בסוף השיטה האחרונה ופרש' והיה אם שמוע מתחלת מראש שיטות הדף ומסיימ' בסוף שיטה אחרונה התמונ' הג' היא אותה שכתבת שעשה הסופר האשכנזי ששלש הפרשיו' מתחילו' מראש שיטה בראש הדף ומסיימות באמצע שיטה בסוף הדף והי' אם שמוע מתחל' מראש הדף ומסיימת בסוף שיטה אחרונה ובודאי התמונ' הראשונה היא על דרך הרמב"ם ואין צורך להאריך בה התמונה הב' היא על דעת הרא"ש והתו' דס"ל דפתוח' הוי נמי באמצע שיט' כל ששייר כשיעור הפתוח' בראש השיטה ובודאי דהאי ספרא ספרא דוקנא' הוה וסבר דבעי שיהא ניכר ב"ג פרשיות שהן פתוחות ואי הוי מתחיל בראש שיטה לא היה בזה שום היכר שפ' ראשונה שהיא פתוחה לדעת הרא"ש דס"ל דפ' סתומ' נמי לפעמים מתחלת בראש שיטה ובראש הדף דהיינו כשמסיים הפרש' הראשונה בסוף שיטה בדף שלא נשתייר בו אלא שיטה אחד בסופו דאז מניח כל אותה שיטה חלקה ומתחיל בראש הדף להכי סדר שיתחילו ב"ג הפרשיו' באמצע שיטה דאין לך סתומה מתחל מעולם על סגנון זה לדעת הרא"ש גם כסדר תמונ' ראשונם שעושים סופריא שלנו' מתוקן הדבר לדעת הרמב"ם שב"ג הפרשיות מתחילין בראש שיטה ואין לך סתומה מתחלת בראש שיטה לדעתו ומנכרא מילתא דפתוחו' הויין ומה שכתב בית יוסף דכתב מהר"י אבוהב שאעפ"י שפ' קדש אין ניכר בה שהיא פתוחה כו' יראה לעד דלא קשה ליה ע"פ דרכו של הרמב"ם דודאי מינכרא מילתא טובא כדכתיבנ' אלא הוקשה לרב על עניין א' שהיו משתדלים לעשו' תפילי' שלהם שיהיו כשרים בין להרמב"ם בין להרא"ש והיו מסיימים פ' קדש ופ' כי יביאך באמצע שיטה ומתחילין שוב בראש שיטה ופרש' שמע היה מסיימין בסוף שיטה ומתחילין שוב והיה אם שמוע באמצע שיטה כתמונ' הראשונ' והיה סומכין בכשרו' פר' האחרונה דהיא כפתוחה לדעת הרא"ש על דעת בעל העי ט"ו ובודאי דסתומ' שעשאה פתוחה שייך לאכשורי משום דאין סמוכ' לה בתורה אבל פתוח' שעשאה סתומה בודאי הויא פסולה וק' א"כ דסוף סוף לא הועילו בתקנ' זו להכשיר אליבא דהרא"ש דכיון דבעי דיהא היכר פתוחות בג' הפרשיות בפרשת ראשונה א"א להתחיל באמצע שיטה לעשות לה היכר הפתיחות דהא לרמב"ם הויא פרשה סתומה ואי מתחילין מראש שיטה לא מינכרא מילתא להרא"ש דהא לדידי' הסתומה נמי איפשר שתהיה בראש שיטה ובראש הדף כמו שכתבנו לעיל לזה יישב דבאינך דמצינן לתקוני מתקנינן ופרשת קדש תקרא פתוחה להיותה התחלת התפילין והנה תמונה שנייה כשירה לדעת הרא"ש כמו שכתבנו אך קשה דאיך סיים פרש' שמע בסוף שיטה בסוף הדף והתחיל והיה אם שמוע בראש שיטה בראש הדף דלא הוה לא ציור של פתוחה ולא ציור של סתומה ועלה על דעתי לומר דליכ' קפידא אל' על השינוי של הפרשיות דהיינו פתוחה ועשאה סתומה סתומה ועשאה פתוחה אבל הפתוחה שעשאה פתוחה ביותר א"נ סתומה שעשאה סתומה ביותר אין קפידה וזכר לדבר דכתבו המפרשים דלמצאת ידי ב' הפרושים יניחו הפתוחה מ"ב הצדדין מסוף שיטה וראש שיטה דאף על גב דהויא פתוחה ביותר אין קפידה וכן בפרשת ויחי יעקב מצאתי שמנה אותה הרמב"ם לפרשה סתומה ובספרים שלנו אין לזה שום הפסק אכן קשה מאוד בעיני לבדות סברא בדבר גדול כזה דלא רמיזה בדברי שום מחבר דאפשר דבפתוחה אף על גב שתהיה פתוחה ביותר אין להפקיד לפי שסימנה ניכר אמנם בסתומה שצורת הפרשה נפסדת דהויא כשאר הפסוקים איפשר דאיכא קפידה ומפרש' ויחי אין להוכיח דאיפשר שקיבלו הסופרי' איש מפי איש שראוי לעשות כך להורות על המדרש דנסתמו עיניהם וליבם של ישראל מפני צרת השיעבוד אבל בשאר פרשיו' אם לא הניח ההפסק שצריך להניח איפשר דפסולה והדרה קושיא לדוכתא ויגעתי וחפשתי ומצאתי בפסקי הרב רבינו ישעיה הראשון שכתב בהילכות מווזה אהא דגרסינן בפ' הקומץ ועושה פרשיותיה סתומו' פי' שלא מניח ריוח בין פ' שמע לפ' והיה אם שמוע שאע"פ שבס"ת יש ריוח בין הפרשיות התם מפני שעשויות להתלמד בהם וכדי שיוכל אדם להתבונן בין פרשת לפ' צריך ליתן ריוח ביניהן כדתניא בריש ספרא ומה היו הפרשיות משתמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פ' לפ' וכ"ש הלמד מן ההדיוט אבל המזוזה שאינה עשויה לקרות בה אלא לקובעה בכותל אין צריך להניח ריוח ביניהם אלא כותב את שתיהן כאילו היא פרשה א' עכ"ל הרב ומעת' איפשר לומ' דסבי הסופ' דבתפילין אפתוחות קפדינן דהיינו בג' פרשיות אבל בסוף שמע והתחלת והיה אם שמוע דהיו סתומות בס"ת אע"ג דסתמינן לו טפי אין קפידא כיון דלא עבידי להתלמד וגמר לה ממזוזה ואע"ג דהאי פירוש אינו מתיישב שפיר בסוגי' מ"מ כדי הוא הרב הנזכ' לתת לסופר פתחון פה שלא נחזקינן לטועה אך בתמונה הג' צריך עיון כאשר הקשית לשאול ומה שרצית לחלק דאיפשר דס"ל לאשכנזים שהיכר פתוחה או סתומה לא הויא אלא בסוף הפרשה דע לך שצללת במים אדירים והצל לא היצלת את עמך שאם מה שכתב הרמב"ם והטור ששלשת הפרשיות תהיינה פתוחות ופרשה אחרונה סתומה הויא מימרא דאיתאמרא הכי בשום מקום היה מקום לחלוק שאמרת אמנ' חיפשנו בבבלי ובירושלמי ובמ"ס ולא כתי' ולא רמיז ולא יצא להם דבר זה אלא ממה שאמרו בפ' הבונה סתומה לא יעשנה פתוחה פתוחה לא יעשנה סתומה דמיתניי' גבי ס"ת וס"ל לרבוואת' דפרשיות של תפילין צריך לכתבן על סגנון שכתובות בתורה אם פתוחות פתוחות ואם סתומות סתומות ואם שינה בהן פסולות וכיון שכן הן שיהיה סימן הפתוחו' או בראש בסוף אין כיון מקום להכשיר שהרי אין הכוונה אלא לעשותן על דרך שנכתבו בס"ת ובס"ת בסוף שמע איכא סתימה וכן בראש והיה אם שמוע ואין להעלות על לב דאיפשר שיש פלוגת' בין הסופרי' וקצתן סביר' להו בסוף שמע פתוח' דסופרי אשכנז סומכין עליהן ודלא כהרמב"ם שהרי מסוגיא דפרק הקומץ מוכח בהדיא בסוף שמע סתומה דגרסינן אהא דעושה פרשיותיה' סתומות מיתיבי א"ר שמעון בן אליעזר ר"מ היה כותבה על דוכסוסטוס כמין דף ועושה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה ועושה פרשיותיה פתוחות אמרתי לו רבי מה טעם כו' ופרש"י מה טעם אתה עושה אותן פתוחות והלא בתורה סתומות הן אותו ריוח שלאחר ובשעריך סתום שמאל של שיטה והריוח באמצע שיטה עכ"ל מוכח בהדיא שבתורה איכא סתימה בסוף ובשערך וה"נ איכא סתימה בראש והיה אם שמוע בואתחנן דאל"כ לא הוי שייך לשאול מה טעם דמאי חזית דאיכ' למיזל בתר סוף שמע דילמ' בתר ראש והיה אם שמוע אית לן למיזל אלא ודאי כדאמרן דבס"ת סוף שמע סתומ' וראש יהיה אם שמוע סתומ' ולהכי תמה ושאל מה טע' ומעת כנהוג כשם תרצה דכיון דלא משכחנא סמך לפרשיות תפילין אלא משום דבעי' שיהו כתובות על סגנון כתיבתן בס"ת ובס"ת איכ' סתימ' בסוף ובשעריך מה ראו לעשות פתוחה ואין לומר שהסופרים טעו בין פ' לפ' מצאתי בחבור א' שנקרא ברוך שאמ' חברו סופר אשכנזי בזמן מהר"ם מרוטינבורג שכת' ז"ל וכל השיטין הראשונים בין ביד בין בראש יאריך מאוד כדי שיהיה בשיטה אחרונה פתוחה כג' פעמים אשר או מעט פחות כי בעניין אחר פסולה לכל הספרים ובפ' שמע של יאריך מעט בתיו של ואהבת וגם יעשה הרגל בסוף דלית כזה %ת ובפ' שמע יאריך הלמ"ד של ובכל קצת בשביל הפתיחה שבשיטה הרביעית ופ' והיה אם שמוע תהיה סתומ' לגמרי בין בראש בין ביד עכ"ל והכי פירו' דבריו שהשיטין הקודמות תהיין ארוכות כדי שיוכר הפתיחות שבסוף הפרש' שהוא כשיעור ג' פעמים אשר ולהיות שע"פ הקבלה כתב המחב' הזה ואיתא נמי בספרים שלנו דיש לעשות בשל יד ז' שיטים וראש שיטה ראשונה בפ' שמע הוא שמע וראש שיטה שנייה הוא את נמצא שואהבת הוא בסוף שיטה ראשונה כתב להאריך בתי"ו של ואהבת שלא ישאר גליון יותר מכדי הצורך בצד שמאל ואחרי אותה שיטה ימשכו שאר השיטות עד השיטה השביעית שהפתיחות בסופה באופ' שתהיה הפתיחה ניכרת לעין וכן בפ' שמע של ראש שנהגו לכתוב בכל פרש' ארבעה שיטין וראש שיטה ראשונה שמע וראש שיטה שנייה נפשך נמצא שסוף שיט' ראשונ' ובכל וכת' להאריך בה בשביל הפתיחה שבשיטה רביעי' משמע בהדיא דלאו שגגה הוא הפתיחות שבסוף שמע וצריך לתת לב מאין הרגלים ויראה לי דנמשכו הסופרי' האשכנזים אחרי דעת התו' דמפשט דבריהם משמע למדקדק דיש לכתוב התפילין על אותה תמונה והעניין תלוי בסוגיא דפ' הקומץ רבה בהא דגרסינן דרב הונא עושה פרשיותיה סתומות ומייתי תיובתא מההיא דר"ש ב"א דעושה פרשיותיהן פתוחות ואיכא לפרושי דרב הונא סבר דאי עביד להו פתוחות לא מפסלן מיהו מצוה מן המובחר למיעבדינהו סתומות הואיל והכי כתיבי באורייתא ור"ש סבר דעושה אותן פתוחות הואיל ואינן סמוכות בתורה ואי עבדינהו סתומות מיפסלן וכדקא דחי תלמוד' סייעתא דרב נחמן לפנים בסוגיא א"נ איפש' לפרושי כדקא מפ' רב נחמן דר"ש לא פליג אדרב הונא אלא דאשמועי' דאי עבדינהו פתחו' לא מיפסלי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומאי פתוחות אף פתוחות ומ"מ מצוה מן המובחר בסתומות א"נ איפשר דאיכ' צד פלוגת' במצוה מן המובחר דלמר מצוה מן המובחר בסתומות משום דהן סתומות בתורה ולמר מצוה מן המובחר בפתוחות הואיל ואינן סמוכות ופשיטא מביעתא בכותחא שאם היינו פוסקין במזוזה דצריך לעשותן פתוחות משום שאינן סמוכות בתורה ואי עבדינהו סתומות פסילי דיש לנו ג"כ להצריכן שתהיינה פתוחות בתפילין דהא ההוא טעמ' גופא שייך בתפילין א"נ אם היינו פוסקים דמצוה מן המובחר במזוזה לעשותן פתוחות במזוזה לעשותן פתוחות משום דלא סמיכי ה"נ אית לן למיפסק גבי תפילין אמנם אי פסקינן במזוזה דמצוה מן המובחר בסתומות דהכי כתיבי באורייתא מיהו אם כתבן פתוחות לא פסילי משום דאינן סמוכות בתורה שייך לפסול בתפילין אם עשאן פתוחו' ושנה בסדר סיגנון דאורייתא גזירה אטו יבא לשנות לעשות הפתוחות סתומות וקל להבין אבל היכא דאמרי' דמצוה מן המובחר במזוזה לעשותה פתוח' משום דלא סמיכי דליכא למיגזר לפסול בתפילין שמא ישנה לעשות פתוחות סתומו' דמשום גזירה לא שבקינן מצוה מן המובחר וכי דייקת תמצא שהרמב"ם והרא"ש נמשכו אחרי הרי"ף דפסק כרב נחמן דסבר מצוה לעשותן סתומות במזוזה ואי עבדינהו פתוחות בדיעבד לא פסילי ומ"ה פסלי גבי תפילין אם שנה בין שמע לוהיה אם שמוע ועבדינהו פתוחו' כדכתיבנ' לעיל אמנם התו' ס"ל דבמזוזה עבדינן יתה אפילו למצוה פתוח' שכתבו ז"ל מכל הני ק' אמנהג דידן דשבקינן חלק בראש שיטה ואחר כך מתחילין והיה אם שמוע ותלמודא קאמר דהאידנא נהג עלמא בסתומו' ומתרץ דסמכי אירושלמי דפסיק בהדיא כמ"ד פתוחות ולפי זה כיון דאזלינן בתר הירושלמי דס"ל דהילכתא כר"ש דיש לעשותה פתוחה ואם שינה פסל ה"ה בתפילין וכן למאי דמסיק לבסוף ונראה לפרש דקאי לפרושי מילתא דרב דהא דאמר רב הלכה כדברי מי שאמר פתוחה כגון שיעשה פתוחה מראשה או פתוחה מסופה או פתוחה באמצע ומכאן ומכאן סתומה כו' נ"ל דהתו' ס"ל דבא הירושלמי לפרש לנו הא דקאמ' הלכ' כדברי מי שאמר פתוחה דלא קאמר לעיכובה אלא למצוה לכתחילה עבדינן פתוחה כיון דלאו סמיכה ואי עבדינהו פתוחות באמצע וסתומה מכאן ומכאן כשירה דאע"ג דבעלמא מיקרייא סתומה בכה"ג לא הוה בכלל פתוחה שעשאה סתומה דפסולה שאין הפתיחות כאן משום צורת הפרשה עצמה אלא משום דאין זה מקומה איננו פוסל ומתיישב בכך דלא קשיא ההיא דהירושלמי אתלמוד שלנו אליבא דרב דהכא קאמר תלמודא דלא פסק כוותיה דר"ש אלא אריוח והתם פסק כוותיה דהכא וסבירא ליה דר"ש לעיכובא קאמר פתוחו' ואם שינה פסולות קאמר דלא פסק רב הני דהא נהוג עלמא למעבדינהו סתומות אמנם בירוש' ס"ל דכי אמר ר"ש ועושה פרשיותי' פתוחו' היינו למצוה מן המובחר פסק רב כוותיה דהא כיון דליכ' עיכובא בדבר לא קפדי ספרי ונהוג בסתומות איך שיהיה מתוך דברי התו' משמע דמצוה מן המובחר במזוזה לעשותה פתוחה שהרי לא דברו דבר על המנהג שלהם שהיו רגילין להניח חלק כשיעור ריוח פתוחות בוהיה אם שמוע ואם כן גם בתפילין ראוי לעשותה פתוחה דלא דחינן מצוה מן המובחר משום גזירה הנה לפי זה יש להם לסופרי אשכנז משען ומשענה שידוע שכל האשכנזים נמשכי' אחר התו' מיהו אנן לדידן טפי עדיף המנהג שלנו שהרי אפי' לתו' כל היכא דהויא סתומ' בין שמע לוהיה אם שמוע למסקנה לא פסיל וכיון דלהרמב"ם אי עבדינהו פתוחות מיפסלי יותר טוב לקיים מצות תפילין בכשרות לכ"ע ועוד שאנו בכל דיני ס"ת אנו נמשכים אחרי הרמב"ם והנאני הרב' מה שכתב בית יוסף משם הר' אברהם אסאן הסופר שרב א' פסל כל התפילין שהיו עשוין ע"ד הרא"ש כיון שהס"ת הם עשויים ע"ד הרמב"ם דבודאי סברא רחבא מני ים סבר דמאן דקרי בתפילין שפרשיותיהן מתחילות באמצע שיטה בג' הראשונות בס"ת המסודר ע"פ הרמב"ם דסתומות שלו מתחילות באמצע שיטה מזכי שיורא לבי תרי וכיון דאתא לידן אודיעך את דעתי בדבור של פ' הקומץ המתחיל ועושה פרשיותיו סתומות קצת קשה דנקט לשון רבים ואין שם כי אם פר' אחד דע דשם פרשה נאמר על שני דברים נאמר על הכתב שבא אחר הריוח כאילו תאמר פ' יקוו המים שהיא באה אחר הריוח של הפתוחה שיש בינה ובין בראשית וזהו השם השגור בפי כל העולם ונאמר ג"כ על ההוא בעצמו דהיינו השיעור ההוא המופסק בין בראשית לויקוו תדע שהרי כת' הרב רבינו ישעיה בלשון שהעתקתי לעיל דאיתא בריש ספרא ומה היה הפרשיות משמשות ולנפקותא זו הארכתי להעתיק כל לשונו וההוא לישנא ע"כ לפרושי שכוונתו על ההפסקות וג"כ כאן הבינו התו' דועושה פרשיותיה סתומות פי' הפסקתיה ועל זה היקשו קצת תימא דנקט לשון רבים ואין שם אלא פרשה אחד כלומר הפסקה אחת תדע שהפי' הוא כך שהרי לשון זה בעצמו הביאו הסמ"ג וכתב הפסק במקום פרשה שכתב זה לשונו ותימא שאומרים בלשון רבים והלא אין כאן כי אם הפסק אחת בין שמע כו' וא"ת ומאי דוחקייהו דהתו' לפרש הפרשיות דקאמר רב הונא הפסקות ותקשי להו לשון הרבוי יפרשהו על הפרשיות שהן שתים ולא ק' ולא מידי י"ל דא"א לפרש כך חדא דלא הוה ליה לרב הונ' למימ' ועושה פרשיותיה בכנוי דמשמע דמזוזה הוה כמו ספר שיש לו פרשיות וההתחלה לא תקרא פרשה והכי איבעי ליה למימ' ועושה הפרשיות סתומו' ועוד דא"א לפרש דקאי על הפרשיות וקא מצריך שתהא פרשת שמע סתומה בראשה להרמב"ם באמצע שיטה ולהרא"ש שיניח שיטה אחת חלקה בראש דע"כ טעמיה דרב הונא הוא משום דבעי שיהו כתובות על סגנון שכתובות בתורה ובס"ת שמע בראשה הויא פתוחה כיון שכן על כרחין על ההפסקות שבה קאמר רב הונא שתהיינה סתומות ושייך להקשות דאין בה אלא הפסק אחת וכו' ומתרצי דנקט הפסקות לשון רבים משו' על הארץ דבסוף שיטה אע"פ שאין כתו' כלום אח"כ כלומ' הרבוי דנקט הוא משום הפסקה שבסוף שרצה שישלימו בסוף שיטה והוקש' להם שכתיבת על הארץ בסוף שיטה לא יורה על הסתומ' דסתימה או פתיחה לא מינכרא אלא בהתחלת הכתיבה לא בסיום שהרי כשנראה בסוף דף ובסוף שיטה סיום פרשה לא יוכל להבחין אם הבאה אחריה תהיה פתוחה או סתומה דאיפשר שיתחיל שוב פרשה הבאה בחצי שיטה והויא פתוחה לדעת הרא"ש או יניח שיטה א' חלקה והויא פתוחה להרמב"ם וא"כ איך קורא הפסק שבסוף פרשת והיה אם שמוע להיות' בסוף שיטה סתימ' דלא מינכרא ביה מילתא שאין כתוב אחריה כלום לזה אומר שקורא אותה סתומה ע"ד העברה ואע"פ שאין כתוב אחריה כלום וליכא הוכחה אם ההפסק הוא פתוח או סתום מ"מ קורא סתומה להיות שהיא בסוף השיטה לגמרי שאין מניחין שום ריוח לא קטן ולא גדול זהו מה שנ"ל אמת ויושר והפי' שכתבת מגומגם אצלי ולא אוכל להאריך יות' אין עוד להאריך יאריך האל ימיך בטוב וישמרך מקטוב כנפשך וכנפש הצעיר הכותב. עכ"ל גיסי כמהר' יהושע שונצא נר"ו:
כתב מכ"ת דסופרי האשכנזים נמשכו אחרי דעת התו' שכתבו בפ' הקומץ על מה שאומר בגמרא ועושה פרשיותיה סתומות וז"ל מכל הני ק' אמנהג דידן דשבקינן חלק בתחלת שיטה ואח"כ מתחילין והיה אם שמוע ותלמודא קאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות ותירצו דשמא סמכינן אירושלמי דפסיק בהדיא כמ"ד פתוחות ולפי זה כיון דאזלינן בתר הירושלמי דס"ל דהילכתא כר"ש דיש לעשות פתוחות ואם שינה פסל ה"ה בתפילין וכן למאי דמסיק לבסוף ונראה לפרש דקאי לפרושי מלתיה דרב כו' ופי' מכ"ת דברי התו' שכוונת' לומר דהירושלמי אשמועינן דהאי דקאמר רב הלכה כדברי האומר פתוחה דלא לעיכובא קאמר אלא למצוה דלכתחיל' בעינן פתוחות ואי עבדינהו סתומו' שפיר דמי ועל זה אומר מכ"ת שהן סומכין אמנם בדקתי וחפשתי ויגעתי ומצאתי להרא"ש בפסקיו שמביא דברי התו' אות באות מלה במלה ומביא מה שכתבו התוספו' ונראה לפרש דקאי לפרושי מילתי דרב כו' בשם ר"י ועושה פי' לדברי התוספות וז"ל וה"פ או פתוחה שמכאן ומכאן היא סתומה ואשמועינן דבהכי פליגי תנאי חד תנויי תני כתורה כלומר אף פתוחה לפי שאין זה מקומם וחד תני סתומ' דווקא כמו שהיא במקומה ורב פסיק כמ"ד אף פתוחה והיינו כמסקנה דשמעתין כרב נחמן בר יצחק והכי נהוג עלמא עכ"ל הרי נראה כהדיא שהוא אומר שכפי הנראה לפרש מה שאומר הירושלמי דרב פסק כמ"ד פתוחות הוי כמו מסקנה דתלמודא דידן דהיינו רב נחמן בר יצחק דאמר מצוה לעשותן סתומו' ואי עבדינהו פתוחו' ש"ד וא"כ מי הוא אשר יערב את לבו לבא אחרי המלך רישא דדהבא הרא"ש ז"ל אשר דלא לן חספא והודיענו פירוש דברי התו' ויאמר כי כוונת התו' הוא באופן אחר והרא"ש לא הבין דרכם ולא ידע את מקומם ויעשה מעשה כפי הפירוש אשר יעלה במחשבתו והנה נלע"ד כי אף אי הרא"ש לא הוה דלא לן חספא הוה משכחנה מרגניתא והייתי מפרש כמו שהוא מפרט ממה שכתבו התו' בסוף דבריהם מתיישב בכך דלא קשיא ההיא דירושלמי אתלמוד שלנו אליבא דרב ואם כפי מה שפי' מכ"ת שהירושלמי סבר דמצוה מן המובחר בפתוחות סוף סוף פליג אתלמודא דידן דתלמודא דידן אמר דרב אית ליה מנהגא והאידנ' נהוג עלמא בסתומות נראה דמצוה מן המובחר הוה בסתומות דמסתמא מנהג' דעלמא כל כמה דיכלי למעבד מצוה מן המובחר עבדי והנה מתוך דברי מכ"ת נרא' שרצה ליישב זה במה שכתב מכ"ת דהא כיון דליכא עיכוב' בדבר לא קפדי ספרי ונהוג בסתומו' עכ"ל וזה דוחק גדול לומר דנהגי עלמא ולא עבדי מצוה מן המובחר ובפרט כפי מה שכתב מכ"ת דאי אמרינן במזוזה דמצוה מן המובחר בפתוחות דאית לן למיפסק ה"נ גבי תפילין אע"ג דאיכא למיגזר בתפילין פן יעשה הפתוחות סתומות דמשום גזירה לא שבקינן מצוה מן המובחר וא"כ דאפילו היכא דאיכא למיגזר לא שבקיכן מצוה מן המובחר כ"ש וכ"ש היכא דליכא למיגזר מידי דליכא למשבק מצוה מן המובחר אטו בשפטני עסקינן דשבקי מלמעבד מצוה מן המובחר במילתא דלא מרווחי בה מידי ועוד דאם איתא דהיכ' דליכ' עיכוב' בדב' לא קפדי ספרי א"כ למה הוצרכו התו' לומר דמנהג דידן אליבא דירושלמי לימ' דהוה אליבא מסקנה דתלמודא דידן דמצוה בסתומות ואי עבדינהו פתוחות ש"ד וספרי דידן כיון דחזו דליכא עיכובא נהגי בפתוחות אלא ע"כ אית לן למימר דסברי התוספו' דמאי דנהוג עלמא הוה מצוה מן המובחר וא"כ איך נאמר עתה שכפי הנר' לפרש סברי התו' דנהוג עלמא דלא כמצוה מן המובחר אלא ודאי אית לן למימר דכפי מסקנת התו' מאי דאמר רב הלכה כדברי האומר פתוחו' ר"ל אף פתוח' וא"כ מעת' נפל פיתא בבירא מה שרצה מכ"ת לומר כי הם סומכים על דברי התו' שהרי כפי מסקנת התו' במזוזה מצוה מן המובחר בסתומות ואי עבדינהי פתוחות ש"ד וא"כ בתפילין דאיכא למיגזר שמא יעשה הפתוחות סתומות בעינן שיעשה פרשה והיה אם שמוע סתומה כמו שהיא כתובה בס"ת ואם שינה פסל ואם יקשה מכ"ת למה שאמרנו דלמסקנת התו' גם הירושלמי פוסק דמצוה בסתומות א"כ הקוש' שהקשו התו' לעיל אמנהג דידן דשבקינן חלק בתחילת השיטה ואח"כ מתיחלי' והיה אם שמוע עדיין במקומה עומדת אומר כי זאת הקושיא לאו לדידי תקשי כי אם להרא"ש אשר גלה לבו כי פי' דברי' התו' הם אלו אמנם עכ"ו אין רצוני לסמוך על זה רק לישב דברי התו' כפי הנלע"ד ואומר כי כוונת התו' בזה הדיבור מראש ועד סוף הוא להכריח מה שכתבו בתחלת הדיבור בשם הקונטריס וז"ל ואנו נוהגים להניח מעט חלק בראש השיטה ואח"כ מתחיל והיה אם שמוע ושמא גם זה קרוי סתומה עכ"ל ונלע"ד כי כוונת' לומר שאעפ"י שמניח חלק בראש השיטה הוייא סתומ' והיינו כסברת הרמב"ם שסובר שכשיש מתחילת השיטה חלק שיעור ט' אותיות ואח"כ מתחיל הפרשה מיקרייא פרשה סתומה וכדי להכריח זה אמרו מכל הני ק' אמנהגא דידן כלומר כפי מה שכתב ר"ת ומ"ש והירושלמי קש' אמנהג' דידן אלא על כרחין אית לן למימר דתלמודא דידן סבר דצורת מנהג דידן מיקרי' סתומה ומתרצין התו' דאי משום הא בלחוד לא אירייא דאיפשר לומר דשמא סמכינן אירושלמי אמנם אם דברי הירוש' כפשטן דבמזוזה בעינן פתוחו' יקשה על הירושלמי קושיא גדולה והקושיא ההיא דבר תימא הוא דלפי הירושלמי משמע לכאורה כו' אלא על כרחך כדי ליישב הירושלמי אנו מוכרחים לומר הונרא' לפרש כו' וכפי הונרא' לפרש גם הירושלמי פוסק דמצוה בסתומות ואם כן הדרא קושיין לדוכתיה דקשה אמנהג דידן כו' דהשתא ליכא למימר דסמכינן על ירושלמי אלא ע"כ אית לן למימר כי היכי דלא תקשי תלמודא דידן ממנהג דידן דתלמודא דידן פליג אירושלמי במה שכתב פתוחה מראשה פתוחה דתלמוד' דידן סבר דהוי סתומ' ועם זה אתי מדוייק לשון התו' שכתבו מתיישב בכך דלא ק' ההיא דירושלמי אתלמוד שלנו איליבא דרב כי יש לדקדק שמה שאמרו אליבא דרב הוא לשון מיותר דכיון שאמר מתיישב בכך הירושלמי עם התלמוד שלנו פשיטא שהכוונה היא לומר אליבא דרב דבהא סלקינן ונחתינן אמנם עם מה שאמרנו הוא מדוייק שכוונת התו' לומר דמתיישב תלמוד ירושלמי עם תלמוד דידן איליבא דרב אבל בצורה זו של סתומ' פליגי ואיפשר לומר דאפי' ר"ת סבר נמי כסברת הרמב"ם והקונטריס דכשיש חלק בתחילת השיטה מיקרייא סתומ' שהרי לא הזכיר ר"ת זאת הצורה כשמפרש צורת הפתוחה א"כ משמע דלא הויא פתוחה אלא סתומה וא"ת והלא לא הזכירה ג"כ כשמפרש צורת הסתומה וא"כ מאי חזית דסמכת אשלא הזכירה בין הפתוחות ולא סמכת אשלא הזכירה בין הסתומות מכלל דהויא פתוח' י"ל דהא דלא מזכיר אות' כשמפרש צור' הסתומות היינו משו' שסמך על המבין דהואיל והזכיר כצורו' פתוחות ולא הזכיר זאת מעמע דהויא סתומות ולא הוצרך להשמיענו בצורת הסתומה אלא זאת המוזכרת דהיינו בשראש השיטה וסופה כתו' וחלק באמצע השיט' משום דהוה ס"ד דלא מקרייא פרשה הואיל ואינה פתוחה לא מראשה ולא מסופה ולא הוה אלא כפסוק אחר פסוק קמל"ן דמיקרייא פרשה סתומה אמנם איפשר לומר שר"ת סובר דכשהיא פתוחה מראש לא מקרייא פרשה כלל ולכן לא הזכיר זאת הצורה לא בפתוחה ולא בסתומה אמנם איך שיהיה מסקנת התו' היא שהירושלמי סובר כרב נחמן בר יצחק דמצוה בסתומות ואי עבדינהו פתוחות ש"ד ואם כן לא נשאר לסופרי האשכנזים על מה שיסמכו מדברי התו' כי אם על התירוץ הראשון שאמרו התו' עליו ודבר תימ' הוא כו' ואף התו' לא אמרו אות' אלא בלשון ושמא וא"כ אין להם על מה שיסמכו מהתוס' ועוד נלע"ד דאעיקר' דדינה פירכ' כי מכ"ת רוצה לדמות תפילין למזוזה ומאן דסבר במזוזה דבעינן פתוחות ה"נ בעינן בתפילין ודילמא לא היא דדוקא במזוזה דליכא למיגזר בעינן פתוחות אבל בתפילין דאיכא למיגזר לא עבדינן להו פתוחות אלא סתומו' וראייה לדבר דאם איתא דחד פתוחו' סבר דבתפילין נמי בעינן פתוחו' א"כ אדמפלגי במזוז' לפלגו בתפילין דהוי רבות' טפי דאע"ג דאיכא למיגזר כן יעשה הפתוחות סתומות אפ"ה בעינן פתוחות וכיון דלא פליגי בתפילין נימא דדוקא במזוזה הוא דאמר דבעינן פתוחות אבל בתפילין מודה דבעינן סתומות: הצעיר משה בכ"ר משלם:
שלום שלום לאהו' האלוף כמהר"ר קלמן יצ"ו קבלתי מכתבך וצורות הפרשיות פתוחים וסתומים כאשר שלחת ובאמת הצורה הראשונה ש"ג הפרשיו' הראשונו' משיירין חלק בסוף ורביעית מתחלת בראש השיטה לא אוכל לכוין שיהיו נכונים לפי שום דעת כי אליבא דרמב"ם נמצא פתוח' פרשה רביעית ואיליבא מ"ס ג' הראשונות לא יהיו פתוחין ואליבא דירושלמי דפתוחה בין בראש בין בסופה נקרא פתוחה בשלמא אם שיור הריוח שבסוף עושה פתוחה הפרשה ההיא שסיימה אז יהיה הכל על נכון אבל הרמב"ם ביאר בהדיא ההיפך ושאר הפוסקים מביאין דבריו ואינם חולקים עליו בזה ובאמת לולי דברי הרמב"ם אילו היה ראוי לפרש הירושלמי באופן זה שהשיור החלק בסוף עושה פתוח' הפרשה ההיא שסיימה כי ככה משמע הלשון פתוחה בראשה פתוח' פתוחה בסופה פתוח' כו' נראה סופה דומיא דראשה כמו שהריוח שבראשה עושה פתוחה הפרשה ההיא עצמה גם סופה ככה ובלעדי זה נראה ש"ה שבסופה שב על פרשה שצריכה להיות פתוחה אך לא ימלאני לבי לחלוק על הרמב"ם והנה אהו' עכ"פ נרא' למנוע הסופרים שלא יעשו עוד להבא בצורה נ"ל רק אם רצו להתנהג כמסכת סופרים יניחו חלק בראשיהם של ג' פרשיות הראשונות ולא ברביעית ואז לא יהיה בהם נפתל ואם ירצו להתנהג על פי דעת הרמב"ם שיהיה בין הכל כשיעור הריוח המחויב אך לא מטעם מעלתך שהריו' עושה אות' סתום כי איך יורה דבר על הבכו שריות יורה על סתומ' אך כאשר הריוח הוא סתום משתי רוחותיו נקרא ריוח סתום והא דצריך ריוח הוא משום דינא לתת ריוח בין פי' ש' לפרש' הן תהא פתוחה או סתומה לכן אי אפשר לסיים בסוף שיטת הפ' שלפניה ולהתחיל האחרת בראש השיטה ואם שיעור הריוח יחולק חציו לסוף הראשונה וחציו לתחלת השנייה אז נחשב כאילו הוא באמצע השיטה לאשר אין שיעור ריוח במקום אחד נחשב שתי השיטות אות' של מטה ואותה של מעלה כאלו הן מחוברות זו בצד זו ואז יהא הריוח באמצע השיטה זהו טעמא של דבר לדעתי ולזה מבוא' בס' מק' בעניין מזוזה שנוהגין להניח בסוף שמע ובתחל' והיה אם שמוע שיהיה בין שניהם כשיעור וככה דפרש הוא מה שאיתא בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומ' אמנם לא נרא' לבלבל כולי עלמא ולפסול הראשונות שעשה ר' בנימין הנ"ל כי מלא כל הארץ כבודן של תפילין הנ"ל ונוכל למצוא סמך בשעת הדחק ובפרט לאשר משמע כן בספר ברוך שאמר וזה כי באמת נראה זר מאד מה שהרמב"ם פוסל בתפילין סתומ' שעושה אות' פתוח' דהיינו פרשת והיה אם שמוע דהא בתלמוד פרק הקומץ פוסק בהדיא במזוזה כאילו שתי פרשיות מצוה לעשותן סתומי ואם עשאן פתוחים שפי' דמי והיינו טעמ' הואיל ואינן סמוכו' בתור' כדאית' שם א"כ ה"ה בתפילין כי מ"ש והאלהי' אנה לידי שהובא אלי עתה ספר שלא ראיתי מימי והוא ספר ארחות חיים נשלח לי מעיר קנדיא"ה להשתדל להדפיסו ויש בו' חידושי' רבים ומצאתי בו כאלה וז"ל וצריך להזהיר בפרשיותיה שאם עשה הפתוחו' סתומות או הסתומו' פתוחות פסולה וג' פרשיותיה ראשונו' פתוחו' והאחרונ' שהיא והיה אם שמוע סתומ' כתב הרמב"ם והבעל השלמה כתב וזה אינו נרא' מן הגמרא ובמזוז' נרא' המסקנ' בהפך וזה דרב נחמן מסי' מצוה לעשותן סתומו' ואי עבדינהו פתוחו' שפיר דמי עכ"ל פירש הרמב"ם ז"ל פתוחות שיתחיל הפרשה בראש שיטה וסתומות שיתחיל באמצע השיטה ויש מפרשים פתוחות שיניח חלק בסוף שיטה אחרונה וכשמסיים כל השיטה אז היא סתומ' וטוב לעשותם ככל הדעות שיני' ריוח בתחלת פרשה רביעית ושיסיים אותה בסוף שיטה עכ"ל ארחות חיים הנ"ל והנה למידין אנו מן הספר הזה שני דברי' אחת שחולק על הרמב"ם ומכשי' אם עוש' פרשת והיה אם שמוע פתוחה כמו במזוזה כמו שאמרתי ונכון הוא שיניח שנראה שאותן שחולקין על הרמב"ם בפי' הסתומו' ופתוחות ונראה שסובר שהשיעו' החל' עושה הפרשה ההיא פתוחה ואם אינו משייר נקראת סתומ' ולכך הוצרך להניח ריוח בתחילת פרשה רביעית לפי' הרמב"ם לסיים אותה בסוף השיטה לדעת החולקין עליו ודי באלה כי נראה שמצאתי און לי שלא לפסול התפילין שכבר נעשו כנ"ל אך להבא לא יוסיפו עוד לעשותן והנה יקשה עלי מאוד לשון הרמב"ם שאמר וג' הראשונות פתוחות כי מאחר שהוא סובר שהריוח שבסוף פרשה ראשונה מורה על פתוח' שלאחריה א"כ במה יודע בתפילין שפרשת קדש שהיא ראשונה פתוחה היא הלא אין דבר לפניה דאין לומר הואיל דכשיש חלק מלפניה עושה אותה פתוחה כ"ש כשלא נכתב דבר לפניה שנקראת פתוחה דא"כ כאשר התחיל בספרו למנות הפתוחות וסתומות היה לו להתחיל ולמנות גם בראשית והוא לא כן עשה אך התחיל יהי רקיע ואפשר לתרץ דמה שאמר וג' פרשיו' הראשונות פתוחות אינו שב על תפילין רק אמר שככה הן בתור' ובא להורות לנו דינן בתורה כדי שנדע להתנהג בתפילין ואין להקשות דאם כן יזכיר רק שני' האחרים היינו שנייה ושלישית פתוחה וישתוק מהראשונה דחשש פן נחשוב שהראשונה היא סתומה ויתחיל שיטה ראשונה באמצע לכך אמר שגם היא פתוחה אך שלא נוכל לעשות לה דין פתוחה בתפילין כמו בשנים האחרים אבל בפר' בראשית לא יצטרך לתת שם לבראשית פתוחה כדי שלא נתחיל אות' באמצע השיט' ואם אולי סובר שהיא סתומה ימנה אות' במספר הסתומו' דפשיט' דהתחלת התורה לא יקרא סתומה לכך אין לחוש וגם פתוחה לא נקראת לאשר אין דבר לפניה כנ"ל והשתא דאתינא להכי זכינו לדון ולתרץ דהרמב"ם אינו פוסל כאשר תהיה פרשת והיה אם שמוע פתוחה ונאמר באופן שאמרתי שלשונו שאמר שלשה פרשיות הראשונות אינו שב על תפילין ככה נאמר גם לשונו שאמר שאם עשה הפתוחות סתומות והסתומות פתוחות פסול' כו' אינו שב על תפילין רק הדין של תורה ולהיות כי התחיל ואמר וצריך ליזהר בפרשיותיו באר ואמר מה הוא שצריך ליזהר ואמר כי הדין בפרשיו' התורה שפרשה סתומ' או פתוחה היא פסולה בהיות ההפך וג' פרשיות ראשונות הם הפתוחות בתורה ורביעית סתומה מעתה ידע כל סופר להזהר איך יתנהג בתפילין ועיקר המכוון שג' פרשיו' ראשונו' לא יעשם סתומו' כי אז יהיה פסולה ומה שהזכיר כאן דין הסתומה שעשה פתוחה שפסול ואין אנו צריכין כאן לדין זה בתפילין כנ"ל הוא להורות כי לכל הפחות מצוה בתחיל' לעשות אות סתומה מאחר שבתורה הית' פסולה אם עושה אות' פתוחה לכך צריך להזכירה ודי בזה: ואינו דוחק בעיני ליישב הרמב"ם כדי שלא יחלוק על משמעות התלמוד שמשמע שאינו פסול בדיעבד בתפילין כמו במזוזה ושלום נאם מאיר בכמר יצחק קצנאילנבוגן: אותן ג' תשובות באו לידי משלשה גדולי הארץ: זו התשובה שכתב לי מהר"ר דוד בלומיש מא"י[1]:
הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו ולפניו חשיכה כאורה וממנו תצא תורה ואני קטן שבתלמידיו ותולעת ולא איש ובינ' אדם אין והיה ראוי לי לקיים ויראוני נערי' ויחבאו רק תמכתי את עצמי כיון שמלאכתי מלאכ' שמים ור' עקיב' אמ' לר' מאי' כשאמ' לו לבלר אני הזהר במלאכתך שמלאכת' מלאכת שמים אמרתי גם אני להעתיק את תלמודי לפני ר' ומורי אלופי ומיודעי הגאון מהר"ר שלמה לורי"א כדי להורות לי על ימין או על שמאל ואיני צרי' לכתוב דעתי ולשון הפוסקים כי לעולם יסדר אדם את תלמודו בדרך קצרה: השאלה שיצא מן הותיקין על פרשת והיה אם שמוע של תפילין וכו' על זה שאלתי שאלות רבות האחד ראוי לדקדק מה הוא סברת הפוסקים שפסקו ג' ראשונות פתוחות והיה אם שמוע סתומ' רק בעל העיטור כתב כולן פתוחות והלא רב נחמן פסק במזוזה הלכה בפתוחה ועוד תימ' למה לא הזכירו לא תנאים ולא אמוראי' בפלוגת' תפילין והלא לפי ראוי שיהיו מחולקים הרבה כמו תפילין ראש על ד' קלפי' וכל פרשה בבית בפני עצמו ולא מצינו בזה דוגמא שיהיה פ' או ס' מקלף לקלף ומבית לבית לכן ראוי היה להזכיר ועוד אדרב' אם לדקדק בבריית' שמקשה ממנו בגמר' ס"ת שבלו ותפילין שבלו אסור לעשות ממנה מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין ש"מ אף פתוחה לא אגליין אעפ"י שהתרצן דוחה את המקשן מ"מ משמע מלשון הבריית' שהיא פ' וסתם הפוסקים מחמירין בה יותר אם שינתה ועשא' ס' פתוחה פסולה ועוד יש לדקדק בלשון הרמב"ם בהלכו' מזוזה כתב הריוח שבין שמע לוהיה סתומ' ותפילין הוא מוקדם אינו מזכיר רווח וכו' ועוד בספר מצות קטן בהלכות ס"ת מפורש דיני פ' וס' בכולן כמו הרמב"ם ובהלכו' תפילין הוא כותב ג' ראשונות פ' והיה ס' פי' אם מניח בסופה פתוחה אותה פרשה פ' וכו' מה לו לעשות שם פירו' כיון שדין ס"ת ותפילין שוה ואדרב' הפי' היא אינו שוה וכו' ועוד כל סיפרי קבלה שמונין התחלת שטין של תפילין כגון ס"ת ודומה להן יהיה בהכרח סוף שמע פ' יותר מט"ו אותיות ועוד הברוך שאמר שהיה ראש לכל הסופרים והיה מנצח כל סופרי א"י וכותב גד ראשונות פ' והיה ס' וכותב כמו הסמ"ק שהיכר פ' וס' היא בסוף וכו' וזה אינו כן בס"ת ועוד הרבה דעות שכותבין מי שרוצ' לצאת ידי כולן יכתוב תפילין רש"י ור"ת ושום אח' אינו מזכיר היאך לכתוב התמונה הפרשיו' כיון שר"ת פוסק הלכ' כבריית' שאין פתוח' אלא בתחלה וכו' ובפרט כדין של והיה אם כו' וגם ראיתי שמדקדקין בתפילין ר"ת ומניחין בסו' כי יביאך פחות מ"ט אותיות גם זה יש קצת דוחק כי מה דס"ל לר"ת הוויות להדדי הוא משום שמצ' כתו' קדש והיה כי בימין שמע והיה אם בשמאל ודקדק בלשון הברייתא כיון שמזכיר שמע והיה בשמאל משמע שמע בחוץ לצד שמאל כמו קדש לימין ואח"כ כי יביאך כן שמע לשמאל ואח"כ והי' אם שמוע א"כ משמ' והיה אם שמוע מושך אחר שמע וכן לעניין הכתיבה ומהיכן לעלות על דעתי לעשות הפרש' מסוף והיה כי יביאך לתחלת והיה אם שמוע ובפרט בתפילין של ראש וכו' ועוד מצינו מה שאנחנו נוהגין כרש"י לפי שמצאו תפילין בבימה שנפל' על קבר יחזקאל שהיו כתובין ברש"י ולמה ג"כ לא דקדקו הלכה של פ' וס' לכן נ"ל כפי מה שקבלתי שבתפילין אין הדין פ' וס' על הרווח שבין פרשה לפר' לכן לא הזכירו שום פוסק ומפורש לעשות הרווח שבין שמע לוהיה כו' כמו שנזכר בדין מזוזה כו' רק ג' ראשונות פ' והיה ס' והדין כל פרשה ופרשה דין בפני עצמו כס"ת כולה שמתחלת בבראשית ומסיימת לעיני כל ישראל באמצע שיטה משום שהתורה פתוחה ופתוח' לכל העולם מי שזכה בה יבא וילמדה וכן הדין כל פר' בפני עצמה בתפילין ולכן עשה הסמ"ק פי' תמונתן וכו' ומהר"ר שמשון ברוך שאמר כו' כי בתפילין הכל מודה ואין שום פלוגתא לא בין תנאים ואמוראים רק במזוזה כי שמצוה לכתוב אותה בעמוד א' זה אחר זה לכן אפילו מ"ד במזוזה פ' בתפי' ס' כמו שהיא ס' בפני עצמה ואין לה שום פ' לא בתחלה ולא בסוף וגם ר"ת מודה בתפילי' שהדין כן והרמב"ם ולכן אני אומ' הפוסקי' כולן מסכימין לדעה ואין שום תפילין כשרין רק תפילין אשכנזים וגם בתפילין רבינו תם אין חילוק רק לעניין הנחתן ולא לעניין פ' וס' כי לעולם קדש כי יביאך שמע פ' בפני עצמן בספר תורה והיה אם ס' תחלה וסוף והדין היה כל כך פשוט שלא היתה צריך להזכיר בתלמוד ותפילין של ספרדים באו בטעות גמור ואפילו לפי סברתם וטעותם אינם כשרים רק לדעת הרמב"ם כן נראה דעתי נאם דוד בר משה בלומיש:
דבר נפתח בגדולים איך יסתיים בזנב שועלים כאחד מן הנמלים אכן בהמת שמלאכת שמים הוא ובה תלוי יחוד וקדושת השם וקבלת עול מלכות בשלמות ועבדות ורצון האל יתברך זכרו לא אמנע מלחוות דעתי באלה המלאכה ולהורות לסופרי התפילין איך יתנהגו מהיום והלאה יהי רצון שאכוון הלכה אמיתית א"ס:
ראשית הדברים תפילין זו נתפשטו בכל ארץ אשכנז ורוסיא ונמשכו הסופרים אחר דעת הברוך שאמר לסיים שמע באמצע השיטה אין לפוסלן כלל וכלל חדא מאחר שבעל העיטור כתב שד' הפרשיות דינם להיות פתוחות אע"פ שפרשה הרביעי' שהיא והיה אם שמוע היא בתורה סתומה א"כ ס"ל בוודאי דקפדינן אפתוחות מאחר שאינם סומוכות בתורה וממילא אם שינ' ועשא' סתומה אפילו האחרונה פסולה ולדעת שאר המחברים דס"ל דתפילין כמזוזה דמסיק תלמודא והאידנא עבדינן סתומות היינו לכתחילה אבל אי עבד פתוחות כשרה א"כ ה"ה בתפילין כן ומה שכת' הרמב"ם שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוח' סתומ' פוסלן הוא להדיא נגד הסוגיא דמנחות דמכשיר להדיא במזוזה אי עשה פתוחה אלא שמצוה בסתומ' לכתחילה וכן כל המחברים לא הזכירו לפסול גבי תפילין אי עשה הסתומה פתוחה וא"כ ממילא דינן כמזוזה ומ"ה בטלה דעתו בדבר זה גם ספר אורחות חיים כתב בשם בעל השלמת שחולק על הרמב"ם במה שפוסל אם עשה מן הסתומה פתוחה בתפילין ואמר שאין זה נראה מן הגמרא ובמזוזה נראה המסקנה להיפך דדווקא מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינן פתוחות שפיר דמי פ"כ ומה שיש רוצין לתרץ דמ"ה פסלינן גבי תפילין משום דגזרינן אטו פתוחות שלא יעשו סתומות תמה אני על אותן המפרשי' דמאין לו לרבינו משה לגזור גזירה חדשה שלא הוזכרה בתלמוד ולעשות מעשה ולפסול הקודש גם המפרש שדעת הרמב"ם לא היה על תפילין אלא בפרשיות של תורה שכך הדין אם שינה מפתוחה לסתומה או איפכא שפסלה ומ"ה פרשיות שבתפילין שדינן לכתוב כמו שכתובים בתורה שצריך להזהר בהם ביותר שלא לשנות אפילו מן הסתומות ולעשות פתוחה גם זו אינו שוה לי כי הלשון לא משמע כלל שקאי על פרשיות שבתורה אכן נראה בעיני לישבו דלא כיון כלל לפסול בשינה הסתומה לפתוחה בתפילין שהרי לא כתב פסולה אלא פסולן כלומר שפוסלן מהכשר תיקונן ויש מהן שפוסל לגמרי כגון מן הפתוחה סתומה ויש מהן שפוסל מהכשר מצותן כגון מן הסתומ' לפתוח שהרי מצוה מן המובחר בסתומה כמו במזוזה ומ"ה מיושב במה שכתב וצריך לזהר בפרשיות ולא די לו במה שהיה כותב שלשה פרשיות הראשונות הן פתוחות והאחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה ואם שינה פסולה כמו שכתוב גבי ס"ת ולא הזכיר שם שצריך לזהר אלא כדפרישית שהזהיר להחמיר בה ר"ל אף בסתומה שלא יעשנה פתוחה ומ"ה נראה שהסופרים הראשונים הנהיגו לכתוב כולן פתוחות כדי להיות יוצא ידי כולן לכל הפחות בדיעבד ממה שנעשה סתומה ותהיה פסולה לבעל העיטור ומה שיש רוצין ליישב הסופרים דמה שאמרו פרשה פתוחה או סתומה לאו בהתחלת הפרש' קאמר אלא בסוף הפרשה של הפתוחה או הסתומה עושין ההיכר ותולין עצמן במה שכתב הטור בדין פרשה סתומה ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה עליונ' של ראש הדף חלוק ויתחיל בשנייה אלמא דס"ל לטור דההיכר דעושין לפרשיות הוא בסופן ולא כדעת הרמב"ם וא"כ שפיר נופל הלשון ואם סיום הסתומה ר"ל פרשה סתומה שיש לנו לעשות בסופה כמין סתומה אע"פ שפרשה הבאה אחריה היא פתוח' דאל"כ אלא בפר' שלפני קאמר מהווי אם סיים הסתומה דקאמר ואני אומר שאין זה השכל והדעת לומר שההיכר תהיה בסופה ולא בתחילתה כי פתיחתה וסתימתה ניכר בהתחלת העניין וכמו שדרשו' ז"ל על פרשת ויחי למה פרשה זו סתומה והיינו בהתחלתו ואע"פ שאין ראייה לדבר דהתם לאו בפרשה סתומה היפך הפתוחה איירי אלא שסתומה ממש מבלי הפרש כלל קאמר וכמו שכתוב בהג"ה מיימונ"י מ"מ זכר לדבר יש דשם פרשה סתומה היינו בראשה אכן תדע שיש חילוק בין פרשה סתומה לסתומה כי פרשה סתומה היא סותמת העניין של הפרשה שלפניה אע"פ שאותה פרשה שלפניה היא פרשה פתוח' כי בלאו זה צריכין אני לחקור וליתן לב מה הפרש יש בין פר' פתוח' לפרשה סתומה כי רבותינו ז"ל הקדמוני' לא נתנו סיבה אלא לפרשיו' מה היו הפרשיות משתמשו' כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרש' לפרש' כו' אבל בשימוש הפתוחה והסתומה לא הזכירו אם לא תאמר שאין צריך חקירה על זה כי הוא מובן מעצמו וכשמם כן הוא שפתוחה אין לה חבור עם מה שלמעלה והוא עניין חלוק בפני עצמו וכאילו התחיל פה וסתומה מחוברת וסתו' לדברים שלפניה ואינה חלוקה אלא ליתן ריוח בין הפרשיות ואל תשיביני מפ' וכי ישאל שהיא פתוחה ורבותינו דרשו וי"ו מוסיף על עניין הראשון וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון אין זו קושיא שיכול להיות שהיא מסולקת ומחולקת בטעמים ובסודות משומרים אל הראשונים ומ"ה מצריך הפסוק לחברם בזה כדי שילמדו זה מזה לעניין פרטי דיני' שנאמרו בשניהם ומי הוא זה היודע כל רזי תורה וחבורי הענינים וחלוקי העניינים ס"ד פתוחה הוא דבר פתוח לעצמו ודבר סתום הוא הפוכו וצורתן יעידו עליהם לדברי הרמב"ם הפתוחה לעולם בראש השיט' בהתחלת העניין כמו בראשית שהיא התחלת התורה ופתוחה הוא מלשון פתיחה שנפתח העניין בלי הקדמה שלפניה והסתומה לעולם מתחלת מאמצע השיטה שמורה שיש דברים אחרים כתובות לפניה ולדברי שאר המחברים תלוי הכל בריוח והפסק אם יש ההפסק לפניו הוא פתוחה וחלוק ופתוחה על הריוח קאי שפתוחה השורה לפניו מבלי כתוב והסתומה לעולם סתום משני צדדיה ופתוחה באמצע ואפילו לפי דעת הרא"ש שכתב שאם סיים הפרשה שלפני הסתומה בסוף השיטה יניח שיטה חלוק ויתחיל משיטה שלאחריה היינו דס"ל מאחר שאינה פתוחה בראש השיטה עצמה א"כ חשבינן השיטה חלוקה כמו שהיא באמצע הכתב וק"ל ועל זה קאמר שפיר ואם סיים הסתומה כלומ' עניין הסתום ר"ל שפרשה שאחריה תהא סתומה עמה והשת' לפי זה נמי מיושב מה שאמרי' בהקומץ גבי מזוז' ועוש' פרשיותיה סתומו' וכותבין התו' והסמ"ג קצת קשה דנק' לשון רבי' ואין שם אלא פרשה אחת ושמא משום על הארץ שבסוף השיטה אע"פ שאין כתי' אחריה כלום והשתא קשה מאחר שהיכר הסתומ' צריך להיות בהתחלת הפרש' דהיינו והיה אם שמוע ולא בסופה א"כ מה משני משום דעל הארץ בסוף השיטה הוא ס"ס היא פרשה אחת והיה לו לומר ועושה בפר' סתומות כלומר שני מיני סתומות באותה פרשה בהתחלת ובסופה אבל לפי מה שפירשתי הוא על הנכון שאמר ועושה פרשיותיה סתומות לא אמר שהן פרשיות סתומות אלא ועושה אותן סתומו' ר"ל התחלת והיה אם שמוע שהיא פרשת סתומה עושה סוף העניין שבפרשה שלפניה סתומה וכשמסיים על הארץ בסוף שיטה עושה סוף עניין בפרש' עצמה סתימה ואע"פ שאין כתוב אחריה כלום ואין פרשה סתימה אחריה שתעשה אותה סתומה מ"מ סתימת על הארץ בסוף השיטה בלי ריוח הוי כאלו עשאה סתומ' בסוף עניינה ומה שכתב חכם אחד לולי שמע הרמב"ם להדיא שהיכר הפתיח' הוא בראש הפתוח' ולא מצינו מי שחול' עליו בזה היה מפורש הא דאית' בירושלמי פתוח' מראש' פתוח' פתוח' מסופ' פתוח' היינו שאם יעשה הריוח להיכר הפתוח' בין בראש הפר' הפתוחה בין בסופה וכן משמע לשון בראשה בסופה בהי"א היינו בפר עצמ' ותימ' בעיני א"כ לפי זה צריך לפרש כשירצה לעשות סתומה שלא יהא היכר ריוח של פתוחה לא בראש הפרשה ולא בסופה אלא הכל בריוח סתום והיינו מה שמסיק אח"כ מכאן ומכאן סתומה וא"כ הלל נמי סתומה מכאן ומכאן סתומ' מאחר שעל הפר' קאי כמו שאמר בפתוחה פתוחה מראשה פתוחה כו' אלא בע"כ צריך לפרש כמסקנת התו' וכמו שפי' הראש בהלכות קטנות דקאי על מה שאמר שמואל בר שילת בשם רב הלכה כדברי האומר פתוחה ר"ל אף פתוחה וכ"ש סתומה כתלמודא דידן ומ"ה קאמר שאם יעשה פתוחה מראשה שמניח ריוח ט' אותיות בראש השיטה ויתחיל באמצע השיטה או שיניח ריוח בסוף השיטה שלפניה ויתחיל בתחלת השיט' שהכל היא פתוח' או יעש' פתיחת' באמצע ומכאן ומכאן יהיה סתום שהוא המצוה מן המובחר או כמו שפירש בס"ת וז"ל וה"פ הירושלמי אמר רב הלכה כדברי האומר מזוזה פר' שלה פתוחה ואח"כ מפר' לא פתוח' גמורה אמ' רב דהא פתוחה מראשה הוי פתוחה גמורה וכן פתוחה בסופה הוי פתוחה גמורה אלא פתוחה פי' דקאמר רב במזוזה היינו כשמכאן ומכאן סתומה וכתובה אבל באמצע יש חלק והיינו נמי סתומה דקאחד רב פ' הקומץ עכ"ל וכעין זה כתב בסמ"ג שכך קבל מרבותיו ואמת שאי אפשר לפרש מראשה ומסופה אלא על ריוח שבשיט' אם בראש שיטת' או מסוף שיטת' שלפניה דאי כפי' הראשון דעל הפר' קאי הל"ל פתוחה בראשה פתוח' פתוחה בסופ' כו' אלא מראשה ר"ל מריוח התחלת השיט' תהיה ניכר פתוח' או מריוח שבסוף השיטה שלפניה ולא בפ' עצמה ואמת ששוב מצאנו בספר אורחות חיים שי"מ שפ' הפתוחה היא הפתוחה בסופה של אות' פר' עצמה שלא יניח חלק כלל אלא ישים סוף השיטה ודוחק הוא מאוד ועוד הלא מסקינן בפ' הקומץ אמר רב חסדא על הארץ בשיט' אחרונה א"ד בתחלת שיטה וא"ד בסוף שיטה והשתא איך יכול להיות בתחלת שיטה א"כ תהיה פר' פתוחה ופ' והיה אם שמוע היא סתומה ודוחק לומר דס"ל כמ"ד פתוחה דהאי א"ד כו' סתמא דתלמודא קאמרי ותלמודא הוא דס"ל דנהיגין אנו בסתומו' ועוד לא ה"ל לחלוק אם בתחלת השיטה או בסופה אלא לחלוק אי עבדינן פ' והיה אם שמוע פתוח' או סתומה ועוד מדמסי' שם טעמא דאיכ' מ"ד בסוף שיטה כגבוה שמים על הארץ ואיכ' מ"ד בתחלת שיטה כי היכי דמרחק' שמים מעל הארץ ומה תלוי בטעמא הלא הוא בהכרח לפי הפרש' אם פתוחה או סתומ' ועוד הלא פרשת ויעל משה היא סתומה בלי מחלוקת ומ"מ היא מסויימת באמצע השיט' כדאית' במנחות לעיני כל ישראל באמצע השיטה איתמר ע"כ בטלו דברי אות' המפרש שפרשה פתוחה תהיה ניכרת בסופה:
סוף דבר הוכחנו שאין לפסול כלל תפילין הראשוני' ואדרבה בכיון היו עושין להציל את עצמן מידי ספיק' כדי להיותן כשרים לכ"ע אכן לא נראה בעיני דעת בעל העיטור כלל במה שפסק להיותן כלום פתוחות נגד משמעו' התלמוד והמנהג דנהיגינן בסתומות במזוזה וה"ה בתפילין ובטלה דעתו אצל כל המפרשים והמחברים קדמאי ובתראי גם נוכל לומר שלא עלה על דעתו לפסול בסתומות בתפילין בפרש' אחרונ' אלא דדעתו שלא לשנו' בפרשיות מאחר ששלשתן פתוחות בודאי ואי עביד בחד מנהון סתומה פסול התפילין לכן ראוי שלא יעשה שום סתומ' אף באחרונה בפרט מאחר שפתוח' נמי כשרה לכ"ע אלא שמצו' בסתומ' במזוזה ולא בתפילין שאין לשנות בין הד' פרשיות בשום דבר וא"כ מאחר שסתומ' כשרה לכ"ע ורוב הפוסקים פסקו כך לעשות סתומה אף בתפילין נראה בעיני מהיום והלאה לעשות סתומה כמצותה ומ"מ צריכין אנו לתקנן שיהיו בהכשר לכל הדעות:
ומעתה אני אומר שכל הג' התמונות שמצא החכם הנזכר בתשובה הקודמת שכולן אינן ישרות בעיניי לכתחילה: התמונה הראשונ' ששתי פרשיות הראשונו' מתחילין מראש הדף ומסיימין בסוף הדף באמצע שיט' ופרשת שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופה ופ' והיה אם שמוע מתחלת באמצע שיטה אמת שהיא כשרה וישרה על פי הרמב"ם אכן לדעת מ"ס אינה ישרה שאדרבה פרש' והיה אם שמוע תהיה או פתוחה דס"ל למ"ס דעיק' פתיחה היא בראש השיטה ולדעת הרא"ש בשניהן הוי פתוחה בין בסוף השיטה שלפניה בין בראשה ועוד לדעת מ"ס והנמשכי' אחריו אותן תפילין הן פסולין שהרי שנים אמצעי' תהיינה סתומו' שהרי אין ריוח חלוק בראש השיטה והפתוח' שעשאה סתומ' פסולה לדברי הכל ואיך נתקן תיקון שבה תלוי עול מלכות שמים ויחוד השם י"ז שיבא ח"ו לקלקול לביטול המצוה הגדולה ולברך עליהם בכל יום שתי ברכות לבטלה ולהזכרת שמו לשוא ח"ו ובפרט מאחר שר"ת אשר מימיו אנו שותין כתב להדיא שהברייתא של מ"ם עיקר:
התמונה השנייה ש"ג פרשיות הראשונו' מתחילות מאמצע השיטה ומסיימו' בסוף השיטה בסוף הדף ופרשת וה"ה אם שמוע מתחלת מראש הדף ומסיימ' בסופו אות' התמונ' כליל אינה ישרה בעיני חדא שהיא פסולה לגמרי לדעת הרמב"ם דס"ל כל סתומ' מאמצע שיטה הוא וא"כ משנה מפתוחה לסתומה ואף לדעת הרא"ש נראה דפסולה שהרי לא תהא שום הפרש בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע וכ"ע מודים בזה שפסולה ואין מחלוקות אלא בין פתוחה לסתומה אבל לכ"ע היא פרשה וצריך להניח ריוח ביניהם כדין הפרש בין פרשה לפרשה ואף שנמצא כתוב בשם הר"ר ישעיה הראשון שאינה מזיק במזוזה אם הוא סתם לגמרי וכן הוא נכין וכך הוא מפורש ועוש' פרשיותה סתומות דמזוזה אבל פירושו חדוש הוא ומחדוש לא ילפינן וגם אין המנהג כן:
התמונה הג' ששלש הפרשיו' מתחילו' ברא' השיט' בראש הדף ומסיימו' בסו' הדף באמצ' השיט' והיה אם שמוע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסו' השיט' האחרונ' היא התמונ' שנמשכו אחריה סופרי אשכנ"ז ע"פ הברוך שאמר והיא המעולה מכל התמונות הראשונות לעניין זה שכשרה בדיעבד לכ"ע אלא שאינה ישרה בעיני לכתחלה כדפרישי' וגם החיסרון שיש בתמונה ראשונה שהיא פסולה לדעת המ"ס והנמשכים אחריה יש ג"כ באותה תמונה:
על כן נ"ל תמונ' רביעית שפ' קדש תתחיל בראש הדף ובראש שיט' ותסיים באמצע שיטה כדי להניח ריוח ט' אותיות כדי שיעור פתיחה ועוד יניח ריוח כדי לכתוב תיבה שבראש פרשה שנייה ואח"כ בפ' והיה כי יביאך יניח ריוח מתחלה כדי ג' אותיות ויתחיל או לכתוב ויסיים באמצע כדי להניח ריוח תשעה אותיות כו' ואח"כ פ' שמע יניח ג"כ מקודם כדי ריוח ג' אותיות ויסיים בסוף הדף רק שיניח ריוח בסוף עד שלא יגיע לכדי ט' אותיות וכן יניח ריוח פחות מכדי ג' אותיות בראש והיה אם שמוע ויסיים על הארץ בסוף השיטה זו היא לפי שיטת תפילין של רש"י ובתפילין של ר"ת לא יניח ריוח אחר פ' והיה כי יביאך כ"א פחות בכדי ט' אותיות ויניח ג"כ פחות מכדי ג' אותיות בראש השיטה של פר' והיה אם שמוע ויסיים באמצע השיטה כדי שיניח ריוח בסופה כדי ט' אותיות והתיבה שאחריה ויניח ריוח כדי ג' אותיות בראש שמע ויסיים אותה או בסוף השיטה או יניח מעט חלק ואין קפידא ועתה אפרש הכשרה מה שפרשה הראשונה מתחלת בראש השיט' היא כשרה לכ"ע וזו היא פתוח' שמתחלת בראש כמו בראשית פשיטא דלדעת הרמב"ם אי אפשר לעשות אלא כעניין זה שאם תתחיל מאמצע שיטה היא סתומה ופסולה אלא אפי' לדעת מ"ס ולדעת הרא"ש אינו נכון שתתחיל פ' קדש באמצע אף שכה"ג חשבינן פתוחה היינו שכשיש פרשה לפניה אבל בהתחלת עניין שאין לו כתיבה מלפניו אין מקום לריוח זו ואין זו תיקון אלא קלקול והרי הוא כמו שהתחיל בראשית באמצע השיטה אף שאינו דומה ממש שנוכל לומר גבי קדש שכך היא פתוחה בתורה מ"מ אינו מן הסברא להניח ריוח בתחלה היכא שאין עניין מוקדם לו ומה שצריך להניח בסופו כדי ט' אותיות היינו לדעת הרמב"ם דבעינן הכי לשיעור פתוחה ועדיין לא יצאנו ידי מ"ס דמצרכי הפתוחה להיות פתוחה בראש שיטה אלא שלא הצריכו להניח ריוח אלא כדי ג' אותיות והוא מספיק לריוח בין הפר' וא"כ כשיניח כדי ט' אותיות בסוף השיטה שלפניה וכדי ג' אותיות בראש השיטה יצא ידי כולם ומה שצריך להניח עוד ריוח כדי לכתוב תחילה התיב' בפרשה שלאחריה היינו משום שאין לומר שזו היא סתומה לדברי הרמב"ם שהרי אינה מתחלת בראש השיטה זה אינה דלא הוי סתומ' אלא כשמתחל' באמצע השיטה ובשיטה שלפניה אין שם שיעור ריוח שהיה יכול להיות סתומה מעליות' דהיינו כדי ריוח ט' אותיות ועוד לכתו' התיבה שבראש פרשה שלאחריה אבל אם יש שם שיעור ריוח פתוחה וסתומה אף לדברי הרמב"ם כשר שהרי אין לטעות בה ולומר שהיא סתומה א"כ היה עושה אותן בסוף שיטה שהיא הסתומה מן המובחר אלא בודאי פתוחה ממש היא כי בזה לא יגרע שיפתח אף בראשו וכן משמע להדיא בתוספות דמנחות שכתבו על הא דאיתא בירושלמי מכאן ומכאן סתומה דדבר תימא הוא דמשמע לכאורה דמסיים פרשה באמצע שיטה ואח"כ מתחיל לכתוב באמצע שיטה שתחתיה שזו היא נקרא סתומה ואין יתכן זה מי גרע מפתוחה מראשה לחוד או פתוחה מסופה לחוד כו' ואף שיש לחלק דלא ס"ל האי תימא אלא לדברי הירושלמי דס"ל דפתוחה מראשה פתוחה ופתוחה מסופה פתוחה אבל למאן דסבר דפתוחה מראשה סתומה כדברי הרמב"ם שמא אין לתמוה אם פתוחה משני צדדיה דהוי סתומה אכן לא נ"ל כלל לחלק דמאחר דכבר יש שיעור פתוחה בסוף השיטה ואף כדי לעשות סתומה במה שיפתח וירויח בזה לא יהא נקרא סתום אבל אין להביא ראייה מדברי הסמ"ג דאחר שכתב דין פתוחות וסתומות של הרמב"ם ודין פתוחות וסתומות של מ"ס כתב לבסוף ואם יניח שיעור ט' אותיות לבסוף שיטה ובתחלת שיטה פי' כדי ג' אותיות יצא ידי שניהם ע"כ ואמאי יצא ידי שניהם שמא תקנתו קלקלתו היא ותהיה סתומה לדעת הרמב"ם אלא שמא דאף לדעת הרמב"ם היא פתוחה אין זה ראייה כי מה שכתב הוא מדברי ר"ת דלעיל מיניה ויצא ידי שניהם דקאמר היינו סידור קדמוני ומ"ס דסידור קדמוני סברי בפתוחות כדעת הרמב"ם אבל לא בסתומות וסברי דלעולם סתומה היא פתוחה באמצע השיטה וכן הוא באשר"י שהוא מדברי ר"ת וקאי על סידור קדמוני ומ"ס לחוד והאמת שאם לא יש ריוח כדי להניח ט' אותיות וכדי לכתו' בסוף השיט' התיב' שבראש פרשה שלאחריה אז אם מניח ריוח בראש שיטה שלאחריה הוי סתימ' לדעת הרמב"ם כמו שכתב בספרו להדיא אפילו הניח ריוח ט' אותיות בסופו אבל מ"מ נ"ל דאף הרמב"ם מודה בעניין זה שהניח ריוח כדי לעשות אפילו סתומה ומניח ריוח ג"כ בראש שיטה שהיא פתוחה מעליות' כדפרישית וכן ראיתי ס"ת אחת שבת' גאון אח' ז"ל מכמה שני' והיה מכוין לעשות הפרשיו' פתוחו' וסתומו' אליבא דכ"ע והיה מכוין לעולם היתה הסתומה פתוחה באמצע וסתו' מכל צד והפתוחה הית' פתוחה בסוף השיטה כדי ט' אותיות ויותר ובראש השיטה כדי ג' אותיות ואם היה דחשבי' זו כסתומה לדעת הרמב"ם מה היה מתקן אדרבה היה פוסל הס"ת אליביה אלא כדפרישית ואף אם תאמר שאין לי הכרע לחלק כמה שחלקתי ולומר שהרמב"ם בכל עניין חשבי' לסתומה כשמתחלת באמצע השיטה אף הכא אין חשש כי רבו עליו הגדולים והמחברים שחלקו ואמרו כי לא גרע כשהוא פתיחה משני צדדיה והסבר' ברורה ואמיתה וישרה שזו היא פתוחה ממש וא"כ מה שנוכל לחלק ולומר שהרמב"ם מודה לפעמים כשפתוחה משני צדדיה שהיא פתוחה וכגון בנדון דידן אמרי' הבו דלא לוסיף עליה גם היא ראייה צודקת מאחר שהיה יכול לעשות סתומה בסוף השיטה שהיא סתומה מעליות' לכ"ע א"כ מוכח שפתוחה ממש הוא כדפרישי' ומה שיניח פחות מכדי ט' אותיות בסוף שמע ופחות מכדי ג' בראש והיה אם שמוע היינו משום דזו היא סתומה מעליותא שהרי ריוח יש ביניהם המספיק לפר' סתומה אף לדברי הרמב"ם אלא שאינה במקום אחד כאחד כמו בראש שיטה או בסופה כדי שלא תהיה פתוחה אבל עתה שנצטרף הריוח יחד חשבינן באלו הוא הכל בשיטה אחת וא"כ הוא סתו' מכל צד וכמו שכתב הסמ"ג להדיא שזו היא סתומה ומפ' נמי מה שאמרינן בירושלמי מכאן ומכאן היא סתומה דה"פ דפתוחה מכאן ומכאן פחות משיעור הפסק הראוי לפרש' דאז היא סתומה גמורה וזה הפירו' מחור בעיני יותר מפירוש התו' והרא"ש דמפרשין מכאן ומכאן דקאמר לא קאי אפתוחה אלא אסתומה שלאחריו כלומר שהיא סתו' בכתיבה מכאן ומכאן ופתוח באמצע כי לפי דבריהם הל"ל סתומה מכאן ומכאן סתומ' אבל לפי' פי' הסמ"ג דמכאן ומכאן על פתוחות קאמר אתי שפיר ואף הרא"ש דלא פי' הכי מ"מ מודה שזו היא סתומה כמו שכתב גבי מזוזה וז"ל וטוב שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף שיטה וכן בראש השיטה לקיים מה שנא' והאידנא נהוג עלמא בסתומות ואין להקשות א"כ למה כת' הרא"ש להניח פחות מכדי ג' אותיות ולא כתב פחות מכדי ט' אותיות משום דס"ל בזה במ"ס דלסתומה לא בעינן כ"א ג' אותיות אבל להיות יוצא אף ידי הרמב"ם צריך להניח פחות מכדי ט' אותיות וכן משמע מן המרדכ"י להדיא שכתב בשם הסמ"ג דלדעת מ"ס יניח פחות מג' אותיות ולדעת הרמב"ם פחות מכדי ט' אותיות וכדפירישי' וא"ל שא"כ תהיה פתוחה שהרי ק"ל פתוחה מסופה פתוחה והרי הניח ג' אותיות שהיא שיעור פתוחה לדעת מ"ס אי אפשר לומר הכי דמ"מ היא סתומה דלדעת מ"ם אינו פתוחה שהרי לא הניח כדי ג' אותיות בראש שיטה דלדבריהם אינו פתוחה אלא מראשו ולדע' ר"ת ושאר החולקים דאף בסופה היא פתוחה הרי לא הניח כדי ט' אותיות שהרי הם סוברים דלפתוחה בעינן תשעה אותיות:
ומעתה אני אומר שכותבי המזוזה המניחין חלק בראש והיה אם שמוע יותר מכדי ג' אותיות כדי שיוכלו לכתוב שדי מבחוץ כנגד האויר שלא יפה הן עושין שהרי זו היא פתוחה מעליותא לדעת מ"ם והאידנא נהגינן בסתומ' וכ"ש כשמניחין ריוח ג"כ בסוף השיטה של ובשעריך דהוי פתוחה דלא גרע אף שכתב בס"ת סוף סי' ר' היכא דפתוחה מכאן ומכאן דהוי סתומה הלא בסוף חזר מהאי סברא וכת' ומיהו לעיל פירשתי פי' אחר וכן סתם התו' מתמיהין היכא יגרע כשפותח' מראשה ומסופה ואם בעבור זה מניחין ריוח ג' אותיות כדי שיכתבו שדי מבחוץ על הריוח מי הוא הנביא שהגיד שיזיק אם לא יהיה הכל על הריוח או יתחיל קצת חוץ מגליון אלא יניח ריוח פחות מכדי ג' אותיות בסוף השיטה של ובשעריך ופחות מכדי ג' אותיות בראש והיה אם שמוע שהוא סתומה לדעת התו' והרא"ש ואם לצאת אף ידי ר"מ יניח פחות מכדי ט' אותיות בסוף ובשעריך ופחות מכדי ג' אותיות בראש והיה אם שמוע:
והנה מה שכת' שיכתוב על הארץ לבסוף שיטה יפה עשיתי וכן המנהג ואף שכתב במרדכ"י וז"ל מצאתי בסמ"ג ובתו' שנ"ץ שהיו כותבין על הארץ בסוף השיטה והרי חשוב כסתומה כיון שנתמלאת כל השיטה ותימ' דנהיגינן השת' דכותבי' על הארץ בהתחלת השיט' ונראה דהטע' דומיא דס"ת דלעיני כל ישראל באמצע השיטה שנראה שאו' הדבר נגמר כו' ונראה בעיני דווקא גבי מזוזה דפליגי בה בלאו הכי אם על הארץ בהתחלת השיטה משום כי היכי דמרחקי שמים מארץ או בסוף שיט' כי היכי דגבוה שמים מעל הארץ עשה הכרע בסברא זו שיהיה באמצע שיטה שאז נראה שנגמר הדבר כמו לעיני כל ישראל אבל בתפילין דלא שייכי בי' הך טעמא שהרי על הארץ אינה מתחיל בסוף השיטה אין זה הטעם לחוד מספיק להיות הכרע לכתוב בסוף השיטה משום שהוא גמר העניין כי אינו דומה לתורה שנגמר כל התורה בכללה ופרטה והוא גומרו של הכל ואין שום נביא רשאי להוסיף על תורתינו מה שאין כן בתפילין ובמזוזה ותדע דאין זה הטעם לבד מכריע דא"כ אמאי קאמר ואיכא מ"ד באמצע השיטה משום כי היכי דמרחק שמים כי' ה"ל למימר משום דהוי דומיא דלעיני כל ישראל אלא ע"כ כדפרישי' דעיקר טעמא משום כי היכי דמרחק שמים כו' ובתפילין דלא שייכי האי טעמי כתבינן על הארץ בסוף השיטה להוי סתומה מעליותא אף שפירש דפרש' סתומה אין היכירה אלא בראש הפרשה מ"מ בסתמא כל עניינ' כדפרישית לעיל ולתפילין של ר"ת דפר' שמע היא אחר פרש' והיה אם שמוע אם כן בע"כ על הארץ באמצע שיטה משום פתיחותא דפרשת שמע וגם יניח חלק כדי ג' אותיות בראשו דאז יוצא ידי כולם וכותב בשעריך או בסוף השיטה דומיא דעל הארץ או מניח חלק כי אין קפידא בזה לפי מה שפירשתי וה' יאיר עינינו במצותיו ובתורתו: דברי שלמה בן מהר"ר יחיאל לורי"א ז"ל:
- ↑ ראה שם הגדולים (מערכת גדולים ד ז).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |