שו"ת מהרי"ט/א/צא

שו"ת מהרי"ט ‏ א צא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ראובן שתבע לדין את שמעון והוציא עליו שטר שכתוב בו איך נתחייב שמעון בכ"כ מעות שהלוה לו לוי מנכסי ראובן ושמעון השיב אני לא לקחתי ממך המעו' אל' מלוי שהו' הי' אפטרופוס שלך ולאו בעל דברי' דידי את אלא יבא לוי ויחדיו למשפט נקרבה.

תשובה בעיני יפלא מה מקום לדחיה זו שדוחה את ראובן בעל חובו מאחר שמפורש בשטר שהנכסים של ראובן בעל דינו ואדרבה אם היה לוי מוציא השטר היה שמעון יכול לומר לו אתה לא הלוית לי אלא משל ראובן זיל לאו בעל דברים דידי את ואם מטעם שהיה אז אפטרופוס על ראובן בהיותו קטן והיה אפשר לפרוע לו וחשיב פרעון אם יבררנו מכל מקום ראובן הוא בעל דינו ואינו נפטר ממנו עד שיברר שפרע לאפטרופוס שאם אתה אומר כן לא יוכ' יורש להוציא ש"ח מאביו על אדם שיאמר לאו בעל דברים דידי את יבא האפטרופוס שלך הואיל והיה רשאי בתחילה על נכסי היתום ואף זה שפירש שהם נכסי ראובן כאיניש דעלמא הוא ולהרא"ש ז"ל בכלל פ"ז בתשובה על שטר שכתוב בו שהלוה שמעון האפטרופוס מנכסי היתומי' שיכול שמעון להיות דיין על השטר ואם הוא בעל דבר היאך יהיה דיין וזה ברור מאד לא ניתן ליכתב עליו.

אבל אם אחר שעמד בדין עם ראובן טען שפרע ללוי בזמן שהיה אפטרופוס שלו כזה צריך לברר לפי שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה הובא בחושן משפ' סי' ס"ו שאין הלוה נאמן לומר פרעתי לבעל השטר שמכרו לזה שכיון שהשטר יוצא מתחת ידו של זה חזקה שלא פרעו ואפילו הודה המוכר שפרעו אינו נאמן שאם יש לו יחזור מה שנטל ואם אין לו חוששין לקנוניא ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן ולהרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מלוה וז"ל ראובן שהוציא שטר חוב שיש ללוי על שמעון וטען שלא נתנו לו בכתיבה ובמסירה ואבד השטר שהקנהו בו הרי זה גובה משמעון הואיל ויצא מתחת ידו טען שמעון שפרע ללוי ישבע לוי לשמעון ואחר כך יגבה הודה שפרע ישלם לוי לראובן עד כאן וכתב הרב המגיד משנה ז"ל בהודה שפרע פירוש דין זה הוא אפי' כשיש עדים לראובן מהקניה שהרי היה לוי יכול למחול את החוב ומגו דאי בעי מחיל כי אמר פרוע הוא נאמן עד כאן וכפי דבריו ז"ל הרי הרמב"ם חולק על הרשב"א שהוא חושש לקנוניא. איברא שאיני רואה בדברי הרמב"ם ז"ל הכרע שיתפרשו בדאיכא עדים על מכר השטר ואין דבריו אלא שאין לו ראיה על מכירת השטר בכתיבה ומסירה זולתי שאנו רואים שהוא יוצא מתחת ידו ובהכי קאמר שכיון שאינו דוחקו בטענה דהבא ראיה רק שאומר פרעתי שומעין לו ואם הודה המלוה שנפרע נאמן שאם אי אתה מאמינו אף אני איני מאמינך שקנית בכתיבה ובמסיר' אלא שהרב המגיד משנה מסתבר ליה דאפילו ליכא עדים דיינינן ליה הכי והקשו שהרמב"ם ז"ל בפ' שני מההלכות בדין גבי' בעל חוב בשטרות שנמצאו בידו כשבא בעל חוב לגבות הימנו אע"פ שאמר שטר מתנה הוא פרוע הוא אין משגיחים על הודאתו שמא קנוניא הם עושין לאבד זכותו של שמעון ונ"ל לומר דב"ח שאני דלאו אדעתא דהאי שטרא נחית מעיקרא אלא מדין גוביינ' בא ולא כל הימנו להוציאו משעבודו וכדי שלא תנעול דלת בפני לוין עבוד רבנן תקנת' שלא יעשו קנוניא על נכסי מלוה להברי' ממנו נכסים שבידו אבל במכירת שטרות לא חיישי' לקנוניא דקונה זה אדעתא דהאי שטרא יהיב דמי והוא יודע שיכול למחול ויכול לטעון פרעתי בהא ודאי לא שייך למעבד תקנתא דאיהו אפסיד אנפשיה שנתן ממון במה שאין גופן ממון והניח מעותיו על קרן הצבי וכה"ג אמרינן בסוף פרק יש נוחלין גבי בעל דאע"ג דשויא רבנן כיורש היכא דאיכא פסידא דאלמנה דאמרינן נשאת אלמנתו נזונית מנכסיו לגבי לקוחות שקנו מהאשה בנ"מ שויוה רבנן כלוקח ולא חיישינן לפסיד' דלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו דלא הוה ליה למזבן מאתת' דיתבא תותי בעלה ובמלוה על פה נמי אמרינן אפילו לותה קודם שנשאת לא גבו מבעל דלית ליה קלא ומלוה הוא דאפסיד אנפשיה דלא אבעי ליה לאוזופיה בלא שטרא לאתתא דקיימא לאתנסבא ועוד יש לפרש שהרמב"ם מוד' דחיישינן הכא לקנוניא כדכתב הרשב"א והכא מיירי שיש לו נכסים למוכר להתפרע ממנו שכן כתב הודה לו שפר' ישלם לוי המוכר לראובן הקונה ולא כתב פטור הלוה סתם אלא אם יש למוכר נכסים ישלם לקונה ואם לאו יגבה הקונה חובו דשמא עשו קנוניא ביניהם לאבד זכותו של לוקח ומה שכתב הרב המגיד משנה דנאמן במגו דאי בעי מחיל דוקא כשיש לו נכסים שאינו מפסיד אלא הטורח מהימנינן ליה משום שבידו עכשיו למחול אבל כשאין לו נכסים שאנו חוששין שלא פרעו אלא קנוניא עושה על בעל חוב אין לומר הרי בידו למחול דכי מחיל נמי אין מוציאנו מיד חשד לומר קנוניא עושין ביניהם כדאשכחן בערב לאשה בכתובה והיה בעלה מגרש' ידיר הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה כדאמרינן בערוכין הנה כי כן לכל הלשונות למדנו דאין הלוה יכול לדחות את המלוה לומר יבא אפטרופוס וישבע שלא פרעתיו דאפילו אם תמצא לומר שהרמב"ם חלוק על הרשב"א במוכר ש"ח היינו מטעם מגו דאי בעי מחיל כמו שכתב הרב המגיד משנה וכן כתב הרא"ש והר"ן ז"ל מטעם מגו הא אלו הודה שהממון שלו אף על פי שלא נתפרש בשטר דבכי האי גוונא לא מצי מחיל אפילו אמר נתפרעתי ממנו קודם לא מהימן כ"ש היכא שמפורש בשטר שהממון שהלוה הוא משל ראובן זה דמאחר שמסר השטר לידו שוב לא מהימן לגרוע כחו ולומר פרוע הוא כל שכן לדברי הרשב"א דאפי' במקום מגו לא מרעינן שטרא אפומיה.

א"ו אף היכא דלא שייך מגו דמחילה נאמן לומר פרוע ממה שכמה פוסקים שסוברים גבי הא דרבי נתן דלא מצי מחיל ואע"פ כן כתבו דהא דאמרי' במלוה שאמר על שטרו שהוא פרוע במקום שחב לאחרי' אינו נאמן דוקא כשיש נאמנות בשט' שאין זקוק לשבועת המלוה אבל אין שם נאמנות נאמן לומר פרוע אף על גב דליכא מגו דמחילה דהא דנאמן לומר פרוע אינו אלא במקום דיכול למחול כגון מקמי דלא הגבוהו בית דין ובהכי מתרצא מילתיה דהרא"ש שלא יסתרו דבריו את דבריו מ"ש בפסקיו עם מה שכתב בתשובותיו וראיה מדברי הטור א"ה שאם אמרה שנפרעה קודם שמכרה אינה נאמנת דאין זה מגו טוב ואם איתא אף בלא מגו נאמנת כיון דלית לה נאמנות דע"כ באין לה נאמנות מיירי ודבריו של הרשב"א ברור מללו אף כשאין בו נאמנות שטוען שישבע וראייתו מיורשים ראיה גדולה שאם שבועה זו שהוא חייב לישבע היתה מגרעת כחו של שטר אמאי גבו יורשים בהאי שטרא לימא אין אדם מוריש שבועה לבניו כדאמרי' ביתומים מן היתומים ועוד דאפילו באין נאמנות אינו בדין שיהא נאמן מדאמרי' בעלמא טענינן ללוקח וליורש דתנן והבא משום ירושה אינו צריך טענה ואילו היה לוק' בפנינו והיה מודה לדברי המערער או דשיילינן ליה ואמר שלא אמר לי אדם דב' מעולם ולכך החזקתי מי משגחינן במילי דידיה ואף ע"פ שהמחזיק הראשון חייב לישבע שקנאו ממנו כדכתב התוספות בעובדא דרבה בר שרשום זהו דאי מודה יתחייב ליתן דמים אבל לא שיצא הקרקע מתחת יד לוקח שטרות נמי אותו שקנאם לוקח מיקרי וטעני' ליה אם לא שנאמר דמטעם מגו הוא דמהימן דאי בעי מחיל כדכתב המגיד משנה הא לאו הכי דמי ללוקח בעלמא וכבר כתבתי כי מדברי הרמב"ם אין הכרע דפליג אדברי הרשב"א שאין דבריו שם אלא בשאין לו עדים שקנה את השטר וכן מוכח מההיא דפרק קמא דמציעא דמצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ומוקילה כדשמואל דחזר ומחלו מחול ולכך יחזיר אם כן מאי איריא דאיכא שובר אפילו בע"פ שהיא מודה תהא נאמנת כי אמרה נתפרעתי במגו דאי בעי מחלה.

ומ"ש דיהא נאמן האפטרופוס לומר שנתפרע כבר מדין שליש דאמרינן והשלי' נאמן משניהם נראה דאדרבא נאמן האפטרופוס לחוד ללוה לקי' את השטר שלא תפר' בלא שבועה בין שהשטר יוצא מתחת ידו בין שאין שטר יוצא מתחת ידו אלא מתחת היורש דלגבי לוה הוה שלי' ומהימן כבי תרי דלגבי לוה עדיין שלישותו בידו מיקרי אע"פ שיצא השטר מתחת ידו הרי נכנס לידי בעל הדבר עצמו ומהימן להעמידו והכי מוכח מהא דאמרי' בפ' התקב' גבי בעל אומ' לפקדון ושליח אומ' לגירושי' וכו' הכא נמי לגבי לוה שלי' מקרי דהא הימני' שנתן לו מעות לפי דבריו והשאיר השטר בידו מקויים כאלו הוא מושלש בידו וראיה דהכי משמע במרדכי שהביא בפרק איזהו נשך בשם מהר"ם שאפטרופוס שהודיע שהוא של יתומים נאמן בלא שבועה דהוה ליה כמו שליש ומה שכתבו המפרשים דהיכא דנוגע בעדותו לא מהימן היינו דומיא דפרק האיש מקדש דאי מחויב שבועה למשלחו הוה ליה בעל דבר ונוגע בעדותו מיקרי אבל אפטרופוס אם מינהו אבי יתומים אינו נשבע ואם מינוהו בית דין דישבע בלא כן הוא נשבע ולאו נוגע בעדותו כדאמרינן בפרק חזקת גבי שכירים יכולים להעיד דמי לא אסיקינן דנקיטי אגרא בידייהו וקיימי ואמרי למאן ניתביה ואף על פי שכתבו התוספות דכל עד שאינו נאמן בלא שבועה לא מיקרי עד דלא אמרה תורה אלא על פי שנים דנאמנים בדיבורם התם הוא שאין נאמנים בטענה זו אלא אם כן נשבעו עליה כמו שנשבעים כשנאנסו אבל הכא שבועה זו מספק היא ולעולם צריכין לישבע ולא גרם להם טענה זו לישבע מיהו לחוב ליור' ולו' שנתפרע שטרו לא מהימן דלה' מילת' יצת' שלישותו מתח' ידו מיקרי הנרא' לע"ד כתבתי הצעי' יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף