שו"ת הרמ"א/ד

שו"ת הרמ"א ‏ ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ד
תשובת מהרש"ל ע"ז (ונחסרה בדפוסים הקודמים).

תשובה טרם פתחי בענין צריכין אנו לדקדק בשמעתא דפ' מי שמת (קנ"ט) שדומה קצת לנדון, וכן היא הסוגיא לשם. איתמר הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך מזבין ואת מפיק ומאי קושיא דילמא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך וגו' ומסיק בסוף שמעתתא דהאי קרא בברכה כתיב ומש"ה קשה בדיני ממונות אבל לענין פסק הלכה הוי כמו ששלחו מתם, ופירש רשב"ם הבן מוציא מיד הלקוחות מפני שהן ראוי ולא באו ליד ראובן מעולם וכשם שהראוי אינו משתעבד כך אינו נמכר כדתנן בבכורות פרק יש בכור (נ"ב) ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן כולן אינן נוטלין בראוי כבמותזק כו'. ותו פריך התם ולענין דינא לא אשכחן דאמר מכח אבוה דאבא קאתינא והתנן כו' ודחי התם כו', ופירש נמי רשב"ם אע"פ שדחה דלא אשכחן ראיה מבוררת במשנה דאמרינן אנא מכח אבוה דאבא קאתינא אבל הכא הלכתא כמו ששלחו מתם, והקשו התוספות אהא דפריך ולימא ליה אבוך זבין ותימה למה לא יכול להוציא מיד הלקוחות אפילו למ"ד אדם מקנה דשלב"ל היינו כגון שלא מת הבן כו' אבל הכא לכ"ע לא יכול להקנות מה שיפלו לו נכסים לאחר מותו, ותירץ הר"י בן מאיר דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת המעות איירי הכא שבנו מוציא השיעבוד שהיה ללקוחות מן הדין מהם כי אין להם אפילו שיעבוד בקרקע בשביל מעותיהם ולפי זה צ"ל דאדם משעבד דשלב"ל דאי לא משעבד מאי מקשי ליה לימרו ליה אבוך זבין כו' והלא אין אדם משעבד דשלב"ל כו' וא"ת אכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק דילמא היינו טעמא משום דאין ב"ח נוטל בראוי כמו כתובת אשה, ושמא י"ל דוקא כתובת אשה אבל ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק כו'. וצריך אני לפרש שלא תטעה דהאי וא"ת קאי אמאי דמפרש ר"י בן מאיר דאיירי שיכול להוציא בלי מעות ולא איירי כלל בביטול מקח דפשיטא דכבר בטל דאפילו האב היה יכול להחזיר אלא איירי שמבטל השיעבוד של לקוחות א"כ הלקוחות לא הוו אלא כב"ח ואינו נוטל בראוי כו', וכן דעת כל המפרשים דאיירי לענין חזרת המעות כמו הרא"ש והר"ן והטור רק שהרמב"ם והרשב"ם לא הזכירו זו בדבריהם אלא סתמא כתבו שהבן מוציא מיד הלקוחות, אכן המגיד משנה שפירש דברי הרמב"ם הביא דברי הרשב"א וז"ל ולאו דוקא הבן אלא אפילו הוא עצמו כדתנן מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום אלא הבן מוציא מיד הלקוחות בלא כלום אבל הוא מוציא גוף הנכסים מידם לפי שלא חל עליהם המכר אבל מ"מ חייב לשלם דמי המכר שקיבל מהם ע"כ, והשתא נוכל לפרש אף דברי רשב"ם שסבר כן אלא שקיצר ולא העלה כ"כ בפלפול אבל כ"ע מודו בטעמא שפירש רשב"ם לפי שהראוי אינו נמכר כלומר מאחר שלא באו מעולם הנכסים ליד אבי הבן דאי הוה נמכר ממש א"כ פשיטא שאף הבן לא היה יכול להוציא מיד הלקוחות מאחר שכבר נמכר מכירה גמורה א"כ קדמה מכירתו ליורשיו אף שהן באו מכח אבוה דאבא. והיינו טעמא לפי שהטעם דאמרינן מכח אבוה דאבא קאתינא אינו טעם מוחלט ונצחי דהאי קרא בברכה כתיב כדמסיק תלמודא במסקנא ולא דרך דחוי כלל שהרי לא אמר דילמא האי בברכה כתיב אלא שכן אמת ומ"מ פסקינן דינא הכי, והיינו היכא שלא היתה מכירה ראשונה מכירה כראוי שהרי אף הוא היה יכול לחזור או בענין שלא היה שום מכירה כמו שאכתוב לקמן בשם רב האי גאון, אבל לבטל מכירת אביו לא יספיק האי טעמא ודוק. וכן יראה להדיא מן הרמב"ם שכתב הטעם לפי שלא באו עדיין הנכסים לרשותם ונמצאו הנכסים ברשות אבי האב ובא זה לירש אבי האב, אלמא דתרווייהו בעינן דהיינו דלא הוי מכירה וגם הבן בא מכח אבי האב, ואף הטור בסימן רי"א שכתב כדברי התוס' דאיירי דמוציא בלי מעות אפ"ה פירש הטעם מאחר שהנכסים לא באו לעולם ליד ראובן כו' והיינו כמו שפירש רשב"ם והרמב"ם, ולפי הנראה דאף לפירוש רשב"ם צ"ל נמי דאיירי שמוציא בלי מעות כמו שפירשו התוספות דאי משום ראוי לחוד כלומר שאינו נמכר א"כ האי טעמא דבן אתא מכח דאבוה דאבא אין בו תועלת כלל לדעתו והלא משמע בהדיא מפירוש רשב"ם מסוף המסקנא דדינא הכי הוא דבן אתא מכח אבוה דאבא אלא שאין כאן ראיה מבוררת ולמאי נ"מ מהאי טעמא אי לאו שיוציא מן הלקוחות בלא דמים, ואף שיש תועלת בהאי טעמא כמו שכתב רב האי והטור הביאו וז"ל כתב רבינו האי ראובן שלוה מיעקב אביו ואח"כ מכר נכסיו ומת ראובן ויעקב וירש חנוך בן ראובן שטר חוב מיעקב מוציא הנכסים שמכר אביו מיד הלקוחות דמצי אמר אנא מאבוה דאבא יריתה ע"כ, מ"מ בהאי שמעתתא דמי שמת אין נפקותא בהאי טעמא כלל א"ל כדפרישית וכן דעת הר"ן שפירש נמי דמיירי שמוציא בלא מעות ואפ"ה פירש הטעם משום שלא באו הנכסים מעולם ליד ראובן כו':

אכן תימה בעיני מאחר שהטור תפס דעת התוס' א"כ סבר בע"כ דב"ח נוטל בראוי והטור עצמו כתב סוף סימן ק"ד שאין ב"ח נוטל בראוי ופירש המשנה דנפל הבית עליו ועל מורישיו כו' משום דב"ח אינו נוטל בראוי. ואין זו קושיא לדברי התוספות כי כבר פירשו שאין להביא ראיה ממשנה זו, אכן קשה מאחר שהטור מפרש דאיירי שהבן מוציא בלא דמי א"כ צ"ל כמו שפירשו התוספות דנוטל ב"ח בראוי כמו שפירשתי וקשה דידיה אדידיה. ונ"ל מה שפירשו התוס' לעיל וי"ל דשמא ב"ח נוטל בראוי אינו תירוץ מוחלט שהרי נושאין ונותנים בו ונשאר בספק אצלם ואדרבה כפי דעת האומרים ב"ח נוטל בראוי עלה בקושיא בתוס' פרק אע"פ (נ"ה) דאמאי לא חשיב נמי שבח לענין שדין התוספת ככתובה שהרי ראוי אינו בכתובה ואיתא בב"ח אלא אף בב"ח ליתא ומש"ה ליכא למימר שדין תוספת ככתובה שהרי אף אם תאמר שהתוספת אינה ככתובה אלא כב"ח מ"מ ליתא בראוי, והשתא צ"ל דאפשר ליישב הקושיא שהקשו בתוספות תיפוק ליה משום דב"ח אינו נוטל בראוי אין הכי נמי ומכל מקום הוא קשה בד"מ דלימרו ליה אבוך זבין כו' כלומר ואיך תסלק אותנו בלא דמים ותהיה עדיף יותר ממורישך שלא היה יכול לסלק אותנו בלא דמים אף אתה הבא מכחו לא תוכל להוציא בלא דמים אלא שהבן בא בדינא דמכח אבוה דאבא קאתינא, וכן יראה להדיא מלשון הנ"י על הרי"ף וז"ל הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבא דאבא קאתינא דאילו אבא מעולם לא זכה בנכסים אלו ואין אדם מקנה דשלב"ל ומ"מ קשה הוא בד"מ שיוציא מידם בלא דמים שהרי אילו אביו קיים ורוצה לחזור בו היה צריך להחזיר הדמים וזה שבא במקומו וקם תחתיו היה נראה שיהיה חייב לעשות כן אלא שכך פסקו במערבא שמכח אבא דאבא אתי והכי הלכתא ע"כ. ולפי דעת זו מחוור ומלובן הענין לשרשו שכל הפוסקים כמעט בסגנון אחד רק עלתה קצת חלודה לתחילת התבוננות במשא ומתן של התוספות והרשב"ם שהתוס' מפרשים שיכול לשעבד הדשלב"ל דהיינו אף הראוי ממש כדמשמע לשם להדיא ומדעת הרשב"ם יראה דפשיטא ליה שאין הראוי משתעבד, אבל לכשתתבונן ותרד לעומקה של הלכה תראה מה ההפרש יש בין שניהם כי התוספות סוברים שיכול לשעבד נכסים הראויים לו לבא לאדם אחר דהיינו בתורת מתנה ובקנין או אפילו לב"ח אי נוטל בראוי היכא דליכא בן דאתי מכח אבוה דאבא אלא שיש לו אחים והוא יורש מכח אבי אמו כדאיתא בהגהת אשר"י, ומה שפירש הרשב"ם שהראוי אינו משתעבד היינו שיגבה ב"ח מהם ולא כתובת אשה ולא שום נושה כדמשמע מדבריו וע"ז כתב וה"ה שאינו נמכר אבל לענין מקבל מתנה בקנין שגובה מן הראוי כמו שנפרש אי"ה או היכא שמפרש להדיא שמשעבד לו הראוי בודאי מהני השיעבוד ולא אמרו שאינו נוטל מן הראוי בשיעבוד אלא מן הסתם, ואין זו תימה שהרי אין אדם יכול להקנות לאחרים דבר שלא בא לרשותו ויכול לשעבד עצמו לכך כגון בשטר פסיקתא ושיעבוד כתובה כדאיתא בהגה"ת מיימונ"י והיינו טעמא כדפרישית לעיל והוא מתוס' דריש אע"פ ודוק היטב. וה"ה ה"נ גבי מכירה אם יסבור רשב"ם כפירוש התוספות דהבן מוציא בלא דמים צ"ל דאדם יכול לשעבד הראוי כזה דהוה כאילו פירש להדיא דלא גרע מכירה ממש מאילו שיעבד לו להדיא הראוי על מעותיו וק"ל:

והשתא נדקדק בענין ונרד לנדון לא מיבעיא לדעת האומר שב"ח נוטל בראוי א"כ פשיטא שהבן מוציא ומבטל כח השיעבוד שהיה ראוי לב"ח או כל כה"ג אלא אפילו אי נאמר שאין הב"ח נוטל בראוי ואין ראיה מסוגיא זו שהבן מבטל כח הראוי המשועבד לאחרים וראוי לגבות ממנו מ"מ פשיטא הוא בלי ראיה מאחר שאין לזה החתן על חמיו שום דבר ממש שנאמר שכבר זכה בו מחיים אלא שיעבוד שהיה משתעבד לו הראוי ולא מתנה ממש אם כן פשיטא שהבן שבא מכח אבוה דאבא שקדם לשיעבוד ומבטל ליה וזו אין צריך בשש. אבל מ"מ נראה בעיני פשוט שהאי חתן זכה בירושה מכח תנאי שהרי אדם יכול להתנות בדשלב"ל לכ"ע והוא התנה או שישלמו לו החוב או יתנו לו חלק ירושה אפילו מן הראוי, וא"ל שדעת האב לא היה על ראוי כזה, דזה אינו, חדא דראוי כזה הוא מן המעולה שבראוי עד שדומה קצת למוחזק כדאיתא להדיא בפרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי אבא דאבא אלמא דעדיף מכל שאר הראויים. ובודאי אין לטעות ולומר שמלוה יותר חשוב מוחזק ועדיף ראוי דידיה מראוי דנכסי אבא דאבא שהרי הב"ח וכתובה נגבים ממלוה וחשבינן כבמוחזק, זה אינו דבודאי מלוה הוא ראוי ממש ומה שב"ח גובה ממנו הוא משום דרבי נתן כמו שפירשו התוס' בפרק מי שמת ואף לכתובה דלא שייך למימר הא דר' נתן כה"ג שהרי לא נתנה הכתובה לגבות מחיים מ"מ אלמוה רבנן לשיעבודה שתגבה מהם ועשאה מלוה אגבה כבמוחזק כדי שלא יבריח כל אדם כתובת אשתו באשראי והקפות כמו שתקנו הגאונים אח"כ לרווחא דאשה (כדי) שתהא נגבית אף ממטלטלי דיתמי. אבל אין לפרש מאחד שקדם השיעבוד להלואה ובאותו הפעם היה מוחזק בידו, ז"א דאם כן לא תגבה ממלוה שהיה לו קודם שנשאה ומתניתין בפ' הכותב משמע סתמא שנגבית ממלוה בלא פלוג וזו אינה צריכה לפנים. וא"ל דדעתו של אב לא היה רק על סתם ראוי דהיינו מלוה, ז"א, חדא דמן הסברא סתם ראוי אינו על המלוה לפי דעת לשון בני אדם ובפרט האידנא שכל משא ומתן הוא באשראי, ועוד אין הדעת נוטה לומר כן דאי אמרינן ששייר ולא כלל כל הראוי טפי אמרינן ששייר הלואה כדי שתשאר בהן ירושה לבנים ולא תבטל ירושה בצד מה כמו שהדרך שמשיירים ספרים וקרקעות שלא יהא כמעביר אחסנתא דאפילו מברא בישא לברא טבא כו', ולא נימא ששייר נכסי אבא דאבא שהרי לא תפול בהן ירושה מכחו שהרי הן לא באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא ונמצא ביטול הנחלה בממונו, ועוד מנ"ל לומר דשייר מאחר שכתב סתם בראוי ובמוחזק, ואף מלישנא דשטרא נראה לטפויי מדכתב הן במוחזק והן בראוי ולא כתב במוחזק ובראוי או אף בראוי לחוד אלא כלומר הן מוחזק הן ראוי שלא תפול בהן השתנות כלל אלא בכולן יטול חלק הירושה בלא פלוג, וא"ל שנוסח השטרות כך ולא לטפויי הוא וגם הנותן לא צוה להדיא על הראוי כמו על המוחזק, הלא כבר האריך מהר"ם בנדון זה דסתם נותן דעתו שיכתבו השטר כנוסח השטרות וכפי נוסח משמעות השטרות הקנה לו ושפיר נוכל לדקדק דאפילו האידנא לא גמרי ודייקי מכל מקום ספרי קדמאי דייקי וגמירי ויגעו ומצאו כל התועלת היוצא לבעל השטר, וע"כ אין לפקפק בזה, ואף שי"ל דהך מילתא גופא לטפויי אתא מאחר שכתב שיסלקו אותם בחלק חצי שטר זכר דמשמע הכל בכלל בין ראוי בין מוחזק פירוש בראוי להדיא ש"מ לטפויי אתא, דא"ל אי לא הוה מפרש ה"א שדינה כמתנה דאינה בראוי דאי אפשר שישמיט לשון מתנה בתחילה או בסוף על אותם חלק חצי זכר ויהיה דינו כמתנה דאינו נוטל בראוי כדמשמע בהדיא בפ' י"נ (קכ"ד) דאמרינן גבי בכור שאינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דהיינו ראוי משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה כו' אלמא דמתנה אינו נוטל בראוי, הכי פירושו בסתם מתנה שאדם נותן לחבירו שאין בה ממש עד שיבא לידו ה"נ לענין ירושת בכור אין ממש אלא במה שכבר בא לידו של אביו ולאפוקי ראוי אבל המתנות שהן בקנין פשיטא שקונה אף היכא דלא אתא לידיה וגובים מראוי ומשבח לכ"ע והיינו טעמא מאחר שמקנה לו בקנין משעבד לו כל נכסיו להדיא ותליא כחו בירושה ונוטל מן הכל. אפ"ה נ"ל דלישנא בראוי אינו מיותר דאי לא הוה כתיב ביה הו"א מאחר דכתוב חצי חלק ירושה והיינו בירושה שהיא באה במתנה כירושת חלק בכורות דמתנה קרייה רחמנא והו"א שאינו נוטל בראוי מש"ה כתבתי דדיוקא דלישנא דהן בראוי הן במוחזק בא לטפויי מדקדוק ספרי קדמאי, ועוד מאחר שכתב ככל נוסח השטרות וכל לישנא דמשתמע לתרי אפי שיהא ידו על העליונה ק"ו בלשון שכולל הכל ועל המוציא להביא ראיה. ומש"ה לית ספיקא בהאי דינא שבודאי נוטל החתן חצי חלק ירושה מכל וכל אף בכל ראוי אם לא שיסלקו אותו בחוב כתוב בשטר, והמפקפק בדבר מעוות הדין והוא יתן הדין. ושלום לדייני ישראל המצדיקים על בוריו. כה דברי שלמה בן ה"ה מהר"ר יחיאל זצ"ל לוריא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף