שו"ת הריב"ש/קכא

שו"ת הריב"שTriangleArrow-Left.png קכא

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


עוד שאלת להאיר עיני' כמה שנהגו בארצות ההם היתר לחלוב הפרות ביום טוב עם מעט פת וימלאו בזה חביות ויורות חלב וכדי שבזה נמצא לראב"ע שבל עטיניו ימלאו חלב ביום טוב ואם בעד שנאמר משקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכל אשר יחלבו בקדרה עם כזית פת שאותו המין רבה ממנה או שנקח זה לצורך יו"ט דוקא ולא יותר וכן אם יוכל לומר לכל אדם מבני הבית ולשכניו לכו והציל לכם ובזאת ההערמה ירבו לחלוב ואיני חושב דההיא דסוחטין בפגעין או בפרישין (שבת קמד) יהיה בדבר שאין לו שעור וכן איני חושב שאם אמרו (ביצה יא) גבי חלבים או עורות התירו סופן משום תחלת שיהיה דין זה בחלב שאפילו לדבריהם די להם בכוס אחד שיהיה מגת כוסם ולהרבות כל כך יש תמה. זאת ועוד אחרת שאחרי החליבה הם מוציאין החמאה מתוכה בי"ט וכמ"ש כי מיץ חלב יוציא חמאה וזאת הברירה לצורך חול היא נעשית ולאוצר בודאי ולסחור סחורתם ואין לי להאריך בענין מגבן אם יש בזה משום בונה או מחבץ דההיא בקיבה דוקא שאיני נכנס בזה אלא משום בורר ואם לדמות לאסורייתא דאושפיזכני' (ביצה יב:) או לא שגם שם לשעה וזה נוהגין להיתר גמור עד שבאין מזה בשבת לקרות שכנתה הישמעאלית שתחלוב חלבה וזאת נראית פרצה וכ"ש במקום שהתורה חתומה להם. וכן בענין לולב שהעלו בגמ' (סוכה לג.) דלולב אין צריך אגד אלא משום זה אלי ואנוהו אם יאגוד אותו בי"ט בעניבה או בקשירה במשיחה אם תחשב קשר של קיימא או לא דאפילו לפי דעת הנוהגים בזה משום מצות זה אלי ואנוהו איכא חיובא ואם צריך לגעור בנוהג המנהג הזה או לא עד כאן דבריך:

תשובה אין ספק שמה שנהגו לחלוב הפרות בי"ט עם מעט פת ולמלאות בזה חביות שזה איסור גמור והעושה כן חוששני לו ממלקות דאע"ג דנקיטינן כרב חסדא דאמר בפרק חבית (קמד:) מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה כלומר שיש בה אוכל אבל לא לתוך הקערה כלומר שאין בה אוכל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וה"ל כשחולב לתוך הקדרה כמפרק אוכל מתוך אוכל ושרי וכמו שפסק הרי"ף ז"ל ורבינו האיי גאון ז"ל והעמידו דברי ר"ח בי"ט דוקא אבל לא בשבת אע"פ שדברי שמואל בסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אפי' בשבת הם היינו משום שהאשכול מותר בשבת לאכילה אבל הבהמה שאסו' בשבת שמחוסר' שחיטה גם חלבה אסור משום מוקצה כמוה ומה שאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד לא להשוותם לגמרי אלא לומר שכמו שהוא מתיר באשכול לתוך הקדרה בשבת משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי יש ללמוד היתר בי"ט לחלוב לתוך הקדרה ורבינו תם ז"ל מוסיף לומר דבשבת אף החליבה בעצמה אסורה אע"ג דלית בה משום מפרק דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי מ"מ כיון שהבהמה אסורה הוה ליה כפסולת והחולב חייב משום דהוי בורר אוכל מתוך פסולת והפסולת מרובה וכ"כ בתוס'. אבל הרמב"ן ז"ל סובר שאין הבהמה נחשבת פסולת כיון שהיא ראויה לחולה ולכותים וגם אין החלב אסור משום מוקצה אע"פ שהבהמה אסורה שכיון שהמוקצה היה מעצמו ועתה נסתלק מן החלב מבלי שנעבדה בו עברה ואפילו בשוגג ממילא הותר והביא ראיה לזה מדאמרינן בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרי' לה משום מוקצה וגם הרשב"א ז"ל כתב שנראין הדברים דלחלוב לתוך הקדרה אפילו בשבת מותר אלא שכבר הורו הגאונים ז"ל לאסור ולהם שומעין הלכה למעשה ע"כ. אמנם פירש לתוך הקדרה שהוא מות' כשיש בה אוכל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי זהו כשבא לתוך האוכל לתקנו שאז נראה דלא בעי ליה למשקה אבל החולב כל צאנו למשקין לא הותר*(או"ח סי' תקה ס"א:) מפני פרוסה אחת שנותן בכלי ולשון רש"י ז"ל לתוך הקדרה לתבשיל לתקנו דמוכחא מילת' דנאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל דאין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מתוך אוכל אבל לא לתוך הקערה דזמנין דלמשקה קאי ואע"ג דבקערה לא שתו אינשי לא מוכחא מילתא והוי אסורא עכ"ל וכן הוא ודאי דהא לא קאמר שמואל אלא סוחט אדם אשכול של ענבים ולא קאמר סוחט ענביו וכן רב חסדא יליף מינה חולב אדם עז ולא קאמר כל עיזיו. וה"נ משמע מההיא דאמר רבי ירמיה (שם}} כתנאי המחליק בענבים לא הוכשר ר"י אמר הוכשר פי' נחתום המחליק ככרותיו בענבים שסוחט מעט על הככר להחליק ופליגי אם הוכשר כל אשכול ואשכול במשקה הנסחט ממנו על הככר וקס"ד דרבי ירמיה דפליגי במשקה הבא לאוכל שת"ק סבר אוכל הוא ולא משקה ומשום הכי לא הוכשרו הענבים ור"י סבר משקה הוא והוכשרו ורב פפא דחי ואמר דכולי עלמא משקה הבא לאוכל אוכל הוא והכא במשקה העומד לאבוד קא מפלגי וכולי כ"ה גרסת הגאונים ז"ל ורש"י גריס לאו אוכל הוא ואתיא דרב פפא דלא כהלכתא דהא קיי"ל כרב ושמואל דאוכל הוא ולכן הסכימו האחרונים ז"ל שגרסת הגאונים ז"ל עקר ופירושה דר' ירמיה סלקא דעתי' שסחיטת הענבים נותנת טעם בפת והוי משקה הבא לאוכל ופליגי אי אוכל הוא ואינו מכשיר או משקה הוא ומכשיר ורב פפא ס"ל דאי הוה נותן טעם בפת אוכל הוא ולא היה מכשיר אלא הכא אין משקה זה נותן טעם בפת כלל אלא בעוד שהוא לח האור מהבהבו ושורפו ונמצא שאינו בא לאוכל ואין עושין כן אלא כדי שלא ישרוף האור פני הלחם ומשום הכי מכשיר אע"פ שהולך לאבוד ומ"ד לא הוכשר קסבר דכיון שהוא משקה העומד לאבוד לאו משקה הוא כך פירש הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל הוסיף לבאר בטעמ' דמאן דאמר לא הוכשר משו' דאע"ג דהולך לאבוד לבסוף מ"מ השתא מחליק הוא בהן את הפת וליפותו הוא דקא עביד הילכך כמשקה הבא לאוכל דעלמא הוא ואוכל הוא ואינו מכשיר. הנה כבר נראה מבואר שאפילו מעט המשקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא אא"כ מתערב באוכל או נותן בו טעם או שהיה הפת צריך לו ליפותו ולהחליקו וא"כ בזאת החליבה שעושין אילו בנתינת מעט פת בכלי אין הפת צריך לכל זה החלב ואין כל החלב מתערב באותו פת ולא נשאר בו ואפי' טעם אינו נותן בו דהא שבע ליה במעט חלב היוצא ראשון עליו ולכן לא הוה משקה הבא לאוכל ולאו כאוכל הוא והוה לי' מפרק גמור שהוא תולדה דדש ולא הותר אפי' בי"ט אלא בגונח לינק בפיו מן הבהמה דהוי מפרק כלאחר יד והתירו לו משו' צערא כדאפסיק' הלכת' כר' מרינוס דאית ליה הכי כדאיתא בכתובות (ס.) ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר"י בפרק כלל גדול (עה.) גבי חלזון ואמרי דאין דישה אלא בגדולי קרקע זהו למעוטי חלזון ודגים שגדלים במים אבל בהמה בכלל גדולי קרקע היא כיון שנזונת ומתגדלת מן הקרקע כדאמרינן (ב"ק נד:) גבי כסף מעשר דכתיב בבקר ובצאן וכו' מה להלן פרי מפרי וגדולי קרקע וכן בפרקא קמא דחגיגה קרי לחגיגה דבר שגדולו מן הארץ והא דאמרינן בפרק הפועלים (פט.) מה דיש מיוחד דבר שגדולי קרקע וכו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולי קרקע וכן בפ' כיצד מברכין (מ:) ועל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר מברכין עליו שהכל נהיה בדברו כבר כתבו התוספת בפרק הפועלים דהכל לפי הענין דבהמה קרויה גדולי קרקע משום שנזונת מן הקרקע אבל התם דכתיב דיש ובברכות לגבי פירות האילן לא קרי גדולי קרקע אלא דבר הגדל מן הקרקע ולפי זה אע"ג דקיי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע חולב חייב משום מפרק דגדולי קרקע היא וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח) וז"ל הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי זה תולדת הדש החולב את הבהמה חייב מפני שהוא מפרק עכ"ל והא דתנו רבנן בסוף פרק המצניע (צה.) החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד בי"ט לוקה ארבעים דברי ר"א וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו חייב אלא משום שבות לא פליגי רבנן אלא בהמכבד ואילך אבל רישא דקתני החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת דברי הכל היא. אמנם הרמב"ן ז"ל כתב דוקא בשבת אבל בי"ט ליכא למימר דהוי אסורא דאורייתא אפילו לר"א דהא מלאכת אוכל נפש עצמה היא ומותרת בי"ט מן התורה והא דאמרינן בפרק ר"א דמילה (קלד.) דמגבן אסור משום דאפשר לעשותו מעי"ט איסורא דרבנן קאמר דאלו מן התורה ודאי שרי ולא מפלגינן בין אפשר ולא אפשר אלא במכשירין דכתיב הוא וכתיב לכם כדאיתא בביצה (כח:) ובמגילה (ז:) וכ"ש חולב דלא אפשר מעי"ט וכי קתני הזיד בי"ט אמכבד ואמרבץ בלחוד קאי. ומיהו למאן דלית ליה הואיל אליבא דרבי אליעזר בפסחים (מח.) משכחת לה בחולב מי"ט לחול אי נמי לכ"ע בחולב בהמה טמאה לכותי ומחבץ ומגבן כגון שהעמיד בשרף הערלה וביין נסך וברודה חלות דבש נמי כיון דסבר ר' אליעזר יער הוא והתולש ממנו כתולש מן המחובר בי"ט נמי אסור דתלישה בי"ט אסורה מן התורה ואפילו בדברים שאי אפשר לעשותן מבערב כגון תותים ותאנים ובירושלמי מפיק לה מדכתיב אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטי' כל זה כתב הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל בתוספת דהזיד בי"ט לא קאי אחולב ומחבץ ומגבן ושכך כתב ר"ח ז"ל ועוד כתב הרא"ש ז"ל דרודה חלות דבש למאן דאית ליה הואיל מיירי כגון שרודה סמוך לחשכה דלא חזי לאורחים אי נמי בדבש והדביש דלאו בר אכילה הוא או שהוא אסור בהנאה. סוף דבר דלכ"ע חולב בי"ט לתוך הקערה או לינק בפיו דהוי כמו לתוך הקערה איכא אסורא דרבנן ולא התירו אלא לינק בפיו בגונח ומשום צערא כדאמרינן ביבמות בפרק חרש (קיד.) אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקין חלב מן הבהמה בי"ט אבל לא בשבת ומפרש התם דכיון דמפרק כלאחר יד הוא כיון דאיכא צערא בי"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן ואע"ג דלא קיי"ל כא"ש אלא כר' מרינוס שהתיר בגונח לינק בפיו אפילו בשבת מ"מ למדנו מדאבא שאול דאפילו בי"ט לא הותר אפילו בפיו אלא היכא דאיכא צערא ואע"פ שהוא צורך היום וכ"ש לתוך הקערה שהוא מפרק גמור שלא יהי' מותר אפילו לצורך היום שאם הותרה מלאכת אוכל נפש לצורך היום לא הותר לסחוט את הפירות להוציא מהן משקין אפילו לצורך היום ואפילו זבו מאיליהן אסרו גזרה שמא יסחוט וכ"כ הריא"ף ז"ל בתשו' הביאה הרמב"ן ז"ל בחידושיו. א"צ לומר באלו שחולבין לתוך הכלים לצורך חול שהוא איסור גמור ומעט פת שנותנין בכלי לא מעלה ולא מוריד כמו שהוכחתי למעלה. ואפילו לפי טענתם שחושבין זה כבא לאוכל כיון שחולבין לצורך חול איכא טירחא יתירה שלא הותרה בי"ט לצורך חול ולא דמי לממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד (ביצה יז.) וכן למולח אדם כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכ' אחת (שם יא:) דהתם הכל עושה בבת אחת ואין שם אלא חדא טרחא וכן לשון הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' שביתת י"ט) אבל בכאן שאחר שחולב לצורך היום טורח לצורך חול לא הותר שהרי בממלא תנור פת אע"פ שאינו צריך אלא לככר אחת והוצרכו לטעם מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא והערמה שהתירו למליחה אינה בכאן שאין טעם להיות בוחר בחלב זה מבזה וכן מה שמוציאין החמאה מן החלב גם זה אסור[1] משום בורר דהרי הוא כמחבץ שהוא המעמיד חלב בקיבה וגם זה מעמיד שומן החלב ונעשה חמאה ע"י טורח גדול וראוי ליאסר ואפילו ע"י כותי דאמירה לכותי שבות ואפי' בדבר שאין בו אלא אסורא דרבנן דקרו ליה שבות דשבות אסור ולא התירוהו אלא במקום מצוה כמ"ש הריא"ף ז"ל בהלכות (בפ' ר"א דמילה) גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה וגם הרמב"ן ז"ל כתב שלא בכל מצוה התירו אלא דוקא במילה שהיא עצמה דוחה את השבת ודחה סברת בעל התרומה שהתיר לומר לכותי להדליק את הנר לסעודת שבת שהרי אסרו לכותי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום למי שבא בשבילו בשאין במינו במחובר משום גזירה שמא יאמר לו לך והבא אע"פ שאפילו יאמר לו אינו אלא שבות דשבות דהא תחומין דרבנן ואפילו במקום פסידא נמי לא התירו אמירה לכותי דהא תנן (שבת קכא.) כותי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה אע"פ שאין בכבוי אסורא דאורייתא לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וקיי"ל כותיה כדאפסיקא הלכה כר"ש בכל מילי דשבת וכמ"ש הריא"ף ז"ל בסוף המסכתא והוכיח הרמב"ן ז"ל דלאו בדין מוקצה בלחוד קאמר אלא בכל איסורי שבת קיי"ל כותיה ובמועד קטן (יב.) תליא לגבי חולו של מועד דכל שאינו עושה אינו אומר לכותי ועושה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל אע"פ שדעתו שאין מלאכה אסורה בחול המועד אלא מדברי סופרים:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


  1. רמ"א או"ת סי' תקי ס"ה: