שו"ת דברי חיים/ליקוטים והשמטות/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים ליקוטים והשמטות ה

סימן ה

בהרא"ש ז"ל (פסחים ה' ע"ב) וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חברו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אעפ"י שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראי' ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו. וה"ר יונה ז"ל הי' אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מה"ת כדאמרי' בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כך מצאתי בשם הר' יונה ז"ל ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראי' ונ"ל דדבר פשוט היא דאעפ"י שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו וההוא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כ"ש עכ"ל הרא"ש ז"ל והקשה הפר"ת ז"ל [בסי' ת"מ] דלמה לי' קבלת אחריות של הנפקד כיון דסברת הגאונים ז"ל דס"ל כהמכילתא דבבית אחר אינו עובר ממיעוט דבתיכם א"כ אפילו בלא קבלת אחריות של הנפקד אינו עובר המפקיד כיון שאינו בביתו ונ"ל ליישב זה די"ל דגם הגאונים ס"ל סברא זו דהנפקד השאיל לו חצרו וכמבואר בב"ק [מ"ח ע"ב] דהשאיל לו מקום גבי כנוס שורך ורק דסברת הגאונים דכיון דחייב הנפקד באחריות ועובר בלאו דב"י ולא ימצא שוב לא נשאל לו החצר להמפקיד דהנה אמרינן בסוף חולין [קמ"א ב'] וז"ל הגמ' והשתא דאר"י א"ר אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן שנאמר שנת [תשלח] את האם והדר הבנים תקח לך אפ"ת אע"ג דנפל לחצרו כל היכי דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא לי' כו' עכל"ה ופסקו גדולי הראשונים דכל מה דאיהו אסור לעשות גם חצרו נמי לא יוכל לעשות עבורו ונמצא כיון דהוא מצווה לבער החמץ הזה משום ב"י וב"י ואינו יכול לשמרו עבור המפקיד כמו כן חצרו נמי לא יוכל להשאיל לו לחבירו וא"כ ממילא אינו מושאל החצר להמפקיד אבל אם לא קיבל הנפקד אחריות על חמץ של אחרים אינו עובר גם חצרו יוכל להשאיל לחבירו וממילא מקרי בבתיכם ועפ"ז א"ש מה דבריש הברייתא איתא שם וז"ל לפי שנא' לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי' ת"ל לא ימצא אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא בבתיכם עכל"ה דקדק הצל"ח ז"ל דמ"ש דלא נקיט נמי יכול יקבל פקדונות מאחרים ולמה פרט נכרים ולפמ"ש א"ש דאי לאו דכתיב לא ימצא לאסור בקבלת אחריות הי' החצר מושאל להמפקיד וממילא עובר המפקיד דמונח בביתו וכסברת ר"י ז"ל ובודאי לא הי' יכול לקבל פקדונות מישראל דהרי ישראל המפקיד עובר עלי' בב"י ולזה אמר הברייתא יכול יקבל פקדונות מן הנכרי דייקא אבל לאחר שגילה הכתוב דהנפקד עובר בב"י בקיבל אחריות משום דמצוי אצלו א"כ שוב לא יוכל להשאיל חצרו להמפקיד כנ"ל אך לכאור' קשה דמאי אחריות גבי ישראל השני כיון שהחמץ אינו שוה כלום [כשמגיע הפסח וא"כ נפקע אז האחריות] אך ז"א דהא לפמ"ש אם באו לשאול תוך הפסח על מי לבער ודאי נאמר דהנפקד חייב לבער דהא עובר בלא ימצא ואעפי"כ צריך לשלם כיון שהזיקו בידים ונהי דהשורף חמצו של חבירו במועד פטור מפני שהכל מצווים לבערו [כמבואר בב"ק צ"ח ב'] אבל כאן דהמפקיד אינו עובר כלום רק הנפקד מחויב בהשבתה הוי כמו דקיי"ל [בחו"מ סי' רצ"א סעיף ט'] גבי שומר דאם בא האונס בשביל הנפקד שחייב לשלם וא"כ [לגבי המפקיד] כיון שאינו עובר החמץ לאחה"פ מותר [ורק האי' משום הנפקד וע"כ אפי' נגנבה אח"כ חייב כיון שכבר היא אבודה מכח האי' כבסי' רצ"א הנ"ל עכ"ה] אך כ"ז בישראל שהפקיד אצל ישראל שפיר דבקיבל אחריות אינו עובר המפקיד כנ"ל אך לגבי נכרי שהנפקד נכרי ל"ש שייך זה וקשה בהפקיד אצל נכרי גם (בלא) [בקבל] אחריות הוי להמפקיד להיות (פטור) [חייב] (ולמ"ל) [ולא מהני] קבלת אחריות שהנכרי יקבל אחריות ונ"ל טעם אחר לזה דהנה הצל"ח הקשה דמאי קבלת אחריות שייך בדבר האסור בהנאה גם מו"ח ז"ל בספר ברוך טעם [סוגי' דמפקיד חמץ] הקשה דלמה לא נימא שהושאל [גם] להנפקד חצרו שלו לאחריותו והוי כחצר השותפים יעו"ש והנה לפע"ד זה ודאי דנהי דאסור בהנאה מ"מ הלא יוכל להשהותו ע"ד לבערו דקיי"ל המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר [עי' תוס' פסחים דף כ"ט סע"ב] וא"כ משעבד עדיין השמירה לזה וגם כדי שיקיים מצותו ובאחריות של הנפקד (אין לו) [אינו אז] כיון שאינו שוה כלום ורק למצוה חזי והוי שפיר מושאל להמפקיד. אך דזאת נראה ברור בעיני דכיון דקיי"ל גבי משכנו של גר בחצר ישראל אם הוא משתמר ודאי קונה אותו זה שבביתו ויעוין בב"ק [דף מ"ט ב'] ובתוס' שם וא"כ הכא כיון דהחמץ נאסר בהנאה ממילא זכה החצר החמץ להעכו"ם דלדידי' היא היתר וא"כ לא מקרי שוב חצר המושאל להמפקיד דהחצר והחמץ שניהם קיימי ברשות העכו"ם וגם אינו מוזהר הישראל עליו כלל דשעת איסורו וביעורו ועשה דהשבתה עם קניית הנכרי באים כאחד ואינו מחויב כלל הישראל בהשבתה (רק) [כמו] גבי השבתה דסגי בלב וכתבו הטעם משום דבלא"ה אסור ואינו ברשותו [עיין בר"ן ריש פסחים] וא"כ קודם שש שעות לא הוי הביטול כלום [דהא עדיין מותר] רק [ע"כ] כשבא זמן איסור חל השבתה והאיסור כאחת ופטור מביעור מה"ת וכ"כ בהדיא כל האחרונים וכן משמע בב"י גבי ספק חמץ א"כ ה"נ כיון דזכה בו הנכרי משעת איסורו שוב אין החמץ של הישראל ולמה נאמר שמושאל לו חצרו הא אינו מושאל לו כלל דהעכו"ם זוכה בו אפילו שלא מדעתו ונכרי יש לו חצר כידוע ועיין בנה"מ ז"ל [בפתיחה לסי' ר'] אך נ"ל דלק"מ על הרא"ש ז"ל דהנה מבואר בש"ך ז"ל סי' ר"ב ס"ק ג' וז"ל וי"א דאפי' הן צבורין היינו דוקא כשאין הקרקע משומר לדעתו דאל"כ הוי קונה בתורת חצר עכ"ל הסמ"ע וז"א אלא מהר"ן והה"מ מוכח דאפי' בחצר המשתמר לא מהני צבורין וכ"מ להדי' בהשגת הראב"ד ע"ש וכ"מ מסתימת דברי הטור ומהר"ו והטעם נלפע"ד דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו משא"כ הכא דחצרו ומתנתו באים כאחד ודו"ק וכנ"ל עיקר עכ"ל. והנה הקשו כולם עליו דהרי בגיטין [דף ע"ז ע"ב] אמרי' גיטה וחצרה באין כאחד וכן גבי מקומו מושכר לו [ב"מ י"א ב'] שקנה ביחד מטעם חצר אך דנ"ל דזה לק"מ דגבי גט דלא בעי דעתה רק שיהא נותן לתוך תיקה וה"ה חצרה נמי כן דלא בעי כלל שהחצר יזכה לה דבר ובזה שפיר אמרינן גיטה וחצרה באים כא' וכיון שזכתה בחצרה ממילא הגט מונח ברשותה וכן גבי מקומו מושכר לו שכל השכירות הי' בשביל המעשר ממילא כשזכה בהחצר זכה בהמעשר דכל עיקר קניית החצר הי' רק בשביל המעשר אבל כשבא לזכות לא' חצר ופירות י"ל כדברי הש"ך ז"ל דחצרו לא זוכה לו רק כשכבר הוא שלו ולא כשבאים כאחת דעדיין לא נקרא חצרו וא"כ לפ"ז [כאן] בלא קבלת אחריות דהי' נשאל החצר להמפקיד דגם הגאונים ס"ל כן כנ"ל ורק כשהחמץ נאסר בהנאה שב החמץ והחצר להנכרי לא יוכל לזכות הנכרי בהחמץ חצרו וקנייתו באין כא' [ל"מ] אך כ"ז כשלא קיבל עליו הנכרי הנפקד אחריות אבל אם קיבל עליו הנכרי אחריות שכתבנו לעיל בשם מו"ח ז"ל דהוי כחצר השותפים שמושאל גם לנכרי המקום לאחריות וא"כ כשבא שעה זיי"ן שהחמץ נאסר בהנאה ממילא זכה הנכרי בהחמץ המונח בחצרו שהוא שלו וגם קודם הפסח הי' מושאל לאחריותו וכיון שזכה הנכרי בהחמץ שוב לא מקרי כלל חצרו של המפקיד כלל כי לא מושאל לו לשום דבר דהרי החמץ זכה החצר להנכרי וז"ב. ואל תשיבני דהא מה"ת מותר לאחה"פ ואיך יזכה בו העכו"ם דז"א דל"מ לפי מאי דמשמע מסתמא דגמ' [פסחים כ"ט ב'] דלדידן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי חמץ בפסח לאו בר דמים ודאי דיוכל הנכרי לזכות בו אך אפי' לדברי הפ"י ז"ל שכ' דמקרי ממון ממש לדידן מ"מ עכ"פ לדידן דאסור מדרב' יוכל העכו"ם לזכות בה ולכן דברי הגאונים לק"מ:

ועפ"ז יש לומר דלהגאונים ז"ל אפילו מדרבנן מותר החמץ לאחה"פ כשהפקידו ביד עכו"ם שקיבל עליו אחריות דהנה הר"נ ז"ל הוכיח דבר זה דלהגאונים נמי מדרבנן אסור לאחה"פ דאל"כ למה אמרינן [שם דף ל"ב] בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחה"פ אסור ורבא מוקי לה בהרהינו אצלו א"כ נהי דנכרי אינו קונה משכון מ"מ הרי הוא תח"י ולא מקרי בבתיכם לגבי ישראל הלוה ולמה יאסור אחה"פ א"ו דמדרבנן אפילו להגאונים אסור לאחה"פ ולפמ"ש ליכא הוכחה כלל די"ל במפקיד אצל נכרי וקיבל עליו העכו"ם אחריות שוב אין הישראל עובר וממילא מותר לאחה"פ דלא שייך קנס כיון דלא עבר הישראל על ב"י ורק דקשה דהשאיל לו חצרו דגם הגאונים ס"ל סברא זו וא"כ שוב הוי ביתו של ישראל וכתבנו כיון דהחמץ נאסר משעה וא"ו בהנאה קנה לו חצרו לעכוים שלא מדעתו דזכות הוא לו זכי' זו מההפקר כמו במשכנו של גר דקנה לי' חצרו של"מ וא"א שיהא המקום מושאל לישראל דא"כ נאסר בהנאה וקנהו העכו"ם להחמץ והחצר ולא נוכל לומר שהשאיל לו חצרו ממילא להמפקיד אך כ"ז בפקדון אצל עכו"ם שייך שיזכה לו חצרו אפילו של"מ שאינו מכוין לזכות בה אבל שם במשכון דאם יזכה העכו"ם בהמשכון יפקע החוב מהישראל דאם אין מחזיר לו משכונו א"צ לפרוע חובו וא"כ לא הוי רק כעין מכר דלא זכה לו חצר של"מ אבל גבי פקדון דזכה לו החצר להנכרי הנפקד שפיר י"ל דאפילו מדרבנן מותר לאחה"פ ועפ"י מה שכתבנו י"ל דגם אביי [דס"ל למפרע ה"ג] ס"ל חמץ מפקיע משעבוד [ע' בתוס' גיטין ד' מ' ד"ה הקדש ובפ"י ובצל"ח בפסחים דף ל"א] ואך דע"ז קשה למה אמר אביי פסחים ל"א] דנכרי קונה למפרע הא הפקיע החמץ שעבוד של הנכרי ועיין בר"א ואחרונים מש"כ בזה ולפמ"ש א"ש דהנה לפי סברא הנ"ל דהנפקד משאיל חצרו להמפקיד א"כ נהי דנפקע השעבוד של העכו"ם נימא דהא קנה לו (חש"מ) [חמצו של לוה] בשעה שנאסר בהנאה ובב"א בא הזכי' עם האה"נ ונהי שנפקע השעבוד זכה בו הנכרי מן ההפקר שיש דיעות ס"ל שחצר המושכר קונה לשוכר מן ההפקר [ע' סי' רס"ד סעיף ד' וסי' שי"ג וכאן אף דהוא בבית ישראל מ"מ כאן דלמפרע ה"ג והחמץ הוא של העכו"ם ממילא חצירו של ישראל מושאל לו לנכרי בעל החמץ והוי כחצר המושכר לו עכ"ה] וא"כ ה"נ משעה שהחמץ נאסר זכה להו לעכו"ם בתורת הפקר ולא שייך כאן הטעם דלמא לא ניחא לי' להעכו"ם בקנין זה דהא יופסד ממונו והוי כמכר דאין נקנה של"מ זה ליתא דהא בלא"ה אי לאו דהוי חמץ ואיסור הנאה הוי ע"כ נקנה לי' לעכו"ם בלמ"ג וניחא לעכו"ם בזה דע"מ כן הלוה ורק דהוי קשה דנימא חמץ מפקיע מ"ש לזה שפיר י"ל נהי דהשעבוד נפקע מ"מ זכה העכו"ם מן ההפקר דהוי אסה"נ:

ולפ"ז יש ליישב קו' התוס' בסוגי' דהרהינו [שם בפסחים דף ל"א ע"ב ד"ה אלא] שהקשו אביי האיך יתרץ הך דלמה לכ"ע עובר הא למ"ג ולפמ"ש א"ש דהנה לפמש"כ גם אביי ס"ל חמץ ממ"ש ורק דהעכו"ם קנהו בחצר המושאל לו מאת הישראל בתורת הפקר כיון שנאסר בהנאה וה"ל ממש בבתיכם ולא בבית הנכרי דהעכו"ם קנהו להחמץ בתורת חצרו אך לכאורה יקשה ע"ז כיון דחמץ ממ"ש א"כ העכו"ם קנהו מטעם הפקר ממילא צריך הישראל לפרוע לו חובו והאיך יכול העכו"ם לזכות בדבר שאם לא זכהו הנכרי הי' שוה לישראל לומר לו הש"ל דנהי דחמץ ממ"ש מ"מ יוכל לומר הש"ל ולא הי' צריך לפרוע לו אבל אם יזכה בו העכו"ם משום הפקר שוב אין גבי' למפרע ויצטרך לשלם לו החוב להעכו"ם ומש"ה לא הוי להעכו"ם לזכות בו אך לפמ"ש המג"א [סי' תמ"א סק"ב] אסור לישראל ליתנו להעכו"ם משום פורע חובו באיסורי הנאה וא"כ לא הי' יכול לומר הש"ל וא"כ ממילא אין שוה כלום להישראל ויכול הנכרי לזכות מטעם זכי' מהפקר והוי כנותן לעכו"ם קודם זמן האיסור וכנ"ל ואך כ"ז כשהוא ברשוח הישראל רק שאמרינן שהקנה לו חצרו להעכו"ם [לשמירת ממונו] והעכו"ם קנהו מההפקר ע"י חצרו שפיר י"ל דאם לא זכה בו העכו"ם לא הי' יכול לומר לו הש"ל דאסור משום פורע חובו באה"נ אבל אם הוא מונח ברשות העכו"ם דא"צ הישראל לפדותו וליקחנו מהעכו"ם [עיי"ש במג"א שהניח זה בצ"ע] וכ"ז שאין העכו"ם נותן לו החמץ הוא פטור מהחוב א"כ החמץ שוה עכ"פ לענין שיכול לומר להעכו"ם הש"ל א"כ לא יכול העכו"ם לזכות מן ההפקר דאינו הפקר לגמרי דנצרך להישראל לומר הש"ל א"כ לא קנהו העכו"ם מטעם הפקר וחמץ ממ"ש ולכן אסור לאחה"פ [וא"כ שפיר גם לאביי מוקמינן בשהרהינו אצלו ופליגי בדר"י ואף דלמפרע ה"ג מ"מ חמץ מפקיע מ"ש ולקנותו בשעת איסורו לא יכול הנכרי דאינו הפקר דצריך לו לישראל לומר הש"ל ולכך לד"ה עובר אבל רישא בישראל שהלוה לנכרי והרהינו דחצר המלוה מושאל לו לעכו"ם לשמירת משכונו שפיר בעת איסור חמץ קנוי לו לעכו"ם בתורת חצירו דאין צורך לו לישראל עוד דלא יוכל להחזיר לו החמץ כדי לגבות חובו כנ"ל ומתורץ קו' התוס' עכ"ה] וזה נכון לפע"ד:

ועפ"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל [בפ"ד מחו"מ ה"ד] שכתב באחריות אנס חייב בביעור והקשה הראב"ד ז"ל דא"כ איך אמר ר"נ [בפ' כ"ש דף ל' ע"א] הביאו לי חמירא דבני חילא הא חמץ שלהם הי' אסור לדברי הרמב"ם ז"ל והקשה על הר"א ז"ל בכ"מ דהא אפשר שהי' נותנין בבתי עכו"ם דאז הי' מותר ולפמ"ש א"ש דהנה לפמ"ש הרא"ש ז"ל דמושאל חצר להמפקיד א"כ לכאורה למה ביחד לו בית מותר בהפקיד אצלו ובלא ייחד אסור [בפסחים ד"ו ע"ב] הא בלא יחד לו בית הוי נמי מושאל לו חצרו אך החילוק ברור דבאם אינו מיחד לו חצרו רק דהוי כמו שהשאיל לו כיון שמושאל לשמירת ממונו אבל גוף הזוית אינו מכור לנכרי ואם רוצה מפנהו לזוית אחר [ולכך הו"ל גם חצירו של הנפקד ועובר] ורק סברת הרא"ש ז"ל דמ"מ יש לו איזה מקום בחצרו הוי בבתיכם [גם לגבי המפקיד ועובר] אבל ביחד לו בית היינו שיהי' של הנכרי כמו בשכירות גמור א"כ הוי ביתו של העכו"ם לחוד ולא של הישראל והנה לפע"ד דזה [אי מהני ייחד בית בחמץ שקיבל עליו אחריות] תליא בפלוגתא שבח"מ סי' שי"ג בין הרמב"ם והרא"ש ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחצר המושכר אינו קונה דבר המופקר להשוכר וכתב הש"ך ז"ל שם הטעם דאינו מקרי של השוכר, רק לדבר המושכר לו אבל לשארי ענינים ה"ל חצר של משכיר ולכן לדעת הר"מ ז"ל לא מהני יחד לו בית [בקע"א כמבואר בדבריו פ"ה מה' חו"מ] דהא נמי יש להישראל תועלת בשמירת החמץ לפוטרו מאחריות [ולכך] עובר על לא ימצא ואי משום שמונח בבית העכו"ם הא לדברי הרמב"ם ז"ל עיקר החצר של המשכיר ולא מקרי חצרו של השוכר רק למה שנשכר לו א"כ לאחריות שחייב בו המשכיר ודאי מקרי ביתו של המשכיר כי לזה לא נשכר לו ועיקר ביתו הוא של המשכיר בעל החייב באחריות אבל להרא"ש ז"ל שס"ל שחצר המושכר קונה להשוכר דשכירות ליומא ממכר כמ"ש שם א"כ אפילו אם הוא באחריות הישראל מ"מ מונח בהחצר של העכו"ם דשכירות מכר גמור היא והנה לפ"ז א"ש דברי הראב"ד ז"ל דהי' קשה לי' על הרמב"ם ז"ל נהי דאחריות אנס הוי מצוי מ"מ הא מושאל החצר להעכו"ם לשמירת ממונא והכא לא שייך מש"כ לעיל כיון שלא השכירו לו בפירוש מקרי גם חצרו של הישראל ששומר לו דבר שחייב באחריותו וכמ"ש מו"ח ז"ל בספרו ברוך טעם דז"א דהרי אינו חייב באחריות כלל מדין ומה לנו שהנכרי יכפנו ויאנסו שלא כדין אחר פסח מ"מ בגוף החמץ לית לי' כלום ולכן הוי רק חצרו של עכו"ם ולא מקרי בבתיכם ולכן צ"ל לפי סברא זו דגם בחצר אחרים ס"ל דחייב באחריות אנס עליו ושפיר הקשה הראב"ד ז"ל דא"כ מהיכן נמצא חמץ דב"ח הא אפילו נתנוהו ברשות אחרים אסור כנ"ל אך הרמב"ם ז"ל לשיטתו דבחצר המושכר עיקר בית של המשכיר א"כ באחריות אנס חייב כיון דעכ"פ מונח בחצרו של ישראל אבל בנותן בבית אחר ממש פטור ומש"ה משכחת חמירא דבני חילא וד"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף