שו"ת דברי חיים/ב/יורה דעה/קיב

סימן קיב

להרב החריף ובקי וכו' כש"ת מו"ה פנחס נ"י דיין בק' ווישניצא:

שאלה יהודי אחד הי' לו חוב אצל פריץ א' והפריץ הי' לו בהמה מבכרת ואמר להיהודי שימכור לו הפרה ויהי' פטור מחובו ואז היהודי לא נתרצה לסך הזה הנקצב מהפריץ ואח"כ נתוועדו יחדו ואמר הפריץ שלא יניח לו מהקצוב הנ"ל בעד הבהמה ואמר הפריץ שאם ירצה בפסיקה ראשונה יקח הבהמה ונתרצה היהודי ואמר לו הפריץ בזה נגמר המקח ויקח לו הבהמה רק שיתן להרועה איזה דבר מועט כפי המנהג בין הנכרים והנה הבהמה ילדה בכור טרם משיכת הישראל מה דינו של הולד:

תשובה הנה מבואר בכאן ספיקות חדא אם כסף קונה בעכו"ם וידוע פלוגתא זו ועוד נתוסף אם קונין במלוה והגם שאמר בפעם הראשון לפטרו מחובו משמע קצת דקונה בעד מחילת המלוה מ"מ כיון שאז נתבטל הענין ואח"כ בפעם הב' לא אמר לו בעד הנאת מחילת המלוה ורק סתם שמקנה לו וחוב הוא מלוה וקרוב הדבר שהנכרי לא ידע דבר מזה בהנאת מחילת מלוה ודעתו רק שמקנה לו בעד החוב וממילא יהי' פטור והנה הוי ס"ס חדא אם כסף קונה בעכו"ם שנית אם מלוה קונה אמנם הרמב"ם ז"ל פסק שניהם שכסף קונה בעכו"ם [פ"ג מה' מכירה ה"א] וגם שמלוה קונה (פ"ז מה"מ ה"ד] ולפ"ד הוי הולד כבכור אולם כיון שהדין אצלינו מס' כל צד לחוד אם קונים במלוה ואם עכו"ם קונה בכסף לכן (יצאנו מידי) [הוי] ס"ס ומותר הולד דלא קנהו הישראל ומלבד זה נ"ל דאינו בכור אפי' להרמב"ם ז"ל דידוע שהק' כולם על הרמב"ם ז"ל במה שפסק מלוה קונה והלא בגמ' אמרי' בקידושין [מ"ז ע"א] ושוין במכר שקנה ומתרץ הגמ' דמוקי לה ר"ה במילי אוחרי דמלוה לא קני ועוד אמרי' בהזהב (מ"ח ע"א) וז"ל הגמ' אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל כו' ואלו תשומות יד לא אהדרי' מ"ט לאו משום דמחסרא משיכה כו' יעו"ש ולדברי הרמב"ם יקשה למה לא אהדרי' בתשומת יד [י"ל כוונתו דלרש"י ופוסקים דפסקו כר"י דמעות קונה ל"ק קו' הגמ' דלא אהדרי' לתשומת יד משום דהו"ל מלוה ומלוה ל"ק ובעושק דאהדרי' מיירי שייחד לו כלי בשעת השכירות וכן מתרץ הריטב"א שם אליבא דר"י ע"ש וגם י"ל לר"י כמו לר"ל דעושק מיירי בנטלו והחזירו ותשומת יד מיירי בלא נטלו להשמיענו דמלוה ל"ק אבל כסף קונה אבל להרמב"ם דגם מלוה קונה שפיר נשאר קו' הגמ' מדלא אהדרי' לתשומת יד וע"ש בריטב"א ותבין עכ"ה] וגם מה חילוק בין קידושין למכר בזה אך לפענ"ד נראה פשוט דהנה מבואר בח"מ סי' (ק"ח) [ק"כ] דפריעת חוב א"צ קנין ואם זרקו בריצוי הבעלים נפטר מהחוב ואם נאבד אינו חייב רק משום שומר דכוונתו שישמרנו אבל משום החוב מיפטר וכן אם אמר לו הנה צרורים בביתי ג"כ פטור ואינו חייב רק משום מעות אינם צרורים מחמת שיוכל להשתמש בהם ומשום שואל מחדש אבל מהחיוב פטור בלא שום קנין ואפי' בע"כ הוי פרעון יעו"ש בכל הסוגי' דפריעת חוב א"צ קנין והנה לכאורה באם זרק לו חובו אפי' חובו הוי הפקר דהא הלוה סילק כחו מזה המעות והמלוה לא זכה בו ובפרט באמר לו והפטר דאפי' שומר לא הוי בודאי יוכל אחד מהשוק לזכות בו אך זה ודאי אינו והטעם מפני שאינו הפקר שיש לישראל המלוה שיעבוד עלי וכ"מ בש"ע כ"פ דאם יש לא' שיעבוד על המעות לא יוכל אחר לזכות בו והוי שיעבודו כמשכון שלא בשעת הלואתו וכמ"ש בש"ך ז"ל סי' ע"ב [סק"ט] במ"ש דאפי' אם נודע לנו שלא נתפרע ממנו הוי כמשכנו שלא בשעת הלואה שקונה אותו בלא שום הגבהה דהוי כמשכון בב"ד שלא בשעת הלואה והשכל נותן כן כיון דפרעון א"צ רק שזרקו בביתו אפי' בע"כ דפרעון בע"כ שמי' פרעון א"כ אכתי הוי כסף התשלומין ברשות המלוה בלא שום קנין והנה קיי"ל [בחו"מ סי' ק"א] דמדעתו ורצונו של הנפרע לכ"ע שוה כסף ככסף וא"כ תיכף שנתרצה המלוה להחפץ בעד חובו נפטר הלוה והמלוה זכה בהחפץ למשכון שלא בשעת הלואה דקיי"ל דקנהו לגמרי ומש"ה במלוה קונה [ובקדושי אשה שפיר אמר רב דאינה מקודשת דבאשה ל"ש לומר דהוי פרעון על החוב משום דשוה כסף ככסף ודו"ק עכ"ה] אולם כ"ז באם מלוה להוצאה ניתנה א"כ די במה שפורע בע"כ אפי' כו' אבל למ"ד מלוה לאו לה"נ היינו כמו שפרש"י ז"ל שם [קידושין מ"ז] שצריך להיות בעיסקא תמיד מוחזקת וא"כ למ"ד דס"ל כן לא יוכל לקנות זה החפץ שמכרו בעד העיסקא כיון דהמלוה בעין באיזה עסק והחפץ הנמכר ג"כ בעולם הוי ממש כחליפין דצריך קנין [י"ל כוונתו כיון דהו"ל כחליפין ממש וצריך קנין לא קנה זה חפץ הנמכר במה שנמחל שעבודו על העיסקא משום דזה לא עשה קנין בהעיסקא דנימא כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפי' דמשיכתו וקנינו לא מהני מידי לענין זה דהא באמת גוף חפץ העיסקא שלו היא ואף דנמחל שיעבודו שיש להמלוה עליו ומחילה אינה צריכה קנין מ"מ כל שלא הוי קנין ממש לא זכה חבירו בחילופי' משא"כ לגבי קידושי אשה כיון שעכ"פ הגיע לה הנאה מחודשת ע"י מחילת השיעבוד שיש למלוה על העיסקא ונותן לה רשות להוציא העיסקא מקודשת וכמבואר ברמב"ם פ"ה מה"א ה' י"ד ע"ש וע' בס' אבני מילואים סי' כ"ח סע' י"א והפי' בגמ' היא וא"א מלוה להוצאה נתנה היינו דהא דרב דמלוה להוצאה ניתנה לאו ככ"ע היא ורק דהנך תנאי פליגי בזה אם מלוה להוצאה נתנה א"כ במאי יקנה במכר להך מ"ד דלאו להוצאה נתנה ודו"ק עכ"ה] ולכן שפיר פריך הגמ' במה יקנה היינו למ"ד מלוה היא מוחזקת בעיסקא ולא להוצאה ניתנה והוי כמחליף אינו נקנה רק בקנין שפיר פריך במה יקנה אבל להרמב"ם ז"ל דפסק דמלוה להוצאה ניתנה שפיר קונה במלוה ודו"ק. וגם כיון דלדברי הרמב"ם הוי פריעת חוב גמור במה שיחדוהו לו לפריעה וזה כבר גבה חובו א"כ היינו פקדון ממש לא תרי גווני פקדון [י"ל כוונתו דלמאי דחידש דבמלוה דקונה להרמב"ם היא מטעם פרעון כנ"ל א"כ היא רק במכר ממש מחמת הלואה וא"כ ל"ק שוב דלהדרי' קרא דע"כ א"א לאוקמא כלל קרא דעושק ותשומת בכה"ג דייחד לו כלי בתורת מכר להלואתו דא"כ היינו שלו ממש והוי פקדון ממש לא תרי גוונא פקדון ואמאי קרא לו עושק או תשומת יד פקדון ממש היא וע"כ קרא דעושק ותשומת יד וסוגית הגמ' דב"מ בייחד לו כלי היא רק דייחד לו כלי להלוואתו למשכון בעלמא וכמו שכן כתבו התוס' בכתובות דף מ"ב ובש"מ ב"מ דבהכי מיירי וע"ז שפיר אמרו בגמ' תרי גוונא פקדון ועיין במג"א ובח"י סי' תמ"א ובמשכון לא שייך סברא הנ"ל דלקנו בתורת פרעון וע"כ תלי' רק אי קונה בכסף או במשיכה (עיין בקצה"ח ס"ס ע"ב) ושפיר דייק הגמ' סייעתא לר"ל וע"כ דהי' ס"ל להסוגי' דהכל איירי בשעת הלוואה או דהוי פשיט לי' דגם מלוה קונה בתורת כסף וקנה גם במשכון וע"ז שפיר י"ל לר"י דבאמת מלוה ל"ק בתורת כסף וקרא דתשומת יד מיירי שלא בשעת הלואה ושפיר דלא אהדרי' לתשומת יד משום דמלוה ל"ק למשכון דצריך קנין בתורת כסף וזה גם הרמב"ם מודה וא"ש כל סוגיית הגמ' והיכא דמכרו לו ממש בהלואתו דקנה בתורת פרעון אין כאן התחלת קושי' דלא אהדרי' בכה"ג משום דע"כ קרא לאו בהכי מיירי דזה מקרי פקדון ממש לא עושק ותשומת יד ודו"ק עכ"ה] ולכן פסק הרמב"ם ז"ל שפיר. אך כ"ז בישראל עם ישראל אך ישראל אינו קונה משכונו של עכו"ם דהלכה כת"ק דר"מ פסחים ל"א ע"ב] ישראל לא זכה כלל בתשלומי החוב בתורת קנין רק שאסור לזכות בו משום שיש לישראל שיעבוד אבל אין לישראל קנין במשכון והוי ממש של עכו"ם הלוה המוכר ופטור מבכורה והי' שלום כדברי ידידו דוש"ת אדר א' תר"ל לפ"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף