שו"ת באר מים חיים/כח
|
< הקודם · הבא > |
החכמים השלימים הדיינים ומצויינים ידידי השם ויריאיו כה"ר דוד בן מאמאן נר"ו וכה"ר יעקב פינטו נר"ו. אחדש"ו כמשפט ליראי ה' ולחושבי שמו הן היום בעת המנחה קבלתי כתב קדש מעכ"ת מעשה אצבעותיהם אודות הטופסים ובה שעתא כתבתי תשובה בקיצור נמרץ על דבריהם ונתתי אותה לסופ' להעתיק' מפני נחיצת השיירא וחזרתי עוד עכשיו לבאר להם קצת ממה שכתבתי שלא ישיחו דברי למה שלא עלה על דעתי אמטו להכי באתי בשורות אלו לבאר במה שתפסתי עליה בכתבי הראשון וכמה שהוספתי אני נופך משלי על המנהג והשמים בין זה לזה וכת"ר עירבו את הכל ועשו מעט עיסה אחת וכמו שאבאר תחילה כת"ר באו לערער על מנהג הראשונים מדין מפורש בש"ע וכתבו שאין תקנה כשיחתום עוד ג' עמה' ולפ"ז יצא הדין שאפילו שניהם מעידים בפירוש על ב' החתימות שבשטר לא מהני ולא חילקו בין אם העד שמקיים חתימתו שבשטר הוא זוכר ההלואה או לאו מש' דסבירא ליה דאין חילוק ועל זה כתבתי במכתבי הראשון וזה לשונו זה מור' באצבע וכו' ולזה השיבו שלא נעלם מעיניהם דבר זה ובאמת דבר פשוט הוא לכל פותח ספר אבל מה בידי לעשות כיון שראיתי שהוזקקו לחדש לנו דברים שהתינוקות יכולים לקרות מעצמם ולא פירשו לנו דבר שאינו מפורש ואדרבא נעלו דלת לומר שאין תקנה אלא שיחתום עוד ג' נמצא שבדין תפסתי עליהם.
ואיך שיהיה הרי הם מודים שיש חילוק בין זוכרים לאין זוכרים אלא שעכשיו באו מן הצד לחלוק עליו במה שלמדנו זכות על מנהגן של ראשונים שלא היו חוקרים ושואלים אם זוכרים אם לאו וכתבנו דמסתמא תלינן דאין זוכרים ולא מרעינן לסהדותא דידהו ומכ"ש בסופרים דשכיחי קמייהו דדייני ועל זה כתבו הם דמסתמא אית לן למימר דזוכרי' ונסתייעו ממ"ש הרב בסמ"ע ובש"ך דמודה הרמב"ם דאין צריך שיאמרו שזוכרים אלו דבריהם.
ותשובה לזה שדבריהם תמוהים כתבו כת"ר ואני תמיה מהם היאך לא דקדקו בדברים פשוטים כאלו דלא ימנע אחד משתים אם הם סבורים דמ"ש הש"ך והסמ"ע דמסתמא הם זוכרים רצונם לומר דאע"ג דאפשר שזוכרים ואפשר שאין זוכרים אפ"ה תלינן להקל לאכשורי סהדותייהו דקיום ולא מרעינן לה אלא מדבר בכתב אם כן הראיה שמביאים אדרבא היא ראיה לסתו' את דבריהם וכמו שאבאר.
ואם הבינו במה שכתבו דמסתמא זוכרים וכו' הוא ראיה לומר שאין דרך לשכוח מה שראו ומה שנעשה לפניהם וכאילו מכחישים כמה שאמרו שהשכחה מצויה ע"ז אני אומר תגדל התמיה עליהם שלא השגיחו לה כמ"ש הש"ך עצמו ולא שנמצא מפורש שם במ"ש הש"ע בסי' מ"ז לא מה שכתב הש"ך עצמו שהרי הם בס"ק ל"ב ז"ל כלו' כשיעידו בסתם שזהו כתב ידו יועיל עדותו דפשי' שאין הב"ד צריכי' לחוקרו אם זוכר עדותו שאילו היה זוכר עדותו לא היה מעיד ובאמת וכו' ע"ש.
הרי להדייא דמרה דשמעתא גופיה לא אמרה אלא משום דתלי להקל שבדין העידו בקיו' זה ולא מפני שאנו מחזיקים הדבר לזוכרים שאין מצוי שישכיחו גוף העדו' ולא השכיחו ג"כ במ"ש הש"ע סעיף יו"ד והוא מועתק מדברי הרמב"ם ז"ל ומטעם זה אנו מקיימים כל השטרו' וכו' ואם היה הדבר כמו שחשבתי קשה חדא דאית בה תרתי דמנ"ל להרמב"ם דמטעם זה אין צריכים לשאול את העדים אם זוכרי' את ההלווא' או לאו דילמא הט' משום דמסתמא זוכרים וכמו שחשבתם דמהט' גופיה אין הב"ד צריכים לשאול את העדים כשבאים להעיד על חתימת ידם שבשטר משום דמסתמא זוכרים. ועוד דמש' להדייא מדבריו דדווק' בכה"ג שאפי' אם יבואו עידי השטר עצמם ויאמרו שאינם זוכרים כלל מענין ההלוואה דמקיימין את השטר כשכתב ידם יוצא ממקום אחר משום שאפילו אם יבואו עידי השטר ויאמרו שאינ' זוכרים העדות לא משגיחינן בהו ומינה דכשהשט' אינו מתקיים אלא ע"פ עידי השטר עצמם שאם יאמרו שאין זוכרי' העדות אין כאן קיום והשטר הרי הוא כחרס צריכין לשאול אותם אם זוכרים או לאו וזה סות' למ"ש הש"ך והסמ"ע דמודה הרמב"ם שאין צריך לשאול אותם אלא ודאי כדאמרן דהט' דאמרי' דמסתמא זוכרים משום דתלינן להקל לאכשורי סהדותייהו ואמרי' שלא באו להעיד לקיים השטר אלא באופן המועיל ולאו משום דאורחא דמילתיה הכי הוא שאין מצוי שישכחו ההלוואה שזה ודאי טעות הוא דאדרבא השכחה מצויה.
והגע עצמך לטעות ולומר דהט' משום דמוקמי' להו אחזקתיייהו שהיו זוכרין והכא לומר אימור שכחו ע"ה והא ודאי בורכא היא מכמה טעמי' חדא דבדבר המצוי ורגיל לא מוקמי' ליה אחזקתיה וכדמוכח בש"ס דחולין.
ועוד דאמאן לא סמכת לו' שזוכרי' את ההלווא' אהך שטרא הך שטרא כל כמה דלא מקיים חספא בעלמא הוא והמדקדק ג"כ בדברי הסמ"ע יראה שגם הוא מפרש כמו שכתב הש"ך וכמו שהוכחתי ממ"ש בסמוך ממ"ש הר' בש"ע והוא מדברי הרמב"ם וזה ברור אין צריך להאריך בו.
ומעתה אין לנו להליץ על דברי כת"ר אלא לומר שגם הם ידעו והבינו דמה שכתבו הש"ך והסמ"ע דמסתמא זוכרים וכמו שהוכרח הש"ך שם ליישב שיטת הש"ס לדעת הרמב"ם אלא דתלינן להקל לאכשורי סהדותייהו ומעתה הדור אתם ראו מה ראיה מביאין דכי היכי דהתם תלינן להקל לאכשורי סהדותייהו ואמרי' מסתמ' זוכרים העדות להכשיר הקיו' הכא נמי תלינן להחמי' לאורועי סהדותייהו משום דמסתמא זוכרים העדות מי שמע כזאת מי ראה כאלה ואדרב' אי איכא לאוכוחי איפכא הוא דאיכא לאוכוחי כי היכי דהתם תלינן להקל ואמרי' אם לא היו זוכרי' העדות לא היו מקיימים את השטר הכא נמי תלינן להקל ולומר שאם היו זוכרים את העדות לא היו מקיימים את השטר בעדות זו ואדרבא הדברים ק"ו דהשתא התם שאין מעידין אלא על כתב ידן שזה אומר כתב ידי הוא זה וכו' וז"א וכו' ואין במשמע שמעיד על מנה שבשטר אפ"ה אנו תולין להקל ומוסיפין על דבריו תוספת מרוב' על העיקר לומר שעל מנה שבשטר הוא מעיד שא"כ לא היה באופן המועיל לא היה מעיד הכא שאין באו תוספת ביאור אלא שאתה מברר מדעתך לומר שמא שכחו לפסול עדות הקיום לא כ"ש.
ואין להשתבש ולומר דחיישינן דדילמא לאו הלכתא גמירי ומטעה הוא דטעו וסברי דאעפ"י שזוכרים את העדות אין צריכין לעד אחד דאפי' התם נמי נימ' דמטע' טעו וסברי דאע"ג שאינם זוכרים העדות יכולין להעיד על חתי' ידם ואדרבא בהך איכא למיחש טפי שהרי רבים וגדולי' חולקים על ס' הרמב"ם וס"ל דאע"פ שאינם זוכרים העדות מקיימין את השטר הכא דדבר פשוט ומוסכם מבלי חולק וגם כת"ר כתבו שדבר שהתינוקות יודעים מעצמם כשזוכר העדות שצריך עוד שלישי להצטרף עמהם לא כ"ש דתלינן להקל ואמרי' שכדין עשו למאי דקי"ל כהרא"ש דאף ע"פ שאינם זוכרים העדות יכולים לקיים את השטר לא כ"ש דתלינן להקל.
ועוד קל וחומר דהשת' התם דאיתנהו קמן למשיילנהו אם זוכרים או לאו אפ"ה סמכינן ולא שיילינן הכא דאיתנהו קמן למשילינהו ומכ"ש בזמן מרובה כזה שכל בעל שכל יודה שודאי אינו זוכר וכל שכן בספרא דמתא דאית ביה תרתי חדא וטריד ואחרונות משכחות את הראשונות ועוד דמסתמא סופרי דדייני מיגמר גמירי וכדאיתא בגיטין לא כ"ש. ואין להשתבש ולומר דהכי עבידי כקוליה דמ"ר וכקוליה דמ"ר דפסקינן כהרמב"ם דס"ל דתלינן להקל ואמרינ' דמסתמא זוכרין ובכך מיישב הסוגיא לשיטתו הרב בש"ך שם ועבדינן כהרא"ש דפליג וס"ל דאפילו אין זוכרין משום דסוגיין דעלמא כוותיה זה ודאי שיבוש גמור הוא דאיו תלוי זה בזה ובהא לא אשכחן דפליגי ואפילו אם היו פנים לדברי כת"ר מ"מ דלא אשכחן ראיה מפורשת לסתור טעם של מנהגן של ראשונים אין כח בידינו לחלוק על דבריהם ומכ"ש בדיני ממונות שהמנהג בהם עיקר גדול וכדאי' בכו' ש"ס ובפוסקי' מכ"ש במידי דרבנן שקיום שטרות אינו אלא מדרבנן זולת בטוען מזוייף למאן דסבר דהוי דאו' ואף בזה גם רבו החולקי' לומר דלא הוי אלא מדרב' והשתא לא אתינן להכי כי תקצר היריעה מהכיל והשיירא נחוצה ואין ספק בידי לכתוב עכשיו כי אם דברים פשוטים לכל פותח ספר מכ"ש שהרי כבר הוכחנו דכי היכי דתלינן להקל התם הכא נמי תלינן להקל הכא ולקיום מנהגם של הראשונים.
ומעתה נהרס הבנין שעליו נסמכו בכתבם. ועוד תמהתי על שפיסלו הקיום באותו מעשה שבא לפניהם וכתבו שאין התקנה אלא בצירוף ג' ולא שלחו לשאול אם זוכרים או לאו וסופם גילה אתחילתם שסוברים דמסתמא זוכרים הינו דלא עבידי אינישי דשכחי וזה אינו ולא יכולתי להסיר מהם החשד שלא הבינו כך. ומה שבנו דייק ומצודות וחרמים על שעה קלה שלי שכתבתי זה לשוני כי מעתה בנדון דידן דמשמע שאני נתתי קצבה בדברי הערך השנים אם רבות או מועטות אלו ידעתי שהם ישגו ולא יבינו דבר הייתי מפ' פירוש אחר פירוש לא נתכוונתי אלא להשיב על דבריהם שכתבו הדבר בהחלט גמור שאין תקנה מסורת וכו' כאילו הדבר ברור בעיניהם שודאי זוכר ולכך כתבתי דאדרבא איפכא מסתברא דמסתמא אינו זוכר וכך אמר גם כן הסופר עצמו וזה רמזתי בדברי שם ג"כ נסמכתי על מה שכתבתי שם דתלינן להקל דמסתמא לא העידו אלא מדבר המועיל וסתם ספרי דדייני נמי מיגמר גמירי ומה גם בקיו' שטרות דרבנן דאקילו בה רבנן טובא ובפרט בנדון זה שעברו כמה שנים שהדעת מכרעת שאינם זוכרים העדות וכדין עשו וכך היא דרכה של תורה לצריך הטעמים ובהצמדם יחד יצא הדין לאמי' ועוד אמרו בגמ' משל לצייד ששול' דגים מן הים מצא קטנים מעלה מצא גדולים מעלה.
ומעתה מה שכתבו כת"ר הניחא בשטר שזמנו יותר מי"ג שנה וכו' הם להג הרבה ויגיעת בשר דהגע עצמך שכך היא כוונתי כמו שהבנתי בדברי מ"מ מאי קושיה היא זו הכי נמי אם יהיה הדבר שראוי להסתפק בו לא נכשיר אבל מ"מ הא ליתא שעיקר טעמא הוא דתלינ' להקל ואמרינן מסתמא כדין עשו כיון דאין דבר מכחיש סברא זו ואדרבא אריכות הזמן מוכחת כן. ומאי דתמיה לי טובא שאני רואה דברי כת"ר באות' אגרת לא רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה וערבו ספיקו' שלי עם ספיקות שלהם ועשו מהם עיסה אחת והספק שלהם הוא מפני שהעד חתום בקיום חתום בשטר וס"ל דמסתמא זוכר את העדות ועל זה קראו תגר עוד לומר שצריך עוד אחר להצטרף עמהם אך מה שקראתי אני תגר הוא אפילו לקושטא דמילתא דתלינן לומר שאינו זוכר ואפי' בידוע שאינו זוכ' מפני שאין כותבין בפירוש שהעד השני מכיר בחתימת הראשון שמעיד בקיום וכמו שכתבתי בכתבי הראשון זה לשוני ואם היה לכם לערע' קצת הוא לפי שאין כותבין שהעד השני מעיד על חתימת הא' ע"כ לשוני.
כוונתי לומר דהגע עצמך לומר שאינו זוכר ולכך אם העד השני מעיד על חתימת יד הראשון מהני מ"מ הרי בכאן לא העיד העד השני על חתימ' הראשון והרי היא כאיניש דעלמא כיון שאינו זוכר וצריך עד אחד שיעיד עמו על חתימת ידו וכת"ר כתבו בכתבם ז"ל כללא דמילתא וכו' דמסתמא הם זוכרים עכ"ל. ומשמע להדייא מדבריהם שאם הדבר ידוע שאינו זוכר מהני וזו שגגה גדולה היא שהרי הספק שלי הוא מפני שאין שם אחר שמעיד על חתימת ידו ולא די בזה הצער אלא שדבריכם בכתב זה סתרי אהדדי שמתחילה כתבו סברו' להכחיש מה שכתבתי והלכתי בספק זה ואח"כ הודו הודאה גמורה מבלי מכריח.
ובאמת יפה עשו כת"ר שהודו ולא בושו באחרונה שכן ראוי לכל מודה על האמת שהשאלה ששאלו דמאן לימא לן שחותמין זה בפני זה מימי לא ראיתי שאלה כזו ומה דבר חכמה יש בה לומר ואיפוך אנא אכל דאכתי מה שהשכל גוזר ואין שום אדם מכחיש זולת מי שרוצ' לכסות השמש בכברה ואפילו אם היה הדבר שקול הכא להוציא ממנהגן של ראשונים ולקרות תגר על מנהגן עליו הראיה ומכ"ש בדבר ברור שדרך לחתום זה בפני זה וזוכרני שיש לי ראיות תלמודיות בזה אבל הם בסוגיות מסובכות ובפילפול עצום והם כתובים אצלי באורך.
ועל מה שכתב כת"ר והעתיקו דברי הסמ"ע וכולי וכתבו והשיגו עלי הניחא אי לא טעין מזוייף אין טעין מזוייף מאי איכא למימר התשובה בזה היא שאני שואל מכת"ר שבכל מקום שימצאו כתוב בש"ס ופוסקים דקיום שטרות דרבנן כתבו מן הצד בכל אותם המקומות השגה זו הניחא שאני טוען מזוייף טוען מזוייף מאי איכא למימר שהרי כתב הסמ"ע וכו' אני אומר שאפי' אם היא בעיניהם נחשבת השגה זו עלי דידי מיהא לא היה לה מקום לעמו' ולא לייש' שהרי המעשה שעליו כתבתי לא היה טוען מזוייף שהיאך יכול לטעון מזוייף במילתא דעביד' לאיגלויי כהא ולא הוצרך לקיום אלא מפני טענות המזוייפות שהיה טוען שעליהם הוזקק לקיום משום דקיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מכ"ש כשטוען מזוייף עצמו במחלוקת שנויה וכמש' ובלא"ה בטענת מזוייף לא עסקינן.
עוד כתבו וז"ל שלישית כתב כת"ר וז"ל אם היה לכם לערער קצת וכו' תיוהא רבא קא חזינ' למשול משל למה הדבר דומה וכו' אבל לפעמים שראובן חתום ב' בטופס וכו' ואני אומר על זה אי שמים שלא נתנו עינם ולבם להשיב על מה שכתבו הוצרכו למשול משל וחידה כאילו הם דברים עמוקים שיצטרכו למשל ומליצה ועוד הוסיפו בדבריה' דברים שאין להשיב עליהם. ואיך שיהיה מה שכתבתי הוא לפי שאין כותבין שהעד השני מכיר חתימת הראשון עכ"ל. ומיהו העד השני שכתבתי שאינו מכיר בחתימת הראשון לאו עידי הקיום ומיהו חתימת עד הראשון שכתבתי הוא העד שחתום בשטר ובקיום וכמו שהיה המעשה גם כן שעליו פסקתם בזאת חזקת התורה שהקיום פסול ואין לו שום תקנה אבל אם יצטרף עד אחר עמהם ואם כן מה מקום עכשיו למ"ש כת"ר אבל אם ראובן החתום בתורף חתום ב' בטופס מאי איכא למימר ע"כ.
באמת אתמהה שגיבובי דברי' קא חזינא הכא והרי זה כמו שטענו בחטים והודה לו בשעורים ומפני שכת"ר אוהבי משל הם אני ממשל להם דבר זה למי שאומר לחבירו ליטרא דדהבא שוה כו"כ והוא משיבו ליטרא דעפרא לא שויא ולא מידי ולא סוף דבר דהגע עצמך שלא היה מפורש בדברי ומסתם סתימא לה אטו בהדי דרדקי משתעינא לפרושי כולי האי והלא עם אנשים גדולים בתורה משתעינא ובמאי דשייך הך טעמא שייך ובמאי דלא שייך הך טעמא לא שייך אטו כתבתי לכת"ר שכל קיום הזמן לפנים אפי' היה מזויף מתוכו תסמכו עליו.
ועוד עד שהייתם מתמיהים עלי למה לא פירשתי כל פרטי הדינין שאין ראוי להתמיה עלי כלל בזה יתמהו כת"ר על עצמם שהחלטתם הדבר ולא חלקתם בין זוכרים לאין זוכרים אלא בפשיטות כתבתם לפסול והאמנתי לדבריהם אף על פי שבין ריסי כתבם לא היה נראה כך אלא במה שבא להשיב על דברי כת"ר.
כוונתי לומר שאין הדבר כמו שחשבתם לפסול לעולם ומראה כל הצדדי' שאפשר לקיים בהם עידי הקיום ומכל שכן שדברי מפורשים ביאור אחר ביאור ומעכשיו ג"כ שהיה כך היה א"כ הוא ודאי אני אומר שכת"ר אינם קונים את הנייר ולא את הדיו אבל חנם הוא בא להם ועל זה כתבו מה שמצאו בפתיחת קולמוסים והייתי רוצה שיהיה הויכוח בינינו בסוגיות הש"ס ופוסקי' ונקבל שכר שנינו על הכתב ומכתב אבל בדברים הללו אין בהם כי אם ביטול הזמן וסוף דבר את והב בסופה והיה זה באור ליום ד' בסדר אלא הדברים אשר דבר משה.