שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/צא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים א צא

צ"א) אסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו בנדפס במערכה זו אות ק' כתבתי בס"ד בדין זה אם הוא מה"ת והיכי גרסינן אסור לאכול וכו' או אסור לטעום וכו' ועוד איזה חידושים בזה עי"ש וידידי הרב מוהר"ר שבתי פרומקין יצ"ו מעיר האראדאק בהיותו בסוואסטאפאל כתב לי בענין זה וז"ל הנה מידי עברי בדרך השקפה להתענג בתנובות שדי חמד בכללים פגשתי בכלל המאה המתחיל אסור לאדם שיטעום וכו' בגטין ס"ב (גם כן אדמו"ר הזקן זי"ע בלקו"ת פ' בחקתי ד' מ"ט התחיל הדרוש בזה אסור לאדם שיטעום ושם בתוך הדרוש ציון אדמו"ר בעל הצ"צ שזאת הגירסא היא בגטין כו' עי"ש) והנה לעיין בעיון אין עתותי בידי כי טרוד אנכי למאד ואין לי ספרים במה לעיין. אכן בדרך השקפה ראיתי מה שהביא כ"ג החילוק בשם החת"ס דדוקא אדם בשלו משלו בהמתו קודמת כו' אבל אחר הנותן וכו' לכאורה לזה יש סתירה כי בגמרא בגטין הלא ר"ה ור"ח אמרי לי' לגניבא שיטעום אצלם משלהם וע"ז השיב להם הכי אמר ר"י אמ"ר אסור לו לאדם לטעום כו' ובאם שיש לחלק הלא כבר חלק מרן הגאון בעל אה"ח בבאורו על התורה בפ' חיי שרה וגם בפ' חקת יע"ש. עוד יעיין נא כ"ק בש"ע חו"מ של אדמו"ר הרש"ז זי"ע הלכות עוברי דרכים וצער בע"ח סעי"ג ובקו"א שם אות ג' שכותב מפורש שהוא מדרבנן וקרא דואכלת וכו' הוא אסמכתא בעלמא דלא כט"ז וכו'. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שמהלשון שאמר להו גניבא לר"ה ור"ח הכי אמר ר"י אמ"ר אסור לו לאדם שיטעום כו' (ולא אמר להו הא אמרי' אמ"ר וכו') משמע שהוא פירש להם שמה שאמ"ר אסור לאדם לאכול אין כונתו אבל טעימה מותר אלא הכי אמ"ר שאפילו טעימה בעלמא אסור וזה הי' תשובה להם על מאמרם שבקשו אותו לטעום מידי. אמנם יראתי להגיד שהאמת הוא כן כי בכל הגאונים שהביא כ"ק בספרו אינם אומרים כן ומי אנכי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים והרמים ורק בדרך אפשר ובילקוט שמעוני ג"כ הגירסא אסור לו לאדם שיטעום כו' עכ"ד יצ"ו:

והנה באמת יפה העיר דמשמעות הש"ס בגטין דאמרו לו ליטעום מר מידי מסתמא ודאי משלהם נתנו לו ובכל זאת השיב להם דאמר רב יהודה אמר רב אסור לטעום וכו' אך כבר הוקשה כן להגאון כתב סופר (בסי' ל"ב שרשמתי בנדפס) וגם דקדק שהיה לו לגניבא להשיב להם בלשון תימה הא אמר ר"י אמר רב דמסתמא לא נעלם ממנו דין זה ולמה השיב להם בנחת הכי אמר ר"י אמר רב כו' לכן כתב דגניבא סיועי מסייעא להו שהם אמרו לו ליטעם מר מידי וכונתם דאף דאסור לטעום קודם שיאכיל לבהמתו מכל מקום במה שהם נותנים לו משלו שרי והוא גם כן הודה להם ואמר הכי אמר רב אסור לו לאדם לטעום וכו' ותיבת לו מיותר אלא הכונה שרק משלו אסור ולא במה שנותנים לו אחרים ועל דרך זה פירש גם לפי הגירסא אסור לאדם שיאכל וכו' שהם אמרו לו לטעום מר מידי דטעימה מותרת והשיב להם שהדין עמהם שכן הוא משמעות דברי רב אסור לאכול וכו' כלומר אבל טעימה שריא אלו תוד"ק:

וידידי הרב הגדול מוהר"ר מרדכי הכהן ראבינוויץ אבד"ק יאלטא יצ"ו כתב בענין זה וז"ל עיין תשובת כ"ס סי' כ"ב שהביא בשם אביו הגאון ח"ס ז"ל שחידש דהא דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו דוקא שאוכל על שולחן עצמו ולכן אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו משום דמזונות בהמתו עליו אבל היכא שאוכל על שלחן אחרים הוא קודם לבהמתו משום דאז אינו אוכל משלו ואין מזונות בהמתו עליו. והקשה הרבני המופלג וכו' ר' שבתי פרומקין נ"י מסוואסטאפאל יע"א דהלא בגטין ס"א ע"א מפורש להיפוך דשם אצל מעשה של גניבא דאמרו ליה לטעום מר מידי אמר להו הכי אמר רב דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו והלא שם הי' אוכל גניבא על שלחן אחרים ובשולחן אחרים אז לא חל עליו איסור דקדים לבהמתו לפי דברי הח"ס הנ"ל:

והנראה לע"ד לתרץ בע"ה החונן לאדם דעת אף לשאינו הגון כמוני דיש למשכוני נפשין אדרב גברא רבא דכותיה כדי שלא לשוין מאורן של ישראל לטועה ח"ו והוא דעיין ברכות דף מ' ע"א מבואר שם דרב סובר גביל לתורא הוי הפסק ור"ש סובר גביל לתורא לא הוי הפסק משום דאמר ר"י אמר רב אסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו. ולכאורה קשה רב אדרב דהא רב בעצמו סובר גביל לתורא הוי הפסק והוא בעצמו סובר דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו והדברים סותרים זא"ז וכן הקשה המעד"מ בברכות על רא"ש ז"ל. עוד יש להעיר סתירת הלשונות דבברכות דף מ' מבואר שם בלשון הגמרא שאסור לאכול קודם וכו' ובגיטין ס"א מבואר בלשון כזה הכי אמר רב אסור לטעום קודם שיתן וכו' מבואר רק לשון טעימה ועיין שם במסורת הש"ס שהקשה כן וכן דיקדק מ' פרומקין הנ"ל. והנראה לאמר בע"ה דלק"מ כל הקושיות דלכאורה לפי דברי ר"ש דסובר דגביל לתורא לא הוי הפסק משום דאסור לאכול קודם וכו' ולכאורה אם נאמר דלטעום היינו כאכילת ביצה מותר (ועיין בא"ח רל"ה ועיין בהלכות פסח סי' תל"ב) קודם שיתן לבהמתו לאכול וזה פשוט וברור דכביצה גם כן צריך נטילת ידים וא"כ אם נאמר לטעום מותר קודם שיתן לבהמתו א"כ האיך אמרינן דגביל לתורא לא הוי הפסק הא צריך להיות הפסק ואף דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו וא"כ מקרי צורך אכילה ולא הוי הפסק אבל ז"א דהא שרי לטעום וא"כ לא מקרי צורך אכילה והוי הפסק א"ו משמע מכאן דג"כ לטעום אסור קודם שיתן לבהמתו. והשתא מתורץ שפיר הסתירה מרב אדרב דרב יסבור דלטעום מותר קודם שיתן לבהמתו וא"כ לכן שפיר הוי גביל לתורא הפסק משום דלא מקרי צורך אכילה דהא היה יכול לאכול קודם כאכילת ביצה דזה מקרי טעימה וכן יסבור ר"י. ועפי"ז אתי שפיר קושית מסורת הש"ס דהקשה סתירת הלשונות דבברכות נאמר לשון לאכול ובגיטין נאמר לשון לטעום דבברכות הביא ר"ש מימרא של רב בלשון לאכול כדי לרמז דאף לטעום אסור ולכן גניבא שפיר יסבור כמו ר"ש דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו ולהכי מתורץ ג"כ הדיקדוק לשון הכי אמר רב משום דדברי רב יש לפרש בשתי לשונות אם לאכול או לטעום כמו שביארנו בע"ה וכיון דגניבא סובר דאף לטעום אסור להכי הביא בלשון הכי אמר לאפוקי מהפירוש השני דמפרשין דברי רב באופן אחר והשתא אתי שפיר דברי הח"ס ז"ל ועיין בא"ח סי' קס"ז ביד אפרים דהביא דברי הא"ח דלענין צער אדם קודם לבהמתו והנה מבואר בדברי הש"ע של בעל התניא ז"ל דעיקר האיסור אינו אלא מדבריהם ונוכל להסביר הטעם דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו מפני כדי שלא ישכח ליתן לבהמתו לאכול וכמו שאסור לאכול בהגיע זמן המנחה וקודם בדיקת חמץ ועוד כמה גווני וכן הטעם הכי נמי שמא ישכח ליתן לבהמתו לאכול. ולפי"ז נוכל לאמר דע"כ לא חידש לן הח"ס דבאוכל על שלחן אחרים לא חל עליו האיסור שיתן קודם לבהמתו לאכול הוא דוקא אם נאמר כרב דטעימה שרי וא"כ אנו רואים דעיקר הקפידה שיתן לבהמתו לאכול אבל לענין צער אדם קודם וראי' שהתירו לו טעימה ולכן שפיר חידש הח"ס דינו דבאוכל על שולחן אחרים כיון דאם לא יאכל השתא לא יתן לו חבירו לאכול אח"כ א"כ מקרי שפיר זה צורך האדם. והיכי דהוי צורך האדם לא מקרי צער בעלי חיים וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וביאר הא דמותר להשתמש בבע"ח אף דהוי צעב"ח משום דהוי צורך האדם. אבל אם נאמר כר"ש דאף טעימה אסור קודם שיתן לבהמתו ולא משגיחינן כלל על צער האדם רק דבהמתו קודמת א"כ פשיטא אף שאוכל על שולחן אחרים לא אזיל האיסור ואף דחבירו לא יתן לו אח"כ לאכול לא משגיחינן בזה וראי' דאסרי' טעימה ודו"ק:

ולכאורה דהא אנן פסקינן כר"ש דגביל לתורא לא הוי הפסק א"כ יהיו דברי הח"ס דלא כהלכתא וצ"ע אולם עיין בט"ז ס' קס"ז בא"ח וע"ש בס"ק ט' שהט"ז סובר כדברי הרמב"ם דצורך סעודה לא הוי הפסק ועיין בב"י שהביא דברי הרשב"א

דסובר דצורך המוציא לא הוי הפסק אבל צורך סעודה הוי הפסק דסובר דטעימה שרי קודם שיתן לבהמתו. ואפילו הכי גביל לתורא לא הוי הפסק. וא"כ כיון דמבואר בב"י סי' הנ"ל דספק ברכות להקל א"כ נוכל לאמר דדברי הח"ס יוכלו להיות אף לפי דינא דפסקינן דגביל לתורא לא הוי הפסק משום ספק ברכות להקל ודוק ולכאורה יש להוכיח מה שיש לחקור הא דאסור לאכול קודם לבהמתו אם הוא דוקא לכתחילה אסור אבל בדיעבד אין עליו שום איסור או דאף בדיעבד ג"כ עבר האיסור. ולכאורה יש להוכיח דאף בדיעבד יש ג"כ איסור דאם נאמר דרק לכתחילה אסור אבל בדיעבד אין עליו שום איסור וא"כ לפי מה שמבואר בב"י דלכתחילה אסור להפסיק בגביל לתורא רק בדיעבד אמרינן דלא הוי הפסק וכיון דעיקר הדבר דלבדיעבד איירינן ואם נאמר דבדיעבד אם אכל קודם לבהמתו אין לו עליו שום איסור א"כ הוי הפסק א"ו דאף בדיעבד יש איסור אם אכל קודם לבהמתו ודו"ק:

ולכאורה יש להוכיח מכאן דאיסור אכילה קודם לבהמתו הוה איסור דאורייתא דאם נאמר דהוי רק איסור דרבנן וכמו שקבע בה מסמורת הגאון הרש"ז ז"ל א"כ למה אמרינן דגביל לתורא לא הוי הפסק הא באיסור הפסק בנטילה לברכת המוציא לא גזרו רבנן איסור שיהא אסור לאכול קודם לבהמתו א"ו דהוי איסור דאורייתא לכן אמרינן שפיר דגביל לתורא לא הוי הפסק וכן מטין דברי הט"ז ס"ק ט':

ועפי"ז יש ליישב הסתירה מרב אדרב דרב יסבור דאיסור אכילה קודם לבהמתו הוי מדרבנן ורבנן באיסור לא גזרו ולכן סובר שפיר דגביל לתורא הוי הפסק דכיון דאסור לו להפסיק אין לו עליו שום איסור אכילה קודם לבהמתו ור"ש יסבור דרבנן גזרו אף באיסור הפסק ולכן סובר דגביל לתורא לא הוי הפסק או נאמר דרב יסבור דרק לכתחילה גזרו אבל בדיעבד אין לו שום איסור ורב ששת סבור דאף בדיעבד יש עליו איסור אכילה דקודם לבהמתו או אפשר לאמר דר"ש יסבור דהויא איסור דאורייתא ולכן אף בדיעבד ג"כ איסור ולפי"ז סובר שפיר דגביל לתורא לא הוי הפסק. ועפי"ז יש לתרץ הקושיא מעל הח"ס דע"כ לא חידש הח"ס ז"ל דינו רק אם נאמר דהאיסור לא הוי רק מדרבנן. ולכן מסתברא לאמר דוקא היכא שאוכל על שלחן עצמו גזרו דאסור לאכול קודם לבהמתו אבל היכא שאוכל על שלחן אחרים לא גזרו משום דהוי מילתא דלא שכיחא וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ולכן מתורץ שפיר מגיטין ס"א דגניבא יסבור דהוי איסור מדאורייתא ולכן אין נ"מ בין אוכל על שולחן עצמו ובין אוכל על שולחן אחרים ולכך שפיר אמר גניבא דאסור לטעום ודוק. אולם יש לסתור כל הנ"ל דהא עיקר ההוכחה שהוכחנו דהוה איסור דאורייתא הוא דאם נאמר דהוין איסור דרבנן א"כ למה אמרינן דגביל לתורא לא הוי הפסק הא באיסור הפסק בנטילה לברכת המוציא לא גזרו רבנן איסור שיהא אסור לאכול קודם לבהמתו א"ו דהוי איסור דאורייתא ז"א קשה כלל דהא איסור הפסק בין נטילת ידים להמוציא הוי רק מדרבנן ולכן הם אמרו והם אמרו שיהא אסור לאכול ולא קשה כלל ודו"ק:

ועוד יש לתרץ בע"ה באופן אחר דברי הח"ס הנ"ל דלק"מ כל הקושיות שהקשו עליו לפי מה דהביא הגאון אדמו"ר בספרו הבהיר שדי חמד בשם הרב"ד בס' כללי הש"ס אות א' מערכת אכילה דיש נ"מ דאכילה אסור מדאוריתא אבל טעימה אסורה רק מדרבנן א"כ שפיר יש לתרץ דע"כ לא חידש הח"ס דינו דבאוכל על שולחן אחרים מותר לו לאכול קודם לבהמתו דוקא אם נאמר דהוי איסור דאורייתא ובדאורייתא שפיר יש לחלק חילוק הנ"ל אבל אם נאמר דהוי רק איסור מדרבנן. אין לחלק משום לא פלוג ולפי"ז בגיטין ס"א דאמר גניבא דאסור לטעום היינו דהאיסור לאו הויא רק מדרבנן ולכן אין לחלק ועפי"ז יש לתרץ סתירת הגמרות ברכות וגיטין הנ"ל דלכן בגיטין נאמר לטעום משום דאיירי לענין איסור מדרבנן אבל בברכות מיירי לענין איסור דאורייתא לכן נזכר דאסור לאכול ודו"ק:

ועיין בשערי תשובה ס"ק ט' שהביא דברי הגאון יעב"ץ דסובר להלכה דאף באוכל על שלחן אחרים יש איסור דהקדמה וכו' עכ"ד יצ"ו וכל מה שכתב דרך פלפול כדי ליישב ולקיים דברי חכמים הגאון כתב סופר והא גרמא ליה למר לפי שאין ס' כת"ס מצוי אצלו אף שמסגנון לשונו בפתח דברו נראה כמעיד בעצמו שראה כן בכת"ס אבל אין זאת כונתו והוא ראה מה שהבאתי בשמו בנדפס. וכבר היה הרב הנ"ל יצ"ו אצלי עתה (בחדש אייר תרנ"ג) והודעתיו כמו שהשבתי להשואל הראשון יצ"ו:

וידידי הגאון מוהר"ר נחמן כהנא אבד"ק סאפינקא יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל יעויין באור החיים על התורה בפרשת חיי בפירוש הפסוק ותכל להשקותו (בד"ה עוד יתבאר) ובפרשת חוקת בפסוק והשקית את העדה ופלא שלא הביא דברי סה"ח הובא במג"א ס' קס"ז דבשתיה אדם קודם עכ"ד יצ"ו. ועיין עוד במה שהבאתי בקונטריס הערות לחלק הכללים בס' צ"ו אות ט"ז:

ובמה שהבאתי בנדפס בשם הגאון כתב סופר שנסתפק אם דין זה (אסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו) הוא דוקא בסעודה דרשות או אף בסעודת שבת ויום טוב הדין כן ואני הדל כתבתי דמסתמיות דברי הש"ס והפוסקים דגביל לתורא אין צריך ברך ולא פלוג רבנן בין חול לשבת) מוכח דכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שאסור לו להקדים אכילתו לאכילת בהמתו. וראיתי בספר ארחות חיים לידידי הרב מסאפינקא הנ"ל יצ"ו שנדפס מקרוב (בשנת תרח"ן) שציין בסי' קס"ז אות ה' לעיין בזה בשערי תשובה סק"ט וביד אפרים על דברי המגן אברהם ס"ק ח"י ואיני יודע איזה טעות סופר יש שעיינתי שם ולא מצאתי שדבר מזה ועיין בקונטריס הערות סי' קפ"ב אות א' מה שהבאתי בדין זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף