שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

ל) ספק חמץ שעבר עליו הפסח או ודאי חמץ וספק אם עבר הפסח עליו אם מותר באכילה עיין להרב חק יעקב סי' תמ"ט מה שכתב על דברי הרב מגן אברהם בשם הרב בית חדש (דספק אם הוא חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה) ומסקנתו דמותר אף באכילה וכן כל ספק חמץ שעבר עליו הפסח ומה שכתב הרב שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' יו"ד ד' ד' ע"ב דהחק יעקב מצדד להתיר באכילה אינו מדוקדק דודאי כן היא דעתו ולא שמצדד להתיר וכן הבין בדעתו הרב מים חיים רפפורט בסוף סי' ז' דמותר באכילה וכתב שכן הסכים לדבריו הרב אליהו רבה וכן היא דעתו עי"ש וכן כתב מפורש בחק יעקב סי' תמ"ח סק"ד עי"ש וכן הבין בדעתו הרב מקור חיים בסי' תמ"ח סוף סק"א (והרב בית שלמה סי' ע"ח כתב דהאו"ר בשם ראב"ן כתב דחמץ של עכומ"ז מופקד ביד ישראל וקבל עליו אחריות ועבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה וכתב הבית שלמה שם בד' מ"ו ריש עמוד ד' דהטעם משום דהוי ספק חמץ שעבר עליו הפסח וסובר בחמץ שעבר עליו הפסח כהמג"א דבאכילה אסור עי"ש ואם האליהו רבה נקיט כהראב"ן הנ"ל לא יתכן לומר טעם זה לפי שיטתו דמסיק כהח"י דמותר באכילה וצריך לעיין בגוף דברי הא"ר ואין מצוי אצלי) וכן דעת הרבנים נהר שלום וערך השלחן סי' תמ"ט ולשון לימודים סי' קפ"ה:

וראיתי להרב ישועות יעקב סי' תמ"ט אחר שנשא ונתן בראית המג"א סיים יש לסמוך להתיר בהנאה בחמץ וכן באכילה במקום דלא שייך פת של עכומ"ז כמו במלאי ושאר דברים וכו' ואיני מבין מה שכתב בסי' תמ"ח סוף אות ח' דנדונו חשיב ספק חמץ שעבר עליו הפסח סוף דבר דעתי מסכמת להתיר היי"ש בהנאה עי"ש ואמאי לא התיר גם בשתיה לפי מה שנראה הסכמתו בסי' תמ"ט עי"ש והרב מגן האלף בסי' תמ"ט כתב לדחות ראיית המג"מ ודברי הרב חק יעקב ומסיק מיהו לענין דינא נראה דאין להחמיר בספק דרבנן דחמץ שעבר עליו הפסח קיל משאר איסור דרבנן דאפילו ששים אין צריך ואם כן אין להחמיר בספקו ובסגנון זה כתב הרב בית מאיר לדחות דברי המג"א והח"י וסיים דמה שכתב הח"י וכן כל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר לא משמע משם להיתר אלא דמסברא יש לדון כל זמן שאין ראיה לאסור עכ"ל ובש"ע הרב מוהרש"ז בסי' תמ"ח סעיף ל' כתב ויש מחמירים בכל ספק שעבר עליו הפסח לאוסרו באכילה ויש לחוש לדבריהם אם אין הפסד מרובה מוכח דמן הדין דעתו דמותר והרב שם אריה בריש סי' ט' כתב ואף שדעת הרבנים מגן אברהם וב"ח וכו' כבר העלה בח"י דאפילו באכילה מותר עי"ש שביאר יפה דעת התוס' בערובין ע"כ ובשו"ת רעק"א סי' כ"ג (ד"ה אמנם דחוק) כתב וז"ל גם שרש חילוקו של המג"א בסי' תמ"ט בספק חמץ שעבר עליו הפסח לאסור באכילה ולהתיר בהנאה בעצמותו תמוה בלי יסוד ושרש טעמא דמילתא ומי כהחכם יודע פשר דבר עכ"ד:

והרב בית שלמה בסוף סי' פ"ו כתב ואף דבנדון זה הוא ספק אם היה רוב מכל מקום דעת רוב רבני האחרונים להקל בחמץ (בספק חמץ) שעבר עליו הפסח אף באכילה וכל שכן בזה שיש כמה ספקות ע"כ וכן כתב הרב מוהרש"ק בתשובה שבסוף ספר נאות דשא ריש סי' א' וז"ל ואם כן כיון שיש לתלות שקנאו מעכומ"ז אחר הפסח הוי ספק חמץ שעבר עליו הפסח ומותר אף באכילה (ועי"ש בד"ה ועפי"ז יש ליישב שכתב על כל פנים היוצא מזה לנדון זה דיש כמה צדדים להחמיר דאולי אמרינן חזקה וכו' ואף אי לא אמרינן חזקה זו מכל מקום לא יצא מידי ספק ואולי כדעת הפוסקים דספק חמץ שעבר עליו הפסח לחומרא לכך נראה דהחמץ אסור רק ביטול ברוב מועיל עכ"ל וק"ל) וכן כתב הרב עמודי אש ד' מ"ט ע"ד והרמב"ם שכתב אסור באכילה אולי סובר כן בכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח אולם אנן דקיימא לן דבספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר לגמרי יש להתיר גם בפלוגתא הנ"ל עכ"ל וממה שכתב בחק יעקב בסי' תמ"ח סוף סק"ד בשם הרב חינוך בית יהודה סי' י"א משמע קצת דספק חמץ שעבר עליו הפסח אינו מותר באכילה אי לאו דאיכא ספק ספקא אך אינו מוכרח כל כך דיש לומר שכתב כן בנדונו לרווחא דמילתא כדרך הפוסקים ובדברי התשובה מאהבה שהבאתי לעיל בסי' זה אות ח' ס"ק ז' כתוב דלא אסרו אחר הפסח אלא ודאי חמץ או ספק ולא מה שהוא משום חומרא משמע דספק נמי אסור וצריך לעיין בגוף הספר ומסתמיות דברי הרב רמ"ץ סי' כ"ט שהבאתי לקמן אות ל"ג משמע שסובר דספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר באכילה והרב עמודי אור סי' כ"ג שקיל וטרי בספק חמץ שעבר עליו הפסח אי שרי באכילה ובאות י"ב וי"ג נראה מסקנתו כהמג"א דרק בהנאה שרי עי"ש וקצת נראה כן דעת הגאון מנחת שי יצ"ו בסי' ל"ב שהבאתי לקמן אות ח"ן:

וכתב הרב בית מאיר שם דאף לדעת המג"א דיש לחלק בין אכילה להנאה היינו בהנאה דמכירה דקיל דאף החמץ בפסח גופיה אינו תופס דמיו וכו' אבל הנאה דרחיצה וסיכה אין שום סברא להקל בהנאה מבאכילה וכו' עי"ש וכן כתב בשו"ת הרב מוהרש"ק הנ"ל (בד"ה ועל פי הדברים האלה):

והנה בדבר שיש מחלוקת בפוסקים אם הועילה המכירה שמכר לעכומ"ז או לא ועבר הפסח דנראה לכאורה דזה הוי כספק חמץ שעבר עליו הפסח וכן מתבאר מדברי קצת מהפוסקים שרשמתי למעלה הנה ראיתי בשו"ת בית שלמה סי' ס"ב במוכר חמצו לנכרי בכסף לחוד ועבר עליו הפסח כיון דפלוגתא דרבוותא היא והרבה מרבוותא הסכימו לסברת רש"י דקנין עכומ"ז במטלטלין בכסף אם כן בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא מדרבנן יש להקל ומה שגמגם בפרי מגדים כיון דבפסח עצמו הוי ספקא דאורייתא לא מצינן להקל אחר הפסח דהוי ספקא דרבנן על ידי גלגול זה אינו גמגום בנדון דידן לפי מה שהסכימו האחרונים דאם לא נודע הספק איסור עד אחר שנעשה דרבנן יש להקל אמנם בפרי מגדים כתב להחמיר באם עבר על ספק בל יראה לאסור החמץ אחר הפסח משום דכיון דעבד איסורא קנסוהו רבנן ונראה להביא ראיה דבעבר על ספק בל יראה לא קנסוהו רבנן וכו' עי"ש והנה לא הראה מקום דברי הפרמ"ג ולכאורה מדבריו שבסימן ת"מ במשבצות אות א' (ד"ה והנה) מתבאר יפה בהיפך שכתב דבדין אחריות דאנס לא הכריע מרן ואחר הפסח יש לומר דהוי ספק ולקולא בתוך הפסח הוי ספק תורה ע"כ הרי דלאחר הפסח חשיב ליה ספק דרבנן למיזל לקולא ולא הוי ספק דרבנן על ידי גלגול וגם לא אסר אחר הפסח משום שעבר בפסח על ספק בל יראה (לפום ריהטא לא ידענא אמאי לא חשיב הכרע בדין אחריות אנס שהביא מרן דעת הרמב"ם בסתם ודעת הראב"ד בלשון ויש חולקים ומצאתי להרב פרי מגדים באשל אברהם סי' תמ"ח סק"ג [ד"ה ודע אם] דמשמעות דברי מרן הם כדעה ראשונה וזה סותר למה שכתב במשבצות הנ"ל והרב שלחן גבוה שם סק"ד צדד בכונת מרן וצד אחד הוא דמה שכתב ואפילו וכו' הוא לדברי הויש אומרים שהביא בתחלה בדין אחריות פשיעה וכו' ונראה שכן הבין במשבצות הנ"ל ושוב חזר בו דהאמת הוא דהוי סתם ואחר כך מחלוקת ולכן כתב באשל אברהם הנ"ל דדעת מרן כדעה ראשונה וכן היא מסקנת הרב שלחן גבוה שם) ובהגהה מבן המחבר בשו"ת בית שלמה שם כתב ובעיקר הדין אם קונסין אחר הפסח בעבר על ספק בל יראה עיין בתשובת בית אפרים סי' מ"א שכתב דאפילו למאן דמחמיר דוקא בספק דמעשה ולא בספק דפלוגתא ע"כ ואם מה שכתב הרב בית שלמה בשם הרב פרי מגדים הוא בספק דמעשה אין נסת"ר מחמת"ו ממה שכתב במשבצות סי' ת"מ דהתם מיירי בספק דפלוגתא (שוב ראיתי מה שכתב בסי' תמ"ה סק"ד [ד"ה מעשה] ביי"ש פסח שנשלח על ידי נכרי ויש ספק שהחליפו וז"ל ואחר הפסח יש לומר דספק חמץ שעבר עליו הפסח יש להקל בהנאה על כל פנים ומיהו יש לומר דעבר תוך הפסח בספק לאו דבל יראה עכ"ל) אלא דאף אם הוא כן מדברי הבית שלמה מוכח דלא שאני ליה לחלק בהכי ולדבריו קשו דברי הפרמ"ג אהדדי ובאשל אברהם סי' תמ"ח הנ"ל כתב כללא דמילתא ספק מעשה וספק פלוגתא כל שעבר הפסח קנסוהו אבל ספק פלוגתא ומעשה לאחר הפסח מודינא דספקא דרבנן לקולא ובשו"ת חתם סופר סי' קי"ד במי שלא מכר קמח סלת ועבר עליו הפסח כתב דאסור בהנאה ואין לומר כיון דחמץ שעבר עליו הפסח הוא דרבנן הוי ספק דרבנן שמא לא נתחמץ זה אינו כיון שעבר על ספק איסור הוי ודאי איסור דרבנן שכך תיקנו שהמכניס עצמו לאיסור זה יאסר חמץ שלו אחר הפסח וכו' ע"כ ולפי מה שכתב בהגהת בית שלמה הנ"ל יש לומר דבספק פלוגתא מודה דאינו נאסר:

והרב זכרון צבי מנחם סי' יו"ד כתב בשם הרב השואל במי ששכח לחתום בשטר המכירה וקבל זידאטיק שהורה למכור החמץ לעכומ"ז וכתב על דבריו שיפה הורה לסמוך בדיעבד אקנין כסף וביותר שהחק יעקב מקיל באם בטל החמץ וסבר שמכר החמץ אז הוי אונס ידוע והאריך וכו' והיטב אשר דבר דהוי ספק דרבנן אף דיש לומר דהוי ספק דרבנן על ידי גלגול דאורייתא ובכי האי גוונא הוי לחומרא כדכתב מוהריב"ל עם כל זה יש לומר דגוף איסור אחר הפסח הוי רק קנסא אבל בספק עבר על בל יראה אף דהוי דאורייתא אשר פסקינן לחומרא נשאר באיסורו לעולם אף שיצמח מזה איסור דרבנן אבל בחמץ שאחר הפסח ממילא מותר מן התורה ורק משום קנסא אין לך בו אלא חידושו בתוך הפסח ספק לחומרא אבל אחר הפסח ספק לקולא עכ"ל ולפי מה שנראה מסגנון הדברים דמיירי בבטל ונודע לו הספק אחר הפסח (מדמדמה נדונו לההיא דחק יעקב) אם כן בכי האי גוונא איך שייך לאסור מטעם גילגול כמו שכתב הרב בית שלמה בשם האחרונים:

ואין להקשות מה ענין ספק דרבנן על ידי גילגול מדאורייתא לכאן דכיון שבטל ומדאורייתא סגי בביטול אם כן אין כאן אלא ספק בדרבנן דכבר כתבו רבני האחרונים דאין לסמוך על הביטול בחמץ הנמכר עיין מה שרשמתי לעיל בסי' ה' אות ו' בענין זה וראיתי להרב זכרון צבי מנחם בסי' א' ד' א' ע"ג שכתב בנדון דידיה דהוי פלוגתא דרבוותא אם כן הוי ספק דאורייתא ואף דודאי בטל מכל מקום הוי ספק דאוריתא על ידי גילגול כמו שכתבו הפוסקים בסי' ז"ן גבי ספק דרוסה שנתערב שוב כתב דלא דמי לספק דרוסה דשם תכף שנשחט הוי ספק דאוריתא ואחר כך כשיתערב הוי ספק על ידי גילגול ואף שנודע הספק אחר כך מכל מקום כיון שבאמת נולד הספק מקודם בשל תורה הוי ספק דאורייתא אבל הכא בשעה שבטל עדיין לא נאסר כלל החמץ ואם כן תכף בשעת הביטול נעשה דרבנן בשעה שחל האיסור והוי ספק דרבנן ועי"ש בסי' ב' ד' ג' (ד"ה ומה שמעכת"ה) ונראה מזה דבסי' א' הנ"ל סבר דיש לסמוך על הביטול להוציאו מידי ספק איסור תורה ולפי זה בההיא דסי' יו"ד לא היה צריך למה שכתב לחלק כנז"ל דאעיקרא כשבטל אין כאן ספק איסור תורה כלל ועיין להרב רמ"ץ סי' כ"ט (הבאתיו לקמן אות ל"ג) ובסי' ל"ב (הבאתיו לקמן אות ל"ד בד"ה והנה):

אחר זמן רב השגתי שו"ת הגאון מוהר"ם שיק וראיתי שדבר בזה בסי' רט"ו והוא דבמאי דעסיק שם בסלת שעבר עליו הפסח וכתב דלדעת הסוברים דסלת הוי ספק חמץ (עיין במה שרשמתי בזה לעיל אות כ"ט) יש לומר דאם עבר עליו הפסח חשיב ספק דרבנן ולזה כתב בשם הרב השואל דזה לא מקרי ספק דרבנן כדכתב השפתי כהן בכללי ספק ספקא אות י"ט ובמוהריב"ל ח"א סי' ק' כיון דעיקר ספקא הוא מן התורה ורק על ידי גילגול נעשה דרבנן אך קשה לזה בסי' תס"ז סעיף ט' בדגן שבתבשיל שמתירין התבשיל משום ספק דרבנן אף דעיקר הספק הוא מן התורה ובאמת הנודע ביהודה בסי' ע"ז הביא ראיה מהא שהתירו התבשיל משום ספק דרבנן אך קשה באמת על הכלל שכללו מוהריב"ל ושפתי כהן כנ"ל ונראה ליישב על פי דברי הפרי חדש בכללי ספק ספיקא אות ח' ליישב ומה שקשה על כלל זה מביצת ספק נבלה דקיימא לן בסי' פ"ו דמותר דהוי ספק דרבנן אף דעיקר ספקא בדאורייתא ותירץ דביצה שאני שהם שני גופים מה שאין כן הבליעה בקדרה עם גוף האיסור הוו חד גופא ועוד תירץ דבקדרה מעיקרא היתה הקדרה עצמה איסור דאורייתא עד שתפגם ולפי זה לתירוץ שני יש לומר גם כאן דתבשיל הוי גוף אחד ומעולם לא הוי איסור דאורייתא ולכן שפיר מקרי ספק דרבנן ולפי זה ראייה דקיימא לן כתירוץ בתראי דאף דהרמ"א בסי' תס"ז סעיף ט' חולק ואוסר התבשיל הוא רק משום חומרא דדבר שיש לו מתירין או משום דאין אנו בקיאין אבל לא משום דהוי ספק דאורייתא והפרי מגדים בכללי ספק ספיקא אות י"ט כתב דיש להחמיר כתירוץ קמא של הפרי חדש ולהנ"ל הרי ראיה מזה כתירוץ השני ואפשר דסבירא ליה לפרי מגדים דהכא שאני דלא נודע האיסור עד שנעשה דרבנן כנראה גם כן מלשון הפרי מגדים בסי' תס"ז במגן אברהם סקי"ב ואם כן נקוט מיהא פלגא בידך דאם לא נודע עד שנתערב ונעשה דרבנן מיקרי שפיר ספק דרבנן דדוחק לחלק דהכא שאני דהוי רק תערובת משהו מה שאין כן תערובת טעם וכל זה בתבשיל דאיכא למימר דהוי כגוף אחד וכתירוץ הפרי חדש אבל אם נשתהה עד לאחר הפסח דהוי אותו הגוף שהיה מעיקרא איסור דאורייתא שפיר יש לומר דלא מיקרי ספק דרבנן ואין ראיה להנודע ביהודה:

שוב השגתי שו"ת חיים של שלום להגאון אבד"ק באטישאן יצ"ו ובסי' ח"ן אחר שביאר שהנדון שנשאל עליו (המובא להלן באות ע"ח) הוא ספק חמץ מחמת פלוגתא דרבוותא ומותר באכילה או בהנאה לכל מר כדאית ליה כתב בסוף דף ס"ב הן אמת שיש מקום לומר דבנדון דידן אין להקל מטעם ספק דרבנן כיון דמתחלה היה הספק בשל תורה נהי דהשתא נתגלגל לדרבנן מכל מקום אזלינן לחומרא כדכתב מוהריב"ל וכו' והבית חדש והמגן אברהם חק יעקב שמקילים בספק חמץ שעבר עליו הפסח (באכילה או בהנאה) איירו בנמצא אחר הפסח אך זה אינו דברור דאין לאסור בספק דאורייתא שנתגלגל לדרבנן אלא במה שהוא איסור דרבנן לא כן חמץ אחר הפסח דאסור רק מקנס דקיל מאיסור כדכתב הר"ן בפסחים ד' ו' ע"ב לענין נתערב אחר הפסח אפילו ביותר מכדי אכילת פרס מותר ובלבד שירבה עליו ההיתר כתרומת חוצה לארץ שמבטלין ברוב כיון דחמץ אחר הפסח אינו אלא קנס דיו שינהגו בו כקל שבאיסורין של דבריהם ובתועפות ראם בא"ח סי' מ"ז כתב לדון בכיוצא בזה לאסור אחר הפסח מטעם גילגול לדרבנן ולא כן אבי דבזה יש לומר שגם מוהריב"ל יודה ועוד שאני הא דמוהריב"ל דהספקות הם בענין אחד דמעיקרא היה ספק לענין אכילה וכן אחר שנעשה דרבנן לא כן הכא דבזמן שהיה דאורייתא לא היה לענין אכילה שום ספק אלא לענין א יראה וספקא דבל יראה ליתא השתא דמאי דהוה הוה ועיקר הספק השתא הוא לענין אכילה בזה יש לומר דאזלינן לקולא ככל ספק דרבנן ויש ראיה לחילוק הראשון מרש"י בבכורות ד' ל"ד ד"ה הצורם שכתב ובכהן קמיירי וכן בגטין ד' מ"ד דקדק וכתב כהן הצורם משמע דלא משכחת בישראל ואמאי הא משכחת בספק בכור ביד ישראל שאין הכהן יכול להוציא ממנו וירעה עד שיסתאב ויאכל לבעלים וישראל זה הטיל בו מום בכוונה להתירו הרי זה לא ישחטנו לר' אליעזר כדאית ליה ולרבנן כדאית להו ומוהריט"א בהלכות בכורות פרק חמישי משנה ד' אות מ"ד בקש למצוא חפץ בדברי רש"י הללו ולא מצא ולהאמור יש לומר דהיינו טעמא דלכאורה לא משכחת בישראל אלא בספק בכור כדאמרן אם כן לרבנן דר' אליעזר שסוברים בהטיל מום בכוונה אין איסור לאוכלו במום זה אלא מדרבנן ממילא בישראל שהיה לו ספק בכור והטיל מום בכוונה הוי לענין איסור אכילה על ידי מום זה ספק דרבנן ולהקל אמנם זה אינו מאחר שהספק היה מעיקרא בשל תורה אף שאחר כך נתגלגל לדרבנן אזלינן לחומרא אלא דכל זה באיסור דרבנן לא כן צורם אוזן בכור דאיסור אכילה אינו אלא משום קנס והוא איסור קל כדכתב הר"ן וכל שיש השתא ספק אף דמתחלה היה הספק בשל תורה כשנתגלגל לדרבנן מותר להכי דקדק רש"י וכתב דבכהן מיירי דאילו בישראל בספק בכור באמת שרי והאריך קצת על דברי מרן המשנה למלך בריש פרק רביעי מהלכות בכורות שדן בנדונו בספק בכור להחמיר משום גילגול וכו' ורצה לדחות חילוק זה מדברי רגמ"ה בכתיבת יד שהובא שם במוהריט"א שמפרש ההיא דצורם אזן גם בישראל וכתב דיש לדחות דרגמ"ה סובר דבבכור תחלת גזרתם היתה אף בספק (סיים שיש לדבר הרבה בזה ויבואר במקום אחר):

ועוד כתב לחלק וכתב שהוא העיקר דהא דספק על ידי גילגול דאזלינן לחומרא שוה לספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת דגם כן אזלינן לחומרא וכיון דבספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת כתב הפרי מגדים בסי' ז"ן דלא מחמירינן אלא בספק דמעשה ולא בספק דפלוגתא הכי נמי בספק תורה שנתגלגל לדרבנן לא מחמירינן אלא בספק דמעשה ולא בספק דפלוגתא אלו תורף דב"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף