שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

כח) מאלץ (היינו תבואה חמוצה) אי חשוב חמץ נוקשה להתירו בעבר עליו הפסח עיין בשערי תשובה סי' תמ"ח אות ב' בשם שו"ת בי"א דהכל לפי הענין אם הוא מקולקל הרבה עד שנפסל מאכילת אדם וכו' הוי חמץ נוקשה ואם שכח למכור המאלץ קודם הפסח ונודע לו בפסח ולא בא לשאול עד אחר הפסח אם היה עדיין ראוי לאכילת אדם אסור בהנאה אחר הפסח אבל אם היה מקולקל מאד עד שאינו ראוי לאכילת אדם הוי חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח דשרי ככתוב בסוף סי' תמ"ז וכן כתב גם בסי' תמ"ב אות ג' עי"ש שהוכיח מתוך דברי הח"ץ סי' כ' דגם בנתקלקל מאד הוי חמץ גמור והצ"ע והרב שואל ומשיב בתניינא ח"ג סי' פ"ג נשאל ביי"ש שנעשה מן טערקישעין וויעץ (לפי הנראה הוא הנקרא מיסיר בוגדאיי) רק שנתערב מעט מאל"ץ משעורים שרויים כתב בשם הרב השואל דהמאל"ץ הוא חמץ נוקשה ואחר הפסח מותר ולהמג"א סוף סי' תמ"ז אף באכילה ואף שנתערב גם שמרים והוי דבר המעמיד מכל מקום הוי זה וזה גורם דהמאל"ץ ודאי הוה מעמיד ונגד השמרים איכא ששים וזה וזה גורם שרי בששים וכתב על דבריו דהא לא הוי זה וזה גורם כיון דהמאל"ץ אינו היתר גמור דאסור הוא בפסח אף בהנאה אלא דמשום שאינו עובר בבל יראה מותר אחר הפסח וגם מה שמחשב מאל"ץ לחמץ נוקשה אינו ברור דהח"ץ סי' כ' כתב דהוא חמץ גמור וכן כתב הרב מוהר"ם הביא דבריו הרב שערי תשובה סי' חת"ם אות בי"ת דאסור אחר הפסח אך הרב שערי תשובה כתב דבנתקלקל אפשר הוה חמץ נוקשה וכן כתב בסי' תמ"ב סק"ג ותמיה לי דעד כאן לא אמרינן דחמץ נוקשה מותר אחר הפסח אלא במה שלא הגיע לחמץ גמור והוא רע לאכילת אדם אבל במאל"ץ שנעשה משעורים שרויים כיון שעיקרו נעשה לכך מלבד דלא גרע מארבע אומניות ועיין להרב מגן אברהם סי' תמ"ב ואף דשם אינו רק מדרבנן היינו דליכא כזית בכדי אכילת פרס אבל כאן אסור מן התורה דאף דאינו ראוי לאכילה הא ראוי לחמע בה ולעשות יי"ש מזה ועיקר היי"ש בא מזה איך אפשר לומר דמיקרי פגום ועיין ע"ז ס"ח בפגום מעיקרא הואיל וראוי לחמע כמה עיסות גם כאן הרי נעשה יי"ש מזה ובודאי אסור וראיה משמרים שהם רע מאד לשתיה ולא הוו נוקשה דמתחלה נעשו לכך ולא מיקרי קלקול והוא הדין במאל"ץ וכעין זה חילק הרב שער המלך בפרק ד' הלכה חי"ת מהלכות חמץ לענין מי פירות עם מים דאף דהוי נוקשה מכל מקום הוי ראוי ועיין רמב"ם והר"א פרק א' הלכה ב' ותמצא דשאור כל שראוי לחמע אף שנפסל מאכילת כלב אסור עי"ש בהה"מ ודוק וכל שכן כשנעשה יי"ש מזה ואף שהרב נודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד סי' ג"ן רצה להתיר כשנפסל מאכילת כלב אף שראוי לחמע הרי אחר כך החמיר בחמץ דהתורה הקפידה על חימוץ וגם בשאר איסורין יש להחמיר כי הנו"ב לא הזכיר הך דע"ז ומה שכתב הרב מגיני שלמה דיי"ש הוי זיעה קשה לסמוך על זה והרב פני יהושע חלק בזה והרב נודע ביהודה מהדורא תניינא לא רצה לסמוך בזה וגם הרב חכם צבי ומכל מקום מי שרוצה לסמוך על זה איני מוחה בידו אבל אני איני מתיר כי נראה שפשע במה שלא מכר החמץ ואף אם שכחה מיקרי אונס הרי גם באונס אסרו עכ"ל מה שכתב לענין חמץ נוקשה דיש לומר דדוקא כשהוא רע לאכילה וכו' בזה כתבתי לעיל אות כ"ז עי"ש:

ובשואל ומשיב מהדורא קמא ח"ב סי' נק"ב כתב בתוך דבריו ומה שכתב הפני יהושע דהוי חמץ נוקשה היינו לשיטתו דהוא זיעה בעלמא וגם אולי לא קאי רק על המאלץ אבל יי"ש הנעשה וכו' עי"ש נראה דבמאלץ גופיה מודה להפנ"י דהוי נוקשה ובמהדורא תניינא ח"ד סי' י"א כתב וז"ל והנה מעלתו פתח בהצלה שכתבו בשם פנ"י דהמאלץ הוא נוקשה והאריך מעלתו דהוי חמץ גמור ויפה כתב בזה שהכל לפי הענין אם הוא מקולקל הרבה כמ"ש בשע"ת בסי' תמ"ח עכ"ד. ונראה בעליל דהני מילי דמר סתרא"י נינהו ממקום למקום ועיין בדברי הרב בית מאיר שהבאתי לקמן (בד"ה ומ"מ):

ובשו"ת בית שלמה בראש סי' ס"ה כתב וז"ל הנה דבר זה לומר דמאל"ץ שאין ראוי לאכילה כלל הוי רק חמץ נוקשה אף שבתשובת בי"א סוס"י ל"ד כתב כן בשם הפנ"י לדעתי איך לסמוך על זה אף לסניף דכיון דבעת שנתבקעו השעורים או אף בעת שהתחילו לצמוח היו ראוין לאכילה אף שאחר שצמחו הרבה אין ראוים לאכילה הוי חמץ מן התורה עד שיופסל מאכילת כלב ונוקשה לא הוי רק אם מעולם לא היה ראוי לאכילה מעת שהתחיל להחמיץ כמו שכתב המג"א סי' תמ"ב ודבריו מוכרחים ועי"ש בפרי מגדים ובפתיחה ח"ב פ"ב באורך אם כן אין שום אופן להתיר וכו' ע"כ:

ולענין יי"ש הנעשה מתבואה חמוצה (מאלץ) או שמרי שכר שעבר עליהם הפסח אם חשוב חמץ דאורייתא ואסור אחר הפסח הנה דברי הרבנים חק יעקב בהתשו' סי' תמ"ב ושערי תשובה סי' תמ"ב ס"ג ועוד מדברי המפרשים לשם ידועים ואני לא אמרתי אלא להזכיר דברי שו"ת רבני האחרונים בזה ואין מוקדם ומאוחר כי רק כפי אשר יזדמן לי דרך לימודי ארשום פה בס"ד בשו"ת שואל ומשיב הנ"ל (בריש אות זו) כתב דקשה לסמוך על הרב מגיני שלמה דיי"ש הוי זיעה כנז"ל ובמהדורא תליתאה ח"ב סי' קמ"ח כתב בחומץ שידוע בבירור שנעשה מפיסולת היי"ש ועבר הפסח (ונמכר לעכומ"ז קודם הפסח אך לא היתה המכירה כדין) הנה ביי"ש ידוע דעת הפנ"י שאינו רק זיעה בעלמא ואף אי נימא שלא כדבריו וכדברי החכם צבי בתשובה ועיין להרב חק יעקב סי' תמ"ב בהתשובה שם שהשואל והב"ש הסכימו דאינו רק זיעה בעלמא ואף להח"י שם מכל מקום החומץ שנעשה מהפיסולת בודאי אינו רק זיעה בעלמא ושייך ההיתרים דשם ובפרט דבאיסור דרבנן כחמץ נוקשה דעת המג"א דאף באכילה מותר אחר הפסק עיין בדבריו בסי' תמ"ז ס"ק מ"ו ואף להח"י שם שחולק על כל פנים בהנאה מותר אם כן מותר למוכרו לעכומ"ז אך לפי שלא שלא ידעתי היטב מהות עשייתו לכן לא יכלתי לעשות סמיכה מזה עכ"ד:

שוב שקיל וטרי בנדונו אם הועילה המכירה שמכר לעכומ"ז וסיים ובכל זאת נראה לעשות כדברי הפנ"י בתשו' לערב החומץ בחומץ אחר שיהיה ששים נגדו ואז בודאי מותר ועדיין צ"ע עכ"ל ובמהדורא קמא ח"ב סי' נק"ב כתב גם כן דלסמוך על דברי בעל מגיני שלמה בפנ"י דיי"ש אינו רק זיעה בעלמא אי אפשר כי כבר האריך הח"ץ לחלוק על זה והנודע ביהודה בח"ב א"ח סי' ס"ד כתב שאין רצונו לתקוע עצמו בהלכה זו כי צריך כמה שבועות וכ, ומה שכתבו הר"מ מטיקטין והח"ץ לענין חמץ עיין סמ"ג במצות לא תעשה סי' ע"ז ע"ח על כל פנים אי אפשר לסמוך על זה לבד וכו' ומה שכתב הפנ"י דהוא חמץ נוקשה היינו לפי שיטתו דאינו אלא זיעה בעלמא וגם אולי לא קאי רק על המאלץ אבל יי"ש הנעשה מתבואה פשיטא דהוי חמץ גמור ואף לאחר הפסח לדידן דשיטת הח"ץ עיקר ואין להקל בזה וכו' ובמהדורא תניינא ח"ד סוף סי' יו"ד כתב ואף שדעת הפ"מ בתשובה דיי"ש הוי זיעה בעלמא כבר חלקו עליו עכ"ד ובמכתב לאחד חכם כשכתבתי דיי"ש הוי חמץ גמור כמ"ש הח"י והח"ץ ובש"ע הג' מוהרש"ז בתמ"ב ס"ט וח"א כלל ק"ך וכו' כתב אלי דבשו"ת עמק הלכה סי' קל"ד כתב דיי"ש הנעשה מתבואה אין בו לא כרת ולא מלקות רק איסור. ושכדבריו מבואר בשו"ת באר יצחק סי' יו"ד וי"א:

ושהרב כנסת יחזקאל סי' י"ד כתב דיש לצרף דעת ר"י צהלון לסניף להיתר בנדון דידיה דיי"ש אינו אלא קיוהא וזיעה בעלמא ולא חמץ גמור לענין להשהות ובשם ס' ארבע שיטות למוהרי"ש בסופו סי' ע"ז כתב דהוכיח דיי"ש הוי שלא כדרך הנאתו וקיימא לן דטעמו ולא ממשו בחמץ אסור להשהותו רק מדרבנן ושדחה שו"ת ח"ץ וגם הרבה לשאול על פסק הר"מ מטיקטין הנדפס דיש הרי"ף מסדר נשים ומסיק דכל האחרונים נגררים אחר פסק הר"מ מטיקטין ולא מצינו שהחמיר בדיעבד אלא שראוי להשתיק להמיקל ושבכל זאת לא מלאו לבו להקל ביי"ש מתבואה שכבר פשט איסורו בכל ישראל מכל מקום צד קולא הוא היכא דיש צדדים אחרים להתיר ע"כ וספרים הללו אין מצוים אצלי לעיין בדב"ק:

ובעיקרי הד"ט סי' ח"י אות יו"ד כתב בשם שו"ת מקום שמואל סי' י"ו דאם שכח למכור היי"ש ואחר הפסח החליפו עם של עכומ"ז מותר לשתותו וכתב עוד בשם רב אחד שהעמיק ביי"ש שעבר עליו הפסח והעלה דאם יש עדים שביטל והניחו בשוגג או באונס מותר בהנאה אלא שלא מלאו לבו להתיר כי אם על ידי ביטול ברוב כשיש עדים שביטל ושגג או נאנס ושרב אחד כתב לו דלמעשה אין מקום להחמיר ובטל דעתו נגד דעת המתיר עי"ש מזה מובן דחשבי ליי"ש חמץ גמור ולא אמרו להתיר אחר הפסח אלא על ידי עירוב ברוב או כשיש עדים על הביטול ושגג או נאנס למוכרו והרב כתב סופר סי' פ"ד בנדון יי"ש שעבר עליו הפסח האריך מאד ולא עלה על דל שפתיו לומר דיי"ש אינו אלא זיעה ונוקשה כיעי"ש מוכח שסובר דהוי חמץ גמור וכן מוכח בשו"ת חתם שופר א"ח סי' ק"ך ביי"ש אנו אוסרים ומחייבים על הזיעה שעל ידי בישול והוא חמץ ממש עיין תשו' באר יעקב ע"כ ובסי' קל"ג כתב הנה כבר הלכו נמושות שיי"ש שנעשה מתבואות הוא עיקרו וגופו של חמץ ולא רק תערובת וכו' והח"ץ נחית בה טפי והרי הוא ממש המחה חמץ וגמעו שחייב עליו כרת ולא אטפל בזה כלל ושוב שקיל וטרי לפי מה שאומרים שרגילים לערב עם התבואה תפוחי אדמה אם יתברר שהיה רוב תפוחי אדמה ויבורר דשוה בטעמא וכו' עי"ש והרב פרי מגדים סי' תנ"ג במשבצות סק"א כתב דמשקה שעושים ממאלץ הואיל והמשקה משובח השותה ממנו חייב כרת עיין ח"ץ סי' כ' דיי"ש נמי הכי הוא עכ"ד ושם בסי' תמ"ה סק"ד (ד"ה מעשה) ביי"ש של פסח שיש ספק שהחליפו העכומ"ז ביי"ש חמץ חשיב ליה ספק איסור תורה ועיין בשו"ת הגאון מוהר"ם שיק המובא להלן בסי' זה אות ס"ג ובשו"ת פנות הבית שהבאתי באות ז"ך (בד"ה ולסמוך על היי"ש):

ומכל מקום לסניף מיהא (סברת מאן דאמר דיי"ש אינו חמץ גמור) בדבר שלפי הנדון מותר מן הדין ורק שהלב נוקף קצת בההיתר מצטרפת לטובה דעה זו כמו שכתבו כמה מחברים בתשובותיהם עיין בשערי תשובה סי' תמ"ח אות ח' בשם שו"ת כתר כהונה סי' ח' ובצירוף היתר הפנ"י דיי"ש חמץ דרבנן יש להתיר היי"ש בשתיה ועוד שם בשם שו"ת תפארת צבי סי' י"ו במי שהפקיר חמצו וכו' והורה רב אחד לסמוך על תשובת פנ"י שמתיר בהנאה על ידי שיערב ברוב והודה לו המחבר ועוד שם בשמו בסי' י"ז עי"ש ובשו"ת בית שלמה סוף סי' ס"ד ונצרף לזה תשובת הפנ"י וכו' ובסי' ע"ב כתב אמנם ביי"ש דעת הפנ"י דאינו רק חשש נוקשה ואף שעל זה לבד קשה לסמוך נגד דעת רוב הפוסקים ועיין להרב חכם צבי סי' כ' מכל מקום יי"ש שלנו שעיקרו נעשה מקטניות רק שיש בו תערובת מאל"ץ אם כן מן התורה היי"ש שנעשה מחמץ בטל ברוב וכו' ובסי' ע"ה כתב אמנם מ"ש כ"ת צד קולא משום דיי"ש בזה"ז שעיקרו מקטניות או מתפוחי אדמה ואף שמעמידים במאל"ץ מעמיד הוא מדרבנן יפה כיוון ובתשו' פנ"י העלה להתיר על ידי ביטול ברוב והגדולים בספר באר יעקב חלקו עליו ולא התירו רק בביטל ונאנס דיש לבטל ברוב להתיר בהנאה וכו' ובסי' ע"ח בד' ט"ן ע"ב כתב ובפרט שיש לצרף דעת הגאון פנ"י שיי"ש אינו רק חמץ דרבנן ובחמץ דרבנן שרי בהנאה אחר הפסח ככתוב בסוף סי' תמ"ז ובפרט ביי"ש שלנו שעיקרו מתבואה שאינה חמוצה רק יש תערובת מחומצת וכו' עי"ש ובסי' פ' ביאר דמה שצירפו האחרונים דעת הפנ"י בחמץ יי"ש לבטל ברוב ולהתירו בהנאה זהו דוקא על ידי צירוף שביטל מה שאין כן בנדון זה וכו' וגם אין כאן הפסד מרובה מאד ע"כ ועיין שאילת שלום מהדורא תניינא סי' רס"ד המובא לקמן באות ה"ן:

והרב תפארת יוסף סי' כ"ב כתב בשם הרב השואל דבנדונו צ"ע אם להתירו באכילה ומכל מקום ביי"ש יש לצרף דעת הפנ"י דהוי רק חמץ דרבנן ולהתיר אף באכילה והרב בית מאיר, לאור"ח בסי' תמ"ח ד' ס"ז ע"א (ד"ה ותו) כתב מה שהעליתי להחמיר וכו' מה שאין כן ביין שרף נהי דהחלטת גאוני אחרונינו דיי"ש לא הוי זיעה עדיין פרט זה צע"ר ועיין בפ"י על חדש וגם בתשו' פנ"י היקל ומלבד זה צ"ע אחר שנעשה קודם הפסח ועינינו הרואות שאין שום טעם חמץ נרגש בו אלא כל טעמו אך מכח היסודות הנפרדים מן החמץ וטעם חריפות כח אש הוא דאית בו כמו כח יסודי המוצאים מתפוחים או יין י"ל איך יפול על זה בהגיע פסח שם איסור חמץ ודאי אילו נעשה מחמץ בפסח היה דומה ממש לדין הריב"ש אבל באופן זה צ"ע גדול כיוצא בזה כתב הר"ן הובא בב"י סי' תמ"ב על חרכו קודם זמנו דמותר באכילה כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ ואף דשם לא קיימא לן הכי היינו ודאי רק מדרבנן וכן מצינו במימי חלב וכו' ואף דאסור מדרבנן ולכן פשיטא לי ודאי דאסור אפילו בשהיה מדרבנן מכל מקום לא עדיף מחמץ נוקשה דמותר אחר הפסח הואיל ואינו ראוי לעבור עליו בבל יראה נוסף לזה חקרתי מעושי מלאכת שריפת היי"ש ישראלים וכלם כאחד הגידו דכל יי"ש אפילו המובחר אינו נעשה אלא ממאלץ מעורב בו שמרים ובזה נתחמץ ואחר חמוצו גרוע מכל חמץ שנוקשה ואינו ראוי לאכילת אדם ולא לחמע בו עיסות ואפילו לחזיר וכלב אינו ראוי ואם כן לא עדיף היוצא מהנוקשה מגוף הנוקשה דמותר לכל הפחות אחר פסח בהנאה ואף שבפולין מעמידים ממנו משקה בורטש טרם שנעשה ממנו היי"ש לא יצא מכלל נוקשה כי מכל חמץ נוקשה אפשר לעשות ממנו משקה בורטש שהרי המגן אברהם כתב בסי' תמ"ב דנוקשה אפילו ראוי לאכילה קצת וכו' מכל אילין טעמי נראה לי לצדד היתר לכל הפחות בביטל ועבר הפסח בשוגג וכל שכן באונס לסמוך על הרב בעל העיטור ולהתירו בהנאה במקום הפסד עכ"ל:

והרב עטרת חכמים סי' ה' אחר שנשא ונתן בנדונו בחבית יי"ש שלא נכתב בשטר המכירה לעכומ"ז ועבר עליו הפסח ולא הכריע לא להתיר ולא לאסור סיים (בד"ה סוף דבר) ועם כל זה הנני מעתיק משו"ת פני יהושע שבירר דרך לעצמו להקל ביי"ש מחמת שהוא זיעה בעלמא ותשובתו שרמז שם נדפסה בבית אפרים וכו' עי"ש והבאתי תורף דב"ק לעיל בסי' זה אות ל"ז והרב שואל ומשיב כתב במהדורא קמא ח"א סי' ע"ז האמנם העיקר שיערב היי"ש ונוכל לסמוך על שו"ת פני יהושע שמתיר לערב ולבטל עם רוב כשר וכו' וכן כתב שם בסי' צ"ה ובח"ב סי' נק"ב כתב גם מ"ש הפנ"י דיי"ש הוי חמץ נוקשה זה לא כתב רק משום דזיעה בעלמא וכבר חלקו עליו וכו' ולכן אין להקל בזה רק על אחר הפסח ולא לפסח עכ"ל ובמהדורא תליתאה בח"א סי' של"ב כתב אמנם בגוף הדין יערב היי"ש הזה עם רוב יי"ש כשר ומותר ככתוב בשו"ת פנ"י וכו' עי"ש וצריך להתיישב בדבריו ועיין בשו"ת דבר אליהו סי' י"ג שהבאתי בסי' ה' אות ל"ז ובשו"ת עין יצחק סי' כ"ב שהבאתי בסימן זה אות מ"ח ובשו"ת מוהר"ם שיק סי' רי"ח שהבאתי לקמן באות ס"ג ובסי' רכ"ד שהבאתי באות ס"ח:

ובספר מנחת משה בחלק א"ח סי' ט"ו אות ג' הביא שו"ת הרב רח"כ סי' י"ב עוד יש לצרף דעת מוהריט"ץ דיי"ש אינו אלא קיוהא וזיעה בעלמא ואף שאין מורין כן על כל פנים לסניף יש לצרפו ושם באות ה' הובא בשם הרב דברי חיים סי' כ' בנדונו שהיה מקום לומר ולתלות שהחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהיה בבית עכומ"ז החליפו העכומ"ז ונתן לו אחר כתב דמכל מקום אינו סומך להתיר רק אם גם מתפוחי אדמה או קטניות מעורב עם התבואה בזה יש להקל מכח תערובת וכו':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף