שבות יעקב/א/קסח
|
< הקודם · הבא > |
שאלה קסח
אשה שכבה על ערש דוי וקודם מותה צוותה וקראה לבניה ובנותיה וצותה שאם יהיה איזה מחלוקת או ריב ביניהם שידון הכל על פי אחד מקרוביה בכן ע"פ הפצרתה נתנו כולם ת"כ בפועל ממש ליד אותו פלוני ועכשיו אחד מהבנים אינו מרוצה לדון בפני אותו פלוני מפני שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה והוא רוצה דוקא בדין תורה ועכ"פ יצרף אותו לב"ד לדון עמהם ולא לדון יחידי כיון שהוא עם הארץ וזה טוען שעכשיו נתוודע לו שאותו פלוני אוהב יותר לאחד מן האחין ועוד טוען שעיקר דת"כ לא נעשה רק לנחת רוח שלא תטרוף דעתה:
הדין זה מתחלק לכמה שרשים ואופנים הא' אי אף בלא הת"כ מצוה לקיים דברי המת צוואת אמו הב' אם יש היתר להת"כ מאחר שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה גם אם יוצא ידי שבועה ע"י צירף אותו פלוני עם ב"ד אחר מומחין הג' אם פותחין בנולד כזה שאותו פלוני אוהב לאחד מן האחין הד' אם יש היתר כיון שעשה רק שלא תטרוף דעת אמו בדין מצוה לקיים דברי המת מבואר בש"ס פ' מציאת האשה דהלכתא כר' מאיר שמצוה לקיים דברי המת והוא הסכמת כל הפוסקים כמבואר בח"מ סי' רנ"ב אכן אחר העיון נראה דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא דוקא בנכסיו וירושתו אבל בשאר מילי לא וגדולה מזו הסכמת הפוסקים דלא אמרינן אפי' בנכסיו מצוה לקיים דברי המת אא"כ שנתן המת לשליש לשם כך כמבואר שם בח"מ סי' רנ"ב וכ"ש בשאר מילי במקום דלא שייך השלישו לשם כך אף דיש מקו' לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא בדבר שבממון שבידו להשליש ולא השליש לשם כך לא אמרינן מצוה לקיים דברי המ' משא"כ בשאר מילי זה אינו חדא דמשמעות דברי הפוסקים דאף שלא היה אז בידו שהיה יכול להשלישו אפ"ה לא אמרינן מצו' לקיים דברי המת כהאי מעשה דאיסור גיורא שהובא בהרא"ש לשם סוף פ' מציאת האשה יע"ש ועוד דלא מצינו בשום פוסק שמצוה לקיים דברי המת בשאר מילי אפי' בצוואת אביו או אמו עד דהוצרך בש"ס ופוסקי' לו' מכבדו במותו כיצד היה או' דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו' ולא קאמ' דחייב לקיי' צוואתו ומקרא מסייעני קצת ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמו' וגו' אנא שא נא פשע אחיך וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תראו וגו' וינחם אותם וגו' משמע דהוא אינו מחויב לקיים צוואת אביו עד שהוצרך יעקב לבקש כ"כ אנא שא נא וגם יוסף הוצרך להבטיחם על כך ולנחם אותם לדבר על לבם וכן יעקב הוצרך להשביע את יוסף ונשאתני ממצרים משמע דבצואה לחוד אינו מחויב לקיים מצותו עד שהוצרך להשביע על כך והנביא ירמיה סי' ל"ה צווח על בית הרכבים ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צונו לבלתי שתות יין כל ימינו וגו' כי שמעו את מצות אביהם וגו' יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם וגומר משמע שהוא רק מצד החסד לפנים משורת הדין לשמוע מצות אביהם ולא מצד הדין וחיוב ואף דיש קצת לחלק דדוקא התם דהיה קצת עינוי נפש בצוואת אביה' מאשר חטא על הנפש זה שציער עצמו מן היין לכך לא הי' מחויבים לקיימם מצד החיוב מ"מ משמעות המקרא שם דקאי על כל הדברים אשר צוה להם אביהם יע"ש אך עדיין יש לפקפק דאף דאין זה מצד החיוב מצד הדין רק לפנים משורת הדין הא מבואר בש"ע סי' י"ב שני דעות אי כופין על לפנים משורת הדין או לא דדעת המרדכי פ' אלו מציאות דכופין על לפנים משורת הדין והרא"ש ורבינו ירוחם הובא בב"י סי' זה דאין כופין מסיק עיקר להלכה דכופין וכ"פ בתשובת צ"צ סי' פ"ט וכתב דאף הרא"ש דפסק דאין כופין היינו ע"י שוטין או בהורדת נכסים אבל ע"י שמתא כופין כן מסיק להלכה איברא דבריו תמוהין מאוד דאי אין כופין ע"י שוטין מכ"ש ע"י שמתא דחמיר מנגיד' כמבואר בח"מ סי' ח' כאשר הארכתי בזה בספרי ישועת יעקב שם וכה"ג כתב המרדכי פ' המדיר בכל הני דקתני כופין לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמיר מנגידא ואמרינן בפ' כל הנשבעין גבי שמתא לינקט בופסיה וכולי ויותר תמוה על הב"י ותשובת צ"צ שם שנעלם מהם סוגיא דש"ס דכתובת פ' נערה דף נ"ון ע"א גבי כותב נכסיו לבניו ועשתינהו לזניה יע"ש בפרש"י ותוספת לשם דכופין על לפנים משורת הדין היינו בדברים בעלמ' והמרדכי פ' המדיר כתב בש' ר"ת כגון לגזו' עליו של' ליש' וליתן עמו וכה"ג אבל לא ע"י מלקו' ושמת' וא"כ ה"ה בנדון דידן ודאי בלא ת"כ לא הי' לנו לכופו רק בדברי' וכה"ג אך שמחוייבין לכופו מצד הת"כ ואי משום שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה גם זו אינו טענה כלל כיון דידע מתחלה שהו' עם הארץ אדעתא דהכ' קבלו עליהם שידון לפי אומד דעתו וחלה שבועתם ות"כ שלהם וגדולה מזו מצאתי ראיתי בתשובת מהר"א ששון סי' ר"ל שנשאל על שנים שנשבעו לדון לפני אחד ואח"כ רוצים שניהם לדון במקום אחר והאריך שם בתשובה מאוד ומסיק וז"ל ומיהו לדעתי אם הדיין הראשון הוא תלמיד חכם צריך שיעמדו לפניו ושהוא ידון ביניהם על פי התורה וכמ"ש למעלה ואפי' שלא יהי' ת"ח ראוי על צד היותר טוב שהוא ישאל ע"פ טענותיהם לחכמים בדין תורה ועל פיהם ידין ביניהם ואם ככה הם עושים אין להם שום עונש שבועה ועל כל זה לפי שהוא ענין חמור עסק שבועה ראוי והגון הוא שלא יסמכו על דעתי לבד רק אם יסכימו עמי שני חכמים עכ"ל הרי מבואר להדיא דאין לבטל חומר השבועה מצד שהוא עם הארץ וגם לא מהני צירוף עוד דיינים אחרים רק לדון ע"פ שאלה לב"ד ואפשר דהיתר זה לא קאמר התם אלא משום ששני הבע"ד היו רוצים בכך לדון בדין תור' יע"ש וצ"ע גם בי"ד בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ח מבואר כן וז"ל שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליהם דיין הקהל כדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם עכ"ל לכן נ"ל פשוט דבנדון שלפנינו אין היתר לשבועתם ות"כ שלהם אף כי רוצים לדון דין תורה אפי' בשניהם רוצים כל שכן אחד מהם וכמ"ש גם מה ששאלת אם פותחין בנולד שאותו פלוני אוהב לא' מן האחין יותר זה ג"כ אינו טענ' חדא דאף דאם קבלו עליהם בלא שבועה ובלא ת"כ מהני טענה כזו וכמ"ש בכ"ג לח"מ סי' ך"ב בהגהות הטור אות ב' בשם תשובת הרא"ם מ"מ בשבוע' או ת"כ לא מהני חדא דהא מבואר בי"ד סי' רך"ח וסי' רל"ב דכל מקום שיש נדנוד עבירה אין מתירי' השבוע' כלל וכאן בנ"ד שעכ"פ נדנוד עבירה לבטל קבלתם כיון דלפנים משורת הדי' מחויבי' לקיים מצות אמם ואיך יתירו שבועתם ותו דהא מבואר בי"ד סי' רך"ח סעיף ך"א אחר שנשבעו יחד לעשות דבר אחד הוי על דעת רבים ואין לו התרה בלא דעתם וא"כ גם בנדון דידן איך אפשר להתיר לא' מהם בלתי רצון ודעת שאר כל האחים ואחיות אך על האופן הרביעי לכאור' היה נרא' היתר גמור דא"צ התרה כלל ולומר שכולם לא נתנו הת"כ רק שלא תטרוף דעת אמו בחליה וכמבואר בי"ד בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ז בהג"ה דאשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחר מותו או להיפך או מי שנדר לחולה איזה דבר אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס עכ"ל וא"כ בנדרי אונס אין בהם ממש ואף שהדין זה אינו ברור כ"כ דהמוצא הדין בד"מ שהוא מתשובת הרשב"א והיא בתשובת המיוחסת להרמב"ן סי' רע"ג מבואר דוקא במעשה שהיה שם שנשבע החולה שלא תאכל עד שישבע על זה דהוי אונס גמור והצלת נפשות אך שמרא' מקום בד"מ על מ"ש הב"י בסי' רך"ח בדין אשה שנשבעה לבעלה בחליו שלא תנשא לאחר מותו או להיפך ושם קיצר הב"י מאוד בהעתקת תשובה זו וצ"ע בגוף התשובה של מהרד"ך והיא אינו תחת ידי לע"ע וכן שמעתי וראיתי דעבדי עובד' בנפשייהו ולא עלת' להם כהוגן מ"מ כיון שהדבר מבוא' בש"ע ודאי דאין לפקפק עוד איבר' נ"ל דיש לחלק דדוקא במי שאינו חייב לשמוע למצותו כלל רק מכח השבועה אז יכול לומר שעשה שבוע' שלא תטרוף דעתו משא"כ בצוואת אביו או אמו שמחויב לקיים צוואת אביו או אמו עכ"פ לפנים משורת הדין וכופי' על זה בדברים וכה"ג כמ"ש לעיל א"כ אם עשה ת"כ או שבועה על זה איך נמצא לו היתר על שבועתו או ת"כ שעשה הוא הלא אף בלתי שבועתו מחייבים אנחנו לכופו בדברים לקיים צוואתו וכדי שלא להוציא חלק נ"ל להביא ראי' לחילוק זה מיעקב שהשביע ליוסף ונשאתני ממצרים אולי יאמר יוסף שעשה כדי שלא תטרוף דעת אביו בחליו ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דהלא כתיב ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנך אביך חולה משמע דמעיקרא כשהשביע יעקב את יוסף עדיין לא היה חולה אי משום הא לא תברא דהלא כתיב ויקרבו ימי ישראל למות וגו' וישתחוו ישראל על ראש המטה ופרש"י מכאן שהשכינה שורה למעלה ממטתו של חולה מכלל דמעיקרא ג"כ היה חולה אך שאח"כ תקפה עליו חליו יות' מדאי ואפ"ה לא אמרי' שעש' שלא תטרוף דעתו וכן משמע קצת מדברי המרדכי שהובא בש"ע סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה והובא שם בסמ"ע ס"ק ס' דאפי' היכא דשתק הבן לא יוכל לומר שעשה כדי שלא להכעיסה ושלא תטרוף דעתה וכ"ש היכא שנתן ת"כ וק"ל כל זה נ"ל לפום ריהטא ה"ק יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |