שאילת שלום על השאילתות/קלב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דתניא כי יחללוהו לרבות את האוכל והשותה והסך: בנדה לב. איתא דתניא ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' לרבות את הסך ואת השותה שותה ל"ל קרא שתיה בכלל אכילה אלא לרבות את הסך כשותה וכתבו תוס' דקרא לא יחללו אינו אלא אסמכתא. וע"ע היטב בפירוש הר"ש ריש פ"ו דתרומות ובפירוש הרמב"ם שם:
שם והלכתא כרבא דאמר טובת הנאה ממון: במשנה קדושין נ"ח המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות הזרוע והלחיים והקיבה רש"י] וכו' הרי זו מקודשת ואפילו ישראל. ובגמרא אמר עולא טובת הנאה אינה ממון [לקדש בו את האשה רש"י]. הנה הרב אלפס לא הביא מכל זה שום דבר. אכן הרא"ש הביא המשנה כצורתה הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל אמר עולא טובת הנאה אינה ממון ומחני' מוקי לה בישראל שנפלו לו וכו' וסיים בזה"ל כתב רבינו חננאל אע"ג דסלקא שמעתא דטובת הנאה אינה ממון קי"ל דממון הוא דהכי אסיק רבא למתני' דקונם כהנים ולוים נהנים לי בפרק אלו נדרים (נדרים דף פה.) דטובת הנאה ממון ומילתיה דרבא עיקר וכן הלכה עכ"ל. וכ"כ הר"ן סוף פ' האיש מקדש בזה"ל וכתב ר"ח דאע"ג דאיכא שמעתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון אפ"ה קיי"ל דממון הוא דהכי אסיק רבא למתני' בנדרים דטובת הנאה ממון ע"כ. הנה ראינו כעת כי דעת רבינו חננאל מסכים לדעת גאון מאותו ראיה מרבא בנדרים. ושני נביאים בסגנון אחד מתנבאים להלכתא דטובת הנאה ממון. אכן הרמב"ם אע"ג דבהלכות נדרים פ"ז דין י"א פסק דטובת הנאה ממון אפ"ה פסק בפ"ה מה' אישות דין ה' ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת שהרי אין לו למכרן ואין לו בה אלא טובת הנאה לפי שנותנת לכל כהן שירצה וטובת הנאה אינה ממון. [וז"ל הה"מ ד"ה אבל וכו' במשנה המקדש בתרומות וכו' ובגמרא אמר עולא ט"ה אינה ממון והקשו מן המשנה ותירצו משנתנו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ונשאו ונתנו שם בדבר וסלקא שמעתא הכי ולזה פסק רבינו כך ויש חולקין ודעת רבינו עיקר עכ"ל]. והכ"מ נחית ליישב סתירת הרמב"ם בענין טובת הנאה וכתב בשם ר"מ בר"ש המעילי לחלק דבנדרים דאפי' ויתור אסור הילכך ט"ה נמי ממון הוי ע"ש [ומ"ש שם בשם הרי"ף אברר לקמן בסמוך בס"ד] היוצא מזה לדינא ישראל המקדש עכשיו בזמננו בתרומות ומעשרות שהפריש מכריו דלדעת כמה פוסקים בטוש"ע יו"ד סי של"א נוהג בארץ מדאורייתא [ואפילו אם אינו אלא מדרבנן שצריך ליתן תרומה ומעשרות לכהן אם טובת הנאה אינה ממון אינה מקודשת כמו בחמץ בשעה שש משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדקי"ל פסחי' ז' וע"ש ברש"י] או ישראל שקידש במתנות כהונה דהיינו הזרוע והלחיים והקיבה דלדעת הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע י"ד סימן ס"א נוהגת עתה לא מיבעי' בא"י אלא אפי' בחו"ל [חוץ מרש"י שכתב דאינה נוהגת בחו"ל] וכ"כ בס' החינוך מצוה תצ"ה דגם בזה"ז ואפי' בח"ל חייב במתנות זרוע והלחיים והקיבה. ובכל אלו אין לו לישראל אלא טובת הנאה שיכול ליתנם לאיזה כהן שירצה. לפי פסק הרמב"ם אינה מקודשת כלל. אבל לדעת גאון ורבינו חננאל מקודשת ודאי. ולפי שזכינו עכשיו למידע דגם דעת גאון מסכמת לשל ר"ח בלתי ספק הוי הרמב"ם יחיד נגד רבים ואין הלכה כמותו בזה להקל ולומר דאינה מקודשת. ואם אמנם במה שיצא לחלק בענין ט"ה דדוקא גבי נדרים הוה ט"ה ממון כמ"ש הכ"מ שהעתקתי לעיל בקצרה. מצאתי דמיון כה"ג דרבא בעצמו מחלק באופן אחר. והיינו דרבא דמסיק בסוגיא דנדרים דט"ה ממון אפ"ה קאמר רבא בב"מ י"א: דט"ה אינה ממון לענין לקנות בחליפין או ע"ג קרקע אע"ג דכל ממון יש להם קנין באלו מ"מ טובת הנאה אינה ממון ע"ש. אמנם ודאי מה דגלי גלי אבל לחדש בדבר חדש שלא נמצא בדבריו של רבא בעצמו או בגמ' ולהקל ולומר דאינה מקודשת כלל מי לא יירא משני אריות גבורים הללו דעת גאון שהעיד עליו הריב"ש שדבריו מקובלים כאלו נכתבים בגמ' כמו שהערתי כמה פעמים. ודעת ר"ח שהעידו עליו כל הראשונים שדבריו דברי קבלה. וגם הרא"ש הביאו כמו שהעתקתי לעיל באין שום חולק. ואולי אם ראה הה"מ את דברי קדמונים הללו לא היה כותב דדעת רבינו הרמב"ם נראה עיקר. והנה בש"ע אה"ע ס"ס כ"ח סעיף כ"ג שכתב בכור בזה"ז אם קדשו בו בעלים הוי ספק מקודשת ע"כ והם מדברי הרא"ש בב"ק ע"ש ופירשו הב"ש והח"מ אם קדשו בו בעלים היינו הכהן ע"ש אבל דין ישראל שקידש במתנות כהונה אי מקודשת מצד ט"ה דהוי כממון כדעת גאון ור"ח או אינה מקודשת לגמרי כדעת הרמב"ם או אם היא מקודשת מספק להחמיר אם קבלה אח"כ קידושין מאחר בחפזי רב לא מצאתי לפי שעה נזכר בטוש"ע רמז ורמיזה. ומצוה ליתן זמן לזה: ולא אוכל מלט ההערה בדבריו של הכ"מ שהעתקתי לעיל בקוצר כתב שם בשם ר"מ בר"ש המעילי בזה"ל הרי"ף נראה שפסק בפ' אלו עוברין גבי המפריש חלה בטומאה בי"ט דטובת הנחה אינה ממון ובקדושין נמי גבי המקדש בתרומות ובמעשרות וכו' ע"כ. ואני עם מיעוט ידיעתי שמעתי ולא אבין כי עיינתי שם בענין שכתב הרי"ף בפ' אלו עוברין [דף קמ"ו דפוס ז"ב] גבי המפריש חלה בטומאה בי"ט ולא מצאתי דבר מענין טובת הנאה. ואולי ממ"ש הרי"ף שם איתמר האופה מי"ט לחול ואסיקנא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קא מיפלגי דרבה אמר אמרי' הואיל כר' אליעזר וכו' והקשה שם הר"ן בזה"ל וכתב הרב אלפס רבה דאמר דאמרי' הואיל כר"א דס"ל שמוזהרין וכו' והא ודאי לא נהירא דהא אסקינן בפ' האיש מקדש דנ"ח דטובת הנאה ממון וכיון שכן אפשר דר"א דאמר שמוזהרין על חמץ של חלה טעמיה משום דט"ה ממון ולא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' וכו'. והנה להסיר קושי' הר"ן מעל הרי"ף סבר ר"מ בר"ש המעילי דדעת רב אלפס דט"ה אינה ממון. אמנם גם מזה ליכא שום הוכחה דגם אם הרי"ף פוסק דט"ה א"מ אכתי קשיא דילמא ר"א סבר דט"ה ממון כדעת עולא בקדושין נח. וטעמא דר"א הכי הוה [נהי דהר"ן אלים למילתא טפי אבל מ"מ אף אם אנן קי"ל דט"ה א"מ אפ"ה שפיר נוכל לומר דר"א לא ס"ל הכי ואין צורך אריכות בזה]. ודברי הר"ן דאתא לידן אשתומם כשעה חדא במה שהעיד דהא אסקינן בפ' האיש מקדש דט"ה ממון מהיכן ראה הר"ן הכי. ונהפוך הוא בפי ישרים ה"ה רבינו חננאל שהעתיקו הרא"ש והה"מ וכן משמע מהר"ן גופי' כמו שכתבתי לעיל בשמם שכתבו דסלקא שמעתא דקדושין דט"ה אינה ממון [ונתבאר כך דעולא אמר הכי ואין חולק עליו גם רב אסי דהוצל ס"ל כך וסוגיא דתלמודא דקאמר שם לא דכו"ע טובת הנאה אינה ממון] ומתוך הלחץ זו הדחק צ"ל דז"ש הר"ן דהא אסקינן. אין כוונתו דמסקנא הכי הוא אלא ר"ל דהש"ס עוסק בזה אם ט"ה ממון או אפשר דטעות איתרמי במ"ש הר"ן דהא אסקינן בפ' האיש מקדש וצ"ל דהא אסקינן בפ' אלו נדריה ]דף פה] וכוונתו דרבא מסיק התם בפירושא דמשנה דט"ה ממון והיינו כדעת גאון ורבינו חננאל. ובמ"ש הכ"מ עוד ובקדושין נמי גבי המקדש בתרומות ובמעשרות. נפלאה ממני היאך מייתי לראיה דבר שלא זכרו הרי"ף כלל כמו שכתבתי בתחילת הענין דרב אלפס השמיט כל המשנה ומה דאיתמר עלי' בגמרא ואין לומר דבשביל שהשמיטו הוכיח ר"מ בריש המעילי דס"ל לרי"ף דט"ה אינה ממון. דאל"ה קשי' לי' למה השמיטו המשנה. ברם אכתי מי ניחא דה"ל לאתויי המשנה וכדאוקמיה בגמרא כנון שנפלו לישראל טבלים מבית אבי אמו כהן וכל זה מבואר למי ששם עינו בסוגיא דקדושין. ובכן לא ידענא מנלי' לר"מ בר"ש המעילי דהרי"ף פוסק דט"ה אינה ממון ומדברי הה"מ שלא הביא דעת הרי"ף אחר שכתב דדעת רבינו ה"ל לכתוב דכן נמי דעת הרי"ף. משמע שלא מצא כך ברב אלפס [ובאריכות דברים שכתב הש"ך ז"ל בתח"מ ס"ס ש"נ יש דברים ואין פנאי לנצח גם כי רב גוברי'] וא"כ הוא הדבר אשר דברתי דסברת הרמב"ם הוי כיחיד. ולא כמו שהסכים עמו הרב המגיד. ואולי אם ראה דברי גאון ור"ח הי' כאשר לא הגיד: כמו שהשכיס עמו ה
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |