שאגת אריה החדשות/טו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שאגת אריה החדשות TriangleArrow-Left.png טו

{{מרכז|סימן טו[1]

לשון הרמב"ם פ"ט מהל' שמיטה ויובל דין ב' אין שמיטת כספים נוהגת מה"ת אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כסף בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים בשביעית אפילו בארץ ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום ואף על פי שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל עד כאן לשונו וכתב הכסף משנה וזה לשונו בפרק השולח (דף ל"ו ע"א) וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי אתה משמט קרקע שהרי שדות חוזרים לבעלי' וכמו שכתב בספ"י אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה עכ"ל ומתחלה נדקדק על הכסף משנה ז"ל איך סיים שלרבי שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה אם כן הא דאמרינן ריש מועד קטן סוף (דף ב') בין למאן דאמר משום זורע בין למ"ד משום חורש זריעה. וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא ר' אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחד שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים ולפי דעת הרב הכסף משנה שמפרש הא דבזמן שאתה משמט קרקע איובל קאי שקרוי שמיטת קרקע אבל שמיטת קרקע בשביעית אף בזמן הזה נוהגת מן התורה הדרי קושית המקשין לדוכתין זריעה וחרישה בשביעית מי שרי אכן תלונה זו לאו על הרב כסף משנה כי אם על הרמב"ם ז"ל שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ד' מהלכות שמיטה דין כ"ה שנוהגת בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית ומשמע מפשט לשונו שהוא מדאורייתא וכמ"ש הכסף משנה שם ועוד אני תמה מה ראה הרמב"ם ז"ל לפסוק בהא כרבי דאמר שמיטת קרקע בזמן הזה דרבנן והוא הדין לשמיטת כספים כיון דרבנן פליגי עלי' וכדאמר רבא בריש מועד קטן לעולם רבנן אבות אסור רחמנא כו' וכיון דרבנן פליגי ארבי הא קיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחבירו כדאמרינן פרק ב' דכתובות (דף כ"א ע"א) ועוד כיון דרבא פליג אאביי בשני המקומות בפרק השולח (דף ל"ו) ובמועד קטן סוף (דף ב') ומוקי תרי מתניתין האי דפרוזבול והאי דמועד קטן דלא כרבי שמע מיניה דכרבנן סבירא ליה כדאמר ריש פרקין אלו קשרים (שבת קי"ב ע"א) מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודא שמע מיניה כר' יהודא סבירא ליה ואביי ורבא הלכה כרבא ואף שהתוספות פרק השולח (דף ל"ו) ד"ה מי איכא מידי כו' מפרשים הא דאמר רבא שם הפקר בית דין וכו' לא קאי רק אקושי' בתרא דפריך מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט שביעית ותקנו רבנן דתשמט משמע דקושיא ראשונה אי אפשר לתרץ אלא כאביי דאמר בשביעית בזמן הזה דהוי דרבנן הא רש"י ז"ל פירש דרבא קאי גם על קושיא ראשונה דאפילו לרבנן דסבירא להו דשביעית בזמן הזה להשמטת מלוה דאורייתא יכול הלל לתקן מטעם הפקר בית דין וכן פירש הר"ן שם וכן נראה באמת דעת התוספות שם ריש ע"ב במה שכתבו אי נמי הא בעי' אליבא דרבא דאמר הפקר בית דין וכו' הרי דסבירא להו דתירוצא דרבא אתקנת הלל קאי וסבירא ליה כרבנן דשביעית להשמטת מלוה הוי דאורייתא וכן נראה לעניית דעתי עיקר חדא דיגיד עליו ריעו האי דמועד קטן דמשני רבא גם כן לאוקמי מתני' כרבנן דסברי שביעית בזמן הזה דאורייתא ועוד אי רבא קאי אקושיא אחרונה קשה אמאי דחי רבא תירוצו של אביי דאמר שב ואל תעשה הוא הא רבא גופי' סבירא ליה הכי ביבמות (דף צ"א) וכפירש רש"י שם ע"ב אמר ליה רב חסדא לרבא בעאי כנ"ל ע"ש (אכן לפי מה שכתב הרשב"א סברת המקשה בחדושיו לפי שצריך לומר משמט אני לא מקרי שב ואל תעשה לא קשה מידי דאפשר גם סברת רבא כן) וכן פירש הרשב"א בחדושיו דתירוצא דרבא אקושיא קמייתא. ומזה למד שם לדינא דהפקר בית דין כו' עיין שם אכן דעת הראב"ד בהשגת פרק ט' מהלכות שמיטה (הלכה י"ו) דתירוץ דרבא אקושיא ראשונה קאי ע"ש ואם כן הי' לו לפסוק כרבנן דאין הלכה כר' מחביריו בפרט שרבא סבירא ליה הכי כללו של דבר מדברי הש"ס דפרק קמא דמועד קטן מוכח בהדיא דהא דאמר רבי שביעית בזמן הזה דרבנן קאי אעבודת קרקע שהוא בזמן הזה דרבנן ומיניה יליף רבי להשמטת כספים שהוא גם כן בזמן הזה דרבנן אף שהוא חובת הגוף אפילו הכי אינו נוהג בזמן הזה מדאורייתא מכח הקיש וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטת הכתוב מדבר והוקשו זה לזה ולרבנן הוי תרווייהו בזמן הזה דאורייתא עבודת קרקע הוי לדידהו דאורייתא כדמוכח בריש מ"ק דאמר רבא אפילו תימא רבנן כנ"ל ושמיטת כספים הוה נמי בזמן הזה לרבנן דאורייתא כמו שפירש רש"י בהשולח בתירוצא דרבא דקאי גם על קושיא קמייתא ואליבא דרבנן דשמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא ואפילו אם תימצי לומר כפירש התוספות שם בע"א דתירוץ דרבא רק אקושיא בתרייתא קאי מכל מקום כיון דרבנן פליגי אהקישא דרבי וכדמוכח בריש מועד קטן מניין לנו לומר שיהי' השמטת כספים בזמן הזה דרבנן הא חובת הגוף הוא ואינו תלוי לא בחובת הארץ ולא במקדש וכל שכן להרמב"ם ז"ל שפסק בשביעית לענין עבודת קרקע הוי בזמן הזה דאורייתא ולענין השמטת כספים הוה בזמן הזה דרבנן וכלפי לאיי הא מצד המושכל אפכא הי' אפשר למסתברא דחובת קרקע אפשר לומר דבזמן הזה דרבנן וכדאמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כ"ה) לענין חלה ותרומה וכן פסק הרמב"ם פרק א' מהלכות תרומה דתרומה בזמן הזה דרבנן וכן פסק לענין חלה פרק ה' מהלכות בכורים ע"ש ואם כן אפשר לומר דהוא הדין שביעית לענין עבודת קרקע וכמו שפירש רש"י פרק ב' דכתובות (דף כ"ה) דתרומה ומעשר ושמיטה תלויין זה בזה כדכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ע"ש אבל השמטת כספים שאינו תלוי בקרקע והוי הגוף הוה דאורייתא אף בזמן הזה אבל איפכא וודאי לא מסתברא אבל גם זה ליתא דממה נפשך אי סבירא ליה הקישא דרבי הוה שניהם דרבנן וכדמוכח בריש מועד קטן הנ"ל וכן כתבו בהדיא התוספות בקדושין (דף ל"ח) סוף ד"ה השמטת כספים דלרבי דדריש בזמן שאתה משמט קרקע כנ"ל אף לפי פירש רבינו תם דקאי איובל אפילו הכי אין שביעית בעבודת קרקע. דילפינן גם כן מיובל עיין שם ואי סבירא ליה כרבנן דלא דרשי האי הקישא הוי שניהם מדאורייתא עבודת קרקע מתירוצא דרבא ריש מועד קטן והשמטת כספים מתירוצא דרבא פרק השולח (דף ל"ו) וכן כתוב בהדיא הרשב"א ז"ל בחדושינו פרק השולח בד"ה ולענין פסק כנ"ל דמהאי דריש מועד קטן מוכח דלרבנן דרבי הוי שביעית לעבודת קרקע דאורייתא וכן מפרק השולח מוכח כן עיין שם והיינו לפי תירוץ דרבא בכל המקומות:

ולענין מה שפירש הרמב"ם בריש פרק ט' מהלכות שמיטה דמה שאמרו בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמע כספים ליובל קרי משמט קרקע שהשדות חוזרות לבעליהן כפירש ר"ת גיטין ל"ו וקדושין סוף (דף ל"ח) ואחריו נמשכו הרמב"ן והרשב"א בחדושיו והר"ן ז"ל ודלא כפירש רש"י שפירש דבזמן שאתה משמט קאי אשביעית גופא ולעבודת קרקע בשביעית בחרישה וזריעה קרי לה שמיטת קרקע ואני בער ולא אדע להבין אמרי קודש של כל הגדולים האלו מה ראו על ככה לפרש כן איבעית אימא קרא דהא בקרא לא נזכר שם יובל כלל דכתב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט וכו' ומה ענין יובל לכאן שלא הזכירו הכתוב כלל איברא שרש"י ז"ל גופא מביא שם ברייתא מתלמוד ירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט אחד שמיטת יובל ואחד שמיטת שביעית ולמד מכאן שאין השביעית נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מכל מקום נראה שאין זה כוונת רבי במה שאמר בזמן שאתה משמט קרקע שיהי' קאי על יובל כיון שאין יובל נזכר בקרא וכו' והוא בא לפרש דשתי שמיטות הנזכרים בקרא קאי א' על יובל הי' לו לפרש אחר שמיטת יובל וכמו שפירש תנא דברייתא ירושלמי הנ"ל אלא וודאי אין כוונת ר' במה שאמר אחד שמיטת קרקע כו' שיהי' קאי על יובל ואיבעית אימא גמרא איך אפשר לפרש דהא דאמר רבי בזמן שאתה משמט קרקע קאי על יובל אבל גוף שמיטת קרקע בשביעית מחרישה וזריעה לא נזכר בדברי רבי אם כן כשפריך הש"ס בריש מועד קטן סוף (דף ב' חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומשני אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשני שמיטות הכתוב מדבר כו' והא בכאן בדברי רבי לא נזכר שמיטת קרקע של שביעית היינו חרישה וזריעה כלל רק שמיטת קרקע של יובל ומניין לאביי ללמוד ממנו שמיטת קרקע של שביעית היינו חרישה וזריעה של שביעית שיהיה מדרבנן אך לפי מה שכתבו התוספות קדושין (דף ל"ח) דמה אתה משמט כספים לאו דווקא כספים אלא לכלל שביעית קרוי כספים לא קשה מידי יע"ש אך דבריהם דחוקים דהיו לו לכנות שמות הנזכרים בקרא יובל שמיטה וכמו שזכר תנא בירושלמי ואין לומר שזה הסברא מחויבת מצד המושכל כיון שאין יובל נוהג אין שביעית בשמיטת קרקע נוהג ואם כן כשמיעטה תורה יובל שאינו נוהג בזמן הזה היינו אפילו בבית שני וכדלקמן בסמוך ומטעם דבעינן כל יושבי' עליו אין השביעית בעבודת קרקע נוהג מטעם שהם קשורים יחד שמיטת קרקע של שביעית עם יובל אם כן כל שכן למה הוצרך ר"ת לסתור פירוש רש"י ז"ל ולפרש מה שאמר רבי בזמן שאתה משמט קרקע כו' קאי על יובל מטעם דבעינן כל יושבי' עלי' ופרש כדברי רש"י ז"ל דקאי אשביעית וג"כ מטעם דכל יושבי' דיובל ושמיטה קשורים יחד וחדא מילתא היא ועוד אמאי תלה אביי במועד קטן הנ"ל בדרבי הלא ר' לא אמר אלא לענין שמיטת כספים וזה שחידש לנו רבי אבל עבודת קרקע בלאו דרבי קשור הוא ביובל אלא וודאי דהא ליתא שיהי' שביעית לדעתם ז"ל תלוי ביובל ותדע שהרי אמרו בעירוכין (דף ל"ב) מני יובל אחר גלות שבט ראובן וגד וחצי מנשה לקדש שמיטין וקשה ממה נפשך איך מנו שמיטין אי מדאורייתא הא אמרת בזמן שאינו יובל אין שמיטה ואי מדרבנן למה לן לומר שמנו יובל כדי לקדש שמיטין מדרבנן תיפוק ליה יובל גופא עשו מדרבנן אלא וודאי ס"ל שששביעית בבית שני הוא דאורייתא ויובל דרבנן כדי לקדש שמיטין ואין לומר דסבירא להו להנך גדולים הנ"ל דלא שייך משמט קרקע אשביעית דלשון משמט משמע שהוא משמט מיד זה לזה וזה שייך בהשמטת כספים שהוא משמט מיד מלוה ללוה וכן ביובל שהשדות חוזרין לבעליהן ומשמט מיד קונה ליד המוכר אבל ביטול הקרקע בעבודה בשביעית לא שייך לשון שמיטה דמיד מי נשמטת וכן נראה מלשון הרמב"ם שהבאתי בס"ק זה וכן נראה בהדיא מלשון הרשב"א בחדושיו פרק השולח (דף ל"ו) סוף ד"ה אמר אביי בשתי שמיטות כו' ע"ש זה אינו דהא בהדיא דרשינן בריש מו"ק (דף ג' ע"א) והשביעית תשמטנה ונטשתה תשמענה מלקשקש כלומר דהיינו עידור שהיא חרושה בזתים ע"ש וכן פירש רש"י בפירוש החומש תשמטנה מעבודת קרקע כגון חרישה ונטשתה מאכילת פירות דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה ונעשתה מזבל וידוע שרש"י ז"ל בפירוש החומש מפרש הכל לפי הקרוב לפשוטו וענין לשון שמיטה בעבודת קרקע היא לשון חז"ל על שביעית שהוא אפקעתא דמלכא שהתורה הפקיעה הקרקע מיד הבעלים להודיע שאין הארץ שלהם כמ"ש הכתוב כי לי הארץ ומה שהוקשה לרש"י ז"ל מפרק השולח (דף ל"ו ע"א) הנ"ל במה שאמר רבי בזמן שאתה משמע קרקע כו' מנא ליה דשמיטת קרקע מעבודה נוהגת בזמן הזה והוצרך להביא הך ברייתא דירושלמי שנלמוד מיובל לפי ע"ד אין צורך לזה דאפשר לומר שרבי סבר לה כרבנן דבי רב כתובות פרק ב' (דף כ"ה ע"א) דאפילו למאן דאמר חלה בזמן הזה דאורייתא תרומה דרבנן שהרי שבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ופרש"י שהרי תלה. הכתוב המעשר במנין שנות השמיטה שנאמר בשנה השלישית שנת המעשר ושמיטה לא מנו אלא משכיבשו וחילקו כו' עכ"ל ומעתה ממה נפשך אי תלוי חיובו בזמן הזה בשבע שכבשו כו' אם כן ממילא שמעינן שהשמיטה לא נהגה בזמן הזה דהא לא נהגה בשבע שכבשו ואי אין חיובו דזמן הזה תלוי בשבע שכבשו כו' ורבנן דאמרי התם שהרי בשבע שכבשו אין כוונתם ללמוד דינו דזמן הזה משבע שכבשו והא דאמרו שהרי בשבע שכבשו כו' כוונתם שאין ללמוד תרומה מחלה לחייב בזמן הזה מדאורייתא מטעם שמצינו פעם אחד שהיו חייבים בחלה מדאורייתא ולא היו חייבים בתרומה והם שבע שכיבשו כו' ואם כן צריך לומר שלפטור תרומה בזמן הזה יש איזה לימוד (לפטור בזמן הזה) דהא אין לומר דגם בזמן הזה ילפינן תרומה משמיטה ושמיטה ילפינן מיובל. וכהאי ברייתא דתלמוד ירושלמי שמביא רש"י ז"ל פרק השולח (דף ל"ו) הנ"ל אם כן למה תלו רבנן דבי רב פטור תרומה מטעם שבע שכבשו ושבע שכבשו גופי' יליף לה משמיטה עדיפא הוה ליה למילף תרומה משמיטה לענין פטור בזמן הזה שהרי הקישו הכתוב שנה השלישית שנת המעשר. אלא וודאי שאין שום לימוד מפורש גבי שמיטה שתהי' בזמן הזה רק דרבנן ותרומה שתהי' בזמן הזה דרבנן צריך לומר דסבירי להו לרבנן דבי רב שיש להם. איזה לימוד ממקום אחר אלא דאפשר ללמוד מחלה שהיא דאורייתא על זה השיבו שאין לדמות לחלה שהרי בשבע שכיבשו היו חייבין בחלה כו' וכיון שיש לנו איזה לימוד דתרומה בזמן הזה דרבנן יליף רבי לענין שמיטה בזמן הזה מתרומה בזמן הזה בהקישא משנה השלישית שנת המעשר להיות שמיטה בזמן הזה רק דרבנן כמו שלמדו רבנן דבי רב מהקישא הנ"ל לענין שבע שכיבשו וכו' וחזר רבי ולמד השמטת כספים מהשמטת קרקע בהקישא דשני שמיטות הכתוב מדבר ומה שאמר אביי אליבי' בשביעית בזמן הזה אין כוונתו בזמן הזה אחר חורבן הבית אלא אפילו בזמן בית שני היו השמיטה דרבנן כמו בזמן הזה שאמרו גבי תרומה וחלה פרק ב' דכתובות הנ"ל דאמרינן התם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליקו שמע מיניה שאף בבית שני קאמרי דהוה תרומה וחלה דרבנן וכן כתב הרמב"ם סוף פרק א' מהלכות תרומה והוא הדין לרבי בשמיטה דהא מיניה יליף וכנ"ל אבל לא הוצרך רבי לדרשא המוזכרת בברייתא דתלמוד ירושלמי ובזה מתורץ כל קושיות שהקשה ר"ת ז"ל דהי' לו להש"ס להביא ברייתא דתלמוד ירושלמי שאין כוונת רבי כלל על לימוד ההוא שהרי לא נזכר כלל בקרא שמיטת יובל וכו' אבל רבנן דפליגי על רבי סבירא להו דתרומה וגם חלה בזמן, הזה דרבנן וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל סוף פרק א' מהלכות תרומה ופרק ה' מהלכות ביכורים והקישא דמעשר ושמיטה מקרא שנה השלישית שנת המעשר לית להו והוה ליה שמיטת קרקעות לעבודת קרקע בשביעית דאורייתא וכל שכן שמיטת כספים שהוא חובת הגוף שהוי דאורייתא דלית להו היקשא דשמיטה ליובל אדרבה אית להו דיש שמיטה אף על פי שאין וכהאי ברייתא דתורת כהנים שמביא רש"י בפרק השולח שחולק על ברייתא דתלמוד ירושלמי ואם כן הוה שביעית בזמן הזה דאורייתא לעבודת קרקע בארץ ישראל ולהשמטת כספים בכל מקום דחובת הגוף נינהו וכן הוא בהדיא דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו להשוות דין השמטת כספים בשביעית, בכל מקום לדין עבודת קרקע בשביעית בארץ ישראל ואם זה דאורייתא זה נמי דאורייתא בכל מקום ודלא כרמב"ם ז"ל שחולק ביניהם וסבירא לי' עבודת קרקע הוה דאורייתא והשמטת כספים שהוא חובת הגוף הוי דרבנן וזה תימא דאיפכא היה אפשר לומר וכמ"ש לעיל. אבל לקושטא דמילתא תרווייהו דאורייתא כן נ"ל:

ועוד נראה לענ"ד ראי' דהשמטת כספים בזמן הזה דאורייתא מהא דאמרי' במכות (דף ג' ע"ב) אמר רב יהודא אמר שמואל האומר לחבירו על מנת שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והא אתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה הא איתמר עלה כו' ומאי קושיא נימא דשמואל מיירי בשביעית בזה"ז דהוי דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דאפילו בדבר שבממון תנאו בטל וכדמסיק הש"ס פרק אע"פ דכתובות (דף נ"ו ע"א) אליבא דר' יהודא דסבר בדבר שבממון תנאו קיים ואפילו הכי בכתובה שהוא דרבנן סבירא ליה תנאו בטל מטעם חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן דעת הפוסקים ז"ל בהאי סברא דחז"ל עשו חיזוק יותר משל תורה, כמבואר באבן העזר סימן ס"ט פעיף י' שאין תנאי מועיל בכתובה וכמו שכתב הר"ן פרק אע"פ לפי מה דקיימא לן כתובת אשה דרבנן עיין שם ולפי זה אפילו אמר שלא תשמטנו בשביעית אפילו הכי שביעית משמטתו אף על גב דהוה תנאי שבממון כיון דהוה דרבנן ואינו דומה לאונאה דהוי דאורייתא אלא וודאי השמטת כספים בזמן הזה הוה דאורייתא והוה דומיא דאונאה. ואין לומר דלא שייך לומר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אלא בדבר שאין עקרו מדאורייתא אבל בדבר שעקרו בדאורייתא לא שייך לומר האי סברא וכמו שנראה לכאורה מדברי התוספות פ' אע"פ (דף נ"ו ע"ב) דיבור המתחיל קסבר ר' מאיר כו' זה ליתא דלא כתבו התוספות התם האי סברא אלא היכא שעיקר הדבר דאורייתא וחכמים תקנו גם כן דוגמתו כגון כתובה למאן דאמר דהוה דאורייתא וחכמים תקנו כתובה גם לאלמנה הוה תקנתם כעין דאורייתא למאן דאמר שמולי דאורייתא חמירי הוה האי גם כן דאורייתא וכן יש לומר למאן דסבר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר אפשר לומר שבכהאי מילתא לא אמרינן חיזוק יותר כיון שעיקרו של דבר הוא דאורייתא אבל היכא שעיקרו של דבר עתה אינו דאורייתא אלא שהי' דאורייתא וכהאי דתרומה בזמן הזה דרבנן אף על גב דבזמן מקדש ראשון הי' דאורייתא לא חשבינן עתה רק לדרבנן אבל בזמן המקדש אף שתרומת תאנים היו דרבנן חשבינן להו כדאורייתא וכהאי דפרק הערל (דף פ"א סע"א) ואם כן השמטת כספים אף שבזמן המקדש שהי' השמטת קרקע הי' גם השמטת כספים דאורייתא מכל מקום עתה לאו דאורייתא כלל ושייך לומר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כנ"ל ואין לומר כיון דשביעית לעבודת קרקע נוהג בזמן הזה דאורייתא גם השמטת כספים נגררים אחריו והוה כמו כתובת אלמנה עם כתובת בתולה ותרומת תאינים עם תרומת גורן ויקב דחשבינן כאילו הכל דאורייתא ואין לומר בהם חכמים עשו חיזוק יותר כו' זה ליתא דאין ענין השמטת כספים דשביעית עם עבודת קרקע בשביעית שזה חובת הגוף וזה מצוה התלוי' בארץ והוי חובת קרקע ואלו שני דברים דומין לדין ירושת הבעל עם ירושת קרובים שזכרו התוספות פרק אע"פ (דף נ"ו ע"ב) בדבור המתחיל קסבר ר' מאיר הי' אומר מדלא משני הש"ס פרק קמא דמכות (דף ג' ע"ב) הנ"ל דשמואל בשביעית בזמן הזה איירי דהוי השמטת כספים רק דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר כו' וכהאי דר' יהודא דפרק אע"פ (דף נ"ו סוף ע"א) שמע מיניה דסתמא דש"ס ס"ל דהשמטת כספים בזמן הזה דאורייתא וכתירוצא דרבא פרק השולח (דף ל"ו ע"ב הנ"ל) שתירץ אפרוזבול דתקנת הלל הפקר בית דין וכו' לכן הוי שביעית בענין זה כמו אונאה דהוי דאורייתא ולכן אם אמר על מנת שלא תשמטני בשביעית תנאו קיים כמו גבי אונאה ובזה מתורץ לשון הש"ס ריש פרק קמא דמכות (דף ג') לימא, קסבר שמואל מתנה, על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה כו' מאי לימא הא לכאורה האי מילתא לית בה ספיקא דהיינו טעמא דשמואל וגם במסקנא הכי הוה ועוד ביותר תיבת הוא לית בה הבנה לכאורה כלל וכהנ"ל מדייק הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק השולח (דף ל"ו ע"ב) במה שאמר אביי שב ואל תעשה הוא ע"ש וכאן קשה יותר אלא וודאי שיש לפנינו שני דרכים אם השמטת כספים הוי בזמן הזה דרבנן וכמו שתירץ אביי פרק השולח (דף ל"ו ע"א) או שהוא דאורייתא וכתירוצא דרבא שם ע"ב לכן התחיל המקשן בהאי סברא דס"ל לרבא דקיימא לן כוותיה לגבי אביי לכן אמר לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא לפי שיש עוד סברא לומר דהוי רק מתנה אדרבנן וכו' וכן הוא המסקנא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ובדברי רז"ל הלשון בדקדוק היכא שאמרו מתנה על מה שכתוב בתורה הוי דווקא בתורה ולא לשון מושאל לומר דאף לדרבנן קרי ליה בתורה שהרי בפרק אע"פ דף נ"ו ע"ב) מדייק הש"ס ושמעינן לר' מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים עיין שם הרי היכא שאמרו בתורה בתורה דוקא הוא וכן מורה לשון הטור סי' זה שהתחיל תיכף בסעיף ב' ואפילו התנה על מנת שלא תשמטנו שביעית משמט דהוי ליה מתנה על מה שכתב בתורה והשמטת כספים נוהגת האידנא עכ"ל הרי שכתוב מתנה על מה שכתב בתורה ועל זה סיים שהשמטת כספים נוהגת משמע שנוהג מן התורה וכן נראה מהרא"ש בתשובה כלל ע"ד סוף סימן ד' וז"ל מי שכתב בשטר שיכול לגבות חובו בדרכים שאינם דתים הרי הוא מתנה לעבור על מ"ש בתורה כו' עיין שם (אבל דעת הרא"ש ז"ל בפסקיו פרק קמא דמכות גבי תרי לישני דשמואל במלוה עשר שנים כו' דשמיטת כספים בזמן הזה דרבנן ע"ש) וכן דעת רש"י ז"ל פרק קמא דעו"ג (דף ט') ריש ע"ב וז"ל האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי. למנין סדר שמיטות שהיו ישראל מונין והולכין בפני הבית (פירש לפי שמשם אנו צריכים להתחיל המנין כדי שתדע עתה בכמה שני הוא עומד ק"ל) דק"ל שביעית בזמן הזה נהגא ואפילו לרבי דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא כו' וכן כתב הרא"ש הרי התחילו דקיימא לן שביעית נוהגת בזמן הזה אלא שאפי' לרבי הוצרכו לומר דהוי דרבנן וכן הוא בהדיא דעת התוספות ערכין ריש (דף י"ג) דאפילו בגלות בבל קודם בנין בית שני מנו שמיטין בשביל השמטת כספים שנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ ע"ש וכן נראה לענ"ד עיקר דהשמטת כספים בזמן הזה הוי דאורייתא וכרבנן דפליגי ארבי וכו':

(סעיף ב') אלא בזמן שהיובל נוהג היינו כרבי דדריש זה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר בזמן שאתה משמע קרקע אתה משמט כספים וכפירש הרמב"ם ור"ת הבאתי לעיל ריש סימן זה דהשמטת קרקע שנזכר כאן הוא יובל ששדות חוזרת לבעליהן ויובל אינו נוהג בזמן הזה דכתיב וקראתם דרור לכל יושבי' דוקא בזמן שכל יושבי' עלי' ואמרינן בערכין סוף (דף ל"ב) דאפילו בבית ראשון משגלו שבט ראובן ושבט. גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות וכל שכן בבית שני דלאו כולהו עלו עיין שם וכל שכן אחר חורבן אכן ר"ת ז"ל הביאו התוס' גיטין (דף ל"ו סוף ע"א) היה אומר שבבית שני נהג יובל והא דאמרינן בערכין סוף (דף הנ"ל) מנו יובלות לקדש שמיטין היינו למאי דסלקא דעתין התם דלא חזרו עשרת השבטים ולא היו בבבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושבי' עליה אבל במסקנא דאמרינן ירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהם נמצא דהיו שם מי"ב שבטים אף על גב דלא עלו כולהו חשיב כל יושבי' עד כאן לשונו והנה לכאורה הוקשה לי על דבריו ז"ל האיך אפשר לומר דבבית שני מקרי כל יושביה עליה הא אמרינן פרק ב' דכתובות (דף כ"ה סוף ע"א) לפי מאי דהשיב רב הונא ברי' דרב יהושע לרבנן דבי רב אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כולכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלקי הרי דבבית שני לא מקרי ביאת כולם וכן מצאתי בחידושי הרשב"א פרק השולח שהקשה כן בשם הרמב"ן על ר"ת ז"ל והטעים הרמב"ן ז"ל דבריו הנעימים בזה הלשון ואם עלו כל השבטים עד שקרא בהם (ר"ת ז"ל) כל יושבי' עלי' כל שכן שאני קורא בהם בבואכם וזה דבר השמיטה ברור כו' עד כאן לשונו והייתי כמתהנה בעצמי שכוונתי לדעת הגדול הרמב"ן ז"ל אחר זה מצאתי לתוספות ז"ל פרק יוצא דופן (דף מ"ז ע"א) דבור המתחיל לא כולהו כו' הקשו קושי' הנ"ל על ר"ת ותירצו דבבואכם משמע טפי בביאת כולכם עד כאן לשונו ואף שאין תלמיד קטן כמוני מכריע מכל מקום הסברא נותנת טפי דכל יושבי' משמע טפי שיהיה כולם מלשון בבואכם וכדברי הרמב"ן ז"ל ומה שכתב ר"ת ז"ל ראיה מהא דאמרינן כריתות (דף י"א ע"א) ואשמים אילי צאן על אשמותם אמר רב חסדא שכולן שפחות חרופות בעלו ושפחה חרופה היינו חצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמרינן סוף פרק המקדש שדהו כו' עכ"ל והרשב"א ז"ל בחידושיו הביא דברי הרמב"ן שתירץ כמה תירוצים והאחרון מהם דרב חסדא סובר (גיטין דף מ"ג ע"א) חצי' שפחה וחצי' בת חורין בת אתרוסי היא הלכך משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהי' היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא עד כאן לשונו ולא אבין לכאורה דבריו הקדושים ז"ל מה הוצרך לפרש הא דרב חסדא סבר שחצי שפחה כו' בת אתרוסי היא דאפילו אי סבר לה כרב ששת דגיטין (דף מ"ג הנ"ל) דאמר חצי' בת חורין לאו בת אתרוסי א"ש ומה ששנינו בכריתות שפחה חרופה המאורסת לעבד עברי לאו דוקא מאורסת אלא מיוחדת לעבד עברי ותירוצו אפשר לתרץ שייחד לעבד עברי בזמן שהי' עבד עברי נוהג ובעלום בימי עזרא. ואפשר לתרץ דסבירא ליה ז"ל דאם היא לאו בת אתרוסי ולא היה בה קדושין מעולם ועבד עברי משמש בה רק על ידי יחוד שהאדם מיחד אותה לו אם כן בכלות השש שנים לעבד עברי או בהגיע היובל לנרצע הוא יוצא ואין האשה ר"ל שפחה שהיתה מיוחדת לו צריכה הימנו גט והרי היא פנויה והבא עליה אינו חייב אשם שהרי עתה לאו שפחה חרופה היא וכהנ"ל מצאתי בהרא"ש ז"ל פרק השולח רמז ל"ז בשם הר"ר מאיר הלוי ז"ל דלמ"ד אין קדושי' קדושין מצי מגרש לה בלא גט ע"ש אלא משום דקאי אישראל גמור שקידש חצי שפחה וחציו בת חורין וכ"ש הכא אם היא מיוחדת בלא קדושין כלל וכיון שעבד עברי לא הי' נוהג אלא בזמן הבית שהי' היובל נוהג ובהגעת זמן היובל נפטרו העבדים לבתיהם ונשארו השפחות בבית אדוניהם פנויות ומאין נמצאו שפחות חרופות בימי עזרא. לכן הוצרך לפרש דסבירא ליה לרב חסדא דבת איתרוסי היא ואם כן העבדים קדשו אותם וביציאתם מבית אדוניהם לא גרשו אותם והיו כל ימיהם שפחות חרופות ונבעלו בימי עזרא וכיון שכ"כ הרמב"ן ז"ל תמיהני עליו איך כתב בפשיטות שרב חסדא סבירא ליה דבת איתרוסי היא אף שרב חסדא הקשה למאי דדריש רבה בר רב הונא לדמות המקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין למקדש חצי אשה שאינו מקודשת והקשה לו ר"ח מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו משום הא אינו מוכרח דרב חסדא סבירא ליה דבת איתרוסי היא רק שדחה דמיונו של רבה שרצה לדמות קדושי חצי בת חורין לחצי אשה שכולה בת חורין אבל לפום קושטא אפשר דסבירא ליה לרב חסדא דלאו בת איתרוסי היא ותדע שהרי רב חסדא שם בסוף העמוד אמר חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים ממה נפשך אי קדושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קדושין ואי קדושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קדושין הרי שרב חסדא גופא מסופק אי בת איתרוסי היא ואמאי לא פשיט לנפשי' דבת איתרוסי היא מהא דהוא גופא אמר בכריתות שכולן שפחות חרופות בעלו בימי עזרא ואי אפשר למצוא שפחה חרופה בימי עזרא אלא אם כן סבירא לן דבת איתרוסי הוא וכנ"ל בדברי הרמב"ן ז"ל ואף שהתוס' ז"ל הקשו על רש"י ז"ל במה שפירש שרב חסדא מספקא ליה אי בת אתרוסי דהא רב חסדא גופא פשיטא ליה דהוו קדושין ורבה בר הונא נראה דמספקא לי' אי גמרי קדושי ראשון אי פקעי ואין דבריהם ז"ל מוכרחים וכו' דמה שהקשה רב חסדא לעיל מיניה בע"א לרבה לאו משום דפשיטא ליה דהוי קדושין אלא לדחות דמיונו של רבה שלמד דין חציו בת חורין מחצי אשה וכו' אבל בגוף הדין מסתפק הוא אי בת איתרוסי היא אבל מה שכתב התוספות שספיקו של רב חסדא הוא אי גמרו קדושי ראשון אי פקעי לא נהירא לפי ע"ד דאם כן היה להש"ס לסדר מתחילה הפלוגתא דאי גמרי אי פקעי ואחר כך מימרא דרב חסדא הנ"ל שהוא נובע מפלוגתא ההיא אלא ודאי כפירש"י ז"ל וזהו שדקדק רש"י ז"ל בצחות לשונו וכתב ומיהו משום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא לן הי מינייהו הוו קידושין וכוונתו לשלול שלא תטעה שהספק הוא אי פקעי קדושי ראשון או גמרי לכן כתב דטפי מסתבר לומר שהספק הוא מאמוראים הנזכרים לעיל מיניה והם רבה בר ר"ה ורב ששת ולא מאמוראים שנזכר פלוגתן אחר זה וכן נראה בהדיא דעת הרמב"ם ז"ל שספיקו של רב חסדא הוא במקדש חצי' בת חורין אי הוו קדושין או לא אבל אין הספק אי פקעי או גמרי שהרי בפרק ו' מ"ה עבדים כתב וזה לשונו שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציו שנשאר ותיעשה אשת איש גמורה משתחרר בין בכסף כו' עכ"ל הרי שפסק כמאן דאמר גמרי קדושי ראשון וכן פסק בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה והעתקתי לשונו לקמן בסמוך בסעיף קטן זה ואלו סוף פרק ו' יבום פסק כרב חסדא ממה נפשך אי קדושי ראובן אלא ודאי שהרמב"ם ז"ל מפרש שהספק הוא אי הוו קדושין לחצי שפחה כו' עם ישראל שאינו עבד עברי וכמו של שאבאר והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק השולח תמה על הרמב"ן ז"ל וכתב בזה הלשון ואינו יודע למה הוצרך רבינו לדחוק כגון שקדשו בפני הבית דלמאן דאית ליה לקמן (דף מ"ג הנ"ל) חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה קדושי' קדושין אפילו בזמן הזה משכחת לה דלרב חסדא ורבה בר רב הונא דסבירא ליה הכי הא דאמרינן התם בכריתות אין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי לאו לאפוקי מאורסה לישראל גמור אלא למעוטי מאורסה לעבד כנעני וכן נראה מהא דאמרינן לקמן דאמר רב ששת כשם שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חצי' שפחה כו' שנתקדשה אין קדושי' קדושין ואם לחשך אדם לומר איזה שפחה חרופה זו שחצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי כו' אלמא מדמייתי עלה דהאי דחצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לישראל איזה שפחה חרופה כו' ש"מ דהוא הדין שנתקדשה לישראל הוי שפחה חרופה וכן פירש רש"י ז"ל שם כו' והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמילתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו הנה הרשב"א ז"ל תופס בפשיטות שישראל גמור שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין למאן דסבירא ליה דהוו קדושין הוית האי אשה אף בזמן הזה שפחה חרופה והבא עליה באשם דהא לענין ישראל גמור אין חילוק בין בזמן הזה לזמן היובל וזה פשוט וכן נראה בהדיא דעת הרא"ש ז"ל סוף פרק השולח רמז ל"ז שפסק כרבה בר רב הונא דחצי שפחה שנתקדשה קדושי' קדושין וסיים והא דקדושי' קדושין לאו לחיובי מיתה הבא עליו אלא לחיובי אשם וכן מוכח מדקאמר ואם נפשך לומר איזו שפחה חרופה זו שחצי' שפחה המאורסת לעבד עברי כלומר אלמא תפסי בה קדושין והיינו דוקא להתחייב באשה וכן פירש רש"י בסמוך גמרי קדושי ראשון ומעיקרא הי' חייב עלי' אשם והשתא הוי במיתה כו' עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן נראה מדברי הרב המגיד ז"ל בפ' ד' מהלכות אישות דין ט"ז שכתב דישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין הוי שפחה חרופה ולפי ע"ד אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם ז"ל וזה לשונו שם המקדש אשה שחצי' שפחה וחצי' בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורין עד שתשתחרר ואחר שנשתחררה גמרו קדושי' כקדושי קטנה שגדלה ואין צריך לקדשה קדושין אחרים בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחצי' שפחה וחצי' בת חורין שקדשה עבד עברי ומי שחצי עבד וחצי בן חורין שקידש בת חורין הרי זו ספק קדושין עכ"ל וכתב הרב המגיד וזה לשונו המקדש אשה שחצי' שפחה כנ"ל בגיטין פרק השולח נחלקו אמוראים אם קדושי' קדושין ופוסק רבינו כדברי האומר שהם קדושין ושפחה חרופה האמורה בתורה היא זו כמו שיתבאר בסמוך עוד שם איתמר חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון אמר רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן פקעי קדושי ראשון ר' זירא אמר רב נחמן גמרי קדושי ראשון אמר ר' זירא כוותי' דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ונדחית ראי' זו שם והנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כדברי האומר מקודשת שזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה והיא מקודשת ואינה כאשת איש שהרי אין בה מיתה וזה פשוט וכשנשתחררה דעתו לפי הנראה כמאן דאמר גמרי קדושי ראשון ואם כן הוא יש לתמוה איך כתב בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם דהא משמע דלמאן דאמר דגמרי קדושי ראשון כיון שנשתחררה נעשית אשת איש ומומתין עלי' כמו שנזכר בסוגיא על כן נראה לומר בדעת רבינו שהוא פוסק בדין זה כשנשתחררה וחזרה ונתקדשה לאחר שהוא ספק והביאו, לזה מה שאמרו שם למעלה מזה אמר רב חסדא נתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה לשמעון ונתקדשה מתייבמת ללוי ואין אני קורא בו אשת שני מתים ממה נפשך אי קדושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קדושין ואי קדושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קדושין וממימרא זו נראה דרב חסדא מספקא ליה אי אלו קדושין משניהם חלין וכבר כתב רבינו מימרא סוף פ' ו' מה' ייבום וחליצה ואם כן מ"ש ואין צריך לקדשה קדושין אחרים אינו מפני שיהי' קדושין הראשונים קדושין גמורים אלא כל שבא עלי' אחר כך ביאתו עושה אותה אשת איש גמורה והרי היא כקטנה כו' עכ"ל הרב המגיד ז"ל הנך רואה שהרב המגיד ז"ל חשב ישראל המקדש חצי' שפחה כו' לשפחה חרופה לחייב עלי' לאחר שבא עלי' באשם אלא דסבירא ליה בדעת הרמב"ם ז"ל שאחר השחרור אם קידש אחר נשאר מהן בספק אי פקעי קדושין ראשונים או גמרי וזהו ספיקו של רב חסדא והיינו כפירש התוספות שזכרתי למעלה שפירשו ספיקו של רב חסדא הוא בפלוגתא דרב יוסף ור' זירא אי גמרי קדושין הראשונים על ידי שחרור או פקעי ואני תמה על הרב המגיד ז"ל שהסכים בדעת הרמב"ם לומר שזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה וחייבין עלי' אשם ואפילו הכי כשנשתחררה יש ספק אם גמרי קדושין הראשונים או פקעי חדא מהו זה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו ואיזו שפחה חרופה האמורה בתורה כו' והלא מה שזכר עד הנה ישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין שפחה חרופה היא ועוד איך אפשר לומר שהיא שפחה חרופה בעודה חצי' שפחה וחצי' בת חורין וכשנשתחררה יש ספק אם גמרי קדושין הראשונים או פקעי והיינו מכח פלוגתא דרב יוסף בר חמא ור' זירא ומספקינן הלכתא כמאן כמו שנסתפק רב חסדא וכו' בדברי הרב המגיד אם כן אמאי פסק הרמב"ם ז"ל פרק ז' מה' עבדים דין ו' וז"ל שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציו הנשאר ותעשה אשת איש גמורה משחרר כו' הרי דס"ל שעל ידי השחרור נגמרו קדושין הראשונים כר' זירא ואמאי בכאן נסתפק אי גמרי אי פקעי וכן כתב עוד פרק ו' מהלכות איסורי ביאה וז"ל שפחה חרופה האמורה בתורה היא חצי' שפחה וחצי' בת חורין המקודשת לעבד עברי שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבין עלי' מיתת בית דין שהרי נעשית אשת איש גמורה כמו שביארנו בהלכות אישות עכ"ל והיינו כר' זירא דפרק השולח (דף מ"ג ע"ב) וכפי הראיה שאמר ר' זירא כוותי' דידי מסתברא מכח הפסוק לא יומתו כי לא חופשה ולא נזכר שם ברמב"ם שצריך שיבעל אותה אחר השחרור ואז יתחייב מיתה הבא עלי' אחר ביאת הבעל שהוא העבד עברי כמו שעלה על דעת הרב המגיד וכו':

לכן אני אומר שהרמב"ם ז"ל סבירא ליה שאין דין שפחה חרופה בכל הדינים שלה נוהג אלא דוקא במקודשת לעבד עברי ולא לישראל גמור וטעמא רבא יש בדבר הזה דהגע בעצמך הא דאמרינן בגיטין (דף מ"ג ע"א ה') דרבא אמר המקדש חצי שפחה כו' אין קדושי' קדושין בר רב הונא דרש גם כן כרבא דכמו שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חצי שפחה כו' שנתקדשה אינה מקודשת והקשה לו רב חסדא מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו וחזר רבה בר רב הונא ודרש שהמקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין קדושי' קדושין ויש לדקדק אמאי לא חשש רבא לקושיות רב חסדא כמו שחשש רבה בר רב הונא שהרי רבא אחר רבה בר' הונא הי' וחתנו של רב חסדא כדאיתא פרק קמא דבבא בתרא ובברכות פרק הרואה ובכתובות ובשאר דוכתא ועוד יש לדקדק על הפוסקים ז"ל שנמשכו אחר סברת רב חסדא ורבה בר רב הונא שחצי' שפחה כו' שנתקדשה קדושי' קדושין ואמאי הא קיימא לן מאביי ורבא הלכתא כבתראי ורבא בתרא הוא וסבירא ליה דאין קדושי' קדושין אלא הענין דהתם קודם לענין דחצי' שפחה וחצי' בת חורין בעי הש"ס מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו אפילו למאי דקיימא לן האומר התקדשי לחציי מקודשת התם חזי' לכולי' הא לא חזי' לכולי' ואפילו למאי דקיימא לן שהאומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת התם שייר בקנינו האי עבד לא שייר בקנינו ולא איפשטא ואפילו רבא גופא אמר התם ראוי ליטול ואין לו אף שאפשר לפרש מה שאמר ואין לו היינו לפי דסבירא ליה קדושי' לאו קדושין וכמו דסבירא ליה גבי חצי' שפחה וחצי' בת חורין אין קדושי' קדושין מכל מקום הפוסקים ז"ל סוברים שרבא אומר כן דרך דחי' ולא איפשטא האיבעי' והר"ן פרק קמא דקדושין כתב דסלקא בתיקו אלמא שהיתה הגירסא לפניו בתיקו ולכן פסקו גבי חצי עבד וחצי בן חורין הוי ספק קדושין וכיון דהתם רבא דרך דחי' אמר ולא פשיטא ליה שלא יהיו קדושיו קדושין מטעמא דאפשר לדמות לאומר התקדשי לחציי אע"ג דשם חזי' לכולא וכאן לא חזי' לכולי' אפילו הכי אפשר לומר דהוי קדושין ואמאי בחצי', שפחה וחצי' בת חורין פשיטא לרבא דאינה מקודשת ועל כרחך הטעם משום דלא חזיא לכולה מאי שנא הא מהא אלא ודאי אמינא בה טעמא דרבא לטעמא אזיל דסבירא ליה פרק ב' דקדושין (דף נ"א ע"א) קדושין שאין מסורין לביאה לא הוה קדושין ואפילו לפי התוספות, ז"ל שמפרשים התם ובפרק ב' דיבמות דף כ"ג ע"ב) דלא מקרי קדושין שאין מסורים לביאה אלא היכא שאיסור הביאה באה על ידי הקדושין. ובזה היה אפשר לומר הטעם שאינו מדחי' סברת רבא דאמר גבי חציו עבד וחצי' בן חורין ראוי ליטול ואין לו משום דאפשר לומר טעמו של רבא דגבי חצי עבד הוי קדושין שאין מסורין לביאה דעל ידי קדושין גרע טפי דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש וכמו שכתבו, התוספות סברא זו גיטין (דף מ"ג ע"א הנ"ל) דבור המתחיל ואי אמרת כו' ע"ש ועיין יבמות (דף מ"ה ריש ע"ב) איתא בפשיטות דחצי עבד וחצי בן חורין שקידש בת ישראל הולד אין לו תקנה משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש אלמא תפסי ביה קדושין ועיין בחידושי הרשב"א פרק השולח (דף מ"ג) מסיק דחצי עבד וחצי בן חורין שקידש בת ישראל קדושין ודלא כהפוסקים שהסוברים דהוי ספק קדושין אבל אנן קיימא לן כאביי ביע"ל קג"ם וקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין לכן בחצי וחצי בן חורין הוי ספקא דדינא אי הוו קדושיו קדושין או לא אכן אף לדעת תוספות הנ"ל נראה לע"ד דעד כאן לא ממעט התוס' היכא דבלאו הכי הביאה אסורה לא מקרי קדושין שאין מסורין לביאה אלא כגון חייבי עשה וחייבי לאווין שבנו מיוחס אחריו נמצא שביאתו הוי ביאה אלא שהבן פגום מחמת עבירה והקדושין הועילו שאינו לוקה משום לא תהי' קדשה. וכמו שכתב הרמב"ם מהלכות אישות שהבועל אשה בלא קדושין לוקה משום לא תהי' קדשה אבל בחצי שפחה מה הועילו הקדושין הבן אינו מתייחס אחריו והקדושין לא הועילו לענין קדשה שהרי לצד שפחה לא הועיל שאין קדושי' תופסין בה ואין ברירה לכן למאי דסבירא ליה קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין בחצי' שפחה וחצי' בת חורין נמי לא הוו קדושין לכן פסק רבא בפשיטות דלא הוו קדושין אבל שאר אמוראי סברי כדקיימא לן כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין ומסתפקי לגבי חצי' שפחה וחצי' בת חורין דשמא היא גרועה משאר קדושין שאין מסורין לביאה וכמו שכתוב התוספות והרא"ש שם לענין חצי עבד דגרע מעריות דיש להם קדושין לעלמא מה שאין כן בעבד ושפחה שאין להם קדושין בשום מקום ואין ראיה משפחה חרופה לעבד עברי דהתם כיון שהוא מותר מן התורה בשפחה הועילו הקדושין במקצת שמשתמש בצד חירות עמה על ידי הקדושין ואם אחר כך משתחררת מתפשטת הקדושין גם על צד השני שהי' עבדות ונעשית אשת איש גמורה כמו שכתב הרמב"ם פרק ז' מה' עבדים ופרק ג' מה' איסורי ביאה חייבים עליה מיתה תיכף אחר השחרור ואם כן אם בא אחר וקדשה אחר השחרור ודאי שאין חוששין לקדושיו כיון שהיא אשת איש גמורה מה שאין כן בישראל גמור שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין שאין קדושיו קדושין גמורים מן התורה אלא מדרבנן כקדושי קטנה שהם תלויים ועומדים אחר השחרור ואם אחר השחרור עשה בה מעשה אישות נעשית אשת איש גמורה מן התורה כמו גבי קטנה אבל אם אחר השחרור קודם שבעל המקדש ראשון בא אחר וקידש הויין תרווייהו ספק קידושין וכמו שכתב הרמב"ם פרק ד' מה' אישות ונמצא שכל זמן שלא נשתחררה אין לה דין שפחה חרופה לחייב את הבא עלי' אשם שהרי אין קדושיו קדושין גמורים מן התורה ואין כוונת הרמב"ם, שם במה שכתב אינה מקודשת קדושין גמורים לומר שאין חייבים עלי' מיתה אבל חייבין עלי' אשם דאם כן היה לו לפרש דכשנשתחררה חייבים עליה מיתה כמו שפירש בדבריו פרק ג' מה' איסורי ביאה ופרק ז' מה' עבדים ועוד אם חייבין עלי' מיתה דהוי אשת איש גמורה איך אפשר לומר שאם בא אחר וקידש שיהיו קדושי שני נתפסים בה אלא וודאי היכא שחייבים עלי' אשם הויין קדושין גמורים רק משום כי לא חופשה אין בה חיוב מיתה ואחר השחרור תיכף חייבין עלי' מיתה כי נגמרו קדושי' וזה דוקא בעבד עברי משום דהויין קדושיו קדושין גמורים שהרי הוא מותר בה וכנ"ל אבל בישראל אחר שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין דינו כמו שכתב הרמב"ם פרק ד' מה' אישות וכנ"ל וזה הוא כוונת הרמב"ם ז"ל בפ' ד' הל' י"ז שכתב ואיזה שפחה חרופה האמורה בתורה כו' פירש כיון שאתה אומר שהמקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין אין קדושיו קדושין גמורים ואין חייבין עליה אשם אם כן מאי שפחה חרופה האמורה בתורה שחייבו עליה אשם ותירץ דזה דווקא בשקדשה עבד עברי כן נראה לע"ד פשוט בדעת הרמב"ם ז"ל וכן הבין הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם וכן הוא דעתו ז"ל בפרק ד' מה' אישות שם השיג על הרמב"ם במה שכתב שאם נשתחררה אין צריך לקדשה קדושין אחרים והוא ז"ל אומר שקדושי הראשון שקדשה בהיותה חצי' שפחה וחצי' בת חורין אין קדושיו גמורים ואחר השחרור צריך לחזור ולקדש כדי שתהי' לו אשה גמורה ואלו בפרק ג' מה' איסורי ביאה כשכתב הרמב"ם שהשפחה חרופה אחר השחרור נעשית אשת איש גמורה והיה חייבין עליה מיתת בית דין לא השיג לומר והוא שקידש אותה אחר השחרור אלא ודאי שבשפחה חרופה האמורה בתורה דהיינו בעבד עברי די בקדושין הראשונים דקיימא לן כר' זירא דגמרי קדושין הראשונים. וזהו כוונת הראב"ד ז"ל בפרק ז' מה' עבדים כשכתב הרמב"ם שפחה חרופה אם רצה לשחרר חצי' הנשאר ותיעשה אשת איש גמורה הרי זה משחרר בין בכסף בין בשטר שאף הכסף (נראה לי שצ"ל שאף השטר גומר שחרורה וה"ל אף משום שכתב למעלה מהאי דינא שהמשחרר חצי עבדו בכסף מהני ובשטר לא מהני כרבה (גיטין דף מ"א ע"ב) היינו דוקא בשעדיין נשאר חצי העבד אצלו וכדאמרינן התם ריש (דף מ"ב). וכ"כ הרמב"ם שם בשחרר חצי ומכר או נתן חצי דמהני בשטר לזה קא משמע לן הרמב"ם כאן כיון שהיתה רק חצי שפחה וגמר לשחררה גומר שחרורה אף בשטר וק"ל) גומר שחרורה. כתב הראב"ד וז"ל שפחה חרופה פירש המאורסת לעבד עברי והיא חציה שפחה וחציה בת חורין עכ"ל ולכאורה קשה מה בא זה ללמד וכי דרכו של הראב"ד לעשות פירושים על דברי הרמב"ם אלא ודאי כוונתו לקיים דבריו שכתב בפרק ד' מה' אישות בהשגתו על הרמב"ם שקדושיו שקידש לחצי' שפחה וחצי' בת חורין אין קדושיו גמורין וכשמשתחררת צריך לחזור ולקדש אותה וכאן כתב הרמב"ם שעל ידי השחרור נעשית אשת איש גמורה וע"כ אף בלא חזר וקדשה אחר השחרור דאי בחזר וקדשה מאי למימרא וזה כקושי' על דברי הראב"ד הנ"ל וידוע דכל מקום שאין הראב"ד משיגו הוא מסכים לדבריו לכן כתב הראב"ד שאין מכאן קושי' על דברי שבפרק ד' מאישות הנ"ל דכאן בנתקדשה לעבד עברי איירי ובנתקדשה לעבד עברי הקדושין שלו קדושין גמורים שהרי היא מותרת לו ולכך הבא עליה חוץ מעבד עברי ההוא חייב אשם אלא כיון שלא נשתחררה אין בה מיתה כדכתיב לא יומתו כי לא חופשה ואחר השחרור נעשית אשת איש גמורה לכן לא כתב הראב"ד כלום בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה כשכתב הרמב"ם שעל ידי שחרור נעשית אשת איש גמורה והי' חייבין עלי' מיתת בית דין לפי ששם פירש הרמב"ם ז"ל גופא איזה שפחה חרופה האמורה בתורה חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לעבד עברי וכו' אבל כאן בפרק ז' מה' עבדים כתב סתם שפחה חרופה וכדי שלא תטעה שגם ישראל גמור שקידש חצי שפחה וחצי בת חורין נקראת שפחה חרופה וכמו שעלה על דעת הרא"ש והרשב"א והרב המגיד ז"ל וכנ"ל ועל ידי השחרור נעשית אשת איש גמורה הוצרך הראב"ד ז"ל לפרש כן נראה לע"ד ברור בדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל:

ואם לחשך אדם לומר אם איתא כמו שחילקתי בין מקודשת לעבד עברי למקודשת לישראל ומטעם שכתבתי דבעבד עברי כיון שמותרת לו הוו הקדושין ראויים לביאה מה שאין כן באחר אם כן הא דאמר רב ששת גיטין דף מ"ג סוף ע"א) כשם שהמקדש חצי' אשה אינו מקודשת כך חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה אין קדושי' קדושין ואם לחשך אדם לומר איזו שפחה חרופה זו שחצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי אלמא בת איתרוסי היא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת הכא נמי מאי מאורסת מיוחדת ואם כמו שכתבתי לחלק מה הוקשה לרב ששת מקדושי עבד עברי לקדושי ישראל גמור בחצי' שפחה וחצי' בת חורין אלא ודאי שווים הם וכן פירש רש"י ז"ל בקושי' רב ששת בדבור המתחיל ואם לחשך כו' המאורסת לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמילתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה עכ"ל אומר אני ח"ו לומר כן לקושטא דמילתא אלא רב ששת אומר כן למאן דלחשך לומר כן וגם רש"י ז"ל מפרש כן דברי רב ששת שאמר כן אליבא מי שרוצה להקשות על רב ששת וכוונתו של רב ששת לומר דלא שייך כלל אירוסין לחצי אשה בשום אופן בעולם ואפילו בעבד עברי שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין אלא שעיקר דינו אתי לאשמועינן לדין הנהוג לנו דהיינו בישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין ואגב אשמעינן דגם בעבד עברי לא שייך בה קדושין כלל לפי שאין קדושין כלל לחצי' אשה ואם כן גבי עבד עברי הקדושין הם רק לחצאין שלצד השפחה אין קדושין תופסין לכן לא מהני גם לצד הבת חורין ואגב יצא לו עוד נ"מ לענין שפחה חרופה שחייבת אשם אשר אם העבד עברי לא קידש אותה רק שנתייחדה לו וכמו שבא בסוף דבריו אלא שעיקר כוונתו לדין הנהוג וכנ"ל לאשמועינן דלא שייך קדושין כלל לחצאין לזה אמר ואם לחשך אדם שמצינו קדושין חלין לחצאין גבי שפחה חרופה לעבד עברי וכיון שקדושין חלין לחצאין אם כן גם בישראל גמור בחצי' שפחה וחצי' בת חורין נמי נימא הקדושין חלין וממילא אפשר לומר שאם בא עליה אחר חייב אשם שהרי בתורה לא נזכר עבד עברי אלא דר' עקיבא מוקי לה בעבד עברי משום שהוא מותר בה כמו שפירש רש"י בכריתות (דף י"א ע"א) עיין שם וכיון דאפשר שגם לשאר ישראל קדושין תופסין בה נימא אם בא עליה אחר חייב אשם וכמו שעלה על דעת הרא"ש והרשב"א והרב המגיד ואף שיש לחלק בין, עבד עברי שמותר בשפחה לכן הויין קדושיו קדושין וכמו שאכתוב בסמוך. רב ששת לא רצה בחילוק זה לפי דסבירא ליה דאף בעבד עברי לא הוו קדושין כלל דאין לחצי אשה קדושין כלל לזה קאמר דמילתא דאין שום צד קדושין כלל לחצי אשה שייכא גם בע"ע והתם בלא קדושין איירי רק מחמת הייחוד לעבד עברי חייב אשם וגזירת הכתוב הוא וכמו שפירש רש"י שם נמצא שעיקר כוונת רב ששת לומר שאין שום צד קדושין בעולם לחצי אשה ומדוייק בזה מה שאמר אלמא בת איתרוסי היא הרי שעיקר כוונתו לומר דלא שייך בהצד קדושין כלל לכן הקשה דהא מצינו בה צד קדושין וק"ל:

אבל הפוסקים ז"ל סוברים שכל הני אמוראי חולקים על רב ששת דהיינו רבה בר רב הונא ורב חסדא ורב יוסף בר חמא ור' זירא וסוברים שיש צד קדושין בחצי' שפחה וחצי' בת חורין ואם כן הא דאמרינן בשפחה חרופה המקודשת לעבד עברי הוא כפשטא אלא דשם הויין הקדושין מדאורייתא מדחייב עלי' אשם וכמו שפירש רש"י בכריתות (דף י"א) הנ"ל שמטעם זה מוקמינן לה במאורסת ע"ש ומדמוקמינן לה במאורסת לעבד עברי ולא מוקמינן לה סתם במאורסת אלא ודאי דווקא גבי עבד עברי תופסין הקדושין מדאורייתא משום דהויין ראויין לביאה מפני שהיא מותרת לו אבל בישראל אחר אין בה קדושי דאורייתא אלא מדרבנן כקדושי קטנה וכמו שכתב הרמב"ם פרק ד' מה' אישות הנ"ל וכן פירש הרמב"ם בהדיא בפירש המשניות פרק ג' דכריתות שדוקא המקודשת לעבד עברי נקראת שפחה חרופה עיין שם ועיקר הסמך של פוסקים אלו הוא מכח דברי רב חסדא שאמר אי קדושי ראובן קדושין קדושי שמעון לאו קדושין כנ"ל וכמו שהביא הרמב"ם מימרא זו סוף פרק ו' מהלכות ייבום וכן בפרק ד' מהלכות אישות כתב שאם אחר השחרור בא אחר וקדשה הוי ספק קדושין לשניהם אלמא מספקא ליה אם הקדושין חלין כלל אבל אין לומר שהרמב"ם וסייעתו פי' הספק כפי' התוספות שמא פקעי קדושי ראשון שהרי הוא פסק בהדיא גבי שפחה חרופה פרק ג' מהלכות איסורי ביאה ופרק ו' מהלכות עבדים שנגמרו קדושי ראשון ובגמרא משמע שלענין זה אי פקעי קדושין אי גמרי אין חילוק בין שפחה חרופה דהיינו המקודשת לעבד עברי ובין שאר ישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין שהרי פשטא דשמעתא בפלוגתא דרב יוסף ור' זירא אי פקעי קדושין אי גמרי לא איירי משפחה חרופה בעבד עברי ומביאים ראיה מקרא דנאמר בשפחה חרופה לא יומתו כי לא חופשה אלא וודאי אי סבירי ליה שחכמים תקנו קדושין לחצי' שפחה וחצי' בת חורין ודאי כעין דאורייתא תקנום ואי גבי שפחה חרופה לעבד עברי פקעי או גמרי הוא הדין נמי לישראל גמור עם חצי' שפחה רק שאנו מסופקים מתחילה אם תקנו לה שיהי' הקדושין חלין כלל וכנ"ל וכן פירש הב"ח בא"ה סוף סימן מ"ד שספיקו של הרמב"ם אם הקדושין חלין עיין שם שמעינן כללו של דבר הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל סוברים שאין דין שפחה חרופה בישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין אלא דוקא בעבד עברי שקידשה הוא דחייב הבא עליה אשם וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל לכן בחנם תמה הרשב"א ז"ל על הרמב"ן למה הוצרך לדחוק כגון שקידשו בפני הבית דלמאן דאית ליה לקמן חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה קדושי' קדושין אפילו בזמן הזה משכחת לה כו' ליתא דאין חייב אשם אלא דוקא בעבד עברי שמסר לו רבו חצי' שפחה וחצי' בת חורין וקידשה בזה דוקא הבא עליה חייב אשם אבל לא בישראל גמור שקידש חצי שפחה וחצי' בת חורין ואפשר דלא חלו הקדושין כלל וארבעה המה עמודי ההוראה הרמב"ם והראב"ד ז"ל כנזכר מדבריהם לעיל שאין חיוב אשם שפחה חרופה אלא מעבד עברי דוקא ור"ת מקושייתו שהקשה בתוספות הא דאין שפחה חרופה אלא מעבד עברי ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וגם הרמב"ן ז"ל שתירץ כגון שקדשו בפני הבית כו' סובר גם כן דאין שפחה חרופה אלא מעבד עברי והמה המכריעים נגד דעת הרא"ש והרשב"א והרב המגיד הנ"ל:

ולפי זה ראית ר"ת ז"ל נכונה דבבית שני הי' היובל נוהג דכיון שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן היובל ואין שפחה חרופה אלא מעבד עברי וכו' מאין היו שפחה חרופה בימי עזרא והרמב"ן ז"ל תירץ וזה לשונו ויש לומר שאם קונה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שהוא עובד לעולם ודינו כעבד עברי להתירו בשפחה עכ"ל והר"ן ז"ל פרק השולח בגיטין (דף תקע"ב ע"ב) בפיסקא דפרוזבול תפס תירוץ זה לעיקר עיין שם ולפי ענ"ד אי אפשר לומר כן שהרי הש"ס סוף עירוכין ריש דף ל"ג) פריך ולא מנו שמיטין ויובלות בבית ראשון אחר שגלו שבט ראובן ושבט גד והכתיב בירמיה שהוכיחם בימי צדקי' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי גו' והוינן בה מקץ שבע שנים והכתיב ועבדך שש שנים ואמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר ושבע לנרצע וכתיב וישמעו וישלחו ומסקנא אמר ר' יוחנן ירמיה החזירן לעשרת השבטים שגלו בימי חזקי' ויאשיהו מלך עליהם ומנו אחר זה שמיטין ויובלות דהיינו שחזרו למנות כיון שהיו כל יושבי' עליה ומיום שהתחילו למנות בימי יאשי' עד חורבן בית ראשון לא הי' אלא שלשים ושש שנים והיובל הי' ארבע עשרה שנה אחר החורבן כדכתיב ביחזקאל וכדאמרינן פרק ב' דערכין (דף י"ב ע"ב) ומשנת י"ח ליאשי' חזרו והתחילו למנות שמיטין ויובל ולא הגיעו ליובל שהרי מהתחלת המנין הנ"ל עד חורבן הבית לא היה אלא ל"ו שנה וכנ"ל ואם כן הדרי קושיא לדוכתא מאי וישמעו וישלחו. אף דאפשר לתרץ דוישמעו וישלחו לא קאי אנרצע שיוצא ביובל אלא אנמכר קאי שיוצא בשש מכל מקום הש"ס אינו רוצה לפרש הקרא אנמכר וגם המקשן לא הקשה אלא מכח נרצע מדהביא הא דהוינן בה כו' ולא הקשה מפשטא דקרא דכתיב וישמעו וישלחו שמע מיניה שבלא נרצע לא הוי קשה ליה והרי מכח קושיא זו הוכרח הש"ס לומר שירמיה החזירן לעשרת השבטים משום דסבר דוישמעו וישלחו אנרצע קאי והנה לפי האמת מאי דאמרינן הכא דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה פסקו היובלות זה היה בשנת י"ב לאחז כמו שפירש רש"י ז"ל בנביאים (מלכים סי') י"ז שבשנת י"ב לאחז היה גלות של אותן השבטים שבעבר הירדן וזה היה תשע שנים קודם גלות כלל עשרת השבטים שהוא גלות הושע בן אלה שהיה בשנה ששית למלכות חזקיה ובזה יש לתמוה על רש"י ז"ל במה שכתב ערכין (דף י"ב ע"ב) דמשפסקו היובלות עד שהחזירן ירמיה היו יותר מתשעים שנה והלא הם יותר ממאה שנים ד' שנים של אחז שמלך ט"ז שנה וגלות שבטים הנ"ל היה בי"ב למלכותו נשארו ד' שנים ממלכותו לשני גלותם כ"ט שנים לחזקיה הרי נ"ה שנים למנשה הרי פ"ח שתי שנים לאמון הרי צ' י"ז שנה של יאשיה הרי ק"ז שנה ובשנת י"ח ליאשיה היה שנת יובל כמו שפירש רש"י בשם סדר עולם ערכין (דף י"ב ע"ב) ואז החזירן ירמיה לעשרת השבטים ויאשיה מלך עליהם עיין שם אך על רש"י אין תמה כל כך לפי שרש"י כתב שם לפי גרסת הספרים אותו ג' שנים דאגלינהו סנחרב כו' ופירושו אותן ג' שצר סנחרב על שומרון לא קחשיב ומה שצר על שומרון היה בגלות הושע עם כלל עשרת השבטים וזה היה בששית של חזקיה ומאותן שנה עד י"ח ליאשיה הויין צ"ד שנה בלא ששית של חזקיה ובלא י"ח של יאשיה אבל לפי האמת הוכיח רש"י ז"ל שאותה גירסא משובשת וצריך לגרוס כל הנך שני דאגלינהו סנחרב עד דאתי ירמיה לא חשיב להו לפי שלא מנו משגלו שבט ראובן וגד עד שהחזירן ירמיה וכמו שפירש רש"י שם במסקנא מעתה יש לתמוה על תוס' ז"ל שכתבו ערכין (דף י"ב ע"ב) ד"ה הנך שני כו' שהרי מששה לחזקיה עד י"ט ליאשיה שהחזירן ירמיה הוא קרוב למאה שנה עכ"ל והחשבון שלהם אמיתי אך למה התחילו מששה לחזקיה שהיו באותו פעם גלות הושע הלא אנן בפסיקי' מנין יובל עסוקים ומזמן גלות שבט ראובן וגד שהיו עשר שנים מוקדם לגלות הושע פסקו היובלות והנ"מ מזה שאם אנו אומרים שמגלות הושע בטלו היובלות נמצא לרבנן בשנת ארבע למלכות חזקיה היה צא וחשוב למפרע י"ח של יאשיה שתי שנים של אמון הרי עשרים נ"ה של מנשה הרי ע"ה הוסיף עליהן כ"ה של חזקיה ושנה הקדומה לה דהיינו שנת ארבע לחזקיה היה יובל ולר' יהודא דסבירי ליה שנת חמשים עולה לכאן ולכאן היה שנה ששית לחזקיה שהיא שנת גלות הושע היה יובל אבל לפי האמת לפי מה שאמרו בש"ס סוף ערכין (סוף דף ל"ב) דמשגלו שבט ראובן וגד כו' בטלו היובלות (אך לפי פירש רש"י במלכים ה' ששלשה גליות היו והראשון היה על שבט זבולון דן וכל ארץ נפתלי וזה היה תשע שנים קודם גלות שבט ראובן וגד ומאותו פעם לא היו כל יושבי' עליה יש לתמוה אמאי אמרו חכמינו ז"ל משגלו שבט ראובן כו' וצ"ע אך אין נפקותא כל כך שבין אלו השתי גליות לא היה יובל אבל בין גלות שבט ראובן כו' לגלות יאשיה היה יובל וכנ"ל) נמצא שלא מנו יובל בימי חזקי' וכן הוא האמת לפי דברי חכמינו ז"ל שאמרו משגלו שבט ראובן כו' בטלו יובלות לא היה יובל שהיה ראוי להיות בימי חזקיה וכנ"ל:

מעתה נשוב לדברי הש"ס דסוף ערכין ריש (דף ל"ג) שרוצה לפרש דמאי דכתב בירמיה וישמעו וישלחו קאי אעבדים נרצעים. ומנין היה להם עבדים נרצעים שהיה חייבים לשלח ולא שלחו עד אותו פעם דהיינו בימי צדקיהו שהיה מלך אחר חזרת השבטים כ"ה שנה וצריך לומר שהיה אצלם עבדים נרצעים קודם גלות שבט ראובן שהרי משם ואילך אין עבד עברי נוהג כלל דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין סוף פרק המקדש שדהו ובקדושין סוף פרק האומר וכן פירשו התוספות ערכין דף ל"ג ע"א) דעל אותן עבדים שהיו להם קודם שגלו קאי ע"ש ואף שלכאורה הוא דוחק שהרי העבדים היו בזמן הרצעה בני י"ח או בני עשרים שהרי כבר עבדו שש שנים ואפילו אם הרצעה היתה חמש שנים אחר גלות שבט ראובן כגון שקנה את העבד באותו שנה שהיה גלות ובכלות שש שלו לא רצה לצאת ונרצע (אך מסתפק אני אם שייך רציעה כיון היובל ויותר נראה דאין רציעה בלא יובל אף שהיתה הקניה בזמן היובל) נמצא שהוא בן ח"י שנים בזמן רציעתו שהוא חמש שנים אחר הגלות והיא שנה שלישית למלכות חזקיה ומשם לח"י שנה של מלכות יאשיה ערך מאה שנה ומשם כ"ה שנים למלכות צדקיה נמצאו חיו העבדים ערך ק"מ שנה אף שהוא קצת דוחק מוכרחים לסבול אך לדעת הרמב"ן ז"ל דסבירי ליה עבד שנרצע ופסק היובל הוא עבד עולם ומותר אפילו בשפחה ואם כן איזה עבדים מחויבים היו לשלח בימי צדקי' על כרחך העבדים שהיו אצלם בזמן היובל נרצעים ולא שלחו אותם חפשי והרי היובל היה קודם שנות חזקי' מ"ח, או מ"ז שנה והנרצעים היו גם כן קרוב לעשרים וכנ"ל נמצא שהיה עד ג' או ד' למלכות חזקיה לא פחות מן ששים ושש שנים ומאה מחזקי' עד שנת ח"י ליאשיה ומשם עד צדקיה כ"ה נמצאו העבדים חיו קרוב למאתיים שנה היתכן לומר כן אלא ודאי הא ליתא דנרצע ופסק היובל מחויב לשלחו תיכף או בשנים שהי' ראוי להיות יובל אם לא בטל ועל אלו עבדים שלא שלחום נאמר וישמעו וישלחו אך יש לדקדק לפי זה הא דעביד פרק קמא דקדושין (דף ט"ו סוף ע"א) צריכותא דאיצטריך למכתב לעולם ואיצטריך למכתב כו' ע"ש אכן לפי האמת זה ראיה לדברי דאי כדעת הרמב"ן דלמא לעולם הוא באמת כפשטא והיכי דמי כגון שבטל היובל אחר הרצעה וכנ"ל אכן מה שתירץ הרמב"ן וכתבנו אותו בתחלת דברינו הוא נכון מאוד לפי מה שתופס ר"ת גופא לעיקר שירמיה החזיר את עשרת השבטים והתחילו למנות יובלות ונמצאו קודם חורבן הי' עבד עברי נוהג ומסר לו רבו חצי' שפחה וחצי' בת חורין ואלו הי' כמה בשנת החורבן עצמו והעבד עברי קידש אותם ויצא מבית אדונו אחר שש שלו ולא גירש את אשתו החצי' שפחה והיא נבעלה לכמה אנשים במשך השנים שהיו בגלות בבל והביאו על שפחות אלו אשמות חרופה וזה פשוט בלי דוחק כלל ועל דברי ר"ת גופא קשה לי במה שכתב דלמסקנא דשמעתא דאמר ר' יוחנן ירמיה החזירן ויאשי' מלך עליהם מנו יובלות גם בבית שני חדא דפשטא דשמעתא משמע דק' יוחנן לא בא (לתרץ) אלא לתרץ שילוח עבדים שנמצא בקרא בימי צדקי' ולא קאי כלל על בית שני ותדע שהרי מרא דשמעתא שתרץ בבית שני מנו יובלות לקדש שמיטין הוא רב נחמן בר יצחק והוכרח לאוקמי אותה ברייתא דלא כר' יהודא והרי רב נחמן גופא סבירי ליה שירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהן ומביא פסוק גם יהודה שת קציר לך וגו' כדאיתא התם ובמגילה (דף י"ד אלא ודאי שזה לא מהני לגבי בית שני כיון דבימי עזרא לאו כולהו סליקו ותדע דהגע בעצמך המקשן שהקשה השתא משגלה שבט ראובן כו' לא מנו יובלות עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע ריבוא כו' הוי מנו ולמה לו כולי האי הוי ליה להקשות בקיצור הא משגלה שבט ראובן כו' בטלו יובלות אלא ודאי שהמקשן ידע שירמיה החזירן רק קושייתו בקל וחומר משבט ראובן כו' שהיו חסרים רק שני שבטים וחצי קרינן אין כל יושבי' עליה כל שכן עזרא שנשארו בגולה רוב ישראל ולא סילקו אלא ד' ריבוא דלא קרינן כל יושבי' וזה פשוט ובזה מובן היטיב דברי חכמי המשנה פרק השולח (דף מ"א סע"א) חצי עבד וחצי בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול כו' וחזרו בהם בית הלל להורות כדברי ב"ש והוקשה לי מעולם מהו לשון להורות הי' לו לומר וחזרו ב"ה והודו לדברי ב"ש אלא ודאי הענין דהנה התוספות ז"ל הקשו דימכור עצמו בעבד עברי דשרי בשפחה כנענית ואפילו אין לו אשה ובנים הא איכא למאן דאמר דרבו מוסר לו שפחה כנענית (הוא דעת תנא קמא דראבי"ע קדושין (דף כ' ע"א) או דעת רבי תמורה (דף ל' ע"א) עיין שם בפירש רש"י) ותירצו דאמרינן באיזהו נשך (דף ע"א ע"א) גר ומשוחרר אין נמכרין בעבד עברי משום דבעינן ושב אל משפחתו עכ"ל ובאמת בפרק איזהו נשך לא נזכר שם משוחרר אך מצד הסברא דברי התוספות נכונים דכיון דטעמו של גר שאינו נמכר משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא מה לי גר'[2] מה לי משוחרר שניהם משפחתם גוים אכן אי קשי' לי הא קשיא דהא אמרינן התם נמי דאין גר קונה עבד עברי מטעם דגמירי דמקני קנה דלא מקני לא קנה ואפילו הכי מסקינן התם הא דתנינא אין גר קונה עבד עברי שיהא דינו כישראל הקונה שעובד את הבן אלא כנמכר לנכרי שאינו עובד את הבן ואם כן ע"כ גם הא דתנינא שאין הגר נמכר בעבד עברי הוא גם כן פירושו שנמכר אלא דהוי, מכירתו לישראל כאילו נמכר לגוי שאינו עובד את הבן דאי אמרת שהגר אינו נמכר כלל אם כן הוי נגד הגמרא הנ"ל דמקני קני וכו' שהוא אינו מקנה כלל והוא קונה עבד עברי אלא שאינו עובד את הבן ואין קנייתו למדין מן מכירתו ומנלן לחלק ביניהם אלא ודאי למסקנא גם הא דתנינן דאין גר נמכר בעבד עברי היינו להיות דינו כנמכר לישראל אלא כנמכר לגוי וכנ"ל והסברא מחייבת לי בכך שהרי אנו למדין הא דאין נמכר בעבד עברי הוא מדכתיב ושב אל משפחתו ולימוד זה נלמוד גם כן לענין שאין עבד עברי כהן נרצע בפרק קמא דקדושין (דף כ"א ע"ב) משום דבעינן ושב אל משפחתו למוחזק שהי' במשפחתו ועל ידי הרצעה נעשה בעל מום ע"ש וכן פסק הרמב"ם פרק ג' מה' עבדים דין ח' ושני הדרשות נדרשין מתיבה אחת דכתיב ושב אל משפחתו מאי שנא לגבי כהן שאין אומרים שהוא נמכר לעבד עברי והמיעוט של ושב קאי אדין שאחר קנייתו דהיינו שאין נרצע ולא אמרינן שהתורה מיעטה מן ושב שלא יהא נמכר כלל ומאי שנא גבי גר דנימא דושב ממעט ליה שאינו נמכר כלל אלא ודאי גם גר נמכר אלא שאינו נרצע ואינו עובד את הבן וכנ"ל:

ואם כן קשה קושיית התוספות גבי חצי עבד וחצי בן חורין למכור עצמו בעבד עברי ומותר בשפחה ובפרק קמא דבבא בתרא (דף י"ג ע"א) כתבו התוספות וז"ל ואומר ר"י דאין זה תקנה דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרינן פ"ק דקדושין אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וכו' וגם זה תימא שהרי שם הקשו התוספות גופא דמה תקנה היא לכוף את רבו שיעשנו בן חורין והא קיימא לן פרק השולח (דף ל"ה) שהמשחרר את עבדו עובר בעשה וכי תימא משום מצוה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה כו' ותירצו דמשום מצות פרי' ורבי' שרי כו' ע"ש הרי שהתירו לאדון לעבור בעשה מפורשת דכתיב והתנחלתם לבניכם כנ"ל ומוטב היה שהעבד ימכור עצמו בעבד עברי ויעבור על אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים שאינו אלא דרש בעלמא וישא שפחה ויקיים לשבת יצרה ואף על גב דעכשיו מקיים מצות פריה ורביה מה שאין כן ע"י שפחה לא יקיים רק שבת בעלמא מכל מקום מה איכפת ליה להרב שיעבור כו' כיון שהוא בעצמו יכול לקיים מצות שבת שהרי גם בית שמאי מודים אלו היה מותר בשפחה שאין לנו לכוף את הרב לשחררו וכמו שאמרו לישא שפחה אינו יכול משמע שאם יכול אין לכוף אלא ודאי העיקר בעיני דגם כאן הלכתא כבית הלל שאין לכוף את הרב לשחררו דהא יש לו תקנה למכור עצמו בעבד עברי אלא כיון דשמאי והלל היו בימי בית שני ולא היה יובל נוהג אין עבד עברי נוהג לכן הוכרחו בית הלל להורות כדברי בית שמאי אבל באמת לענין דינא אין ב"ה מודים לדברי בית שמאי כן נראה לי שמעינן מזה שבימי שמאי והילל שהיו בימי בית שני כדאמרינן פרק קמא דשבת הילל נהג נשיאותו ק' שנה קודם חורבן הבית וחזר להורות כדברי בית שמאי משום שלא נהג יובל בימיו ואין לומר דנימא אף ששמאי והילל היו בפני הבית מכל מקום תלמידיהם היו אחר החורבן שהם נקראים בית שמאי ובית הילל והם שחזרו להורות אחר החורבן כדברי בית שמאי מפני שבטל היובל אבל בזמן הבית היה היובל נוהג ובאותו פעם לא חזרו לדברי בית שמאי מטעם הנ"ל שהיה היובל נוהג ויכול למכור עצמו בעבד עברי זה ליתא דהא בש"ס פסחים (דף פ"ח סוף ע"א) רמינן מתניתין אברייתא אם חצי עבד וחצי בן חורין יאכל פסח משל עצמו ומשנינן כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה עיין שם הרי שגם פסחים נשנית שהוא בזמן הבית ואין לומר נישנת לעתיד לבוא כשיבנה הבית במהרה ליתא שאז יחזרו למנות יובלים שיהיה כל יושביה עליה ויחזרו בית הילל להוראתן שאין כופין את רבו לשחררו שהרי יכול למכור עצמו בעבד עברי וכנ"ל אחר כתבי כל זה עיינתי בתוספות פסחים (דף פ"ח ע"א) וראיתי שתירצו דהא דלישא שפחה אינו יכול איירי בזמן שאין היובל נוהג ע"ש והיינו דלא כר"ת שבבית שני היה נוהג יובל וכן דעת הרמב"ן והרשב"א בחידושיו פרק השולח וכן דעת הרמב"ם ז"ל בהדיא פרק י' מהלכות שמיטה ויובל שבבית שני לא מנו יובלים אלא לקדש שמיטין וכדברי רב נחמן בר יצחק ערכין (סוף דף ל"ב) לפי שהוא פוסק כרבנן ששנת חמשים עולה לכאן ולכאן וכן עיקר שבבית שני לא נהג קדושת יובל:

(סעי' ג') הנה בש"ס מדמה האומר שלא תשמיטני בשביעית לאומר ע"מ שאינו לך עלי אונאה וכמו דשם סובר שמואל אין לו עליו אונאה הוא הדין נמי הכא אין השביעית משמטתו ואם כן קשה שהרי כל הפוסקים פסקו גבי אונאה כרב דאמר גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כדפסקינן בחו"מ סימן רכ"ז סעיף כ"א ואמאי כאן פסקו שאין השביעית משמט והא דמיין להדדי ומה שכתב הסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק ל"ז דשאני שביעית דידע ומחיל מה שאין כן באונאה כו' דלא ידע דאית ביה אונאה דליחיל וכן כתב הש"ך כאן סימן זה ואמת הש"ס פרק הזהב (דף נ"א סע"א) מחלק כן אליבא דרב בין תנאי דעל מנת שאין לך עלי שאר וכסות דסבירי ליה לר' יהודא כיון שהוא דבר שבממון תנאו קיים משום דידעה וקמחלה ובין האומר על מנת שאין לך עלי אונאה דסבירי ליה לרב שיש לו עליו אונאה משום דמי ידע ומחיל לכן הסמ"ע והש"ך ז"ל סוברים דשביעית דמיא לשאר כסות דמקרי ידע ומחיל משום שיודע ששביעית משמט וידע ומחיל ונעלם מהם דברי התוספות ריש פ' הכותב (ד' פ"ד) דשם מקשה הש"ס אהא דאמר רב הלכה כרשב"ג לפי ענין ירושת הבעל שאם התנה שלא יירשנה תנאו בטל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וקאמר רב דלא מטעמא דר"ש ב"ג לפי דסבר רב במתנה על מה שכתב בתורה תנאו קיים וירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ופריך וסבר רב בדאורייתא תנאו קיים והא אמר רב על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה והקשו התוספות וז"ל דבפרק הזהב מוקי רב לנפשי' אפילו כר' יהודא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים ועד כאן לא קאמר ר' יהודא אלא דידעה וקמחלה. הכא (ר"ל גבי אונאה) מי ידע דמחיל ותירצו הכא ליכא לשינויי' הכי דהכא נמי לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו שמא הוא ימות בחיי' לכך פריך שפיר עד כאן לשונו וכן כתב עוד התוספות בפשיטות פרק הזהב (דף נ"א ריש ע"ב) ע"ש הרי אפילו במיתת אשה שהוא שכיח יותר ממיתת האיש כדאמרינן התם (דף פ"ג ע"ב) לענין ירושת הבעל לאשתו אמר אביי מיתה שכיחא כו' ופירשו התוספות משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה והדבר מוכרח התם דאם לא כן מה בכך שמיתה שכיחא דכמו כן מיתה שלו שכיחא אלא ודאי שמיתתה שכיחא יותר ואפילו הכי אמרינן כיון שאינו ברור לו שהיא תמות בחייו לא ידע דמחיל קרינן ליה כל שכן בנדון שלא תשמיטני בשביעית שבידו לנגשו לגבות חובו קודם זמן השמיטה וגם שהלוה מעצמו אפשר שיפרע לו קודם זמן השמיטה וכמו שכתבו התוספות פרק הזהב (דף נ"א ע"ב) בד"ה אבל הכא כו' אליבא דשמואל דאמר גבי אונאה הטעם שאין לו עליו אונאה משום דלאו ודאי קעקר דגבי שביעית נמי לא ידע דקעקר דשמא יפרע לו קודם שביעית ע"ש וכן כתבו התוספות פרק קמא דמכות (דף ג' ע"ב) ד"ה ושמואל כו' ע"ש ומעתה אף לרב דסבירי ליה גבי אונאה דיש לו עליו אונאה מטעם דלא ידע דמחיל הוא הדין נמי בשמיטה סבירי ליה דהשביעית משמטת משום דלא ידע דמחיל וכו':

וראיתי בכה"ג ריש סימן זה בהגהות הטור כתב דעד כאן דאמרינן פרק קמא דמכות דשביעית דמיא לאונאה היינו דוקא לשמואל דמחלק בין ודאי קא עקר לספק קעקר אבל לרב בין היכא דידע דמחיל להיכא דלא קעקר אבל לרב דמחלק בין היכא דידע דמחיל להיכא דלא ידע דמחיל שביעית גם כן לא דמיא לאונאה אלא לשאר כסות ועונה דיודע שהשביעית משמטת ידע ומחיל מקרי וכתב שכך מצא להרב בעל לחם משנה שכן כתב פרק י"ג מה' מכירה וכתב שהוא דוחק ובעל כה"ג כתב עליו שלא ביאר הדוחק ובאמת שלא היו צריך לבאר דאף אלו לא נאמר מ"ש התוספות פרק הכותב ריש (דף פ"ד) ובפרק הזהב דף נ"א ריש ע"ב) הלא מעצמינו יש לנו לדמות כיון שכתבו התוס' לדעת שמואל דמחלק בין ודאי עקר כו' דשביעית לא מקרי ודאי עקר מטעם דשמא יפרע קודם שביעית סברא זו עצמה נכונה לומר גם לרב דמחלק בין ידע דמחיל ללא ידע דשביעית מקרי לא ידע דמחיל מטעם דשמא יפרע וכו' ועוד נראה דדבר שהוא ספק אי אתי לידי כך מקרי טפי לא ידע דמחיל מדקרי לאו ודאי דעקר שהרי התוספות פרק הזהב הקשו הא דאמרינן כתובות (דף נ"ו סע"א) טעמא דכתבה הא ע"פ אינה יכולה למחול לכתובתה והוא סבר דבדבר שבממון תנאו קיים לישני דכתובה לא ידעה דמחלה דאימר היא תמות קודם וי"ל דהתם פריך לשמואל דלא מפליג עכ"ל ומאי תירצו הא שמואל מחלק בין ודאי עקר לספק וכיון דאפשר שהיא תמות קודם הוי ספק עקר אם כן הא דמקשה הש"ס שם ע"ב על ר' מאיר דאמר לא מהני תנאי גבי כתובה הא כתובה דרבנן ומשני קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא ומה בכך דהוי דאורייתא הא לשמואל מהני לר' מאיר אף בדאורייתא היכא דספק קעקר אלא ודאי דלענין עקר לא מהני לכאורה מה שהוא ספק אי אתי לעקירה דהא מכל מקום אם הוא ימות קודם הוי עקירה מעכשיו ולא אמר שמואל דספק עקירה מהני אלא היכא שיש ספק אם יש כאן עקירה כלל כמו באונאה שמא אין אונאה כלל אבל היכא דהוי עתה בהתנאי עקירה ודאית אלא שיש צד לומר שלא יהיה עקירה לבסוף לא מקרי ספק עקירה כן צ"ל לדעת התוספות הנ"ל ואלו בספק ידע ומחיל מהני אפילו אם הספק הוא אם יהיה הדבר לאחר זמן כן וכמ"ש התוספות בתירוצם הנ"ל לענין כתובה וכנ"ל ומה שכתב בשם לחם משנה וז"ל והא דמדמי בגמרא פרק קמא דמכות היינו דוקא לאביי דאית ליה מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל כר"י ולית הלכתא כוותי' וסוגיא דמכות לא מקשי אלא לאביי ואף על גב דשינויי לא הוי אלא לאביי דהוה דלא כהלכתא מכל מקום כיון דבגמרא מדמי על מנת שלא תשמיטני בשביעית לעל מנת שאין לך עלי אונאה ולא לעל מנת שלא תשמיטני שביעית בטעם נכון נקטינן כוותיה עכ"ל. ובעל כה"ג כתב עליו שהוא דוחק גדול דסתמא דתלמודא יקשה אליבא דאביי דלית הלכתא כוותיה עכ"ל ואין זה טענה דהא התוספות פרק הזהב (דף נ"א ריש ע"ב) כתבו לחד תירוצא דהא דפריך הש"ס פרק אע"פ פריך אליבא דאביי ע"ש. אכן בלאו הכי אינם מובנים דבריו כלל ואע"ג דשינוי לא הוי אלא לאביי כו' מכל מקום כיון דבגמרא מדמי על מנת שלא תשמיטני בשביעית לעל מנת שאין לך עלי אונאה כו' וכנ"ל לא ידעתי מה הוא ז"ל סח אדרבא משום דהש"ס מדמה להדדי ואנן קיימא לן באין לך עלי אונאה כרב דיש לו עליו אונאה ולא מהני תנאו אם כן גם גבי שביעית בלא תשמיטני בשביעית לא יהא מהני תנאו ויהא השביעית משמטתו וזו היא התחלת הקושיא שהקשינו בריש ס"ק זה ועוד שסיים ולא ע"מ שלא תשמיטני שביעית כו' אדרבא אלו היה הש"ס מדמה לעל מנת שלא תשמיטני שביעית היה יותר נכון דכמו דשלא תשמיטני שביעית השביעית משמטתו הוא הדין באין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה וע"כ צ"ל שיש איזה חסרון דברים שלא העתיק בעל כה"ג לכל דברי בעל לחם משנה ואין ראוי לעשות כן להטעות לאיש הפחות כמוני שאין בידי ספר הלחם משנה וע"י העתקות בעל כה"ג אני תמיה עליו ובלי ספק שבעל לחם משנה תיקן דבריו דאם לא כן אין פירש לדבריו כלל וכנ"ל:

ומה שכתב בעל כה"ג וז"ל ואין צורך לזה דבפרק קמא דמכות מקשה אליבא דשמואל דמחלק בין ודאי קעקר לספק קעקר ודמי לאונאה אבל לרב דמחלק בין ידע דמחיל ללא ידע דמחיל שביעית ודאי דמי לשאר וכסות דידע דמחיל ועם זה אין צורך לומר דהרא"ש וסייעתו ז"ל חולקים על התוספות דהתוספות כתבו כן לשמואל אבל לא לרב עכ"ל. הנה מ"ש דלרב דמחלק בין ידע כו' שביעית ודאי דמי לשאר וכסות כו' כבר כתבתי דאפילו מצד המושכל בלא דברי התוספות דפרק הזהב ודפרק הכותב אין לחלק בין ספק עקר לספק ידע ומחיל וכ"ש מה שכתב שהתוספות כתבו כן לשמואל ולא לרב והרי התוספות דפרק הכותב ודפרק הזהב הנ"ל מפורשים שלא כדבריו ונעלמו ממנו דברי תוספות הנ"ל לכן נראה לענ"ד עיקר כדעת התוספות בפרק הזהב (דף נ"א ע"ב) ד"ה בד"א כו' דגם לענין אונאה הלכתא כשמואל דאומר על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ומה שכתב הרא"ש ז"ל פרק הזהב בשם ר"ח דהלכתא כרב באיסורי ודין אונאה איסור הוא כבר דחו התוספות ז"ל זה התם וז"ל דהא לא פליגי אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה והלכה כשמואל בדיני עכ"ל ותמיהני על הרא"ש ז"ל במה שכתב וז"ל ולא דמי' הך פלוגתא לפלוגתא דפליגי רב ושמואל לענין גזל בכמה דוכתי וק"ל כשמואל בדינא דהכא פליגי בלכתחילה אם מותר להתנות כן ולהפטר מאונאה עכ"ל אם כן מנלן לומר דסבירא ליה לרב דלא מהני תנאה דלמא באמת מהני תנאה ורב לענין אסורא קאמר שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד מהני תנאה ומאי מקשה הש"ס מברייתא דהנושא והנותן באמנה כו' אדרב נימא דברייתא איירי בדיעבד וכל שכן מה שמקשה הש"ס כתובות ריש (דף פ"ד) דרב אדרב לפי מאי דסליק אדעתן דרב סבירי ליה במתנה על מה שכתב בתורה תנאו קיים מהא דאמר בעל מנת שאין לך אונאה שיש לו עליו אונאה ומאי קושיא דרב אמר שאינו רשאי להתנות ואם התנה אפשר דסבירא ליה דמהני תנאו כמו גבי כתובה אי היתה דאוריית' דהוי מהני ביה תנאה אלא ודאי פשוט כדברי התוספות הנ"ל דלא פליגי אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה וכנ"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל בשם השאלתות דרב אחאי דפסק כרב משום דהאי ברייתא בדאמר בסתם אבל במפרש אתי' כרב עכ"ל כבר הביאו התוספות ז"ל שם דברי השאלתות ותירצו הברייתא דבדאמר בסתם כו' הנ"ל. ואני אוסיף לחזק דברי תוספות הנ"ל דודאי ברייתא הנ"ל אינה מתנגדת לשמואל דאם לא כן כמו שהקשה הש"ס מברייתא קמייתא אדרב הכי נמי הוה לי להש"ס להקשות מהאי ברייתא בתרייתא לשמואל ולפי דעתי היה סליק דשמואל בתיובתא ואמאי הקשה הש"ס טפי אדרב מדשמואל אלא ודאי שאין קושיא מהאי ברייתא בתרייתא אדשמואל עיין בתוספות מ"ש בשם ריב"ן ודבריו נראה לענ"ד מבוארים גם מפירש"י ז"ל שהרי נראה ששני מיני סתם הם שמעיקרא בדברי רבא פירש רש"י סתם על מנת שאין לך אונאה בלא ידע דניחול ואחר כך בדברי ברייתא בתרייתא פרש"י בד"א דיש לזה אונאה על זה בסתם מכר אבל במפרש כגון כ' עכ"ל ולכאורה קשה כיון שרש"י ז"ל פירש כבר בדברי רבא שאמר כאן בסתם שפירושו בסתם על מנת שאין לך עלי אונאה למה הוצרך לחזור ולפרש סתם האמור בברייתא ולא עוד ששינה בפירושו בברייתא שסתם האמור בברייתא היינו סתם מכר אלא ודאי כוונתו לתרץ שלא תקשה מברייתא זאת לשמואל דסבירי ליה בעל מנת שאין לך עלי אונאה אין לו אונאה ובבריית' קתני בסתם ולפי פירוש הקדום ברש"י ז"ל פירושו שאמר סתם על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה ואם כן קשיא לשמואל ולכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש דסתם הנאמר בברייתא אינו מוכרח לפרש כמו שמפרש רבא אליבא דרב אלא סתם האמור בברייתא היינו סתם מכר בלא שום תנאי אבל אם אמר על מנת שאין לך עלי אונאה לאו בכלל סתם הוא ואפשר דסבירי ליה לתנא דברייתא דאין לו עליו אונאה וכסברת שמואל לכן פירש רש"י גם כן על מה שאמרו בברייתא אבל במפרש מוכר שאמר כו' והוסיף רש"י ז"ל תיבת כגון וכוונתו להודיע שאין כוונת התנא לומר בדוקא באומר כך מפורש יודע אני ששוה כך וכך אבל באומר סתם ע"מ שאין לך עלי אונאה לא מקרי מפרש לכן פירש שזה לאו דוקא אלא הוא הדין נמי באומר כגון זה והיינו באומר על מנת שאין לך עלי אונאה הוי גם כן בכלל מפרש עוד אפשר לומר למה אמר התנא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתיים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה לרבותא כתב כן ולאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ו' מה' מכירה ומביאו הטור והמחבר לקמן סימן רכ"ז סעיף כ"ב דלא מהני מפרש יודע אני כו' אלא בשאמר לו כן כשיעור הטעות שיש בו במקח או קרוב לה בכדי שהדעת טועה ע"ש לזה אשמעינן התנא שאין הדבר כן אלא אפילו אם אמר עד הכפל דהיינו שאמר שוה מנה במאתיים ולא נמצא בו אלא כדי אונאה דהיינו שוה מנה וק"ך ואין זה קרוב לכדי אונאתו אפילו הכי אין לו עליו אונאה וכל שכן באומר סתם על מנת שאין לך עלי אונאה דלא שייך לומר להשביח דעתו פשיטא שאין לו עליו אונאה ועוד אני תמה על דברי הרא"ש ז"ל איך אפשר לפרש דרב ושמואל פליגי אם מותר להתנות כן מאחר דמסקינן דגם לרב במפרש האונאה אין לו עליו אונאה ומותר להתנות ופלוגתייהו רק בסתם ומטעם דלא ידע דנמחול אם כן מה איסור יש כאן וממה נפשך אם לא יהיה בו אונאה לא אהני כלום בתנאו ואם יהיה בו אונאה כל שכן שלא אהני כלום שהרי ס"ל לרב דיש לו עליו אונאה ואם כן מאיזה צד יהיה איסור בדבר להתנות כן ואם נאמר שאף על פי כן יש איסור כיון שלפי דעתו הוא מתנה על מה שכתוב בתורה אפשר דגם שמואל ס"ל כן דאסור להתנות אלא דס"ל דמהני תנאו אף שלכתחילה אסור לעשות כן ואם כן הא דאמרינן בריש תמורה (דף ד' ע"ב) בפלוגתא דאביי ורבא מאי דאמר רחמנא לא תעביד אם אי עביד מהני או לא מהני ומאריך הש"ס שם ולבסוף (דף ו' סע"א) אמרי' השתא דשנינן כל הני שינוי' אביי ורבא במאי פליגי אמאי לא קאמר הש"ס דפליגי בהא אם אמר על מנת שאין לך עלי אונאה דאביי סבירי ליה כשמואל דמהני תנאו ואין לו עליו אונאה שהרי גם בפרק הזהב מוקי אביי לרב כר' מאיר כדאמרינן אמר אביי מחוורתא רב אמר כר' מאיר ושמואל כר' יהודא ורבא סבירי ליה כרב דלא מהני תנאו ויש לו עליו אונאה וכמו שמתרץ רבא בפרק הזהב לאוקמי לדרב ככ"ע (ובאמת צריך ליישב דהתם בתמורה מייתי הש"ס הרבה דברים שבין אביי ורבא אמאי לא מייתי התם דין אונאה דרחמנא אמר לא תונו איש את עמיתו ואי עביד לא מהני שהרי מחוייב להחזיר האונאה או תקשה באם הוא פחות משתות דמהני ואין צריך להחזיר) אכן נראה לענ"ד לפרש לפי מה שקבלתי אף שלא מצאתי הדבר בשום פוסק מפוסקים הראשונים ז"ל והענין דלפעמים מצינו האמוראים האחרונים מתרצין דברי האמוראים הקודמים להם על מה שהקשו על דבריהם ממתני' או מברייתא ומתרצין האחרונים כאן איירי באופן זה וכאן באופן זה ולא נאמר בתירוץ זה לא קשיא ולפעמים קאמר הש"ס לא קשיא כאן באופן זה וכאן באופן זה ומאיזה טעם קאמר לא קשיא ומאיזה טעם במקום אחר לא קאמר לא קשיא אלא קאמר כאן וכו' אלא הענין הוא היכא שהאמורא מתרץ וכוונתו רק ליישב דברי אמורא הקודם וליה לא סבירי ליה להלכתא דברי האמורא הקודם קאמר לא קשי' ר"ל שעל האמורא הקודם לא קשיא מהאי ברייתא או מהאי מתניתין דהאי ברייתא מוקי האמורא הקודם על אופן זה ולא קשיא עליו כלום והיכא שהאמורא האחרון רוצה למוקים שיהיה דברי הראשון להלכתא קאמר סתם כאן איירי באופן זה ולא קאמר, לא קשיא להודיע שאין כוונתו רק לתרץ הקושיא על האמורא אלא הדבר כן לדינא והנה אף שקבלתי כן היה הדבר כמסתפק בעיני עד שמצאתי און לי והיא לפענ"ד ראיה נכונה וברורה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא (דף ק"ו ע"א) אהא דאמר רב מנה לי בידך אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור ואמר יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא והקשה עליו רב אחא בר מניומי ממתני' היכן פקדוני כו' ותירץ לו רב נחמן וחזר והקשה לו אימא סיפא כו' ותירץ לו רב נחמן לא קשיא כאן בקפץ כאן בשלא קפץ אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושה לדרב דרב הכי מתרץ לה למתני' ופירש רש"י משכוני נפשך לבא במקומו לתרץ קושיא ולהעמיד דבריו כו' ע"ש ויש לדקדק חדא מנא ליה לרמי בר חמא דרב נחמן לא סבירי ליה לדרב וראיתי בנ"י שכתב וז"ל משמע דהוי שמיע ליה מיניה דליתא להא דרב ולפי ענ"ד הוא דוחק דהוה לי למימר הכי שמעינא מינך דלית לך לדרב ועוד למה המתין רמי בר חמא עד שתירץ רב נחמן מה שהקשה לו רב אחא מסיפא אתירוץ ראשון היה לו להקשות משכוני נפשך אדרב למה לך אלא ודאי מתחילה באמת היה סבר רמי בר חמא דרב נחמן סבירי לי' כרב עד לבסוף שתירץ רב נחמן לא קשיא כאן בקפץ מדקאמר לא קשיא כו' מכלל דלא בא אלא לתרץ אליבא דרב ואיהו לא סבירי ליה הכי לכן הקשה משכוני נפשך אדרב למה לך מכאן אתה למד דגם רבא שתירץ בפרק הזהב בענין על מנת שאין לך עלי אונאה לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש לאו דאיהו סבירי ליה הכי דאם כן לא היה לו לומר לא קשיא אלא כאן בסתם כאן במפרש אלא ודאי כוונתו רק לתרץ אליבא דרב דרב הכי מתרץ לה וכמו שאמר רב נחמן רבי' דרבא פרק הגוזל הנ"ל לכן לא קאמר הש"ס בריש תמורה הנ"ל דפלוגתא דאביי ורבא באומר על מנת שאין לך עלי אונאה אי מהני או לא דאם כן לרבא דאמר מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוי דינא בעל מנת שאון לך אונאה יש לו עליו אונאה ורבא לא סבירי ליה הכי וכנ"ל ועוד אף אם תימצי לומר שאין זה דקדק כל כך להוכיח מדאמר רבא לא קשיא מכלל דלא סבירי ליה לדרב ואם כן הדבר ספק אי סבירי ליה לרבא כרב או שהוא מתרץ כן רק אליבא דרב אפילו הכי לא היה יכול הש"ס לומר דפליגי אביי ורבא בתמורה באונאה דאם כן היה קשה הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן אביי ורבא הלכתא כרבא ובדרב ושמואל קיי"ל הלכתא כשמואל בדינא וכהנ"ל מקשה הש"ס פרק קמא דכתובות ריש (דף י"ג ע"א) מכל זה נראה לענ"ד עיקר דגבי אונאה אין חילוק בין סתם למפרש והאומר על מנת שאין לך עלי אונאה אין עליו אונאה כשמואל וכדעת התוספות ז"ל אכן בהא אני מסתפק באומר על מנת שאין לך עלי אונאה והיה בו יותר מכדי שיעור אונאה שהוא שתות והוי דינו ביטול מקח אי נימא דוקא לגבי שיעור אונאה אהני תנאו ולא לגבי שיעור ביטול מקח או נימא דגם שיעור ביטול מקח גם כן נכלל בכלל תנאי האונאה דהא בתורה לא כתיב ביטול מקח והכל נכלל בלאו דאונאה או נימא מדהוציאה התורה עבדים וקרקעות מדין אונאה כדאמרינן פרק הזהב (דף נ"ו ע"ב) ואפילו הכי אמרינן שם דף נ"ז ע"א) אונאה אין להם אבל ביטול מקח יש להם אלמא שאין ביטול מקח בכלל אונאה סתם האמורה בתורה גם אם יש לחלק בין לשון תורה ללשון בני אדם ולומר דבלשון בני אדם הכל נכלל בלשון אונאה וצריך יישוב לזה אך אין כאן מקומו ואם יזכני השם להגיע לשם נדבר בו:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
  1. התשובה זו לא נודעה לנו למי היא. אם להגאון המחבר או לבני הגאון מו"ה אשר זצלה"ה.
  2. בזמן הזה ליכא גרים ועבדים.