ראשון לציון/ביצה/יט/א

ראשון לציון ביצה יט א

גמרא ת"ר כלי שנטמא מעי"ט כו'. משמע דבין ת"ק ובין ר"ש שזורי מודים דאין מטבילין בין השמשות של י"ט. וקשה אמאי השמיט הרמב"ם דין זה מהלכותיו דהו"ל לאשמועינן חידותא דדינא דשמעינן תנא דגזרו אפילו בין השמשות וי"ל דלפום מאי דפסקינן דטעמא דאיסור הטבילה הוא משום שמא ישהא פי' יניח כליו טמאים עד י"ט שהוא פנוי כו' כפי זה אין מתחלק בין השמשות מי"ט עצמו דגם בין השמשו' הוא זמן שהוא פנוי דהרי הוא זמן דאסור במלאכ' וישנה לגזירה. דהן אמת אי הוה טעמא דאיסור טבילה משום איסור המעשה בי"ט אה"נ דהוי חידותא דדינא דבין השמשות דהוי ספק משא"כ השתא דהוי שמא ישהא שוה הוא השמשות לי"ט גופיה ותנא דברייתא דקתני כלי שנטמ' כו' כל עצמו לא אתא אלא לאפוקי ר"ש שזורי והן אמת דאם לא אתא אלא לאפוקי מר"ש שזורי הכי הול"ל מטבילין כלים ב"ה אלא דכן דרך התנא כל דמצי למימר מלתא דמשתמע מינה תרתי הגם דחד מינייהו לא אצריך קתני ליה באגב וכדאית' בתוס' בריש ברכות כעין זה. ובין השמשות של שבת קתני מתני' להדיא ספק חשיכה ספק כו' אין מטבילין את הכלים וכו' והגם דאמרינן דף ל"ד רבי אומר כל שהוא משום שבות אין אוסרין אותו בין השמשות ופסקה הרמב"ם בפכ"ד מה' שבת כבר חילק הרמב"ם שם דלא אמרי' כל שהוא משום שבות לא גזרו ביה אלא במקום מצוה כגון להביא לולב או שופר וכדומה אבל שאר דברים אסור ואפילו אין איסורן אלא מדרבנן כגון לעשר הודאי אסורים בין השמשות וה"ה טבילת כלים בין השמשות דשבת דאסור כדקתני מתני' ולא הוצרך הרמב"ם ז"ל לאומרה נשמעת היא מן הכלל שכתב וכפי זה איסור טבילת כלים בין השמשות אסור בין בשבת בין בי"ט בשבת הכי איתא להדיא בדברי הרמב"ם ובי"ט לא הוצרך לפרש מטעמא דכתיב לעיל ואפשר לנו לומר דכיון דלא אשכחן דכתב הרמב"ם להתיר בי"ט סמך לדון הכי בי"ט מאמרו ולהטביל כלי שנטמא בולד הטומאה בבין השמשות של שבת אפשר לצדד בה ולומר דדמי לעישור דמאי דקתני במתני' דהו"ל דרבנן טומאת הכלי דרבנן והטבלתו בשבת דרבנן ובין השמשות דרבנן או אפשר לומר מדלא מפליג תנא בה כי היכי דמפליג במעשרין דקתני בסיפא אבל מעשרין את הדמאי כו' ולא קתני ג"כ אבל מטבילין את כלי שנטמא בולד הטומאה משמע דבהטבלת כלים לא מפלגי' וכן נראה עיקר וטעמא דסוף סוף מתקן כלי הוא ודוקא עשור דמאי מטעמא דרוב עמי הארץ מעשרין הוא כדקאמר הש"ס בכמה דוכתי והרמב"ם נמי ממה שלא חלק אלא בדמאי דרוב עמי הארץ מעשרין מינה אנו למדים דטבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דלא דמיא לה ואסיר וכל זה בשבת אבל בי"ט כלי שנטמא בולד הטומאה אפילו בי"ט עצמו מותר להטבילו כמ"ש הרמב"ם להדיא בפ"ד מהי"ט הלכה ח':

ופש גבן לתת טעם להרמב"ם דפסק כרבי דאמר כל דאסור משום שבות לא גזרו בין השמשות וחילק דדוקא בהיכא דאיכא משום מצוה או בשעת הדחק כגון שהיה טרוד אבל בר מן דין לא שרי בין השמשות ולא חילק הרמב"ם בין עירובי תחומין לעירובי חצרות והש"ס לא משמע כן דקאמר בישובא דמתני' דקתני התם בשבת שלשה דברים צריך אדם לומר בע"ש קודם חשיכה ערבתם כו' ספק חשיכה ספק אינו חשיכה כו' אבל מערבין כו' והקשה הש"ס רישא לסיפא דמרישא משמע קודם חשיכה אין אבל ספק חשיכה אין מערבין ומסיפא משמע דס' חשיכה מערבין ומשני כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות ע"כ והרמב"ם לא חלק בין שני עירובין אלו. ונראה לומר דמפרשה על זה האופן רישא דקתני אסור בערובי חצרות כיון דלית ביה מצוה אסיר ופשטה נמי הכי משמע דאין אדם אומר בכל ע"ש בביתו ערבתם על ערובי תחומין אלא על ערובי חצרות וסיפא דקתני ספק חשיכה מערבין מיירי בעירובי תחומין כיון דאית ביה מצוה דהא אין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה וכיון דהוי לדבר מצוה מותר בין השמשות ובזה מרויחין נמי מנא ליה להרמב"ם דלדבר מצוה הוא דשרי אלא דכלהו רבוותא לא מפרשי לה הכי וגם הרמב"ם בפירוש פירשה דרישא דאסיר הוא בעירובי תחומין והיה נראה לומר דבתר דאשכחינן ההיא דעירובין דאמר רבי דכל דאיכא משום שבות מותר בין השמשות ואשכחן נמי רבינא התם דטרח לישב הך משנה דנתנו בראש הקנה בזמן שהוא תלוש ונעוץ כו' דאתיא כרבי ש"מ דהלכתא כותיה ומהשתא אי מפרשי' הכא דבעירובי תחומין אסור הויא מתני' דלא כרבי ולהכי מפרשינן כדפירשנו ברישא בעירובי חצרות דלית בהו מצוה וסיפא בעירובי תחומין דאית בהו מצוה מן הסתם:

אלא דמצאתי להרמב"ם גופיה כתב בפ"ו ומהלכות עירובין הלכה י"ב וז"ל וספק העירוב כשר אעפ"י כן ספק חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ואם עירב הרי זה עירוב ע"כ. דברי רבינו מוכרחים הם דמיירי אפילו בעירובי תחומין שהם לדבר מצוה דאי מיירי בעירובין שאינן לצורך מצוה מאי איריא ספק חשיכה דנקט אפילו מבעוד יום נמי אסור לערב עירובי תחומין לכתחילה אם לא לצורך מצוה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל עצמו בפרק הנז' הלכה ו' וז"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כו' ואם עירב וכו' אלא לדבר הרשות הרי זה עירוב עכ"ל. אלא ודאי דאפילו לדבר מצוה קאמר הרמב"ם ז"ל דאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות מהשתא בהכרח דמפרש מאי דאמר בש"ס דקאמר כאן בעירובי תחומין פי' רישא דאסר כאן בעירובי חצירות בסיפא דשרי וכמו שפירש בפירוש המשנה ועיקרי והגם דפסק הרמב"ם כרבי דכל שהוא משום שבות מותר בין השמשות במקום שיש מצוה אעפ"י כן פסק בעירובי תחומין אפילו משום מצוה אין מערבין משום דשאני עירובי תחומין דאית ליה סמך מדאורייתא החמירו בו לכתחילה דאי לא תימא הכי קשה סתמא דהכא עם סתמא דעירובין דקתני נתנו בבור כו' הרי זה עירוב ואוקמוה התם בעירובין דף ל"ד כרבי דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות והכא סתם לן בעירובי תחומין דאפילו לצורך מצוה לא' לזה בהכרח לומר דהא נמי אתייא אפילו אליבא דרבי ומטעם הנ'. ומאי דהצריך הרמב"ם בהתר השבות בין השמשות צורך מצוה משום דרבי דאמרה להא מלתא דאין שבות בין השמשות בעירובי תחומין אמרה וקי"ל אין עושין עירובי תחומין אלא לצורך מצוה כדאמר רב יוסף שם בעירובין ופסקה רבינו בפ"ו הלכה ו' א"כ מנא לן להתיר שלא במקום מצוה ודן הרמב"ם שעת הדחק דכוותה דכיון דלא הוי בהא מלתא איסור כל דאניס לא אסרינן ליה ומאי דמסקינן בש"ס סיפא דהך מתני' דקתני אבל מערבין דמיירי בעירובי חצרות ומשמע דליכא מצוה ואפילו הכי שרי ולהרמב"ם ז"ל לא שרינן אלא במקום דאיכא מצוה כבר כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות עירובין הלכה כ"א וז"ל ומערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות בין השמשות אע"פ שהוא ספק כו' יע"ש הרי דכתב התר ערובי חצרות ואפילו ליכא מצוה והוא מאי דאוקימנא בש"ס סיפא דמתני' בערובי חצרות ואפילו ליכא מצוה ובזה מודו כ"ע ואפילו רבנן דפליגי עליה דרבי דקיל טפי ערובי חצרות כאו' ז"ל ושבות זה דאסרו רבנן לעשות עירובי חצרות בשבת קיל מכל שאר השבותים דאסרו חז"ל כגון לשוט ולעלות באילן ולהטביל כלים ולהגביה תרומות ומעשרות ולזה כל שאר השבותים לא הותרו בין השמשות אלא במקום מצוה ושבות זה דעירובי חצרות הותר בין השמשות אפילו אין בו צורך מצוה ולא שעת הדחק אעפ"כ שרי נמצינו אומרים ג' חילוקי דינים בבין השמשות עירובי תחומין אפילו לצורך מצוה אין לעשות לכתחלה. כל שאר השבותים חוץ מעירובי חצרות לדבר מצוה מותרים בב"ה. עירובי חצרות מותר אפילו אין בו צורך מצוה וראיתי להרב כ"מ שכתב בשם ה"ר אברהם בנו של הרמב"ם דהרמב"ם למד לומר דשעת הדחק הוי כבמקום מצוה מההיא דקתני במתני' אבל מערבין וטומנין כו' ומוקמינן ליה בעירובי חצרות וערובי חצרות לית בהו מצוה ואעפ"כ שרי הא ודאי דמיירי בשעת הדחק כו' יע"ש ודבריו קשים דלדבריו ז"ל עירובי חצרות דקא שרי במתני' היינו דוקא בהיכא דהוי טרוד והודחק א"כ אמאי מחלק בש"ס דרישא דמתני איירי בעירובי תחומין כו' לימא רישא וסיפא תרוייהו בערובי חצרות אלא דרישא מיירי שלא בשעת הדחק וסיפא מיירי בשעת הדחק אלא ודאי דליתא. ותו בר מן דין וכי הרמב"ם יעשה אוקמתות במשניות מה שלא הוזכרו ולא נרמזו בש"ס אלא ודאי דליתא. ותדע עוד דכשכתב הרמב"ם בפ"א דין היתר עירובי חצרות לא התנה בו דדוקא בשעת הדחק ומשמע ודאי דבכל גוונא מתיר אלא ודאי כדכתי' עיקר:

שם גמרא מטבילין מגב כו'. פי' רש"י הבא להחמיר על עצמו ולהטביל כו' יע"ש והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות י"ט וז"ל מי שהיה טהור לתרומה ורוצה ולהטביל לקודש מותר כו' וכן פי' בפי' המשנה ומסתברא לומר שזו היא ג"כ דעת רש"י ומה שפי' הבא להחמיר פי' ולאכול על טהרת קדש דאי לא תימא הכי ק' פשיטא דשרי הא לא מטהר מידי בטבילה זו ותו חומרת טבילה זו היכא כתיבא אלא דק' לי לדברי הרמב"ם דפי' האי קולא דמגב לגב כו' בי"ט ולא כתבה בשבת דמש' דבשבת אסור ק' השתא כלי שנטמא בולד הטומאה מעי"ט מותר להטבילו בי"ט כמ"ש רבינו שם בהלכה שלפניה כלי שהיה טהור לגמרי אלא לטובלו משום מעלה שעשו חכמים בטהרות מיבעיא וי"ל דאצטריך למימר דלא תימא דוקא כלי שנטמא בולד הטומאה מותר מפני שהוא צריך להטבילו להשתמש בו בי"ט התירו לו להטביל אבל כלי זה שהוא טהור והוא נמלך בי"ט להטבילו להוסיף טהרה על טהרתו להשתמש בו במעלה אחרת אימא דלא משום דאין בזה שום צורך י"ט והו"ל טרחא שלא לצורך קמ"ל ולהכי נתחכם הרמב"ם והקדים לומר דין התר מטבילין כלי שהיה טהור לתרומה כדי להשתמש בו קודש ובתר הכי כתב דין כלי שנטמא מעי"ט בולד הטומאה וכתב הטעם לפי שהוא טהור מן התורה לומר דבזה אני צריך לתת לך טעם לפי שהוא טהור מן התורה אבל בהלכה שלפניה אין צריך לתת טעם זה והוצרך להשמיענו לאו משום שלא תטעה דאסור שמא ישהה אלא לבל תאמר טירחא שלא לצורך הוי קמ"ל. אלא דפש גבן ליתובי דעתא לדעת הרמב"ם בישוב דברי הברייתא דקתני כיצד מגב כו' הרוצה לעשות בתו ע"ג כדו כו' עושה כיצד מחבורה כו' היה אוכל בחבורה כו' וא"כ לדברי הרמב"ם הכי פירושה אמר גתו במקום מעלה ראשונה וכדו במקום מעלה שלמעלה ממנה וידוע הכונה ואמר מחבורה לחבורה פי' אפילו כבר הטביל דהיינו למעשר דנימא דכבר יש להם מעלת טהרה אחרת לא נתיר לו לטרוח בשביל מעלה אחרת ורישא דהתיר לו מיירי דאין לו שום מעלה דהטבלת כליו אלא טהרת חולין התרנו לו להטביל למעשר לעשות מעלת טהרה א' בי"ט אבל אם כבר יש לו טהרת י"ט מעשר לא קמ"ל ודרך הרמב"ם במשנה אינו כדרכו ביד:

שם גמרא אמר עולא כו' כל הסוגיא פי' למעלה בגמרא דף י"ז ע"ב ד"ה אמר רבא הלכתא כו' יע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף