ראשון לציון/ביצה/יד/ב

ראשון לציון ביצה יד ב

גמרא תניא אמר ר"ג במה דברים אמורים וכו' לא צריכא כו' ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות י"ט וכן הבורר קטניות בי"ט בורר כדרכו כו' אבל לא בנפה ולא בכברה בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל וכו' ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יתר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת אעפ"י שהאוכל מרובה בורר את האוכל כו' עכ"ל קשה א' למה הוצרך לומר חלוקת פסולת מרובה מהאוכל כיון דהגמרא פריך עלה פשיטא ומה גם דכיון דאדכר בסמוך לה חלוקת פסולת מרובה בטורח דבורר האוכל הגם דנפיש בשיעורא מה צורך לומר חלוקה ראשונה ותו למאי דאמרינן דלא אזלינן בתר ריבוי הטורח ולא בתר ריבוי המתברר הגם כי רב הוא כיון דזוטר בטרחא א"כ כי היכי דהתנה הרמב"ם בסיפא דבורר את האוכל אם הוא רב בטורח דצריך לברור האוכל כמו כן הול"ל בדין בורר את הפסולת דאם מרובה האוכל בטורח יברור הפסולת הגם כי רב הוא מהאוכל ואמאי לא חדית לן האי דינא דריבוי הטורח הוא העיקר אלא בדין בורר את האוכל. ונראה דדעת הרמב"ם בפי' דסוגייא כאשר אבאר בס"ד וכדי להבין הסוגייא איכא למידק במאי דקאמר הש"ס לא צריכא כו' ועד השתא פשיטא כיון דנפיש בטרחא היכי שרינן לברור פסולת מתוך אוכל ונפיש בטרחא וי"ל דס"ד דסוף סוף כיון דבערך המתברר הוי האוכל מרובה בשיעור אזלינן בתר השיעור כי רב הוא ויודו בית הלל דשרי לברור בפסולת מתוך האוכל הגם דבערך המתברר נפיש ליה בטרחא קמ"ל דכיון דנפיש פסולת בטרחא הגם דהאוכל נפיש בשיעור אוקי הא לגבי הא ושקילי נינהו ולזה לא שרינן ליה לברר הפסולת מתוך האוכל דחייב עליו בשבת טפי מבורר אוכל מתוך פסולת כידוע דלא התירו בית הלל למעבד הכי אלא לפי רוב המעשה כשיברר האוכל או ששוין בטרחא ועדיף האוכל בשיעורא או דשוין בשיעורא ועדיף האוכל בטרחא בזה הוא דאמור ב"ה יברר פסולת מתוך האוכל אבל כל דהאוכל נפיש בטרחא הגם דהפסולת נפיש בשיעורא או להפך דהאוכל נפיש בשיעורא והפסולת נפיש בטרחא יברר האוכל ולא הפסולת וכפ"ז פי' דברייתא הכין הוא בד"א כשהאוכל מרובה פי' יש בו יתרון כגון שהם שוים בטורח והאוכל נפיש בשיעור או שהם שוים בשיעור והאוכל נפיש בטורח אבל פסולת מרובה יש בו ג"כ ריבוי שהוא מרובה בטורח הגם דזוטר בשיעור או נפיש בשיעור הגם דזוטר בטורח דברי הכל יברר האוכל והש"ס דלא נקט אלא נפיש בטרחא וזוטר בשיעורא חדא מנייהו נקט ואפשר דחידושא נקט דאפי' זוטר בשיעורא ומכ"ש נפיש בשיעורא הגם דזוטר בטרחא סוף סוף הוא מברר הרבה. ומצינן למימר נמי דהש"ס מלתא שקולה נקט ומצי' לפרושה אאוכל ואפסולת אאוכל עז"ה דנפיש בטרחא האוכל הגם דזוטר בשיעורא בורר האוכל ואפסולת עז"ה נפיש בטרחא כו' כדפרישית ובזה נחה דעתי במאי דהוה קשיא לי דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דמרישא משמע דדוקא לא התירו אלא כשהאוכל מרובה הא שוים אסור לברור כדרכו אלא בורר האוכל ומסיפא משמע דוקא כשהפסולת מרובה מן האוכל הוא דבורר את האוכל הא שוים בורר את הפסולת והייתי רוצה לתרץ בזה דברייתא נעשה קתני עז"ה בד"א כשהאוכל מרובה הא שוים נעשה כפסולת מרובה ובורר את האוכל. ולפי דרכינו אין אנו צריכין לומר זה דסיפא דקתני אבל פסולת מרובה דבורר את האוכל הוי גדר שוים כדדייק וזוטר בשיעורא דמשמע דהאוכל מרובה בשיעור ואעפ"י כן בורר את האוכל הרי דשוים בורר האוכל ומינה שמעינן נמי דאוכל ופסולת שוים בשיעור ושוים בטרחא דבורר את האוכל דלא התירו ב"ה לברור כדרכו אלא כשיש יתרון בברירת הפסולת כדפרישית. ובזה נבא להבין אמרי קדוש ועליון הרמב"ם דסובר בפי' דסוגיא כדכתי' דנפיש בשיעור חשיב כנפיש בטרחא וחידותא דדינא דקאמרי בפסולת מרובה בטרחא דאסיר לברור כדרכו הגם דזוטר בשיעורא הוא הגם דאוכל נפיש בשיעורא ושקילי נינהו אפילו הכי אסור לברור כדרכו ולהכי לא קאמר הרמב"ם אלא אם היה טורח בברירת הפסולת טפי מברירת האוכל בורר האוכל הגם דנפיש בשיעורא ולחומרא אבל אם היה טורח בברירת האוכל טפי מברירת הפסולת לא אמרינן דיברור הפסולת הגם דנפיש בשיעורא והיינו מאי דפסיק ותני ברישא ואמר אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל פי' מרובה בשיעור בכל גוונא יברר האוכל ולא התנה בו שום תנאי דמשמע דאפי' האוכל נפיש בטורח אעפ"י כן בורר האוכל ולא שרינן ליה לברור הפסולת בכה"ג ובזה נתישבו דברי רבינו ג"כ שהוצרך לכתוב חלוקה ראשונה שנתכוון לאשמועינן זה והן הם הדברים שכתבנו בפירוש' דסוגיא דבין אם האוכל מרובה בשיעור והפסולת מרובה בטורח יברר האוכל והוא מה שהשמיענו הרמב"ם בחלוקת ואם היה טורח בברירת הפסולת בין אם האוכל מרובה בטורח והפסולת מרובה בשיעור יברר האוכל והוא מה שהשמיענו בחלוקה ראשונה שכתב אבל אם היתה פסולת מרובה בשיעור בכל גוונא בורר האוכל הגם דנפיש האוכל בטרחא דהא לא חלק הרב דבעינן דאין האוכל נפיש בטרחא ודוק:

שם גמרא תניא אמר ר' אליעזר בר צדוק וכו' הרמב"ם לא פסק כר"י ולכאורה הוה קשה אמאי דהא מדמייתי תלמודא מתניתין לפרש מלתיה דרבן גמליאל משמע דכוותיה סביר ותו דמעשה עדיף ולזה יכול לדחות בדאמרינן במסכת מגילה דף כ' אין מביאין ראיה מהמתיר אפי' במעשה אלא תלמודא דמייתי לה קשה:

ונראה דרבן גמליאל הכי קאמר אפילו מדיח וכו' פירו' דמוסיף על דברי בית הלל דבית הלל התירו בורר פסולת מהאוכל למעוטי בטרחא כדקתני רבן גמליאל טעמיה דבית הלל משום טרחא ואתא ר"ג והוסיף תיקון אחר כדי למעט בטרחא ולא יברור ביד משום דמפיש טרחא בי"ט זהו עיקר טעמו אבל משום ברירה פשיטא דבורר פסולת מתוך האוכל ברירה גמורה הוי טפי ממדיח ושולה ומהשתא נתיישב מה שהקשינו דכיון דר"ג לאקולי טרחא הוא דקא מהדר להכי מייתי תלמודא למאן דבעי למיהוי חסידא ויקיל טרחא בי"ט ליעביד הכי וליכא ג"כ הכא מעשה עדיף דהא אין ראיה מהמעשה דאסור לברר ביד דאמרינן אה"נ דבורר ביד בשלמא למאי דהוה מפרשי' דלב"ה אסרי מדיח ושולה ור"ג מתיר הו"ל מעשה עדיף אבל השתא דמפרשי' דלב"ה פשיטא דשרי אלא דהתירו לו אפי' לברור ביד הפסולת מתוך האוכל כ"ש הוא דאם רצה מדיח ושולה א"כ לא שייך למי' מעשה עדיף:

שם גמרא בעי רב אשי ג' גברי כו' הרי"ף השמיט בעיא דרב אשי והר"ן ז"ל כתב ואיכא דפירש דהוי לחומרא וכדעת בה"ג דפסקה לחומרא. ובדברי בה"ג לא מצאתיה וה' בעל ים של שלמה כתב דהוי לחומרא משום דכיון דרב אשי דחתים תלמודא אמר תיקו דקיימא עד שיבא מורה צדק משמע דאסיר יעש"ד ואין דבריו נראים דכיון דלא אפשיטא ולית לן שום פשיטות קאמר עלה תיקו ולא נפקא מכללא דדיני דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא ולו יהיה דיאמר לה רב אשי להדיא דאסיר מקשי' ליה אמאי והא קי"ל ספקא לקולא וכללא הוא. והיה נראה לומר דכיון דפלוגתא היא דב"ש וב"ה דלב"ש אין משלחין בהמה חיה ועוף ולב"ה משלחין הגם דקי"ל הלכה כב"ה ה"מ היכא דהתירו להדיא אנו דוחים דעת ב"ש מקמי דעת ב"ה אבל כל דמסתפקי' בדעת ב"ה כהכא הרי דעת בית שמאי קיימא קמן לאיסורא ואין ספק מוציא מידי ודאי גם בזה לא מפשינן פלוגתייהו כדקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אלא דעכ"פ קשה הו"ל להרי"ף לאתויי הבעיא דכיון דלא הביאה כל עיקר היכן רמז הספק לומר עליו לחומרא וי"ל דנתחכם הרי"ף שלא להביא הבעיא משום דעקר הס' מדברי רב אשי הוא דנפיק לן פי' דזולת רב אשי לא תני רב יחיאל אלא שלא יעשה בשורה והאי' הוא בג' גברי מה לי ג' מינים או מין א' ורב אשי הוא דהוליד הספק לזה כשהשמיט רב אשי והביא בהלכות תני רב יחיאל ודאי דלא שנא ליה ואסור ואולי כי נתכוון הרי"ף ג"כ במאי דשינה לשון הברייתא וכתב שלא יעשה דמשמע דהאיסור הוא בשורה כל דעושה בשורה אסיר ורב אשי דנסתפק הוא לפי גירסת שלא יעשנו לשון יחיד פי' חד מינא להכי בעי ג' מיני' כו' מהו אבל לפי מה שכתב שלא יעשה ומה גם לגירסא אחרת שמצאתי בנוסחי הרי"ף שלא יעשם משמע אפי' ג' מינים אסור וטעמו של הרי"ף דפסק לחומרא הגם דרב אשי מסיק ליה בתיקו הוי מטעמא דכתיבנא וצריכא לי הא מלתא תלמו'. והרמב"ם כתב וז"ל כל דבר כו' לא ישלחנו בשורה ואין שורה פחותה מג' כיצד הרי ששלח לחברו בהמות או יינות ביד ג' בני אדם כאחד או ארבעה זה אחר זה וכולן הולכין בשורה א' הרי זה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שלח שלשה מינין ביד שלשה בני אדם הרי זה מותר עכ"ל פסק רבינו בדעת רב אשי לקולא דלא כהרי"ף וכפשטא דמלתא ומשמע ליה דהגם דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה לא אמרינן כל דמסתפקינן בבית הלל יחזור הדין לסברת בית שמאי אלא דאיכא למידק בדברי הרמב"ם אמאי בחלוקת ג' נקט כאחד ובחלוקת ד' זה אחר זה דמשמע דג' בעינן שיהיו כאחד ממש זה לפני זה עד שנראים כאדם אחד אבל ארבעה הגם דמרוחקים זה מזה ואינם כא' אעפ"כ כיון שהם נראים כשורה אחת אסורים וצריך לדעת מנא ליה לחלק בהכי ואפשר לומר דדייק דברי התוספתא דקתני בכה"ג אין שורה פחותה מג' דהול"ל שיעור שורה ג' ופשיטא דאנא אמינא דארבעה מכ"ש דהוו שורה ומדקתני הכי משמע דשורה דג' פחותה היא והגם דחשיבא שורה יש הדרגה לשורה דהויא טפי מג' ולהכי כתב הרמב"ם ז"ל הדרגה ביניהם:

שם גמרא תניא ר"ש מתיר כו' מדמייתי תלמודא ברייתא דמפרשא מלתיה דר"ש משמע דקאי להלכתא. וראיתי להרי"ף שהביאה בהלכות וכתב עליו הר"ן דמדהביאה משמע דפסק כר"ש. והרמב"ם כתב בפ"ה מהי"ט וז"ל אין משלחין בי"ט תבואה כו' אבל משלחין מפני שמבשלן בי"ט או קולה אותם ע"כ. ונראה דטעמא דהרמב"ם דסובר דמאי דמייתי תלמודא ברייתא דר"ש משום דת"ק התיר בקטניות ואיכא בכלל קטניות עדשים להכי מייתי ברייתא דמפרשא מלתיה דר"ש דאיהו הוא דמתיר בעדשים מטעם דחזו לעשות רסיסים אלא לת"ק לא הוו בכלל קטניות ואסיר והיינו טעמא דהרי"ף נמי דהביאה בהלכות לגלות לן דעדשים לאו בכלל התר קטניות דקתני ת"ק והרמב"ם במתק לשונו שכתב מפני שמבשלין אותם או קולה אותם בזה שלל העדשים שאינן ראויין לא לבשל אותם ולא לקלותם ותדע דמהדר ר"ש למעשה רסיסין ותלמודא דאצטריך לאתויי ברייתא דר"ש משום דלא נתפרש בברייתא טעמא בקטניות והוה אמינא דגם לעשות רסיסין הוי מלתא דמשלחין בשבילן בי"ט ומהשתא קמו הרי"ף והרמב"ם בדעת אחת קדוש עליון:

שם גמרא והתניא לא יעלה עליך כו' עד סוף הסוגיא קשה מאי פריך והלא משנה ערוכה בפ"ט דכלאים וז"ל הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים וא"כ לוקמה למשנתנו בכרים וכסתות. והיה נראה לומר דטעמא הוי משום דכסתות וכרים כיון דאין בהם משום כלאים מאי חידותא דדינא בהו דקתני ואעפ"י שיש בהם כלאים וליכא למימר דמלתא אגב אורחין קמ"ל דכרים וכסתות אין בהם משום כלאים וכדאמרינן בריש ברכות אמתניתי' דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דקאמר הש"ס מלתא אגב אורחיה קמ"ל כהנים אימת כו' והקשו התוס' התם והא משנה ערוכה היא העריב שמשו אוכל בתרומה ותירצו אורחיה הוא דאי מצי לאשמועינן דינא דרך קצרה הגם כו' יע"ש דע דההיא דוקא מיירי כגון ההיא דברכות דעיקר הדין אתי לגופיה זמן ק"ש ואפיק ליה בהאי לישנא דאכילת תרומה כי היכי דשמעינן נמי זמן כהנים וכמ"ש ג"כ התוס' בגיטין אבל בנ"ד כל החלוקה מיותרת כל עיקר ולא אצטריך לדינא דמתני' ולהכי לא בעי תלמודא לאוקומ' בכרים וכסתות וקאמר וכי תימא חזו למסוך תותיה וחדית לן תנא הכא דבכה"ג שרי ואפי' אינם כרים וכסתות והתניא כו' פי' אה"נ דהוי מצי להקשות ממתני' דקתני כרים וכסתות דמשמע דוקא כרים וכסתות אבל מידי דאיכא לספוקי ביה משו' נימא אסיר אלא משום דבמתני' דכרים וכסתות לא מפרשא טעמא דאיסורא להכי קא פריך מברייתא דקתני איסורא להדיא ומפרשא נמי טעמא דאיסורא והדר פריך וכי תימא דמפסיק ביני ביני והיינו חידותא דדינא דמתני' ואע"פ שיש בהן כלאים והאמר ריב"ל כו' ואפי' עשר כו' אלא בוילון כו' פי' וחידותא דדינא דקמ"ל מתני' הוא דלא חיישינן שמא מתחמם כנגדו לאוסרו משום הכי מחמת כלאים ופריך והא אמר עולא כו' דחיישינן לשמשו כו' ומסיק בקשין וחידותא דדינא דמתני' הוא חידותא דדינא דרב הונא בריה דרב יהושע והיינו דקא מסיים הש"ס ואמר וכי הא דאמר רב הונא כו' וחידותיה הוא דסד"א כיון דגזרינן על השלמות להציען תחתיו ואפילו תחת עשר מצעות דליכא למיחש לנימא הא נמי כיון דמין שמלות הוא אסרינן הגם דקשה קמ"ל. וא"ת תלמודא אמאי לא פריך מעיקרא מברייתא דקהלא קדישא דאוסר אפילו עשר מצעות. ונראה דברייתא דמשום נימא מיירי בדברים שדרכן להציע וברייתא דקהלא קדישא מיירי בדברים שדרכן בהעלאה ולזה קא תני בברייתא קמייתא דאיסורא הוי משום נימא טעמא דאיכא נימא הא ליכא נימא דהיינו דאיכא מידי דמפסיק דלא תעלה נימא שרי וברייתא דקהלא קדישא דמיירי בדברים שדרכן בהעלאה אסרום אפילו בעשר מצעות דליכא מיחוש להעלאת נימא ולזה דייק תנא דקהלא קדישא ואמר משום לא יעלה פי' כיון דמין זה דרכו בהעלאה החמירו בו ועל פי הדברים צריכים לומר דשאני כרים וכסתות מוילון קשה ונמטא גמדא דנרש דאלו קשים ביותר אבל כרים וכסתות אינם קשים כ"כ אלא שהם עבים ואינם נכרכין מצד עוביין וכרים וכסתות אסורים בנגיעת בשר אבל וילון קשה אפילו בנגיעת בשר שרי. שוב ראיתי להר"ן שכתב כדברינו אלא דהרמב"ם כתב בפ"י מהלכות כלאים וז"ל וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גב זו והתחתון כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך לו נימא על בשרו ע"כ מוכח מדבריו דאינו סובר לחלק כמו שחילקנו בין כלאים הראוים למצע לראויים ללבישה ויהיב טעמא דשמא תכרך לו נימא אפי' למצע תחת עשר מצעות ולדבריו ברייתא דקתני משום נימא וברייתא דעשר מצעות טעמא חד אית להו. גם במ"ש הרמב"ם שם וז"ל בד"א ברכין כגון יריעות ושמלות אבל קשין שאינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר לישב עליהן והוא שלא יהיה בשרו וכו' וכן פרוכת כלאים אם היא רכה אסור שמא יסמך השמש עליה ותעלה על בשרו ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת עכ"ל הנה הרב ז"ל השוה דין כרים וכסתות לדין סדין וקאמר דטעם היתר שניהם שוה משום דקשים וחדא מלתא נינהו ולדבריו ז"ל ק' מאי קפריך הש"ס כלאים למאי חזו והרי כרים וכסתות דקתני להדיא מתני' וי"ל דסובר הרמב"ם דהש"ס דמקשה הכא אמתני' דקתני אעפ"י שיש בהן כלאים ה"ה דהוה מקשה עלה דההיא דקתני כרים וכסתות אין בהם משום כלאים מדקתני אפילו י' מצעות ובמאי דמשני תלמודא למתני' דמיירי בקשים משני נמי אהך דכרים וכסתות פי' דלא גזרו אלא בשלמות וסדינים דאורחייהו למכרך בהו הוא דגזור אפילו תחת עשר מצעות אבל כל דבר קשה לא גזרו בו והוכיח כן מדאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא דנרש שרי הרי דאפי' עשוי כמין בגד כיון דהוא קשה ואינו מתהפך לא גזרו בו והיינו טעמא נמי דמתניתין דכלאים והיינו נמי דמיירי בהו תנא דידן דואף על פי וכו':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף